״בפיקוד הבכיר לא חשבו שצריך לנצח״: תחקיר חרבות ברזל

המלחמה בחזית עזה מתנהלת במשך שנה ללא תכלית רלוונטית וללא תכניות אופרטיביות מתאימות והתסכול בשטח בולט. תחקיר חרבות ברזל של ‘מידה’, חלק שני, פתוח למנויים

כוחותינו בג'באליה, פעם נוספת. צילום: דובר צה"ל

"אוגדה 162 בשליטה מבצעית בג'באליה” כך הודיע מפקד אוגדה 162 תא”ל איציק כהן בתדרוך לכתבים. "ג'באליה היא לא הג'באליה שהייתה, הרגנו בג'באליה מאות מחבלים ועצרנו כ-500 חשודים בפעילות טרור שחלקם לקחו חלק באירועי השביעי באוקטובר”. אם התיאור הזה נשמע לכם מוכר זה לא מקרי. עוד מספר שבועות נציין את יום השנה להצהרה הזו, שניתנה ב-19 בדצמבר 2023 לאחר שהסתיים מה שהפך להיות "קרב ג'באליה הראשון” במלחמת חרבות ברזל.

כמו בלופ אינסופי צה”ל מוצא את עצמו נלחם שוב ושוב באותם מקומות. העונה אותה עונה, האוגדה אותה אוגדה, הלוחמים אותם לוחמים, המקום אותו מקום, והלחימה אותה לחימה. למרות ההצהרה לפני שנה ש”לחימת כוחות האוגדה הביאה לפירוק היכולת הצבאית של חטיבת צפון העיר עזה”, ג'באליה עדיין שורצת מחבלים, לוחמים נופלים בקרב, ושאלת תכלית המבצעים מרחפת מעל הכל.

"לא הייתה אז הבנה של האויב והטיפול במרחב התת קרקעי” אומר לנו קצין בכיר באחת מהחטיבות המתמרנות הסדירות שלוחמות ברציפות מאז פרוץ המלחמה. לדבריו, "התייחסנו אל התת קרקע כאל מחסה של האויב, משהו שיכול להיות איום על כוחותינו, אבל לא כמרחב אסטרטגי שצריך לטפל בו באופן יסודי”. הכוחות ראו בפירים ובמנהרות משהו שצריך להיזהר ממנו, ולמנוע ממחבלים להשתמש בו כדי לפגוע בכוחות ולחטוף חיילים, אבל לא נעשתה פעולה שיטתית וסדורה לטהר ולהשמיד את מערך המנהרות של החמאס באזור.

התוצאה הייתה שלמרות שורה של קרבות קשים, הרג מחבלים והרס רב, החמאס השתקם במהירות באזור עד שהיה ברור שהמערכה בצפון הרצועה עוד רחוקה מסיום.

לקריאת התחקיר המלא כנסו לאזור האישי באתר.

עוד לא מנויים? זה הזמן להצטרף! לינק למנויים של אידיוטים שימושיים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. אפתח כרגיל שאני מנוי על מידה ועוזר באמצעי הלא רבים לתקשורת אמיתית. ואתם?

    זה לא "כישלון" במובן של "ניסו, מנסים, עושים את הטוב ביותר שיכולים". לא, צמרת צה"ל, השב"כ ושאר המערכות הלא נבחרות – אבל במקרה זה, הרלוונטי זה צה"ל לא רוצה שישראל תנצח. וכשהראש לא רוצה שהגוף ינצח – הרגליים "מדשדשות", הידיים "רועדות", המבט "מצועף", ל"גוף" אין "תכניות", וה"פה" מוציא צלילים מוזרים שמאשימים את ה"ידיים" בפשעים וכו'

    בקיצור – הצבא מונהג על ידי אנשים שמנסים למנוע ניצחון בזמן מלחמת קיום, מנסים "לחטוף תבוסה מציפורני הניצחון", עושים הכל כדי לעצור את לחימה לפני שהאוייב הוכרע.

    זוהי חבלה. וחבלה כשיש אויב היא בגידה.