מחיר הפחד מה"כיבוש"

חזרת שלוש החטופות לחיק משפחותיהן הייתה מראה מרגש ואף מרומם נפש. הייתה זו שעתו היפה של עם ישראל. לרגע קט נשכחו המחיר הכבד שנאלצה מדינת ישראל לשלם עבור שחרורן, והסיכונים הטמונים בכניעה לטרור. אכן קשה לעיכול היא עסקה זו, והתסכול גדול. אילו היה הדרג הצבאי ממלא אחר הוראות הממשלה ומקים ממשל צבאי ברצועת עזה ספק אם היה בכלל צורך לנהל מו"מ מול חמאס בכדי לשחרר את רוב החטופים. שליטה ישראלית על מרקם החיים של תושבי עזה, בדגש על הסיוע ההומניטרי, הייתה יכולה בנקל לשמש מנוף לחץ כלפי האוכלוסייה להעברת מידע על החטופים.

אי מילוי הוראות הממשלה ע"י הרמטכ"ל היא המשך ישיר למדיניותו, על השלכותיה, ערב מתקפת ה־7 באוקטובר שלפיה הוא אינו כפוף לרשות המבצעת, קרי הממשלה, אלא לרשות השופטת. ולכן עתה משנחתמה העסקה מוטב להתבונן בה ולנסות ולמצות ממנה את המיטב.

הדבר הטוב הראשון שניתן למצוא הוא הפסקת האש. במשך ששה שבועות לא יוכל הרמטכ"ל להקיז את דמם של חיילי צה"ל באותם ערים וכפרים שכבר נכבשו, אך מפחד "הכיבוש המשחית" הופקרו לידי האויב. התחוור שהרמטכ"ל נחרד יותר מכותרות עיתון "הארץ" מאשר מזעקות השבר של האלמנות והיתומים וההורים השכולים העולות מול קברם הפתוח של יקיריהם. נראה שמעולם לא נראתה הכתובת על קיר המטכ"ל, "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך", חיוורת כל כך.

הפשיטות חסרות התכלית שאליהם נשלחו טובי בנינו, ושחלקם לא שבו מהן, העלו מן האוב את "מלחמת החפירות" שהתחוללה בחזית המערבית בין גרמניה לבין צרפת ואנגליה במלחמת העולם הראשונה. המחיר הכבד בקרבות בג'באליה ובית חנון עורר תחושת דז'ה וו לקרב על הסום שנערך בצרפת ב־1916.

הרצי הלוי פורש ומותח ביקורת על הדרג הפוליטי: "איש לא ידע את העומד להתרחש וסייע לאויב, אמירות אלה פוגעות במשרתים נאמנים שעשו ועושים למען ביטחון במדינה"

מתוך #תא_הכתבים@idfonline @IDFSpokesperson pic.twitter.com/S0UByjOPvx

— ערוץ כנסת (@KnessetT) January 21, 2025

על הודעת ההתפטרות של הרמטכ"ל אפשר לומר מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, ויש להניח שהוא "התפוטר" כמו שמודיעים על מאמן כדורגל. הנאום לאומה שנשא לא הוסיף לו כבוד וכאשר הוא אומר בנשימה, ש"איש לא הסתיר" עם הקביעה ש"איש לא סייע לאויב", הדבר מעורר דאגה. שכן הוא וראש השב"כ נמנעו מליידע את שר הביטחון וראש הממשלה, במידע שהגיע אליהם באותו ליל 6 לאוקטובר מר ונמהר. ואם הוא מכחיש עובדה ידועה זו כיצד ניתן לפרש את קביעתו השנייה?! ייתכן שאם יורה הרמטכ"ל המודח על שחרורו ממעצר של ארי רוזנפלד, ואף יתנצל בפניו, הוא יוכל להציל במעט את כבודו האבוד, בבחינת "מודה ועוזב ירוחם".

אירוני הדבר שרמטכ"ל שמינויו אושר בבג"ץ על סמך מידע, בדבר צורך ביטחוני לא ברור, שהוצג בפני השופטים, מודח בעקבות אי דיווח לממונים עליו על סכנה ברורה ומיידית.

שיבוש הלך המחשבה בצה"ל, שגרם למושג הציוני החשוב "כיבוש" להיחשב למגונה עד כדי הקרבת חיילים, הוא תוצאה של תהליך מדאיג שעוברת החברה הישראלית בכלל וצה"ל בפרט. בכדי להמחיש מה השתבש כאן, אפשר להזכיר את לאה גולדברג את "שיר הנמל" שחיברה במאורעות 36'-38, על בניית נמל תל-אביב, שבו מופיעה השורה אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל. או את שירו של שאול טשרניחובסקי, "לנוכח פסל אפולו", והשורות; כּוֹבֵשׁ בִּזְרוֹעוֹ גַּם גְּבוּל שׁוֹכְנֵי רָמִים/לְמוֹשַׁב גִּבּוֹרִים בְּבָנָיו בַּעֲטֶרֶת. וכמובן את קיבוץ רמת הכובש. אבל, אם נותנים פרס ישראל לספרות לדוד גרוסמן, שכתב בספרו "חיוך הגדי" (1982), "שהכיבוש מרעיל את חיי שני העמים,…" אז קשה לצפות שלא יהיו בישראל כאלו שיפנימו ש"הכיבוש משחית".

גרוסמן מוסיף ושואל, "איך אפשר להמשיך לחיות בתל אביב, וכל הזמן לזכור שכל-כך קרוב אלי,… חיים מיליון אנשים שנאלצים לראות אותי פה כשהעיניים שלהם עצומות….שאני … מקשיב רק לקול הברור של ההורמון במוחי שלי, שאומר לי, שכאן נעשה עוול גדול לאנשים, ולא אכפת לי שהכל החל בתוקפנות שלהם, ובשנאה נמשכת שלהם,… כי היהודים אינם עם של טיפשים, וכבר הם כבר הבינו שגם הכובש נכבש…"

אז נראה שגם הרצי הלוי, שעליו ניתן לומר את מה שאמר דה־גול על מקסים וייגאן רמטכ"ל צרפת במלה"ע השנייה, "מפקד סוג ב' מבריק", מקשיב רק לקול הברור של ההורמון במוחו שלו, ולא חלילה להוראות הדרג המדיני. התנהלותו הקלוקלת של הרמטכ"ל משתקפת גם בגיבוי שנתן לסרבנים, הזועק ובולט לנוכח הפקרת לוחמי כח 100, רמ"ט הנח"ל ועוד לוחמים רבים אשר הצילו את המדינה בשמחה תורה. ואם בתום הפסקת האש יהיה למדינת ישראל רמטכ"ל חדש, יצא הפסדנו בשכרנו.

עניין נוסף שכדאי לשים לב אליו ולשאוב ממנו עידוד, הוא תכנית ההגירה שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מייעד לתושבי עזה. זוהי פעם ראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה מוצגת תכנית טרנספר של ערבים משטחי ארץ ישראל. אם תצא תכנית זו אל הפועל אז אכן תהיה מלחמת "חרבות ברזל" ראויה לתואר מלחמת השחרור השנייה.

ד"ר יהודה שלם הוא סגן יו"ר "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי", חבר מערכת רבעון "האומה" ומחבר הספר "עוז לתמורה- עמוס עוז מכשף השבט".