לחשוב מחוץ לרצועה

הקיבעון

המציאות ברצועת עזה נראית חסומה, תקועה ובלתי ניתנת לשינוי. שנאה תהומית, אכזרית ומושרשת שנגזר עלינו לחיות לצידה בתוך גבולות שהפכו לאמת מוחלטת, ובהיקף אוכלוסייה בלתי ניתן לשינוי. הקיבעון הזה מוביל שוב ושוב לחיפוש פתרונות נדושים מהסוג שנכשל תמיד, להשלמה עם הגורל או פשוט לחיות בהכחשה. הצהרותיו החדשות של נשיא ארה"ב מעמידות במרכז סדר היום את האפשרות המושתקת לשינוי. לפנינו הזדמנות נדירה לא רק לשפר את המצב, אלא לעצבו מחדש באופן משוחרר מאילוצים מלאכותיים של עשרות שנים.

המרחב

מה המראה הנשקף ממעוף הציפור החולפת בשמיה של עזה? דמיינו עצמכם טסים בגובה נמוך במטוס קרב או צופים בתמונת כטב"מ, מביטים למטה ומגלים שרצועת עזה והנגב המערבי הם רצף אחד של אדמה ונוף המופרדים זה מזה רק על ידי גדר דקה, כמעט בלתי נראית. אין דבר שמצביע על ההבדל בין צידי הגדר, לא חיץ ברור ולא קו טבעי שמחלק את השטח. הגבול בין השניים פשוט לא קיים. רצף אחד בין הנגב לחוף הים. לפני היות אוסלו והגדר קרה ש'חתכנו' מאזור עלומים-בארי לנצרים דרך השדות, בלי לדעת היכן בדיוק נגמרים שטחי הקיבוצים ומתחילים שדות הרצועה.

אם נרחיב את המבט אל מעוף הציפור ההיסטורי, כלומר, אם נבחן את השטח לא רק מהמקום והזמן הנוכחיים, אלא מזווית הראיה של ההיסטוריה – גם אז נגלה שהגבול הזה לא קיים. ארץ ישראל, כפי שהייתה מאז תקופות קדומות ועד לקביעת הגבול הבינלאומי בראשית המאה העשרים, לא הכירה את הגבולות המלאכותיים הללו. עבור ראשוני ההתיישבות הציונית, הקמת ראשון לציון בסביבת דיר אל בלח היתה אופציה מועדפת, וקהילת יהודי עזה שימשה עוגן לוגיסטי וחברתי לחלוצי ההתיישבות הכפרית בנגב שהחלה בחוות רוחמה. ואלה רק דוגמאות.

גבול מלאכותי

בהרצאותיי הפניתי לא פעם שאלה לקהל: מה מקור הגדרת השטח כ'רצועת עזה'? תשובות וניחושים שונים נזרקו לחלל, מהתנ"ך ועד מרד החשמונאים. רק מעטים זכרו שזהו כינוי חדש למדי, תוצר של מלחמה ואילוץ מדיני. לפני כן היא היתה פשוט חלק מהנגב. להמחשת הדבר, כפר דרום שבתוך ה'רצועה' נמנה על 'י"א הנקודות בנגב' יחד עם בארי ונירים, תקומה ואורים ועוד שישה ישובים. כולם עלו על הקרקע במבצע נועז במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6.10.1946) כדי להבטיח את הכללת הנגב במדינה שבדרך, בלי כל אבחנה גיאוגרפית בין שטח 'הרצועה' לשאר הנגב. כך זה נתפס אז, וכך מאז ומתמיד, החוף של הנגב.

תוואי הגדר של רצועת עזה, כפי שאנו מכירים אותו היום, הוא הקפאת מצב של סיום מלחמת העצמאות בהתאם להסכם שביתת הנשק שנחתם ברודוס בשנת 1949 (עם תיקון אחד שנעשה שנה אחר כך) ולא ביטוי לעיקרון מדיני יציב. הוא לא נועד לסמן גבול קבוע או להכריע על העתיד הפוליטי של האזור, אלא רק לסיים את המלחמה. לכן בסעיף מהותי בהסכם נכתב בפירוש: "שום תנאי של הסכם זה לא יחרוץ בשום פנים מראש את זכויותיו, תביעותיו ועמדתו של כל אחד מהצדדים לגבי ישובה הסופי בדרך שלום של שאלת ארץ ישראל." (הסכם רודוס סעיף 11).

המציאות שהתפתחה באזור לאורך השנים, מחייבת לשחרר את אופק החשיבה מהכבלים האבסורדיים הללו, ולדון מחדש בגבול הנכון לאור האמת ההיסטורית והגיאוגרפית ולאור צרכי הקיום והבטחון. גבול לא טבעי אינו יכול להיות עוגן קבוע לעולמי עולמים. לא רק מההיבט הקרקעי-גיאוגרפי יש לשנות את קו הגבול, גם המצב שנוצר בעטיו במשך עשרות שנים מחייב זאת.

רצועת עזה – קרש קפיצה, לא בית

הגבול הנוכחי איננו רק מחסום פיזי – הוא מורכב גם מתפיסות עולם עמוקות. המציאות ברצועת עזה איננה רק דמוגרפית, אלא גם אידיאולוגית.

אומדן תושבי רצועת עזה נע בין 1.5 -2.3 מיליונים. רובם הגדול צאצאים של פליטי תש"ח שירשו את מעמד הפליט מהוריהם ומייחלים לרשת את הארץ ממג'דל-אשקלון ועד יפו ועכו, חיפה וטבריה, נאמנים לתפיסת ה'שיבה' שלא תיעצר אלא בהשמדת ישראל, חלילה. הם המליכו על עצמם את ארגון החמאס וגם מי שאינם מוגדרים כפליטים ברצועת עזה שותפים לרעיון ההתנגדות חסרת הפשרות לקיומנו, כפי שהוכח פעם אחר פעם. שנאה זו אינה תלויה בדבר, היא מושרשת בדת ובתרבות ומונחלת לדורות הבאים. אם לא היה די בהצהרותיהם ומעשיהם לאורך השנים, באו אירועי שמחת תורה תשפ"ד וחשפו את האמת המזעזעת הזאת בבהירות שאין אכזרית ממנה.

מה עושים? ראשית יש להודות כי המציאות הזו, שבה אוכלוסייה כה עוינת וכה גדולה מבעבעת לצידנו מוכרחה להיפסק, בלי אבל ובלי אולי. על בסיס זה יש לבחון פתרונות רצויים ומצויים ולחתור אליהם בנחישות. הכרה זו חלחלה בקרב רבים מתושבי גבול עזה ומאזרחי ישראל בכלל. אבידע בכר מגיבורי קיבוץ בארי שנפצע קשות במתקפת הפתע ואיבד את אשתו ובנו הי"ד שימש פה לכל אלה באמרו שוב ושוב: "זה או אנחנו או הם".

הגירה

קריאתו של אבידע מהדהדת בעוצמה את קריאתם האילמת של דמי אחינו הזועקים מן האדמה. אסון בסדר גודל היסטורי מחייב תיקון ושיקום היסטורי. האתגר שניצב בפנינו הוא כיצד לעצב עתיד חדש שבו האיום המתמיד יתפוגג והנגב ישוב לשגשג. הניסיון המר הוכיח כי ניהול הסכסוך במתכונתו הנוכחית מביא אותנו שוב ושוב לאותו מבוי סתום. המציאות מחייבת חשיבה אחרת, כזו שתשבור את הקיבעון ותספק מענה יסודי לטווח הארוך. לכן, אין מנוס מהתמודדות אמיצה עם הסוגיה הדמוגרפית במטרה לשנותה מהיסוד.

בנסיבות אלה הפתרון המתבקש הוא הגירה של תושבי רצועת עזה לארצות אחרות. הגירה, כפתרון ממשי, לא רק משיבה את הכוח לידינו, אלא גם מאפשרת עתיד בריא ובטוח המבוסס על שינוי אמיתי. יש להשתחרר מהפטליזם שמקבע אותנו למציאות נתונה, ולפתוח אופק לחשיבה יוזמת ומשוחררת. לפני כל תוכנית מאורגנת לעידוד ותמרוץ הגירה, צריך פשוט לפתוח את שערי עזה ולאפשר יציאה חופשית ממנה. במקביל נדרשת עבודה יסודית לעידוד הגירה מאורגנת ולהסדרת קליטה בארצות אחרות. זהו פתרון מתבקש המקובל במצבים דומים בעולם. זהו 'הפיל שבחדר', הבעיה המעיקה מכולן והפתרון המתבקש עבורה. ההכרה בכך נכללה בתוכנית אלון, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. ממשלת מפא"י דאז אף הקימה צוות לקידום הרעיון, והחלה במימושו. הצוות הוקם ביוזמת ד"ר יעקב הרצוג, המנכ"ל הנמרץ של משרד רה"מ, בהתייעצות עם ראש המוסד מאיר עמית, ראש השב"כ הרמלין ובכירים נוספים. אשת המוסד עדה סירני מונתה להובילו וגיבשה תוכנית סדורה שנשענה בין היתר על מחקרים שבדקו את התהליכים המשפיעים על ההגירה שהחלה באופן טבעי.

אחרי סיבוב ארוך ומייסר הנושא חוזר לסדר היום, הדיון סביבו מתחדש במסדרונות הפוליטיים ובכלי התקשורת. נדמה שהפעם אין מנוס מלקבל החלטות אמיצות שייטיבו עם כולם.

בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר, השתנו סדרי עולם ובאותה מידה נפתחו אופקים חדשים. אי אפשר לחזור לנקודה שבה היינו קודם. הטלטלה האיומה מחייבת שחרור מכבלים אמיתיים או מדומים, ונסיקה לאפשרויות חדשות. כעומק השבר, כך גודל הצמיחה המתבקשת. כצעד ראשון לכך יש לערער על המוסכמות ולהשתחרר מהרצועה החונקת. מהלכיו של הנשיא טראמפ מציבים בפני מדינת ישראל הזדמנות בלתי רגילה לעשות זאת. האתגר גדול ויהיו קשיים ומעכבים, בלי ספק, אבל שינוי התודעה אצלנו יוביל את תקוות העתיד.

יצחק ואזנה הוא חבר מטה 'שבים ומנצחים', לשעבר תושב נצרים ודובר היישוב