מפת הדרכים להגירה מעזה

המציאות הגיאוגרפית של עזה אינה משתנה – מהרצועה נראית היטב תחנת הכוח באשקלון, ותל אביב נמצאת במרחק של שישים קילומטרים בלבד. ישראל אינה יכולה להתעלם מעזה ומבעיותיה כי היא נמצאת בסמיכות מיידית לגבולותינו.

הניסיונות לטעון שניתן להפוך את עזה ל"מיני סינגפור" או "הונג קונג חדשה" הוכחו כדיבורי סרק. כשעזה הייתה תחת שליטה ישראלית, צה"ל והמשטרה רדפו אחר קבוצות קטנות של מחבלים. אך מאז ההתנתקות, המצב החמיר משמעותית: 40 קילומטרים של קו החוף של עזה נפתחו לפשיטות ליליות של ספינות וסירות, לייבוא מאסיבי של אמצעי לחימה, כולל טילים מתקדמים. במקום מספר מוגבל של מחבלים, חמאס בנה צבא של עשרות אלפי לוחמים חמושים היטב שכפי שראינו ב-7 באוקטובר, מסוגלים לפרוץ את גדר המערכת ולתקוף יישובים יהודיים, קיבוצים, ערים כמו שדרות ואשקלון, ואף להגיע עד אופקים ובאר שבע.

יעקב פייטלסון בראיון אצל ארז תדמור סביב הגירת העזתים

הניסיון המוצלח של משה דיין: עידוד הגירה מרצועת עזה

בסוף שנות ה-60 יזם משה דיין מדיניות חכמה: כל תושב עזה שהסכים להגר לדרום אמריקה קיבל סיוע כספי בסך 500 לירות – סכום משמעותי באותה תקופה. כתוצאה מכך, בשנת 1968 בלבד הגרו לחו"ל 32,300 תושבי עזה (כ-8.5% מכלל אוכלוסיית הרצועה) ו-15,800 ערבים מיהודה ושומרון.

אילו ישראל הייתה ממשיכה במדיניות זו בעשור שלאחר מכן, בעיית רצועת עזה הייתה יורדת מסדר היום הלאומי והמדיני של ישראל ומדעת הקהל העולמית תוך כעשר שנים.

נתונים מעניינים מצביעים על כך שבשנת 2005, טרם עליית חמאס לשלטון, הגרו לחו"ל כ-25,000 תושבי עזה. אולם המצור שהטילו ישראל ומצרים על הרצועה צמצם את מספר המהגרים ל-507 בלבד בשנת 2006. מציאות זו יצרה אווירת ייאוש, שכן הבעיה האמיתית לא הייתה "לאן להגר", אלא העובדה שלא אפשרו לאיש לעזוב את הרצועה וחסמו את כל אפיקי היציאה למי שביקש למצוא עתיד מחוץ לעזה.

בעוד רבים מדברים כיום על המשבר ההומניטרי בעזה, ישנה התעלמות שיטתית מהפתרון ההומניטרי הבסיסי ביותר – יישוב מחדש של הפליטים במדינות אחרות. זוהי בדיוק המשימה שלשמה הוקם משרד הנציב העליון לפליטים של האו"ם (UNHCR).

מדינות המפרץ: פתרונות קליטה מעשיים

נתבונן בנתונים: בקטאר חיים כיום רק כ-313,000 אזרחים מתוך יותר מ-3 מיליון תושבים. השאר הם עובדים זרים, ביניהם כ-100,000 פלסטינים. במילים אחרות, קטאר יכולה, ללא מאמץ מיוחד, לקלוט את כל תושבי רצועת עזה. יתרון משמעותי הוא שבניגוד לעובדים זרים רבים, הפלסטינים חולקים עם הקטארים אותה דת, שפה ותרבות.

תמונה דומה נגלית בבחריין, שם מתוך 1.5 מיליון תושבים, פחות ממחציתם (כ-712,000 או 47.4%) הם אזרחי המדינה, והשאר – כ-790,000 איש – הם עובדים זרים.

בערב הסעודית, מתוך 32 מיליון תושבים, 42% הם זרים, כולל יותר מ-280,000 פלסטינים.

מדינות אלו מסוגלות בקלות להחליף את העובדים הזרים באחיהם מרצועת עזה. יתרה מזאת, מהלך כזה יכול לפתור לא רק את מצוקת כוח האדם, אלא גם לסייע באתגרים דמוגרפיים ייחודיים. לדוגמה, תוספת אוכלוסייה סונית לבחריין ולערב הסעודית עשויה למתן את המתיחות הגוברת בין סונים לשיעים במדינות אלה.

בבחריין, השיעים מהווים 60% מהאוכלוסייה, אך השלטון נמצא בידי משפחת אל-חליפה הסונית. לא פעם דיכאו השלטונות הפגנות המוניות של שיעים נגד מדיניות הענקת אזרחות לזרים סוניים והתיישבותם במדינה.

בערב הסעודית, שיעים מהווים 12% מהאוכלוסייה, אך הם הרוב במחוז המזרחי – לב תעשיית הנפט של הממלכה. אובדן השליטה באזור זה עלול לערער את יציבותה של ערב הסעודית כולה.

במאי 2017 פרץ מרד שיעי בעיר עוואמיה, דרכה מועברים 2 מיליון חביות נפט ביום, המהוות כ-20% מכלל ייצוא הנפט של ערב הסעודית. בעיר זו, השוכנת באזור קטיף שבמחוז המזרחי העשיר בנפט, "כיום לא נותר דבר מאזור המגורים ההומה שהיה בעבר, מלבד בתים מנוקבים בכדורים, מכוניות שרופות וחנויות הרוסות – עדות אילמת לקרבות הקשים שהתחוללו במקום".

רשויות ערב הסעודית הצדיקו את פעולותיהן להעברת האוכלוסייה המקומית ממקומות מגוריה בטענה שמדובר בתוכניות "חידוש עירוני". אולם למעשה, מטרת ה"חידוש" הזה הייתה להרחיק את אוכלוסיית השיעים ככל האפשר ממאגרי הנפט האסטרטגיים.

לפיכך, העברת מיליוני ערבים סונים מארץ ישראל המערבית לאזורים אלו עשויה לשמש כצעד אסטרטגי לפתרון בעיות הביטחון שמציבה האוכלוסייה השיעית בערב הסעודית.

האוכלוסייה הערבית ברצועת עזה, כמו גם ביהודה ושומרון, היא בעלת רמת השכלה טובה, ורבים מהצעירים הם בעלי השכלה אקדמית. בניגוד לעובדים הזרים הנוכחיים, הפלסטינים יוכלו להשתלב במהירות בחברה הסעודית, שכן אין להם מחסומי שפה, דת או תרבות עם רוב האוכלוסייה הסעודית. כפי שהצהיר שר הפנים של ממשלת חמאס בעזה, פתחי חמאד, בראיון שהעניק ב-2 במרץ 2012 לערוץ הטלוויזיה המצרי Al-Hekma, חצי מהפלסטינים מוצאם מסעודיה והחצי השני ממצרים.

חזון 'ניאום' והסהרה המערבית: הזדמנויות קליטה חדשות

מעבר לפתרון הבעיות הקיימות, ערב הסעודית מקדמת גם תוכניות חיוביות שיכולות להשתלב עם קליטת אוכלוסייה חדשה. כדי להשתחרר מהתלות במכירות נפט, ובמסגרת תוכניות לגיוון כלכלתה, הממלכה הסעודית משקיעה 500 מיליארד דולר בבניית עיר עתידנית בשם "ניאום".

העיר מתוכננת לשמש כמרכז גלובלי למסחר והשקעות, ותיבנה על שטח עצום של 26,500 קילומטרים רבועים – שטח השווה לארץ ישראל המערבית כולה (מהים ועד לנהר הירדן). הבנייה מתבצעת בשטחים השייכים למצרים, ירדן וערב הסעודית, בקרבת מפרץ אילת.

פרויקט בסדר גודל כזה יכול בקלות לקלוט את כל אוכלוסיית רצועת עזה, ואף מעבר לכך. העברת תושבי הרצועה לעיר חדשנית זו עשויה להעניק להם תקווה לעתיד טוב ובטוח בהרבה מזה שמצפה להם בעזה.

גם ממלכת מרוקו נידונה כיעד פוטנציאלי להעברת תושבי עזה. לאחר שספרד ויתרה על המושבה שלה בסהרה המערבית, שטח בן 272 אלף קמ"ר, מרוקו כבשה את האזור והכריזה על ריבונותה עליו. האזור הנרחב והמדברי הזה, הממוקם לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי, עשיר בדגה ומכיל מרבצים משמעותיים של פוספטים ומינרלים יקרי ערך.

צפיפות האוכלוסין בשטח זה עומדת על 2 אנשים לקמ"ר בלבד, ומרוקו נאלצת להשקיע משאבים רבים כדי להגן על ריבונותה מפני שכניה העוינים.

העברת אוכלוסייה סונית מרצועת עזה לסהרה המערבית בסיוע בינלאומי תחזק את הריבונות של מרוקו על השטח באופן ניכר ותביא לתנופת פיתוח כלכלי בקנה מידה עולמי. מהלך כזה ימשוך השקעות מכל העולם לביצוע פרויקטים להקמת ערים ויישובים חדשים, ובמקביל יאפשר יצירת תנאי חיים נורמליים לפליטים מרצועת עזה ההרוסה.

תוכניתו של הנשיא טראמפ להעברת האוכלוסייה הערבית מרצועת עזה למדינות אחרות מזכירה את ההצעה של וינסטון צ'רצ'יל להעברת האוכלוסייה הגרמנית מהשטחים שהיו שייכים או עברו לריבונות צ'כוסלובקיה, פולין, הונגריה, רומניה ויוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מיישום הצעה זו, 15 מיליון גרמנים עברו לשטחי גרמניה. מאז, יחסיהן של המדינות הללו עם גרמניה הם יחסים שישראל יכולה רק לקנא בהם ביחס לשכנותיה.

הבעיה העיקרית של תושבי עזה אינה השאלה "לאן לעזוב?", אלא העובדה שלא מאפשרים להם לעזוב. ישראל אינה יכולה להכריח את מדינות העולם להפסיק לדבר על הקטסטרופה ההומניטרית המתקרבת לעזה, כאשר הן עצמן יוצרות בציניות את התנאים המובילים אליה. עם זאת, ישראל יכולה לפתוח את שעריה ליציאה חופשית מעזה, ובכך לפחות להפחית את רמת המתח באזור.

מדובר בעניין טכני בלבד – כיצד לארגן הנפקת אשרות יציאה לאלו הרוצים לעזוב את רצועת עזה, ולארגן תחבורה בטוחה לנקודות מעבר ייעודיות בנמל אשדוד ו/או בנמל התעופה רמון. למעשה, דרך נמל התעופה רמון כבר יצאו לאחרונה מעזה לאמירויות מאות ילדים חולים ומלוויהם.

בעיית עזה מורכבת, וכך גם פתרונה. לכן הגישה לבעיה זו צריכה להיות מערכתית ולהתפרס על מספר שלבים, המתבצעים בסדר עוקב או, כאשר הדבר אפשרי, במקביל. מתן אשרות הגירה למדינה זו או אחרת לתושבי הקבע יכול להיות מאורגן לפי סדרי עדיפות המקובלים ביחסים הבינלאומיים, כאשר הראשונים בזכאות להעברה הם אלו העומדים בכללי איחוד המשפחות.

כבר הראיתי כי כ-350 אלף תושבים מרצועת עזה וכ-700 אלף נוספים מיהודה ושומרון כבר מצאו את דרכם למדינות שונות באירופה, צפון ודרום אמריקה, ואף באוסטרליה וביפן.

החזרת סיפוח עזה: השלמת המעגל ההיסטורי

על ממשלת ישראל לבטל את חוק ההתנתקות שהוביל להרס יישובים יהודיים ברצועת עזה ובצפון השומרון, צעד שיבהיר לערביי האזור כי תקוותיהם להשמיד את מדינת היהודים נדונו לכישלון מוחלט. הרי הוויתורים הטריטוריאליים שבוצעו בשם השלום הם שהובילו בסופו של דבר לתוצאות הטרגיות של 7 באוקטובר 2023.

הנשיא טראמפ מתגלה כבעל חזון פורץ דרך וכאיש עסקים בעל ניסיון עשיר. הוא מבין כי הדרך היעילה, ההגיונית והכלכלית ביותר לשים קץ למוקד הטרור ברצועת עזה, המערער את היציבות במזרח התיכון כולו, היא לספח את האזור למדינת ישראל. זאת בהתאם להחלטת חבר הלאומים מ-24 באפריל 1920, שייעדה שטח זה כחלק מהבית הלאומי היהודי.

עם סיפוח שטחה של רצועת עזה לריבונות הישראלית המלאה, תוכל ישראל לשקם את אזור גוש קטיף על כל 21 היישובים שנהרסו בו ואת ארבעת היישובים בצפון השומרון. במהלך כזה ניתן להרחיב משמעותית את מספר התושבים ולפתח ערים ויישובים חדשים.

ישראל תוכל גם לממש את החזון משנות ה-70 להקמת עיר נמל שלישית גדולה על חופי הים התיכון. ישראל כבר החלה בעבר בבניית עיר כזו, ימית בחוף סיני, אך נאלצה לנטוש את הפרויקט בעקבות הסכם השלום עם מצרים. כעת נפתחת הזדמנות היסטורית לחדש את הרעיון ולהקים עיר-נמל חדשה בעזה היהודית, תוך שימוש בחומרי הבנייה מהריסות עזה הערבית לבניית מזח ורציפים.

החלטות אסטרטגיות אלה עשויות להוביל לשלום בר-קיימא במזרח התיכון, בדומה לאופן שבו החלטות ועידת פוטסדאם ב-1945 הובילו לשלום ושגשוג באירופה.