עד שהאוניברסיטאות לא יוכיחו מחוייבות אמיתית לאיזון וחופש אקדמי, לא נוכל להאמין שהן מסוגלות לתפקד כהלכה
ארגון היהודים האורתודוקסים הגדול ביותר בארה"ב, OU, ערך בחודש פברואר את הכנס המשפטי הראשון בתולדותיו. שלא במפתיע, הסוגיה שבמוקד הייתה אנטישמיות, זו שהגרסה הגרועה ביותר שלה סחפה את הקמפוסים באמריקה לאחר מתקפת חמאס נגד ישראל בשבעה באוקטובר 2023.
למרות שארגון OU נודע בעיקר בפעילותו החינוכיות ובמתן כשרות, הוא מייצג את האינטרסים של החברים גם בדרכים אחרות. לשכת המדיניות הציבורית אותה הוא מפעיל בוושינגטון נוהלה ב-25 השנים האחרונות באופן מוצלח ורגוע למדי בידי ניית'ן דיאמנט, בוגר לימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד. 18 החודשים האחרונים היו שקטים פחות. דיאמנט העלה הילוך בנושאים הבוערים עבור יהודי ארה"ב, הראשון שבהם תמיכה בישראל ומאבק בטרור ובאיומים נגד בתי כנסת. גם כנס המשפטנים נולד מתוך צורך קיומי.
בנוסף לעורכי דין ידועים ממשרדים גדולים, המשתתפים והדוברים בכנס כללו פרקליט מדינה לשעבר, שלושה שופטים פדרליים, וסטודנטים רבים משלל אוניברסיטאות שחלקו את חוויותיהם בקמפוס. רובם הסכימו כי המצב השתפר מעט לאחרונה – מאהלי המחאה שצצו אשתקד והוגדרו בידי מארגניהם כאזורים "ללא ציונים" נעלמו – אך נראה כי זה קרה בעיקר בשל איום משפטי, בין אם מצד הסטודנטים עצמם או מצד ממשל טראמפ. אלא שהמצב הכללי עדיין אינו מזהיר.
בתקופה בת חמישה ימים ממש לפני הכנס, אוניברסיטת קולומביה פרסמה חמש הצהרות שונות בנוגע לתקריות אנטישמיות בשטח המוסד, כולל הפרעה לשיעורים שאורגנה בידי סטודנטים אקטיביסטים. וההפרעות נמשכו. לזכותה של מכללת ברנרד, אחת השלוחות הידועות של קולומביה במנהטן, היא אכן השעתה שתי סטודנטיות שפרצו לקורס היסטוריה, קראו קריאות בגנות ישראל והפיצו עלונים עם תמונות מחבלי חמאס תחת הכותרת "האויב לא יזכה לראות את מחר" ולצד מגף הרומס את דגל ישראל. במחאה על ההשעיה, עשרות סטודנטים פרצו לבניין המנהלה בקמפוס, השחיתו רכוש ותקפו את אחד מחברי הסגל; בהנהלת ברנרד אמרו כי ינקטו צעדי משמעת נגד האחראים. נכון לכתיבת שורות אלו, לא נראה שכך נעשה.
המחלוקות רק התגברו כאשר ממשל הודיע על כוונתו לבטל מענקים בסך 400 מיליון דולרים לטובת קולומביה, אם האוניברסיטה תמשיך להיכשל בטיפול באנטישמיות, ופתח בהליך גירוש נגד אחד מבוגריה שהוביל את המחאות בקמפוס. הנהלת המוסד אכן הסכימה בתחילה לתנאים שהציב הממשל להחזרת המימון, אך כרגע לא ברור כיצד יתפתח המשבר. בכל מקרה, הסכסוכים המשפטיים השונים ידגישו (ואולי אף יבהירו) את ההבדל בין הגנה על חופש הביטוי לבין פעולות אסורות.
מרבית המשפטנים והסטודנטים המשתתפים בכנס היו מאוחדים בדעה לפיה קיים צורך לדרוש מן האוניברסיטאות אחריות על כך שאפשרו הטרדה ואפליה נגד יהודים וישראלים. המנגנונים הפנימיים באותם מוסדות שהיו אמורים להגן על זכויות הסטודנטים כשלו בבירור, ונראה כי דרך פעולה משפטית היא כרגע היעילה ביותר כדי לגרום לראשי האוניברסיטאות לטפל בעניין. אם האוניברסיטאות יבחרו להמשיך לחבק את תומכי הטרור, הן יעמדו בפני תביעות נוספות.
אך עמדה זו לא נשמעה פה אחד בכנס. חוסר ההסכמה המלא בעניין משקף דיון רחב יותר לגבי אופן המאבק באידאולוגיית השמאל, לפיה תרבות המערב היא דכאנית, ישראל היא מדינה "קולוניאליסטית" ויהודים הם כובשים לבנים. ומכיוון שעורכי הדין היהודים ניצבים כעת בחזית המאבק, עמדתם עשויה להגדיר את השלבים הבאים בוויכוח.
מחלוקות לגבי הגישה הרצויה למאבק באנטישמיות בקמפוסים צצו כבר בהתחלה. בדיון הראשון בכנס, דיקן לשעבר של פקולטה נחשבת למשפטים הזהיר מפני תפיסת האוניברסיטאות כיריבות אותן יש להכניע. הוא העריך כי מרבית חברי הסגל באותם מוסדות דווקא תומכים בסטודנטים יהודים, אך פשוט אינם מודעים למהי באמת אנטישמיות; לדבריו, הדרך הטובה ביותר להיאבק באנטישמיות ולוודא כי היא זוכה ליחס רציני היא לקדם נורמות של חופש ביטוי. הוא המשיך והפציר בעמיתיו היהודים לדבוק בעקרונות המייצגים "מחויבות מלאה לדיון חופשי, נחרץ ונטול עכבות".
זהו טיעון רציני, כזה הנשמע לעתים קרובות אפילו מצד מבקרי האקדמיה הקשוחים ביותר. בבסיסו נמצאת האמונה בשוק הדעות: שכנוע אחרים כי הרעיונות שלהם גרועים דורש חשיפתם לרעיונות טובים יותר. שכנוע סטודנטים כי חמאס הוא הרשע וישראל היא הטובה דורש חופש ביטוי. אם ברצונך להראות לשונאים כי ישראל אינה מיזם קולוניאליסטי, השתמש בראיות והשמע טיעונים מבוססים. אם ברצונך להוכיח לראשי האוניברסיטאות כי קריאות להשמדת ישראל מציבות איום על יהודים ומהוות עברה על החוק, עליך לשמור על חופש הביטוי והמחשבה כך שיוכלו לתקן את תפיסתם השגויה.
בעיניו של הדיקן לשעבר, כל עוד השיח אינו הופך לפעולות אסורות (השמעת איומים אלימים, חסימת תנועה בקמפוס ושיבוש שיעורים), על היהודים לאמץ דיון פתוח. לדבריו, אסור לנו לוותר על מוסדות ההשכלה הגבוהה, אפילו על אוניברסיטאות העילית בהן אפליה נגד יהודים וישראלים הייתה החמורה ביותר.
יתכן שעד לפני מספר שנים, עמדה כזו הייתה זוכה לתמיכה מלאה בקרב חברי OU וארגונים יהודים אחרים. אך בחודש פברואר 2025, היא לא מצאה קונים רבים בקהל הזה. ולא משום שעורכי דין יהודים אינם מאמינים באידיאל חופש הביטוי, אלא משום שחופש הביטוי לבדו התברר כתשובה לא מספקת מול סוג האנטישמיות המשתולל בקמפוסים באמריקה, רגש אנטי-יהודי כה מאיים ואלים שהוביל לפתיחת שלל חקירות והגשת שלל תלונות. המלצת הדיקן נתפסה פחות כרצון אמיתי לשינוי ויותר כהזדמנות אחרונה עבור חלק מהמוסדות להתוודות על ערש דווי. בשיחות פרטיות רבות לאחר מכן נשמעה עמדה הפוכה אשר עשויה להישמע בקרוב מצד קהילות נוספות שהיו קורבן להשתקה בקמפוסים: מאוחר מדי עבור שיח על חופש הביטוי כמושיע. שיח כזה הוא פשוט צבוע, ולמען האמת פשוט אינו מתייחס לשורשי ההשחתה האינטלקטואלית המתגשמת בדמות אנטישמיות ואנטי-אמריקניות נרחבת.
זרימת מידע חופשית בקרב מוסדות השבויים ברעיונות רעילים אינה יכולה להדוף לחלוטין את האידאולוגיה המניעה אותם. למעשה, אותן אוניברסיטאות משטרו באופן תוקפני במיוחד את חופש הביטוי בשנים האחרונות, בדיוק מתוך אותה תפיסה פרוגרסיבית המשווה בין מילים מסוימות לבין אלימות של ממש. זו הסיבה מדוע במהלך העשור האחרון סטודנטים, מרצים ודוברים אורחים שהביעו רעיונות בלתי-רצויים או אמרו מילים אסורות נרדפו, פוטרו והוענשו מעצם היותם קיצוניים כביכול.
בתוך המסגרת האידיאולוגית הזו, אנטישמיות נחשבת כגילוי חמור פחות של קיצוניות, אם בכלל. מנהלי האוניברסיטאות שקפצו לפעולה מול כל רמז לטעות בזיהוי המגדר או מנהגים "חסרי רגישות" לא הוטרדו כלל מקריאות לאינתיפאדה, משום שהם רואים בהן "התנגדות" לגיטימית ליהודים וישראלים השייכים בעיניהם למעמד המדכא. ואפילו אם אותם מנהלים היו מצליחים לזהות אנטישמיות בעבור מה שהיא, הם אינם סבורים כי טיפול בתופעה הוא חלק מהגדרת התפקיד.
ומנגד, הציונות הפכה לאחד מאותם רעיונות בלתי-רצויים. ההשוואה בין ציונות לגזענות הפכה את תומכיה למטרות לגיטימיות של הטרדה ורדיפה. כך הגענו לנקודה בה נחשפת הצביעות הגדולה ביותר: סטודנטים שבעבר טענו כי הם נפגעים ממילים, כעת טוענים כי תמיכה גלויה בארגון טרור רצחני היא הדבר המוסרי לעשות, וראשי המוסדות מתנהלים כאילו הם מסכימים לכך.
בעוד רעיונות כאלו הולכים ומתפשטים בקרב סטודנטים ומרצים, השאלה שעלתה שוב ושוב בכנס המשפטנים הייתה: כיצד קולומביה, UCLA ומוסדות אחרים שכעת עומדים בפני תביעות בשל הפרת זכויות יהודים, אפשרו לקבל לשורותיהן, שנה אחר שנה, מאוד ואלפי אנשים הנוטים לתמיכה בחמאס? האם נערך בכלל סינון או ניסיון לזיהוי נטיות קיצוניות בתהליך הקבלה של אוניברסיטאות מסוימות, בהן תופעות אלו בולטות בהרבה מאחרות?
שאלות נוספות הגיעו: האם סטודנטים והוריהם אמורים לסמוך על אותם מנהלים שאישרו קבלת מועמדים קיצוניים ובהמשך עודדו את הכנופיות בקמפוס, לאכוף כללים ניטרליים של חופש ביטוי? האם הם מתכוונים להפסיק ולקבל למוסודותיהם קנאים אנטישמיים?
הטיה פוליטית בקרב חברי הסגל היא בעיה נוספת בשיטה. כפי שתראה כל סקירה של התרומות שניתנו בידי מרצים ומנהלים, גיוון רעיוני באקדמיה כמעט ואינו קיים. האם עידוד חופש ביטוי בקמפוס עשוי לחשוף את הסטודנטים למגוון עמדות או לחשיבה מורכבת? עבור מגיני האקדמיה, נוח במיוחד לזעוק על חופש הביטוי כאשר הם מנסים להדוף ביקורת נגד העסקת מרצים רדיקליים המשתמשים בתפקידם כדי להפיץ שנאה למערב וליהודים.
חלקם הפעיל של אותם מרצים בארגון המחאה בקמפוסים, כולל שיעורים במאהלי ההפגנות וקרדיט אקדמי לסטודנטים שהשתתפו בהן, נחשף גם הוא לאחרונה. יותר מתמיד, מועמדים אפשריים לקבלה והוריהם (יחד עם קובעי מדיניות) מבינים כי מרצים כאלו הם למעשה פוליטיקאים ולא מחנכים או חוקרים. הם ניצלו את תפקידם כדי למנוע מסטודנטים יהודים גישה לאזורים בקמפוס, ולבייש אותם בפומבי בשל אמונתם. לפתע הם מאמינים בקדושת חופש הביטוי? לא צריך להיות אדם ציני במיוחד כדי להבין שמדובר במהלך שאינו מצטיין בכנות יתרה.
ולעניין הצעתו של הדיקן לשעבר, האם הקפדה על חופש ביטוי מוחלט תסייע להפיג את חששות היהודים בקמפוס? התשובה היא שלילית. בדומה לעונש שהוטל על עם ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה רק כדי לחכות ללכתו של הדור חסר האמונה שלא זכה להגיע לארץ המובטחת, כך גם האוניברסיטאות יהיו חייבות לעשות בדק בית לפני שיוכלו למצוא מפלט בעקרונות חופש הביטוי. זה נכון במיוחד עבור דיקנים ומנהלים, פקידי מחלקות "הגיוון" והאחראים על קבלת מועמדים – כלו אלו יהיו חייבים להישאר במדבר, ומחליפיהם יהיו חייבים לקדם דיון חופשי אמיתי, ולא אידיאולוגיה.
על מנת שעקרונות חופש הביטוי יוכלו לשגשג בקמפוס, כפי שהם ראויים לעשות, יש לבנות מחדש ומן היסוד את התרבות באוניברסיטה. וזה ידרוש הרבה מעבר להפסקת הטיפול העדין במטרידים אנטישמיים ומשחיתי רכוש. לא עוד ימי חופש בכל פעם בה חברי הסגל אינם אוהבים את תוצאות הבחירות או החלטה מסוימת של בית המשפט העליון. לא עוד התגאות בפעילות קיצונית בקמפוס, כאילו זו הפכה להיות מטרת קיום האקדמיה. האוניברסיטאות יהיו חייבות להביא איזון בהיצע הקורסים ובהרכב חברי הסגל ולהפסיק למסד ולקדם עמדות רדיקליות, במיוחד את הרעיון המופרך והרעיל המשקיף על העולם אך ורק דרך עדשת "הדיכוי". כאשר צעדים כאלו יתרחשו, נוכל להתחיל להאמין כי האקדמיה אכן מחויבת לשמש כמוסד חינוכי ומקצועי ולא כקייטנה פרוגרסיבית.
עד שזה יקרה, אין פלא שגם בכנס ארגון OU לא היו אופטימיים במיוחד, אך אותם עורכי דין שהשתתפו בוועידה אולי עלו על משהו. בעוד ראשי האוניברסיטאות נשבעים בהן צדק כי הם מוכנים לשינוי אמיתי, אמריקנים שאינם יהודים (או משפטנים) עשויים להסכים בקרוב על דבר אחד: אנחנו לא מאמינים לכם, עשיתם מספיק כדי לזכות בחוסר האמון הזה. עקרונות חופש הביטוי לא יכולים לשמש כפתח מילוט דרכו תנסו להימנע מן ההשלכות בפניהן אתם עומדים כעת – תורמים לא מרוצים, הורים ובוגרים כועסים והסטודנטים עצמם, מי שסבלו הכי הרבה.
גרסה מלאה של המאמר ראתה אור בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
רונן בר קבל התרעה ממצרים על משהוא גדול, שחמאס מתכנן לתקופת החגים. רונן בר היה מודע למסמך חומת יריחו. חלק מכרטיסי הסים הופעל כבר יום לפני הטבח, כאשר רונן בר ממשיך להתעלם שהאויב אוסף מידע ונערך לתקוף חיילים גם מאחור ולמנוע הגעת תגבורת. הרשלנות המכוונת, לכאורה, לעזור לאויב ע"י מפקד יחידת 8200, שהתבטאה בין היתר בהשבתת כל הבלונים עם מצלמות ראיית יום ולילה וערפל בעלות של מיליונים, וכן מערכות לניתוח חוזי ושמע, מחייבת העלאת כוננות ולא הרדמה והדממה, כפי שרונן בר דרש, כביכול למנוע מיס-קלקולציה. הצמדות, בנגוד מוחלט לחוק, של רונן בר לכיסא מצביעה לכאורה על יותר מרשלנות והבנה, שמעשיו והתוצאות שלהם מחייבת את העונש הקשה ביותר. רונן בר נותן שני זמנים לשליחת צוות טקילה על מנת להסתיר את שיחתו עם הסוכן הכפול קמאל אבאס ממצרים. רונן בר חשב, שהסוכן שלו במצריים קמאל אבאס יספק לו את התמונה המודיעינית הרצויה מול חמאס. קמאל אבאס היה סוכן כפול, והוכשר מלכתחילה להטעיה והפעלה של רונן בר.
הפיתרון ל'בעייה היהודית' בקמפוסים בארה"ב הוא, בסופו של דבר, העלייה לישראל. קשה היום לצפות את העתיד במונחים של 10-20 השנים הקרובות, וארה"ב היא לא גרמניה ואפילו לא אירופה של שנות ה-30, אבל המצב מחמיר ומה שהיה נכון לגבי אירופה לפני 90 ו-100 שנים, דהיינו: חסלו את הגולה לפני שהיא תחסל אתכם, נכון גם היום. אז נכון שארה"ב היא ארץ ההגירה הקלאסית שיש בה, לכאורה, מקום לכולם, גם ליהודים שהתערו ושגשגו בה בדורות האחרונים, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת. ליהודים אין רק בעייה של מיעוט בין מיעוטים אחרים, אלא את בעיית האנטישמיות שהיא סוג ספציפי של גזענות המשלבת בתוכה את כל סוגי השנאה, האפלייה והדיכוי. את היהודים ניתן לתקוף בשם כל האידיאולוגיות: בשם הקפיטאליזם ובשם הקומוניזם, בשם הדת ובשם ה'תרבות', בשם הפמיניזם ובשם הלהט"ביזם, בשם הגלובליזם ובשם ההתנגדות לו – לפעמים גם בשם אידיאולוגיות לכאורה מנוגדות בעת ובעונה אחת. ועוד לא דיברנו על הניגודים והמריבות בתוך הציבור היהודי שלא יודע להתאחד גם כשחרב מונחת על צווארו. היציאה מהגלות והתרכזות היהודים במולדתם ובמדינתם לא פותרת כמובן את בעיותיהם, ודי אם נראה מה שקורה היום במדינה. אבל היא התנאי המוקדם לכך.