״אין לטעות; נשמיד לחלוטין את יכולתה של יפן להילחם״ – 80 שנה לפצצה ששינתה את העולם

"ברוך הבא לארצי", אמר ג'ורג' השישי, מלך בריטניה.

ביום חמישי, 2 באוגוסט, באחת אחר הצהריים, עמד טרומן על סיפון סיירת הקרב של הצי המלכותי רינאון בנמל פלימות באנגליה, ולחץ את ידו של ג'ורג' השישי. הבריטים הצטיינו במיוחד בטקסים מנופחים, במיוחד בנוכחות מלכם – המלך המגמגם המפורסם של בריטניה וחבר העמים. טרומן עלה לספינה בטקס צבאי מלא, לקול חצוצרות, כשאלפי מלחים בריטים ואמריקנים עומדים דום, זקופים כתורן הספינה המרכזי של הרינאון, שדגלי ארצות הברית ובריטניה התנופפו בראשו.

במהלך ארוחת הצהריים עם המלך ישבו ליד טרומן אדמירל לייהי וג'יימס ברנס. המלך לבש מדי אדמירל, וטרומן הופיע בבגדים אזרחיים. טרומן התרשם מידיעותיו הרחבות של המלך ג'ורג' השישי. במהלך הארוחה העלה המלך את עניין פצצת האטום, וברנס נזכר לאחר מכן ש"רוב שיחתנו בארוחת הצהריים עסקה בפצצה". המלך היה נרגש מהפוטנציאל של אנרגיה גרעינית לאחר המלחמה. אדמירל לייהי, לעומת זאת, היה משוכנע שהפצצה לא תעמוד בציפיות.

"אני לא חושב שהיא תועיל כפי שמצפים", אמר. "לי זה נשמע כמו חלומו של פרופסור!"

המלך נשען לפנים ואמר: "אדמירל, תרצה להמר על זה?"

אחרי הארוחה, המלך והמשלחת המלכותית ביקרו את טרומן על סיפון ספינתו, האוגוסטה, גם כן בטקס צבאי מלא. תזמורת ניגנה את ההמנון הלאומי האמריקני ואת "אלוהים נצור את המלך". המלך ביקש מטרומן לחתום על גלויות בשביל אשתו ובנותיו, בקשה ששעשעה מאוד את טרומן. הוא חתם את שמו על הגלויות, שאחת מהן נועדה לבתו של המלך, אליזבת, שתהפוך בתוך שנים אחדות למלכה אליזבת השנייה.

זמן קצר לאחר שהמלך ג'ורג' השישי עזב את הספינה, מנועי האוגוסטה רעמו, והנשיא פתח במסע בחזרה לארצות הברית, אל העם שהמתין לו שם. בלילה הראשון בים התכנסו חברי משלחתו של טרומן בשמונה וחצי בערב בתאו של המזכיר ברנס להקרנת הסרט עושה הנפלאות, על בעל מועדון לילה שנרצח בידי גנגסטרים וחוזר כרוח רפאים כדי לרדוף את רוצחיו. טרומן עצמו לא הופיע להקרנה. הוא נותר בתאו. אין תיעוד נוסף לפעולותיו באותו הלילה, אך אפשר לדמיין אותו שוכב על גבו ובוהה בתקרה, מותש ממאמץ מסעו ומלא מתח לקראת הפיצוץ שעומד לשנות את העולם.

טרומן כתב ביומנו ימים ספורים קודם לכן שמטרת הפצצה היא "לפגוע במטרות צבאיות ובחיילים, ולא בנשים ובילדים". הוא ודאי הבין שהפצצה הזאת, על כל פלאיה הטכנולוגיים, אינה מסוגלת להבחין בין חיילים לאזרחים. הוא היה יכול רק לקוות שהיא תשרת את מטרתה: לסיים את המלחמה ולהציל חיים.

הנשיא ביקש שלא יתקיימו טקסים לכבודו בשובו לארצות הברית, כי חגיגה הייתה עלולה להיראות חסרת רגישות במצב של סבל ציבורי רב כל כך. הוא רצה לשוב בשקט לבית הלבן ועבד קשה במהלך מסעו בחזרה הביתה. הוא הזמין את השופט סם רוזנמן לפוטסדאם, ורוזנמן היה כעת על סיפון האוגוסטה כדי לכתוב נאום עם טרומן. רוזנמן נזכר: "הנשיא, שחזר מפוטסדאם, ציין שכמעט כל זמנו הוקדש לענייני חוץ, ושניצבו בפניו משברים בזה אחר זה; ועכשיו, בשובו מוועידת פוטסדאם, עליו להתמקד בענייני פנים". הנאום שעבדו עליו יחד יהפוך ל"תוכנית 21 הנקודות", מתווה מדיניות הפנים שינחה את עידן טרומן אחרי המלחמה. על סיפון האוגוסטה, המתווה הזה התגבש במוחו של טרומן ובעטו של רוזנמן. איש מהם לא היה יכול לשער כמה נפיצות יהיו 21 הנקודות הללו.

סערת המרת תעשיית המלחמה כבר החלה בעורף. הממשל ביטל חוזי מלחמה בשווי עשרות מיליוני דולרים במהלך יוני ויולי, צעד שהותיר עשרות אלפים ללא עבודה. מזכיר האוצר החדש של טרומן פרד וינסון – שהיה בתפקידו ימים אחדים בלבד – החל לשלוח לנשיא מכתבים מבוהלים עוד כשטרומן היה בפוטסדאם. וינסון חזה מחסור בפחם ובמזון, קריסות הרסניות של מערכות תחבורה ובעיות עבודה – בקיצור, כאוס כלכלי.

בינתיים החל העולם לעכל את הסכמי פוטסדאם, שהתפרסמו בעיתונות בכל מקום. המסמך הציג את הישגי שלושת הגדולים. עד כה, התגובה הייתה פושרת במקרה הטוב, במיוחד באירופה, שעמדה בפני טלטלות כלכליות גדולות עוד יותר מאלה שהאמריקנים עמדו לחוות. "הצהרת פוטסדאם לא התקבלה כאן בהתלהבות בלתי מסויגת", דיווח מלונדון אדוארד ר' מורו מסי-בי-אס, שקולו נשמע במיליוני בתים אמריקניים. "התגובות היו מאופקות. הייתה נטייה להצביע על הנושאים הרבים שלא נפתרו … אולם אין ספק שהנשיא טרומן התנהל בכבוד".

במזרח הרחוק המשיכה יפן לבעור. ב-1 באוגוסט פרסם קרטיס לה-מיי אזהרה לאזרחי יפן ב-12 ערים לפנות את בתיהם ומקומות עבודתם כדי להציל את חייהם, שכן עריהם היו במוקד "רשימת המוות" של לה-מיי – מיטו, פוקויאמה ואוצו, בין השאר. ב-2 באוגוסט, ביום פגישתם של טרומן והמלך, כשהנשיא החל את מסעו הטרנס-אטלנטי בחזרה הביתה על סיפון האוגוסטה, פיקוד המפציצים ה-21 תקף את האויב במה שהניו-יורק טיימס כינה "מתקפת האוויר הגדולה בתולדות העולם". כ-900 מפציצי בי-29 תקפו מטרות ב-6,632 טונות של פצצות נפיצות קונבנציונליות. הלהבות כילו שטחים שלמים בערי יפן. "המראה היה בלתי ייאמן ואי אפשר לתארו", נזכר אחד מאנשי הצוות על סיפונו של מפציץ בי-29. המטוסים התוקפים לא נתקלו בכל התנגדות. "הם ידעו שאנחנו מגיעים אבל לא עשו דבר", אמר קצין אחד.

ככל שהאוגוסטה חתרה קדימה במי האוקיינוס האטלנטי, סקרנותו של טרומן בדבר הפצצה נעשתה מייסרת. בשל סודיות המבצע, הוא לא קיבל עדכונים כלל. הוא היה בחשכה. בשלב מסוים חדר המפות הקדמי של האוגוסטה שלח מברק לבית הלבן ושאל אם יש חדש לגבי פרויקט מנהטן. אנשי חדר המפות של הבית הלבן השיבו שלא מצאו כל עדות לקיומו של פרויקט כזה. האוגוסטה שלחה מברק נוסף: "קפטן ורדמן [עוזר לענייני צי של טרומן וחברו הקרוב] ציין כעת שהנושא סודי עד כדי כך שאינו רוצה, חוזר, אינו רוצה, שבירור מכל סוג בנידון ייעשה בידי חדר המפות".

טרומן נפגש עם אנשי תקשורת על סיפון הספינה ותדרך אותם על פצצת האטום, בתנאי שישמרו על סוד המלחמה ולא יפרסמו דבר. זה היה צעד יוצא דופן של מתן אמון – לחשוף לעיתונאים את קיומה של הפצצה לפני שנודעו תוצאות הטלתה של ילד קטן. מרימן סמית מסוכנות יונייטד פרס נזכר שטרומן "היה מאושר ואסיר תודה על שיש בידינו כלי נשק שיזרז את סיום המלחמה. אבל הוא הוטרד מפיתוחו של נשק מפלצתי והרסני כזה".

טרומן גם השיב לשאלות העיתונאים על יוסיף סטלין. איש הפלדה, אמר הנשיא, "הוא בן זונה". ואז הוסיף, "אני מניח שגם הוא חושב שאני כזה".

***

במפקדתו של קרטיס לה-מיי בגואם, בדרום האוקיינוס השקט, בשתיים אחר הצהריים ב-5 באוגוסט, ניתנה ההוראה הסופית לטייסת 509 לבצע את משימתה הסודית למחרת, 6 באוגוסט. לה-מיי היה עסוק מאוד. מסע הפצצות האש שלו הרס כ-155 קילומטרים רבועים בטוקיו ובסביבתה, וכן שטחים נרחבים בנגויה, בקוֹבֶּה, באוסקה, ביוקוהמה ובקווסאקי. לפי ההיסטוריה הרשמית של כוחות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, "שש הערים התעשייתיות החשובות ביותר ביפן הוחרבו".

לה-מיי שמע על הפצצה רק לאחרונה. שליח מיוחד טס למפקדתו בגואם כדי לעדכן אותו על פרויקט מנהטן. "לא ידעתי הרבה על כל העניין הזה ולא שאלתי", כתב לה-מיי בזיכרונותיו, "כי זה היה נושא חם מדי. לא רציתי לדעת יותר משהיה הכרחי מבחינתי". הפקודות קבעו שהמטרה הראשית לפצצה הראשונה תהיה הירושימה. לפי מקורות מודיעין, הירושימה הייתה "עיר צבאית … מצבור אפסנאות עיקרי", עם מחסנים מלאים אספקה צבאית – רובים וטנקים, כלי עבודה ורכיבי מטוסים. "מבנים למגורים בנויים באופן יפני טיפוסי. יש שני סוגי מחסנים. אזור נמל אוג'ינה צפוף גם במחסנים חסיני אש וגם במחסנים קלי בערה, וכן במאגרים פתוחים ומפעלים פתוחים". המודיעין גם מצא שבהירושימה אין מחנות שבויי מלחמה, כך שהאמריקנים היו יכולים להיות בטוחים יחסית שהם לא מפציצים את אנשיהם.

הירושימה טרם הופצצה בידי כוחותיו של לה-מיי. זאת הייתה עיר משגשגת ויעד בתולי, עם אוכלוסייה של 318 אלף נפשות, לפי המודיעין האמריקני.

בשעות אחר הצהריים ב-5 באוגוסט, באי טיניאן, גלגלו אנשי צבא את הפצצה ילד קטן מתוך מחסן אל מסלול ההמראה. תריסר גברים במדים חומים קצרי שרוולים התקבצו סביבה, מביטים בה בדאגה, מניעים אותה על משטח כאילו הייתה מטופל באלונקה. צורתה הייתה צורת ביצה, פחות או יותר, עם מעטפת פלדה וזנב בולט מאחור להכוונת מסלולה. אחד מהאנשים שעבדו בטיניאן באותו היום תיאר אותה כ"פח אשפה מוארך עם סנפירים". כל מה שקשור לפרויקט מנהטן היה ניסיוני. ילד קטן השתמשה במנגנון נפץ שונה מזה ששימש בניסוי טריניטי, כך שלא היה ביטחון שהנשק הזה יעבוד בכלל.

בסיס האוויר בטיניאן עצמו היה פלא תעשייתי וסמל לכושר ההמצאה האמריקני. שנה קודם לכן, רוב האי הקטן הזה היה שדות של קנה סוכר. כעת היה האי ביתו של נמל תעופה הומה לילות כימים. "טיניאן הוא נס", ציין מישהו שראה אותו בעת ההיא. "כאן, 9,000 קילומטרים מסן-פרנסיסקו, הכוחות המזוינים של ארצות הברית בנו את שדה התעופה הגדול בעולם … במבט מן האוויר, האי הזה, קטן ממנהטן, נראה כנושאת מטוסים ענקית, שסיפונה עמוס מפציצים". שדה התעופה היה ערוך ומוכן. הוא נבנה כדי לשרת מטרה אחת מעל לכול – ילד קטן. באחר הצהריים ב-5 באוגוסט, אנשי צבא הובילו את הנשק לתא הפצצות של מפציץ בי-29 סופרפורטרס באמצעות מנוף הידראולי.

ממש באותו אחר צהריים, טייס הבי-29 הזה, פול טיבטס, קרא למטוסו אנולה גיי על שם אמו. אין ספק שגברת טיבטס לא העלתה בדעתה שמורשתה תישא חשיבות היסטורית רבה כל כך, שכן אנולה גיי עמד להפוך למטוס הצבאי הנודע בתולדות העולם. צייר שלטים כתב את אותיות שמה מתחת לחלון הטייס באותיות שחורות גבוהות ונטויות. המטוס נבנה במפעל באומהה בנברסקה בראשית השנה. הוא היה חלק מכוח משימה של שבעה מטוסים – כולם מסוג בי-29 – ובהם שלושה מטוסי חיזוי מזג אוויר (האחד מעל הירושימה והאחרים מעל מטרות משניות), מטוס אחד שנשא ציוד למדידת הפיצוץ, מטוס אחד לציוד צילום ותצפית, מפציץ חלופי, ומטוס ההפצצה עצמו, אנולה גיי.

"עד ארוחת הערב ב-5 באוגוסט", כתב טיבטס, "הושלמו כל ההכנות. הפצצה הייתה מוכנה, המטוסים תודלקו ונבדקו. ההמראה נקבעה ל-2:45 לפנות בוקר. ניסיתי לנמנם, אבל מבקרים לא נתנו לי מנוח".

התדרוך האחרון לשבעת צוותי הטיסה התקיים בחצות הלילה, בחדר ליד מסלול ההמראה של המטוסים. פחות מ-48 שעות קודם לכן למדו חברי הצוות של המטוסים הללו לראשונה על פצצת האטום, הסוד מאחורי המשימה שהתאמנו לקראתה זה חודשים. הוצגו בפניהם תצלומי אוויר של המטרות – המטרה הראשית, הירושימה, והמטרות המשניות, קוקורה ונגסאקי. הם שמעו פרטים על ניסוי טריניטי, ואף שהיו אמורים לצפות בצילומי הניסוי, מכונת ההקרנה התקלקלה, ולכן דימויו החזותי של הפיצוץ נותר בגדר תעלומה בשבילם. הם ידעו שהתאמנו למשהו מיוחד, אבל עדיין, הם הופתעו. "נדמה שזה חלום מוזר", אמר אחד מחברי הצוות, האלחוטן אייב סְפִּיצֶר מוונדובר ביוטה, "חלום שהגה אדם עם דמיון פורה מדי".

במהלך התדרוך האחרון קיבלו כל אנשי הצוות משקפי מגן כהים כדי להגן על עיניהם מפני הבזק הפיצוץ, שנאמר להם שייראה כלידתה של שמש חדשה. חזאי מזג האוויר תדרך את אנשי הצוות על התנאים הצפויים – טיסה חלקה – ולאחר מכן איש דת נשא תפילה, וביקש מהאל הכול יכול "להיות עם אלו המטפסים למרומי שמיך ונושאים את הקרב אל אויבינו".

אלפי קילומטרים משם, על סיפון האוגוסטה באוקיינוס האטלנטי, כמעט באותו הרגע ממש, השתתף טרומן בטקס דתי משלו, באולם האוכל הקדמי של הספינה. שם התאריך היה עדיין 5 באוגוסט, יום ראשון. טרומן היה מושא לבדיחות באותו הבוקר, מכיוון ש"ישן יתר על המידה" – כלומר נשאר במיטתו עד לאחר חמש וחצי בבוקר. טרומן התפלל כשלצידו ברנס וקברניט האוגוסטה, קפטן ג'יימס פוֹסְקֶט. כומר הספינה, קנת פֶּרְקִינְס, הוביל את הקהל במזמור:

אמונת אבותינו, אנו נחתור

לזכות למענך בכל האומות,

ובאמצעות האמת הבאה מהאל,

תהיה חופשית באמת האנושות.

הם שרו גם את "בוא, מלך כול יכול" ואת "הצלב הישן העקשן".

ב-2:27 בבוקר, באי טיניאן, הפעיל טיבטס את ארבעת מנועי הרייט סייקלון של אנולה גיי, והמטוס נסע לעבר מסלול ההמראה. טיבטס נזכר בתחושת מוט ההיגוי של המטוס בידיו; הוא חש כאילו המטוס כמה להמריא. לאנולה גיי הוקצה שם הקוד גומות 82. טיבטס פנה למגדל הפיקוח. השיחה הקצרה, כפי שזכר אותה לאחר מכן: "גומות שמונה שתיים למגדל טיניאן צפון. הוראות יציאה והמראה".

ההוראות התקבלו: "גומות שמונה שתיים כאן מגדל טיניאן צפון. המראה ממזרח על מסלול איי".

טיבטס קיבל אישור להמראה. טייס המשנה רוברט לואיס ספר לאחור: "15 שניות להמראה. עשר שניות. חמש שניות. היכון".

ב-2:45 לפנות בבוקר, גלגליו של אנולה גיי התרוממו מהקרקע.

***

כשטרומן ישב לארוחת ערב עם קציני האוגוסטה בשש בערב ב-5 באוגוסט, אנולה גיי פגש שני מטוסי ליווי מעל האי איוו ג'ימה ברום 3,000 מטרים. בדרום האוקיינוס השקט, השמש זה עתה זרחה על 6 באוגוסט. בשבע וחצי בבוקר ירד ויליאם סטרלינג פַּרְסוֹנְס אל תא הפצצות של המטוס. פרסונס היה מומחה לחימוש שעבד על הפצצה בלוס-אלמוס לצד רוברט אופנהיימר, וכעת היה על סיפונו של אנולה גיי בתפקיד קצין החימוש. פרסונס שלף את התקע הירוק מילד קטן והחליף אותו בתקע אדום, וכך הפצצה הייתה מוכנה להטלה. מזג האוויר היה בהיר, וטיבטס החליט להתקדם אל המטרה הראשית. "זאת הירושימה", הכריז באינטרקום של המטוס, והעלה את אנולה גיי לרום 10,000 מטרים. אנשי הצוות לבשו את חליפות המגן הכבדות שלהם, וטיבטס הזכיר להם להרכיב את משקפי המגן הכהים בזמן הפיצוץ.

בשמונה בערב ב-5 באוגוסט, על סיפון האוגוסטה, החל הסרט שהוקרן באותו הערב – האיש הרזה שב הביתה, בכיכוב הצמד הקומי ויליאם פאוול ומירנה לוי. שוב, טרומן לא היה בין הצופים, לפי יומן הספינה. ייתכן שהיה עסוק במשחק פוקר, או בהה בתקרת תא הנוסעים שלו, או אולי התפלל עדיין, לבדו. בערך כשהתחיל הסרט, המטרה של ילד קטן נצפתה מן האנולה גיי. "אני רואה אותה!", קרא המטילן תומס פֵרֵבִּי. המטוס טס במהירות 528 קילומטרים לשעה במצב של טייס אוטומטי וברום 9,450 מטרים כשפרבי כיוון את כוונת הפצצה שלו. הירושימה השתרעה למלוא העין מולו. טייס המשנה רוברט לואיס כתב הערות ביומן במהלך המשימה. כשהביט מטה אל הירושימה, כתב את המילים "מטרה פתוחה לחלוטין". פרבי שחרר את הפצצה. "במשך הדקה הבאה", כתב לואיס, "איש לא ידע למה לצפות".

טיבטס נזכר ברגע הזה: "ניתקתי את ההיגוי האוטומטי ומשכתי את המטוס לסיבוב חד. הרכבתי את משקפי המגן שלי, אבל לא יכולתי לראות דרכם; הייתי עיוור. השלכתי אותם לרצפה. אור בהיר הציף את המטוס. גל ההדף הראשון פגע בנו".

רוברט לואיס, תיעד: "שתי מכות ברורות הכו במטוס שלנו, ולא הרגשנו דבר מלבד זאת, מבחינה פיזית. ואז סובבנו את המטוס כדי להתבונן בתוצאות, ולפנינו הופיע, ללא ספק, הפיצוץ הגדול ביותר שראה האדם מעולם … אני בטוח שכל הצוות הרגיש שהחוויה עולה על כל דמיון אנושי אפשרי … כמה יפנים בדיוק הרגנו? גם אם אחיה מאה שנים, הדקות המעטות הללו לעולם לא יימחו מזיכרוני".

באותו הרגע, כשלואיס כתב ביומן המשימה בקושי מסוים מאחר שהיה חשוך והמטוס רעד, הוא הוסיף, "אלוהים אדירים, מה עשינו".

טיבטס נזכר: "פנינו לאחור כדי להביט בהירושימה. העיר הוסתרה תחת הענן הנורא ההוא … רותח, מתערבל בצורת פטרייה, מחריד וגבוה להפליא. לרגע איש לא דיבר; ואז כולם התחילו לדבר. אני זוכר את לואיס טופח על כתפי ואומר, 'תראה את זה! תראה את זה! תראה את זה!'. טום פרבי תהה אם הקרינה הרדיואקטיבית תעקר את כולנו. לואיס אמר שהוא יכול לטעום את הביקוע האטומי. הוא אמר שהוא טועם טעם עופרת".

חבר צוות אחר, הנווט תיאודור "דאץ'" ואן-קירק, חשב לעצמו באותו הרגע את אותה המחשבה שיחשבו מאות אלפי חיילי בעלות הברית בימים הבאים: "תודה לאל שהמלחמה נגמרה ולא יירו עליי יותר. אני יכול לחזור הביתה".

על הקרקע השעה הייתה 8:15 בבוקר. העיר הירושימה הייתה שוקקת חיים, שכן 45 דקות קודם לכן התקבלה התראת "חזרה לשגרה", שהודיעה לתושבים שבטוח לצאת החוצה. ברגע שהפצצה התפוצצה, אלפי אזרחים נמחו מעל פני האדמה, מיד ובלי להותיר עקבות. הניצולים זכרו תחילה הבזק אור חזק, ולאחריו רעש שלא נשמע מעולם קודם לכן. "שמענו רעש גדול כמו בונג! בונג!", נזכרה טומיקו מוֹרִימוֹטוֹ, שהייתה אז בת 13. "ואז הכול התחיל ליפול; כל המבנים החלו להתעופף לכל עבר. ואז משהו רטוב התחיל לרדת, כמו גשם. אני מניחה שזה מה שמכנים גשם שחור. במוחי הילדותי חשבתי שזה נפט. חשבתי שהאמריקנים מתכוונים לשרוף אותנו למוות. המשכנו לברוח. והאש פרצה מאחורינו".

רק אדם אחד ששהה ברדיוס של 100 מטרים ממקום הפיצוץ בהירושימה שרד. שמו היה גואיצ'י אוֹשִׁימָה. עשר שנים לאחר מכן הוא תיאר את שראה: "הבזק פתאומי, פיצוץ שמתעלה על כל תיאור, ואז הכול האפיל. כשחזרתי להכרה, הירושימה שהכרתי הייתה חרבה".

על סיפון האוגוסטה באותו הלילה טרומן הלך לישון, ככל הנראה כשעה או שעתיים לאחר הפיצוץ. באחת לפנות בוקר (כעת 6 באוגוסט), הספינה חצתה לאזור זמן חדש באוקיינוס, וקציניה הזיזו את המחוגים שעה אחת לאחור. טרומן התעורר ליום יפה ושקט בים, והשמש הייתה בהירה וחמימה. קציני הספינה עברו למדים המתאימים למזג אוויר חם: חאקי ואפור, ומדים לבנים לחובלים, בזכות הבריזה הממוזגת של זרם הגולף. לאחר ארוחת הבוקר התיישב טרומן על הסיפון כדי להירגע והאזין לקונצרט שניגנה תזמורת הספינה, לא מודע לכך שהירושימה נמחתה כמעט מעל פני האדמה.

***

שעת ארוחת הצהריים על סיפון האוגוסטה. ב-11:45 התיישב טרומן בחדר האוכל בירכתיים. יחד איתו סביב השולחן היו ג'ימי ברנס ומלחי הספינה ג'ורג' ט' פְלֵמִינְג מתומפסונוויל בקונטיקט; אדוארד פ' פְּלֵייס מוודהייבן בניו-יורק; אדוארד קְלִיפוֹרְד מסן-פרנסיסקו; טוני טוֹרֵגְרוֹסָה מנורתוויל בניו-ג'רזי; פ"כ רוֹסוֹ מבאלד-נוב בארקנסו; ואיינו קַרְווֹנֶן מטו-הרבורס במינסוטה. דקות אחרי 12:00 בצהריים, כ-16 שעות לאחר השמדת הירושימה, קפטן הצי פרנק גרהם, שעבד בחדר המפות הקדמי, נכנס לאולם האוכל ומסר לטרומן הודעה. הנשיא הביט בפתק:

מידע התקבל לגבי מנהטן. "הירושימה הופצצה באופן גלוי לעין עם כיסוי עננים של עשירית בלבד ב-052315א. לא הייתה התנגדות מטוסים ולא ירי נ"מ. פרסונס מדווח 15 דקות לאחר ההפצצה כדלקמן: 'התוצאות ברורות ומוצלחות מכל הבחינות. ההשפעות נראות גדולות מכל ניסוי. התנאים במטוס נורמליים לאחר השיגור'".

טרומן קפץ על רגליו ולחץ את ידו של השליח. "קפטן", אמר טרומן, "זהו הדבר הגדול ביותר בהיסטוריה! תראה את זה למזכיר המדינה". גרהם מסר את ההודעה לברנס, וזה קרא אותה וצעק: "נהדר! נהדר!"

כעבור דקות אחדות חזר גרהם עם הודעה נוספת, הפעם מהנרי סטימסון בוושינגטון. טרומן קרא:

אל הנשיא

ממזכיר המלחמה

הפצצה הגדולה הוטלה על הירושימה ב-5 באוגוסט ב-19:15 שעון וושינגטון. דיווחים ראשוניים מצביעים על הצלחה מלאה, מרשימה אף יותר מהניסוי הקודם.

אוחז בשתי ההודעות בידיו, פנה טרומן לברנס וקרא: "הגיע הזמן שנחזור הביתה!". לאחר מכן סימן לקהל בחדר להשתתק, מקיש בכפית על כוס זכוכית כדי למשוך את תשומת הלב. המלחים השתתקו, וטרומן הכריז על החדשות בדבר ההפצצה האטומית של הירושימה. האולם התפרץ במחיאות כפיים, והנוכחים נדבקו בהתלהבותו של הנשיא. טרומן צעד במהירות, בליווי ברנס, לחדר הקצינים, שגם בו התקיימה ארוחת צהריים. בקול "מתוח מהתרגשות", לדברי אחד הנוכחים, אמר טרומן: "המשיכו לשבת, רבותיי. יש לי הודעה בשבילכם". הקצינים הביטו בו בפנים נבוכות, וטרומן המשיך: "הפצצנו את יפן בפצצה שיש לה עוצמה של יותר מ-20 אלף טונות של טי-אן-טי. זאת הייתה הצלחה מוחלטת".

כשמחיאות כפיים ושריקות מילאו את חדר הקצינים, המשיך טרומן בדרכו, נחוש לבקר בכל מחלקות הספינה כדי לעדכן את אנשי הצוות על הפצצה. ברחבי האוגוסטה, מצב הרוח בשעות אחר הצהריים המריא לגבהים בקרב המלחים, שזמן רב כל כך חששו לחייהם וערגו לשוב לבתיהם. הלך הרוח תומצת במשפט שאמר אחד מהם: "אני מניח שזה אומר שאשוב הביתה מוקדם יותר".

***

בוושינגטון, עוזר הדובר איבן איירס כינס את העיתונאים שמונו בדרך כלל על סיקור הבית הלבן. השעה הייתה בערך 11:00. איירס שמע על פצצת האטום רק לאחרונה. כמה ימים קודם לכן הוא עבד במשרדו עם מזכיר ההתכתבויות של הנשיא, ביל האסט, כשקצין ממחלקת המלחמה הגיע אליהם. הקצין, נזכר איירס, "היה נרגש ומתוח כשאמר לנו שסיפור חשוב מאוד – חדשות עצומות – עומד להתפרסם בימים הקרובים". הסיפור נגע ל"עניין סודי ביותר … פצצה או כלי נשק אדיר". הקצין מסר לאיירס הצהרה מנשיא ארצות הברית, שתפורסם כשייעשה שימוש בנשק. הסודיות הייתה חיונית, נאמר לאיירס. אסור שאיש יראה את ההצהרה עד להודעה חדשה.

כעת הגיע הרגע. מהאוגוסטה, צ'רלי רוס שיגר את המסר שהגיע הזמן לפרסם את הצהרת הנשיא. איירס החזיק בידיו עותקים של ההצהרה, מוכנים לחלוקה. הוא פנה אל העיתונאים שהתאספו לפניו.

"יש לי כאן מה שאני חושב שהוא סיפור טוב בהחלט. זאת הצהרה של הנשיא, שנפתחת כך". איירס קרא בקול את הפסקה הראשונה: "'לפני 16 שעות, מטוס אמריקני הטיל פצצה אחת על הירושימה, בסיס צבאי יפני חשוב. לפצצה הזאת הייתה עוצמה רבה יותר משל 20 אלף טונות של טי-אן-טי. היה לה יותר מפי אלפיים מהעוצמה של ה'גרנד סלאם' הבריטית, שהיא הפצצה הגדולה ביותר עד כה בכל תולדות המלחמה'".

איירס המשיך במילותיו שלו: "ההצהרה מסבירה את הכול. זאת פצצה אטומית, שמשחררת אנרגיה אטומית. זאת הפעם הראשונה שהדבר נעשה אי פעם".

עיתונאי אחד צעק: "זה סיפור מטורף!"

***

על סיפון האוגוסטה, ובמיליוני בתים ברחבי אמריקה, התאספו האמריקנים סביב מקלטי הרדיו והאזינו להצהרתו של טרומן על "רתימת הכוח היסודי של היקום … כעת אנו מוכנים למחוק מהר ובשלמות כל מפעל יצרני שיש ליפנים מעל האדמה בכל עיר שהיא. נשמיד את הרציפים שלהם, את מפעליהם ואת אמצעי התקשורת שלהם. אין לטעות; נשמיד לחלוטין את יכולתה של יפן להילחם … אם הם לא יקבלו כעת את תנאינו, הם יכולים לצפות לגשם של חורבן מהאוויר שלא נראה כמותו מעולם על פני האדמה".

טרומן קיים מסיבת עיתונאים על הספינה, קרא את הצהרתו שוב וענה על שאלות בדבר סוד המלחמה הגדול מכולם. הוא הזכיר את הצהרת פוטסדאם: "מנהיגי יפן דחו את האולטימטום הזה מיד". הוא העניק קרדיט נרחב למזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, שליווה את הפרויקט לאורך כל הדרך בדרג הממשל. טרומן קרא את הצהרתו גם מול מצלמות החדשות, בפנים חמורות סבר. "היפנים התחילו את המלחמה מהאוויר בפרל הרבור", אמר. "הם קיבלו את גמולם פי כמה". במקביל פרסם ראש ממשלת בריטניה אטלי הצהרה משלו, ומחלקת המלחמה פרסמה את שלה, כולל תמונה של הפצצה ילד קטן ותצלום אווירי של הירושימה – כפי שנראתה לפני הפיצוץ. באופן מיידי, מקורות חדשות אמריקניים ובריטיים החלו לעקוב אחר שידורי הרדיו היפניים, שכבר נמסרו בהם הודעות סתומות – שירות הרכבות סביב הירושימה בוטל, והמראות המדווחים מן העיר נתונים בחקירה.

אחר הצהריים התרחש אירוע יוצא דופן על סיפון האוגוסטה. בשלוש וחצי אחר הצהריים, פחות מארבע שעות לאחר שטרומן קיבל את הידיעה על הפצצת הירושימה, צפה הנשיא עם חברי משלחתו בתחרות אגרוף על הסיפון, כשהבריזה החמה של זרם הגולף מלטפת את שערותיהם. צ'רלס פֵּרְסֶל, כוכב במה לשעבר מניו-יורק וכיום דוור בצי ארצות הברית, הנחה את האירוע. פרד קנפיל, מקורבו של טרומן, היה השופט. המלחים נכנסו לזירה והחלו להכות זה את זה. הקהל הריע בהתלהבות; ככל שהמהלומות היו חזקות יותר, כך גברו מחיאות הכפיים. באחד הרגעים, עמוד בזירה נפל ופגע במלחים סמוכים. אחד מהם נפצע קל ונלקח לטיפול במרפאת הספינה.

טרומן ישב וצפה באירוע, ממתין להגעתה של האוגוסטה לניופורט-ניוז בווירג'יניה, למחרת אחר הצהריים. קרוב לוודאי שמילות הצהרתו על פצצת האטום עדיין הדהדו בראשו, במיוחד שורותיה האחרונות. הוא הבין שהפצצה לא רק פתחה עידן חדש של הבנה אנושית בנוגע לכוחות הטבע, אלא גם עידן חדש של הבנה לגבי יכולתה של האנושות להרס עצמי. ייתכן שהפצצה תסיים את המלחמה, אבל באיזה מחיר?

"אשקול זאת עוד", סיכם טרומן את הצהרתו, "ואגיש המלצות נוספות לקונגרס באשר להפיכתו האפשרית של הכוח האטומי לכוח רב עוצמה ומשפיע על שימור השלום בעולם".

 

פרק 38

מכוניתו של טרומן הגיעה לשער הדרומי של הבית הלבן כמה דקות לאחר 23:00 בלילה ב-7 באוגוסט. קבוצה קטנה של עובדים המתינה לו בחוץ: מאט קונלי, איבן איירס וביל האסט. "הנשיא יצא מהמכונית", נזכר איירס, "ונראה נינוח ושזוף מעט מהמסע בספינה". טרומן לחץ את ידיהם בחום, ואז נכנס אל הבית הלבן, שם המתינו לו חברי קבינט – הפנים החדשות של ממשל טרומן – בחדר קבלת הפנים הדיפלומטית. מזכיר האוצר החדש פרד וינסון היה שם, יחד עם התובע הכללי החדש טום קלרק, מזכיר העבודה החדש לואיס שוולנבך ואחרים. הנשיא היה מותש – המסע נמשך חודש ויום בדיוק, כמעט על הדקה – והוא חשק בקוקטייל.

"עלו איתי לחדר", אמר להם.

הקבוצה עקבה אחריו לחדר העבודה בקומה השנייה. טרומן הבחין בפסנתר שלו. הוא התיישב וניגן כמה תווים, ואז חייג לגברת טרומן כדי להודיע לה שהגיע הביתה בשלום (היא הייתה בדרכה מאינדיפנדנס בחזרה לוושינגטון). עד אז כבר נמזגו המשקאות.

עובדי הבית הלבן וחברי הקבינט היו סקרנים במיוחד לגבי הרוסים, וטרומן שעשע אותם בסיפורים על הלימוזינה הענקית של סטלין ועל מצב רוחו העכור של מולוטוב. מישהו שאל כמה אלכוהול נמזג בפוטסדאם, וטרומן סיפר סיפורים על התהלוכה האפית של שתיית לחיים, במיוחד בארוחת הערב הרוסית. צ'רצ'יל שתה יותר מכולם, אבל לא הייתה שם שום שתייה מופרזת, הבטיח טרומן.

במהלך כל השיחה באותו הערב בבית הלבן, עניין הפצצה לא עלה כלל. הנושא היה רגיש, ונדמה בלתי הולם לעסוק בו במצב הרוח הנינוח הזה. איירס נזכר שנים רבות לאחר מכן: "זה אולי נשמע מוזר – וזה נראה מוזר גם לי, עכשיו – אבל אני לא חושב שמישהו הזכיר אותה".

לאחר שסיים את המשקה שלו, הגיע טרומן למסקנה לגבי פוטסדאם: הוא שמח להיות במולדת, והוא יהיה מרוצה בהחלט, כך אמר לקהל שהקשיב לו, אם לא ידרוך שוב לעולם על אדמת אירופה.

***

למחרת בבוקר, ב-8 באוגוסט, התעוררה הפעילות באגף המערבי של הבית הלבן לאחר שבועות של חוסר מעש. בפגישת הצוות של תשע בבוקר חילק צ'רלי רוס קופסאות של סיגריות רוסיות. הסיגריות היו מסקרנות למראה: צינורות קרטון ללא פילטר ובקצותיהם מעט טבק עטוף בנייר. כעת הפצצה הייתה במרכז הדיון. טרומן ידע שאופן הצגת הפצצה לציבור יהיה המפתח לתגובת העולם להירושימה, והוא חשב שיש ליצור קשר עם האפיפיור. הוא לא ידע כיצד להשיג את הוותיקן, ואף אחד אחר שם לא ידע. לאחר פגישת הצוות הגיע סטימסון למשרדו של הנשיא עם תמונות אוויר של הירושימה ודיווחים נוספים על עוצמת ההרס של הפצצה.

הירושימה לא נראתה עוד כעיר בתמונות. כפי שכתב סטימסון ביומנו באותו היום: "[טרומן] התייחס לאחריות הנוראה שההרס הזה מטיל עלינו, ועליו עצמו".

באשר ליפן, היה חיוני לטפל במצב בדרך הנכונה, אמר סטימסון. "כשאתה מעניש את הכלב שלך, אתה לא ממשיך להתמרמר עליו כל היום אחרי שהעונש נגמר", אמר. "אם אתה רוצה לשמור על חיבתו, העונש דואג לעצמו". כך היה גם עם יפן, חשב סטימסון. "הם אנשים חייכנים בטבעם, ואנחנו צריכים להסתדר איתם בתנאים האלה". שניהם הסכימו שקל יותר לומר זאת מאשר לבצע.

בינתיים, סיפור פצצת האטום החל לרתק את העולם. יותר מעשרה קילומטרים רבועים מהירושימה נעלמו בפיצוץ אחד. הבזק הפצצה נראה למרחק של 250 קילומטרים מנקודת הפיצוץ. תצלומי האוויר הופיעו בעיתונים, וכך גם הדיווחים הראשונים מתוך יפן. רדיו טוקיו דיווח ש"פחות או יותר כל יצור חי, אדם וחיה, נשרף למוות בחום ובלחץ העצומים". אנשי הצוות של אנולה גיי נתנו ראיונות ראשוניים.

"הצוות אמר, 'אלוהים אדירים', ולא הצליח להאמין למה שקרה", אמר קצין החימוש ויליאם פרסונס. "הר עשן ענק היתמר כמו פטרייה עם גזע המשתרך כלפי מטה. בראש הענן היה עשן לבן, אבל עד לגובה כ-300 מטרים מהקרקע היה אבק מתערבל ומבעבע". גנרל קרל ספאץ, מראשי כוחות האוויר של הצבא, תיאר את הפצצה בתור "הפיתוח המהפכני ביותר בתולדות העולם".

זמן קצר לאחר שסטימסון עזב את משרדו של טרומן בבוקר 8 באוגוסט, הנשיא קיבל הודעה משגרירות מוסקבה: מאותו היום ואילך הרוסים נתונים במצב מלחמה נגד יפן. הצבא האדום היה מוכן לחצות את גבולות מנצ'וריה. טרומן פנה לצ'רלי רוס, והוא כינס את כתבי הבית הלבן למסיבת עיתונאים מהירה. כתבים נהרו לחדר הסגלגל בשלוש אחר הצהריים, ולייהי וברנס הצטרפו.

מישהו קרא, "ברוך שובך הביתה!"

"אני שמח להיות כאן", ענה טרומן. "המקום הטוב בעולם, ארצות הברית!". הוא חייך לצלמים ואז שאל, "האם כולם כאן?"

"אני חושב שכולם בפנים, אדוני הנשיא", ענה רוס. "כן, כולם כאן".

"יש לי רק הודעה אחת פשוטה", אמר טרומן. "אני לא יכול לקיים מסיבת עיתונאים רגילה היום, אבל ההודעה הזאת חשובה עד כדי כך שהחלטתי להזמין אתכם". הוא עצר לרגע ואז אמר בהדגשה רבה: "רוסיה הכריזה מלחמה על יפן! זה הכול!"

העיתונאים הגיבו בתשואות קולניות, ואז יצאו במהירות מהחדר כדי לדווח על החדשות.

אחר הצהריים החל טרומן להשלים פערים. הוא חתם על אמנת האומות המאוחדות ב-8 באוגוסט (באותו היום חתמו בעלות הברית גם על הסכם לונדון, הבסיס למשפטי פשעי המלחמה בנירנברג). הוא נעדר במשך זמן רב, ובשל היעדרותה של בס מהבית הלבן הצטברו על שולחנו חשבונות רבים, רבים מהם למצרכים לבית הלבן. הוא ישב ליד שולחנו וכתב לא פחות מתריסר המחאות מחשבון מיוחד שפתח בבנק המילטון נשיונל. הוא היה חייב לקצביית מטרופוליטן סכום של 5.03 דולר, ולחברת האפייה הכללית 1.44 דולר. כשחתם על ההמחאות הללו לא היה לו מושג שגל תקיפה חדש של מפציצי בי-29 נע לעבר יפן באותו היום, נושא עמו פצצת אטום שנייה.

***

כמיליון חיילים סובייטים חצו את הגבול למנצ'וריה שבשליטת יפן ב-8 באוגוסט. שגריר ארצות הברית בברית המועצות הארימן שלח לטרומן הודעה סודית והודיע לו שנפגש עם סטלין ומולוטוב כדי לדון בפרטים. הארימן גם יידע את טרומן על שיחתו עם סטלין בדבר הפצצה. הרודן הסובייטי הודה שברית המועצות כבר עבדה על פיתוח נשק אטומי משלה, אך "עדיין לא הצליחה לפתור" את הבעיה של פיצול האטום. הסובייטים אומנם לא היו מצוידים בפצצה משלהם, אבל זה היה רק עניין של זמן.

סטלין הבהיר היטב את כוונותיו במזרח הרחוק: הוא התעניין ב"שלל מלחמה". הארימן דיווח ישירות לטרומן: "סטלין רמז שכמה מנכסי היפנים, כולל חלקים מכמה תעשיות יפניות, צריכים להיחשב כשלל מלחמה סובייטי באזורים שייכבשו בידי הצבא האדום". סטלין התכוון להשתלט על כל מה שיוכל להשתלט עליו.

טרומן כבר החליט: הוא בשום אופן לא יאפשר לברית המועצות לכבוש שטח ביפן.

ביום שהסובייטים תקפו בו עמדות יפניות במנצ'וריה, גל נוסף של מפציצי בי-29 תקף מטרות ביפן. מטוסי בי-29 נוספים טסו מעל הערים היפניות והמטירו גשם של עלונים על האוכלוסייה האזרחית המבוהלת. במסרים נכתב בין השאר: "ארצות הברית דורשת שתשימו לב מיד למה שאנו אומרים בעלון זה. אנו מחזיקים בנשק ההרסני ביותר שנוצר אי פעם בידי אדם … רק התחלנו להשתמש בו נגד מולדתכם". העלון ביקש מהאזרחים היפנים "לפנות לקיסר ולבקש ממנו לסיים את המלחמה".

לפני עלות השחר בדרום האוקיינוס השקט ב-9 באוגוסט (8 באוגוסט בוושינגטון), יצא כוח משימה של מפציצי בי-29 להטיל את הפצצה איש שמן על יפן. טרומן ידע שתופעל פצצה שנייה, אך לא נתן פקודה ישירה למשימה הזאת. הוא לא לחץ על שום כפתור ואין כל מסמך שמקשר את הנשיא ישירות להפעלת איש שמן. ויליאם ל' לורנס מהניו-יורק טיימס הצטרף לצוות המשימה.

"אנחנו בדרכנו להפציץ את יפן", כתב באותו הבוקר על סיפונו של אחד ממטוסי הבי-29.

הפצצה הועמסה בבטנו של בוקסקאר, מטוס סופרפורטרס שנקרא על שם טייסו, קפטן פרדריק כ' בּוֹק מגרינוויל במישיגן (אבל בוק עצמו לא הטיס את המטוס במשימה הזאת). איש שמן שקלה 4,900 קילוגרם, וכללה מנגנון הפעלה וחומר בקיע כמו אלו ששימשו בניסוי טריניטי בניו-מקסיקו, כך שלא היה ספק שהיא תהיה קטלנית באותה המידה. כלי הנשק נצבע בצהוב-חרדל ונשא את חתימות אנשי הצוות שהרכיבו אותו, וכן את ראשי התיבות באנגלית שהופיעו על אפו עשוי הפלדה: JANCFU, או "פשלת צבא-צי-אזרחים משותפת". לורנס דיווח: "צפיתי בהרכבת המטאור האנושי הזה ביומיים האחרונים, והייתי בקבוצה הקטנה של מדענים ונציגי צבא וצי שזכו להשתתף בטקס הטענתו בסופרפורטרס אמש, על רקע שמיים שחורים מאיימים שנקרעו מדי פעם בהבזקי ברקים אדירים. זהו חפץ יפהפה למראה, ה'גאדג'ט' הזה. בתכנונו הושקעו מיליוני שעות עבודה, המייצגות ללא ספק את המאמץ האינטלקטואלי המרוכז ביותר בהיסטוריה".

בוקסקאר יצא לשלוש גיחות מעל המטרה הראשית, קוקורה. תושבי המטרופולין הזה לא ידעו ששכבת עננים הצילה את חייהם של עשרות אלפים מהם באותו הבוקר. הטייס, מייג'ור צ'רלס סוויני מנורת-קווינסי במסצ'וסטס, פנה למטרה החלופית, נגסאקי, והגיע אל שמי העיר דקות ספורות לפני 11:00 לפי השעון המקומי. בוקסקאר היה בגובה 8,840 מטרים כשהטיל את הפצצה. צלם תיעד את הפיצוץ בפילם, ושימר את הרגע האפל הזה בצלולואיד שחור-לבן. אין קול בצילום, רק תמונה. הפיצוץ נראה כאילו האדמה התפוצצה כבלון ושחררה פרצי גז עמוק מתוכה. ענן הפטרייה הוא כל מה שנראה; אין שום תמונה של הזעם שמתחולל מתחתיו.

לאחר מכן כתב טרומן על נגסאקי: "הפגנת הכוח השנייה של פצצת האטום זרעה בהלה בטוקיו. בבוקר המחרת הגיעו הסימנים הראשונים לכך שהאימפריה היפנית מוכנה להיכנע".

זהו פרק מתוך הספר ׳להפיל פצצה׳ מאת איי. ג'יי. ביים שתורגם לאחרונה לעברית בהוצאת ׳סלע מאיר׳. אנו מודים להוצאה על הרשות לפרסמו.