האם מתווה החלומות של טראמפ ונתניהו יעמוד במבחן המציאות?

המתווה לסיום המלחמה שהוצג אמש במסיבת העיתונאים המשותפת לנתניהו וטראמפ על פניו נראה כמו מתווה חלומי שמשיג את רוב היעדים שישראל קבעה לעצמה ועומד על האינטרסים החיוניים העיקריים החשובים שלה. 

אין צורך לחזור פה על 21 הנקודות ועל המשמעות של כל אחת, ונזכיר רק בקצרה את הדברים החשובים: חמאס יתפרק מנשקו, גורם אחר שהוא לא הרש״פ ולא החמאס ינהל את עזה, כל החטופים משוחררים מיד, ישראל לא נדרשת לנסיגה לפני שמתמלאים תנאי ההסכם – וגם בסוף היא נשארת בפרימטר ביטחוני שכולל שליטה בציר פילדלפי. אין הכרה ברורה במדינה פלסטינית ויש דרישות מהרש״פ לרפורמה מעמיקה. 

אם המתווה הזה ימומש ככתבו וכלשונו, קשה למצוא על מה להתלונן. מה רע בעזה מפורזת ולא חמאסית, עם רש״פ שאינה טרוריסטית, כשישראל שולטת עדיין בשטח ועוד ממשיכה את התנופה של הסכמי אברהם? מישהו מתנגד להצעת החלומות להישאר צעיר בריא ועשיר?

הטענות משמאל בהקשר הזה פתטיות. זו לא עסקה שהיה אפשר להגיע אליה לפני שנה וחצי ומי שטוען כך הוא או טיפש, או שקרן או רשע ובדרך כלל שילוב כלשהו של כל השלושה. והטענות מימין לא פחות תמימות ומנותקות: ההתנצלות לקטאר היא מס שפתיים דיפלומטי מתבקש, והעובדה שדי בכך היא למעשה מדהימה; וכך גם הנושאים הנוגעים לרשות הפלסטינית וזניחת תכנית ה״כיבוש-גירוש״ שמעולם לא הייתה על הפרק. המדינאות של נתניהו מתנהלת בתוך העולם הממשי, ומי שחשב שאפשר להשיג כאן יותר מזה הוא או תמים, או פנטזיונר – ובדרך כלל שילוב של השניים. 

בניגוד לרוב המלל שנשפך הבוקר ברשתות ובאתרי החדשות, הבעיות במתווה הזה הן בכלל לא במה שיש בו, אלא במה שאין בו. ונתחיל בדבר העיקרי שאין בו: חמאס. מה שראינו אתמול היה סיכום של משא ומתן אינטנסיבי, מפורט וארוך בין נתניהו וצוותו לטראמפ וצוותו. הם הסכימו ביניהם על עסקת החלומות, אבל החמאס לא היה צד לשיחות. הוא עודכן רק בסופן, והתקווה היא שמדינות ערב וקטאר שאחרי ההתנצלות יצליחו לאלץ אותו להסכים. אשרי המאמין. 

כמו שאנחנו מכירים את המזרח התיכון – ולמעשה כל משא ומתן בעולם – לאחר שישראל וארה״ב הציגו את התנאים שלהן לסיום המלחמה, ולאחר ששני המנהיגים שמו את כל כובד משקלם הפוליטי, הציבורי והדיפלומטי על 21 הנקודות הללו, החמאס מבחינתו רק התחיל. זו נקודת מוצא מעניינת לשיחות הם יגידו, ועכשיו יתחיל המשא ומתן האמיתי. סביר להניח שקודם כל תגיע דרישה להפסקת אש מיידית בזמן שהם בכלל מסכימים לבחון האם לפתוח את הקובץ של ההצעה. 

אחרי שמי שזה לא יהיה שמקבל את ההחלטות שם יצליח לפתוח את הקובץ, יגיעו גם דרישות ״ביניים״ נוספות: אספקה הומניטרית – כולל לצפון הרצועה, החזרת האוכלוסייה לעיר עזה, ושאר הדברים. אולי ישוחררו כמה חטופים בפעימות כמחווה של ״רצון טוב״, ואז יגיעו הדברים האמיתיים – אפשר רק לדמיין את כמות העיזים, הרגליים בדלת, והשד יודע מה עוד החמאס יציב בשלב הזה, שעשוי להתארך בשבועות רבים. הסיכוי שמפת הנסיגה למשל שהציג טראמפ תתממש ככתבה הוא אפסי, וכך גם סעיפים רבים אחרים. לכל דבר יהיה כמובן תירוץ, ורבים מהתירוצים ילחצו על הכפתורים הנכונים של מחאת קפלן (״איבדנו את החטופים בהפצצות״, כבר נשמע פה).

הלחצים הללו יחד עם שאר מערכת הלחצים תעשה מן הסתם את פעולתה. ברק רביד כתב שבבית הלבן נמאס מביבי ״שמתיש את כולם״, זה עוד כלום לעומת ההתשה של חמאס שזו האסטרטגיה המוצהרת שלו. אבל רביד לא יכתוב משהו רע על הדיפלומטיה של החמאס. זה לא חומר של פוליצר. 

האם מדינות ערב וקטאר יצליחו ללחוץ על חמאס להסכים בכל זאת להסכם? אולי. סביר יותר להניח שבתוקף תפקידן כ״מתווכות״ (הן הרי בחכמתן לא הביעו דעה על תוכן המתווה), הן יציפו חלק מהדרישות ה״לגיטימיות״ של החמאס ויפעלו דווקא כסוכן הפוך שמייבא למשא ומתן את הלחצים של החמאס, ואז מה אפשר לעשות? יש לנו מתווכים אחרים? מישהו יכול להחליף פה את הקונגלומרט קטאר-טורקיה-מצריים?

מה קורה בשטח

עד כאן לגבי הנעלם הראשון במשוואה – חמאס. הנעלם השני הוא בעייתי הרבה יותר. והוא שאלת היישום. נניח שהצלחנו להתקדם עוד שלב ומושג הסכם ככתבו וכלשונו על פי 21 הנקודות הללו, ללא מחלוקת וללא שינוי. חלום! אבל כמו שאוהבים לשאול – מה קורה ביום שאחרי? 

מי הגורם שנכנס לרצועה ודואג לפרז את חמאס מנשקו? גם אם חלק מהנשק לצורך העניין יימסר מרצון, יהיה צורך באכיפה. חמולת אבו-ווטאבר תחליט שהיא פלג סורר, ותת קבוצה של גדודי חללי שקרכלשהו תפרוש מהארגון ותרד למחתרת. אלו לא רק תרחישים סבירים, אלא צפויים לחלוטין. כבר יש את הג׳יהאד האסלאמי שממילא מתנהל באופן עצמאי, וגם החמאס בנוי על גרעינים מקומיים וחמולתיים, מישהו יצטרך לסיים שם את המלאכה שצה״ל אפילו לא התחיל לבצע. מי זה יהיה? צבא טורקיה? טוני בלייר? 

הלאה. עברנו את השלב הזה. חמאס התפרק מרוב ה״נשק ההתקפי״ שלו (מה זה נשק לא התקפי?). מה שצפוי לקרות בשטח הוא תופעה צפויה נוספת: חמאס עובר למושב האחורי ברכב, אבל ממשיך לקבוע לאן נוסעים. מכיוון שרוב האוכלוסיה בעזה היא חמאסית, ובעיקר השכבה העליונה שלה – האליטה, הפקידים, בעלי התפקידים, האימאמים, הרופאים, המורים וכו׳ – אף אחד לא יכול לנהל את הרצועה בלי שיתוף פעולה דה פקטו של כל מי שעד אתמול בבוקר היה פעיל בחמאס. זה מקור כוחו האמיתי של הארגון, שלפני הכל הוא תנועה תרבותי-דתית עממית, על פי המרשם של האחים המוסלמים. גם אם לא יקראו לזה יותר חמאס, זה יהיה חמאס. אף אחד לא יוכל למתוח קו צינורות, לסלול כבישים או לפתוח בתי ספר בלי שיתוף פעולה של ״הזרוע האזרחית״ של חמאס, והתוצאה תהיה בהתאם. 

אני חי באזור בנגב שיש בו שלטון מלא מלא של מדינת ישראל הריבונית. אבל בכל זאת כולם יודעים שבחלקים נרחבים השליטה האמיתית – במובן של מי קובע מה קורה ואיך – מצויה בידי גורמים בדואים שבטיים מקומיים. 

זה גם מה שמתרחש היום בלבנון. חיזבאללה כמותג מוכה וחבול, אבל חיזבאללה כתנועה, כארגון, משתקם בקצב מהיר מאוד. ״הזרוע האזרחית״, שהיא התשתית שעליה נשענים ארגונים מהסוג הזה, עובדת שעות נוספות. מוסדות, ארגונים ומלכ״רים מסוגים שונים שקשורים לתנועה בשלל דרכים, עובדים במלוא הקיטור. הפעילות הצבאית היא רק הקצה הסופי של השרשרת הזו, וגם זה קורה וצפוי לגבור ככל שיעבור הזמן. 

אין סיבה שלא תהיה דינמיקה דומה בעזה. שום טוני בלייר לא יוכל להזיז אצבע בעזה בלי להגיע להסדרים שונים עם הגורמים החזקים בשטח. בשלב הראשוני חמאס יקח כמה צעדים לאחור, יהיו לזה פנים אחרות ושמות אחרים, אבל כמו שהוא השתלט על אונר״א ועל כל גוף אחר שעובד ברצועה, הוא ישתלט גם על המנגנון הזה. מינוי פה, מינוי שם, הבן דוד הזה בתפקיד הנכון, והאחיין ההוא בעמדת מפתח, והעסק גמור. בכל תרחיש סביר טוני בלייר הולך בסך הכל להיות החזית הפומבית של החמאס המתחדש. 

תריצו קדימה עוד כמה שנים. בחירות בישראל, בחירות בארה״ב, הדינמיקה משתנה. ל״עולם״ כבר לא אכפת ממש מה קורה פה, בתנאי שנשמר השקט, ובשלב כלשהו הג׳יני יצא שוב מהבקבוק. יהיה לזה טריגר, יהיו לזה תירוצים שינגנו לפרוגרסיבים בחו״ל ולקפלניסטים בארץ על המיתרים (מישהו יעלה להר הבית, קמפיין רעב, או כל עלילה אנטישמית אחרת), והחמאס יחזור כמו גדול. 

גבולות בני הגנה

אז מה אפשר לעשות?

כפי שכתבתי מספר פעמים – הדבר החשוב ביותר בסיום המלחמה הזו הוא העמדות שלנו בשטח. באיזה קווים ישראל שולטת. הנכסים החיוניים הבסיסיים ברצועה הם רכס הגבעות המזרחיות שנקרא רכס ה-70, ששולט בתצפית על היישובים סמוכי הגדר ועל כל מרחב הגדר וקו המגננה שלנו, ונוסף לכך ציר פילדלפי בדרום והתוחמת הצפונית שתרחיק את חמאס מיישובי חוף אשקלון. זה המינימום הבסיסי ביותר לייצוב גבולות בני הגנה ברצועת עזה. מי שרוצה לראות את זה על מפה – זה הקו האדום שמשורטט בתכנית טראמפ, זה שישראל אמורה לסגת אליו בשלב השני – אחרי שחרור החטופים (נסיגה לקו הצהוב), ואחרי שהגוף הבינלאומי מתחיל לנהל את הרצועה. 

הפרימטר הביטחוני בתכנית, שאליו ישראל אמורה לסגת לאחר השלמה של מימוש ההסכם, צר מדי ולא כולל את רוב השטח השולט והחיוני. זהו קו שחייב להשתנות. הקביעה בהסכם שקו הנסיגה הזה מתמלא רק לאחר הגשמת רוב הסעיפים האחרים היא טובה, אבל הקו הזה מחייב תיקונים. ישראל צריכה להיות בעמדות טובות להגן על עצמה ולהתערב צבאית בנעשה ברצועה בכל תרחיש ובכל מצב. זה הדבר החשוב ביותר, ועל זה חייבת להיות התעקשות נחרצת במסגרת המשא ומתן האמיתי שיתחיל רק אחרי שחמאס יכנס לתמונה באופן מלא. 

הדבר השני והחשוב ביותר לטווח הארוך הוא פינוי אוכלוסיה. ישראל צריכה לפעול בצורה חכמה, שקטה ויעילה שתגרום לכך שכמה שיותר עזתים יצאו מרצועת עזה ויעברו למקומות אחרים. זו תכנית ל5-10 שנים, והיא חייבת לקרות. חופש תנועה מופיע כאחד הסעיפים בתכנית טראמפ, וזה חשוב מאוד. חייב לקום מנגנון סביר ופשוט של יציאה מהרצועה. רצוי אפילו להעמיד לטובת העניין תשתיות תחבורה ופתרונות כאן בישראל  – למשל טיסות קבועות משדה תימן לנמלי תעופה באירופה (אולי קפריסין) ומשם לטיסות המשך. אם יצא מפה כמה פעמים בשבוע מטוס עם 200 נוסעים צעירים ובגיל העבודה, תוך כמה שנים נהיה במקום אחר לחלוטין. 

בשורה התחתונה, המתווה שהציגו נתניהו וטראמפ הוא אולי אחד המתווים הטובים ביותר שאפשר היה לצפות להם, אבל שאלת היישום היא קריטית. ישראל צריכה לוודא שיש בידיה שליטה ביטחונית אפקטיבית ויכולת לקחת את גורלה בידה בכל תרחיש ובכל התפתחות. המילה האחרונה טרם נאמרה, כי כאמור המשא ומתן האמיתי אפילו לא התחיל. זה יהיה המבחן האמיתי של המדינאות של טראמפ, ושל העקשנות של נתניהו. יש לקוות שהוא ימשיך ״להתיש״ את כל מי שרק אפשר. אינטרסים חיוניים שלנו עומדים על הפרק, ואסור לו לוותר.