דוד הוא עכשיו גוליית, וזה מצוין

באביב 2002, עורך ה'לוס אנג'לס טיימס' דיוויד לאוטר השתתף בפאנל שנערך בבית כנסת מקומי, שם ספג ביקורת רבה על ההטיה האנטי-ישראלית המשתקפת בדפי העיתון. היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה, ולצרכני תקשורת יהודים באמריקה היה נדמה כי ישראל תמיד טועה ואילו הנהגת הפלסטינים התומכת בטרור אינה יכולה לטעות. לקראת סיום הדיון, אחת המשתתפות אמרה ללאוטר כי היא מתגעגעת לתקופה בה התקשורת תיארה את ישראל כדוד אמיץ לב המתמודד מול גוליית התוקפני בדמות העולם הערבי. לאוטר השיב: "ב-99% מהמקרים גוליית מנצח, אז תמשיכו עם גוליית".

האנלוגיה הזו, דימוי נצחי ליכולת העם היהודי לנצח גם במצבים בלתי אפשריים, עבדה היטב במהלך העשורים האחרונים ובמיוחד בארה"ב. במשך שנים ארוכות האמריקנים צפו בלידתה מחדש של ישראל דרך עדשת הסיפור התנ"כי אודות רועה הצאן הצנוע המביס את הענק המאיים באמצעות אבן קלע בלבד, ובכך מניע סדרת אירועים ששיאם בייסוד ממלכה יהודית ושושלת הכוללת את המשיח בעצמו.

אלא שבשנים האחרונות, ובמיוחד מאז מתקפת הנגד של ישראל בעזה, ישראל מלוהקת דרך קבע לתפקיד הענק המפחיד. כחודשיים לתוך המלחמה, חברת הכנסת לשעבר קסניה סבטלובה כבר ציינה את המסגור התקשורתי הנפוץ: "ישראל היא כעת גוליית בעוד הפלסטינים תחת חמאס בעזה הם דוד". וכך זה נמשך. "מי שהייתה בעבר דוד בסכסוך המזרח-תיכוני, כעת ישראל נתפסת יותר כגוליית, אפילו כאשר היא נמצאת במאבק הישרדות שנכפה עליה", הכריז רוג'ר כהן מעל דפי 'ניו-יורק טיימס' ביום השנה הראשון למלחמה.

ג'קי קלמס כתבה ב'לוס אנגל'ס טיימס' בחודש יולי האחרון: "המהפך בתדמית ישראל מדוד לגוליית, מצודקת לנוקמת, יוצר מהפך גם ביחסי ישראל וארה"ב". טום מוקאיטיס הסביר ביוני כיצד "ישראל הפכה מדוד של המזרח התיכון לגוליית האזורי".

דורות קודמים של ליברלים אמריקנים התגאו בתמיכה בחלש, ובמשך זמן רב ישראל התאימה בנוחות למשבצת הזו. הסיפור היה בערך כזה: לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות עם תום המנדט הבריטי, ארצות ערב דחו את תוכנית החלוקה ושאפו לחסל את המדינה היהודית שזה עתה נולדה. מעטים מול רבים, היהודים לחמו באומץ מול אפשרות לשואה שנייה והביאו את מלחמת העצמאות לסיום מוצלח.

במשך השנים הבאות ישראל נתפסה לעתים כחלום אוטופי של השמאל הליברלי: אמנם מדינה יהודית שהוקמה מחדש במולדת היסטורית, אף יחד עם זאת נשלטת בידי ממשלה חילונית ונטיות סוציאליסטיות. הייתה זו חברה שוויונית לכאורה  הנאבקת על מקומה בין האומות. הארי טרומן ויוזף סטאלין התחרו ביניהם מי יהיה המנהיג הראשון שיכיר בקיומה.

אך לאחר הניצחון הישראלי המזהיר במלחמת ששת הימים, ובעוד המדינה מתבגרת והופכת מורכבת יותר מבחינה פוליטית, גם תפיסתה בשמאל החלה להשתנות. במהלך העשורים הבאים, ישראל המחוזקת צבאית לא התביישה לנצל את יתרונותיה, החברה הישראלית הפכה פחות סוציאליסטית ויותר דתית והעולים מארצות ערב תפסו מקום מרכזי יותר על חשבון יוצאי מזרח אירופה.

איש שמאל הראוי לשמו לא היה יכול להתעלם מן השינוי במבני הכוח בתוך המדינה שעד אז הייתה אמורה להיות נווה מדבר סוציאל-דמוקרטי. הוא לא גם היה יכול להתעלם מן המסקנה שכעת היה על המגרש שחקן חלש אחר לעודד: אותם פלסטינים שדחייתם את תוכנית החלוקה ב-1947 הביאה את ישראל למלחמת עצמאות קיומית.

ליברלים אמריקנים ותיקים היו כבולים לתפיסה מסוימת אודות ישראל, כזו שתאמה לתנאים מסוימים שהחמיאו לתפיסת עולמם. כאשר האהבה הזו החלה לדעוך, יהודים אמריקנים שעבורם ישראל נותרה מטרה חשובה החלו לחשוש לעתיד היחסים בין המדינות. אך מסתבר שצרה גדולה יותר ארבה בשוליים. ליברל ותיק לפחות רצה לאהוב את ישראל שוב. התגובה ל-7.10 חשפה כי הדור החדש בשמאל הפרוגרסיבי אינו רואה את הסכסוך במובנים של דוד לשעבר נגד גוליית לשעבר. אותם צעירים בשמאל מעולם לא תמכו בישראל ורובם כלל אינם רואים סיבה מוצדקת לקיומה.

אחד מהכשלים המוזרים בשמאל הציוני היה טמון בכך שאהבתו לישראל הגיעה בחלקה בשל חולשתה הלאומית והאסטרטגית. פגיעותה המתמדת שיקפה את הרעיון לפיו הסכנה לקיום המדינה היהודית גם מוכיחה את נחיצות קיומה וגם מבטיחה כי לא תהווה איום על אחרים.

השמאל הפרוגרסיבי של ימינו רוצה לראות ישראל מוחלשת לא בגלל שמצב זה יביא לה אהדה, אלא משום שישראל חלשה היא ישראל שקרובה יותר לקיצה. זהו לקח חשוב מן העולם שלאחר ה-7.10, באמריקה ובמקומות אחרים.

כשדוד פתאום מנצח

אם דוד מול גוליית היה האזכור התנ"כי שסייע לאמריקנים לתמוך במדינה היהודית הצעירה, ספרו של ליאון יוריס 'אקסודוס' שראה אור ב-1958, והסרט שנעשה על בסיסו שנתיים לאחר מכן, היוו את האזכור המקביל בתרבות הפופ המודרנית. הרומן האפי על הקמת מדינת ישראל היה תופעה ספרותית. אמריקנים אהבו אותו – הספר כיכב ברשימת רמי המכר של ה'ניו-יורק טיימס' במשך שנה, ונמכר במיליוני עותקים. הסרט בכיכובו של פול ניומן הזכיר לאמריקנים רבים גרסה של מלחמת העצמאות האמריקנית מול הכובש הבריטי. היהודי החדש והקשוח היווה שינוי מבורך מן הדימוי ההיסטורי של הקורבן הנצחי.

לא ברור בדיוק מתי אותו יהודי חדש החל לצאת מהאופנה, אך שני אירועים בלטו בדרך לשם. הראשון היה הניצחון הישראלי ב-1967, שהציב לפתע את ישראל כאחראית על פלסטינים וערבים חסרי מדינה, וסימן את הרגע בו הופיע מישהו נמוך יותר בשרשרת המזון האזורית. הלאומיות הפלסטינית, עדיין צעירה, אלימה וגולמית, הפכה מלהיות אחריות ערבית לאחריותם של הישראלים.

האירוע השני היה מלחמת לבנון ב-1982. חמש שנים קודם לכן, המהפך הפוליטי בישראל העלה לראשונה את הימין לשלטון בראשות מנחם בגין. "אזרחים ישראלים, הקהילה היהודית באמריקה ואני – כולנו הוכנו בהלם", נזכר הנשיא ג'ימי קרטר שנכנס לתפקידו זמן קצר קודם לכן. הוא הגדיר את מדיניותו של בגין "מפחידה". מנחם בגין, כך טען אז קרטר, "רואה בעצמו שליח של הגורל, בעל תפקיד תנ"כי כמנהיג העם הנבחר". השמאל הישראלי ששלט בעשורים מאז קום המדינה ירד לפתע מן הבמה, ואמריקנים רבים (כולל יהודים) חששו מפני ממשלה חדשה ונצית.

אפילו אחרי שבגין חתם על הסכם השלום עם מצרים ב-1979, אולי הסכם שטחים-תמורת-שלום המשמעותי ביותר בתולדות ישראל, הוא עדיין נתפס כקיצוני. רונלד רייגן שנבחר לנשיאות ב-1981 החזיק בעמדה חיובית הרבה יותר כלפי ישראל, אך עדיין הפגין חשדנות ניכרת מול בגין ואנשיו, כולל שר הביטחון אריאל שרון.

עד לאותה עת, כל מלחמות ישראל היו מלחמות הגנה יבשתיות נגד צבאות פולשים. אך המאבק בטרור הפלסטיני היה שונה. ארגון אש"ף בראשות יאסר ערפאת יצר מדינת טרור נודדת – ראשית בירדן ולאחר מכן בלבנון. בין מלחמת יום כיפור ב-1973 ועד לגירוש ערפאת מלבנון ב-1982, מחבלי אש"ף שיגרו מאות רקטות לעבר יישובי הצפון וביצעו פיגועי טרור בשטח ישראל.

הפלסטינים הביאו חידוש נוסף לאחר החלטת ישראל לפלוש ללבנון. במלחמות קודמות, מדינות ערב התאמצו מאוד כדי להסתיר מאזרחיהן את תוצאות העימות מול ישראל. תיעודים של התבוסה בשדה הקרב פשוט היו משפילים מדי. אך הפלסטינים ידעו שאין ביכולתם לנצח את צה"ל, ובוודאי שגורל לבנון לא עניין אותם במיוחד. אש"ף הזמין את העולם לחזות במבצע הישראלי, ובאבדות הנערמות משני הצדדים בעוד צה"ל חותר צפונה עד ביירות. וזה עבד: התקשורת החלה להציג את ישראל כמכונת מלחמה אכזרית וחסרת רחמים, ונרטיב חדש התקבע. ב'ניו-יורק טיימס' דווח כי הנשיא רייגן בשיחות פרטיות ש"ישראל הפכה מדוד לגוליית של המזרח התיכון".

גם הציבור האמריקני החל להטיל ספק בברית הזו. בשלב מאוחר יותר של מלחמת לבנון, פורסם ב'וושינגטון פוסט' סקר שמצא כי "אמריקנים רבים נמצאים בתהליך של הערכה מחדש לגבי מערכת היחסים בין ארה"ב וישראל". בנוגע לשאלת האהדה, 52% עדיין בחרו בישראל לעומת 18% שצידדו במדינות ערב, אך סדקים החלו להיווצר בחומה. בשאלה האם הפלישה הישראלית ללבנון הייתה מוצדקת, האמריקנים נחלקו: 41% השיבו בחיוב לעומת 37% שהשיבו בשלילה. שיעור הביטחון בישראל כבת-ברית צנח מ-54% לפני המלחמה, ל-44% כחודשיים לאחר פריצתה.

ב-1985 הסקרים הראו יותר אמריקנים המאמינים כי "ארה"ב צריכה לצמצם את קשריה עם ישראל כדי להפחית את מתקפות הטרור נגד אמריקנים במזרח התיכון". בראשית שנות ה-90, מספרים גדולים יותר של אמריקנים תמכו בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון ובעזה, ומעטים יותר תמכו בהמשך הסיוע הכלכלי לישראל. אחד מאלו אמר אז ל'ניו-יורק טיימס' כי הסיבה לכך היא שישראל "כבר לא הילד החדש בשכונה שזקוק לעזרתנו. יש לה זכות להתקיים אבל לא להרחיב את גבולותיה. בדיוק כפי שהערבים איימו לדחוק את ישראל לים, כעת היא מאיימת לדחוק את הערבים מאדמתם".

תהליך השלום שהגיע בהמשך נעל סופית את המסגור הזה. הוא יצא מנקודת הנחה כי הפלסטינים חיים על אדמתם שלהם, ולכן נסיגה ישראלית מאותה אדמה היא הדרך היחידה לסיום הסכסוך. לא משנה העובדה לפיה הפלסטינים דחו כל קיום לצד מדינה יהודית או הפיכתם לכלי פוליטי בידי מנהיגי ערב ששטח ארצותיו ואוכלוסייתן מגמדים את ישראל. הסכסוך הישראלי-ערבי הומר בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמסגרת החדשה הזו, ישראל הייתה הגדולה והחזקה ואילו הפלסטינים חלשים ותלויים בחסדי אחרים להישרדותם. חמאס אפילו כינה את מבצע ההתנגדות הנוכחי שלו בעזה "אבני דוד".

האם כל זה הוגן כלפי דוד? אחרי הכל הוא לא היה חלש, רק המעיטו בערכו. דוד הפך למלך שאיחד את עמו והרחיב את ממלכתו בסדרת מלחמות קיומיות שנכפו עליו. דיוויד לאוטר טעה – גוליית לא מנצח ברוב המקרים. דוד מנצח את גוליית בכל פעם, אחרת הוא לא היה דוד. אויבי ישראל כיום אולי מקווים שהפכה לגוליית המפסידן; עוצמה בלבד אינה מספיקה מול חשיבה אסטרטגית ותחבולות חדשניות. במקום זאת הערבים תקועים עם דוד.

זה מסביר גם מדוע אנטי-ציונים היו צריכים להמציא סיפור חדש לחלוטין בנוגע לשורשי הסכסוך, כזה בו נוכחות יהודים במולדתם מאז ומקדם היא מיתוס, והרעיון של מדינת ישראל הוא לא יותר משילוב בין לאומיות אירופית של המאה ה-19 עם אגדות התנ"ך. זה בדיוק מה שיאסר ערפאת אמר לביל קלינטון בקמפ-דיוויד בשנת 2000, עוד פיסת רוויזיוניזם מגוחך המנוגד לעובדות הארכיאולוגיות (למשל כתובת תל דן שנחרטה במאה התשיעית לפנה"ס מזכירה בארמית את "בית דוד"). מטרת השקר לפיו היהודים הם קולוניאליסטים  הייתה ועודנה לקטוע את הקשר בינם ובין שושלת בית דוד, וללבות את תקוות האנטישמים שאולי ניתן להביס את ישראל.

תהא אשר תהא המוטיבציה לשקר, השלכותיו הן ברורות: יש לפרק את המדינה היהודית בשם הצדק. דורות קודמים של אנשי שמאל בארה"ב לא חשו כך. הם עדיין חיבבו את ארי, רב החובל האמיץ מ'אקסודוס', היהודי הנחוש שרק ביקש למצוא לעמו הסובל מקום תחת השמש. עבורם, ישראל שלאחר 1967 אמנם הייתה בעיה, אך לידתה ב-1948 הייתה מוצדקת וראויה.

החוויה המעצבת של רבים מאותם ליברלים הייתה קשורה לתנועת זכויות האזרח באמריקה. ומכיוון שרוב גדול של יהודי ארה"ב בני המאה ה-20 הפכו לתומכי המפלגה הדמוקרטית, עולם האקטיביזם השמאלני הכיל מכנים משותפים רבים; יהודים אמריקנים שאפו לשוויון זכויות מלא עבור שחורים בארה"ב, בדיוק כפי ששאפו להכרה מלאה בזכות הקיום של ישראל.

נקודת מפנה ב-7 באוקטובר

אילו המסורת הליברלית הזו הייתה נמשכת לתוך המאה ה-21, יתכן שתוצאות אירועי ה-7.10 באמריקה היו שונות. בעידן המוקדם יותר, ארגוני שמאל היו יכולים לראות בכך הזדמנות להדגים את הגנתם על הקורבנות היהודים, בדיוק כפי שמיהרו להגן על כל קורבן אחר.

אך זה היה אפשרי רק בעולם בו יהודים היו יכולים בכלל להיחשב כקורבנות, תחת הנסיבות המתאימות. זה לא חלק מאמונת דור הפרוגרסיבים החדש. אלו כבר מזמן הפנימו את התפיסה לפיה היותך ישראלי הוא נתון חסר תקנה. הם מאמינים בדוֹגְמָה הדוגלת בדה-קולוניזציה, וטבח השבעה באוקטובר רק חיזק את תפיסת עולמם. עבורם, מסע הרצח האכזרי של חמאס היווה באופן גרוטסקי הוכחה לכך שמהלך ההיסטוריה עדיין נוטה לכיוון הצדק.

מנהיגי הקהילות היהודיות בארה"ב נתפסו לא מוכנים. לפתע, קריאתם להזדהות מצד קבוצות מיעוט אחרות נותרה ללא מענה. העשורים אותם השקיעו בבניית מערכות יחסים ואמון קרסו בין לילה.

האם הם היו צריכים לצפות התפתחות זו של האירועים? אלו הרואים את מסגור "דוד וגוליית" בהחלט עשו זאת. ב-2014, ג'ושוע מורבצ'יק פרסם את ספרו 'להפוך את דוד לגוליית', בו תיאר כיצד הרוח האנטי-ציונית החדשה מתעצבת בשמאל:

בדומה לפרולטריון תחת המרקסיזם הקלאסי, כך הקבוצות המועדפות כיום – שחורים, היספנים, קולוניאליסטים לשעבר – לא היו רק אובייקטים לאהדה הם נתפסו ככלים לגאולה אוניברסלית. לא גנדי או מנדלה נתפסו כך, אלא גם, עבור חלק מהמאמינים, האייתוללה ח'ומייני. הסופר הצרפתי מישל פוקו כתב כבר ב-1978 בהתלהבות על המהפכה באיראן, וראה בה 'ניסיון לפתח מימד רוחני של הפוליטיקה', שלדבריו הייתה 'אפשרות שאנחנו במערב שכחנו מאז ימי הרנסנס ומשבר הנצרות הגדול'".

בעבר תחושת קורבנות הייתה יכולה להיות זמנית. אך "קולוניאליסטים לשעבר" מתקיימים לנצח. אי אפשר להפסיק להיות כזה תחת שום נסיבות. משמעות ההשתלטות האנטי-קולוניאליסטית על האקדמיה האמריקנית הייתה שתמיד תמצא המסגרת האינטלקטואלית להשקפת העולם הזו.

אם כן, עבור יהודי ארה"ב אמורים להסתיים הימים בהם היו צריכים להתנצל על כוחה של ישראל. לא משנה עמדתך לגבי התנחלויות, אסור לעולם להמעיט או להכחיש את הקשר היהודי לארץ ישראל. לכן מוטב לו יהודי אמריקה יזכרו את ההבדל בין ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל לבין צביעת המדינה כולה כחסרת לגיטימציה או אנושיות. האנטי-ציונים של היום אינם דנים בשאלה איזו סוג של מדינה תהיה ישראל. הם מעוניינים לראות את הסתלקותה המוחלטת. הקהילה היהודית באמריקה צריכה להתרגל למציאות החדשה הזו ולהלל את המדינה היהודית כדוד – לא דוד הרועה המסכן, אלא דוד מחבר תהילים, אבי האומה, מלך ישראל.

מאמר זה פורסם בכתב העת 'קומנטרי'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו