אשליית ההרגעה של דונלד טראמפ

בימי הצי המפרשי, כשהמלחים הגיעו לפתח מפרץ בשעת סערה קשה, הם נהגו לשפוך שמן על פני הים. שכבת השמן הדקה הייתה מרגיעה את הגלים לזמן קצר, ויוצרת אשליה של שקט, מה שאִפשר לאונייה להיכנס למפרץ. אך כאשר השמן התפזר, הגלים שבו בזעם רב עוד יותר, מאיימים להחריב את הספינה שזה עתה ניצלה.

הנוהג הימי הקדום הזה מתאר בדיוק מפתיע את סגנון החשיבה המדינית של הנשיא דונלד טראמפ. כמו המלחים שניסו להרגיע את הסערה לרגע, טראמפ מחפש לפתור קונפליקטים בהחלטות מהירות ודרמטיות, ברוח המו"מ העסקי, שבו כל צד מחפש רווח אישי אך מוכן להתפשר.

היוזמות הדיפלומטיות שלו במזרח התיכון – להסדרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני וייצוב רצועת עזה, או מערכת היחסים בין רוסיה לאוקראינה – נבעו מהרעיון של "דיל מהיר", כמו בעולם העסקים.

"הסכמי אברהם", שנחתמו בתיווך טראמפ בניסיון לנרמל את היחסים בין ישראל למדינות מוסלמיות, יצרו אכן רגיעה. אך זו הייתה רק שכבת שמן דקה על פני גלים סוערים ולא שינתה את הזרמים העמוקים.

מלחמות אידיאולוגיות, בהן כרוכה אמונה, זהות לאומית וייעוד היסטורי לא נפתרות בכלים של מו"מ עסקי. הכלכלה במקרים אלה חסרת עונים. כשם ששמן מרגיע רק את הגלים על פני השטח של הים אך לא את הזרמים העמוקים שמתחתיו, כך גם "דיפלומטיית דילים" לא מסוגלת להפוך שנאה עתיקה ומושרשת לפיוס אמיתי.

ההיסטוריה של המאה ה-20 כבר הראתה לאן מגיעים כשמנסים לטשטש סתירות עמוקות מבלי לפתור אותן. הסכם שלום שמרגיע זמנית מוליד עימות הבא מסוכן הרבה יותר. כך היה עם הסכם לוזאן מ-1923 בין יוון לטורקיה, שהשיג יציבות ברוב התחומים פרט למצב בקפריסין, שנותר נפיץ עקב מדיניות בריטית כושלת.

הסיבה לסכסוך המתמשך בין יוון לטורקיה נובעת ממדיניותה של בריטניה הגדולה, שהשתלטה על קפריסין, ובמקום ליישם את ההעברה המוסכמת של המיעוט הטורקי מהאי לטורקיה, אפשרה למי שוויתרו על אזרחותו הטורקית והחליפה אותה באזרחות בריטית, להישאר בקפריסין.

בשנת 1960 הכריזה קפריסין על עצמאות מבריטניה הגדולה. ב-1974 פלשו כוחות טורקים לקפריסין, כבשו את חלקה הצפוני בו רוב התושבים היו טורקים, וביצעו טיהור אתני של האוכלוסייה היוונית.

וכמובן הדוגמה המוכרת ביותר, מדיניות הפייסנות שהובילה למלחמת העולם השניה. אשליית ה"פיוס" של שנות ה-30 לא הובילה ל"שלום לדורנו" עליו הכריז ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין ב-30 בספטמבר 1938, לאחר שהוא וראש ממשלת צרפת דאלאדיה חתמו על "הסכם מינכן" עם גרמניה הנאצית, בו הם בגדו בצ'כוסלובקיה, אלא לאסון של מלחמת העולם השנייה.

לעיתים שלום מדומה מסוכן יותר ממלחמה גלויה. כל פשרה דיפלומטית שאינה מטפלת בשורשי השנאה והקנאות נשארת כשכבת שמן רופפת על פני הים, שגליו מוכנים להתרומם שוב ולסחוף את מי שהאמין ברוגע דמיוני.

שלום אמיתי בין עמים מגיע לא כשקצף הגלים על פני הים נרגע, אלא כאשר הרוח משתנה. כלומר, כאשר משתנים היסודות הרוחניים, התרבותיים והמוסריים אשר יוצרים את העוינות. כל עוד זה לא קורה כל רגיעה דיפלומטית היא רק שקט מטעה לפני סערה חדשה, חזקה והרסנית יותר.

גישה הגיונית יותר הייתה לאמץ פתרונות אפקטיביים למשברים היסטוריים, כמו עם גרמניה הנאצית או עם יפן האימפריאליסטית. במקרה שלנו, היה מספיק לאפשר לישראל לשחזר את הצלחת מלחמת ששת הימים, לחסל את חמאס בנחישות ובמהירות ולהחיל מנהל אזרחי בעזה בהתאמה למציאות החדשה שנוצרה אחרי 58 שנה.

בהתאם לרעיון של הנשיא טראמפ, היה על ישראל לאפשר לתושבי עזה שרוצים בכך לעזוב למדינות אחרות, בהן כבר חיים קרוביהם, שכניהם ומכיריהם הרבים. יהיה רק הוגן יותר להפנות אותם אל המדינות שתמכו בחמאס מאז הקמתה והביאו את תושביו למצבם הנוכחי – טורקיה וקטאר.

טורקיה, בה נקלטו כבר כ-30,000 פלסטינים, תכננה לקלוט 250,000 עזתים בדרום מזרח המדינה ובצפון קפריסין, אזור שהיא כבשה מאז 1974. עם זאת, יהיה הרבה יותר הגיוני והוגן ליישב מחדש פליטים מרצועת עזה בקטאר.

שטחה של קטאר, 11,581 קמ"ר, גדול ב-10% משטחה של לבנון, בה מתגוררים 5,364,482 תושבים, וגדול פי 32 משטחה שח רצועת עזה. התמ"ג של קטאר בשנת 2024 עמד על 317.064 מיליארד דולר, והיא המדינה השלישית בעולם במונחים של מאגרי גז טבעי והשישית בייצוא שלו.

בקטאר מתגוררים 2,552,088 תושבים, מתוכם רק כ-300,000, או 11.6%, אזרחי המדינה. 88.4% מהתושבים הנותרים הם עובדים זרים מהודו (24%), מדינות ערב (15%) ודרום מזרח אסיה. יתרה מכך, מעניין לציין שבקרב כלל אוכלוסיית קטאר, רק 590,953 נשים.

בהתבסס על הנתונים הללו, קטאר יכולה בקלות להחליף עובדים זרים שלה בבני שבטים מרצועת עזה הדוברים את אותה דת ומדברים באותה שפה כמו הילידים במדינה.

גם רוסיה עשויה להיות כתובת לקליטת פליטי עזה. ב-1 באוקטובר 2023 הוגשה לנשיא פוטין עצומה החתומה על ידי 40 אלף תושבי דאגסטן בבקשה לסייע בקבלתם ובקליטתם פליטי עזה. לטענתם, יש בדאגסטן יישובים רבים ריקים מאדם וכי "על ידי יישוב הכפרים נעזור לא רק לפליטים הפלסטינים, אלא גם למדינה, כי נוכל לפתח חקלאות… בשל הדמיון בין התרבות והדת, הפליטים הפלסטינים ישתלבו בקלות בחברה הקווקזית ובעזרתנו אנו בטוחים שהם יועילו למדינה".

ואכן, ב-25 בנובמבר 2023 הגיעו ראשוני הפליטים מעזה לדאגסטן – ועד דצמבר מספרם חצה את ה-500 נפש. ביוני 2024 ממשלת הפדרציה הרוסית הודיעה שהיא מוכנה לקלוט עד 43,000 פלסטינים ולספק מימון להשתכנות הזמנית שלהם למשך עד שישה חודשים.

אחת הסיביות המהותיות לכך נובע מהמשבר הדמוגרפי החריף בו מתמודדת רוסיה: קיטון של שני מיליון תושבים בין 2020–2022, ירידה בתוחלת חיים, עלייה דרמטית בהגירה שלילית ותחזית למחסור בכוח עבודה. עד שנת 2030, הירידה באוכלוסייה בגיל העבודה ברוסיה מוערכת ב-12%, ובשנת 2050 – היא תצטמצם ביותר מ-26 מיליון נפש. לכן, מאות אלפי פליטים מעזה עשויים להפוך עבור רוסיה להזדמנות כלכלית ודמוגרפית.

באשר לעזה עצמה, הנשיא טראמפ הציע להפוך אותה לסוג של "ריוויירה" בחופו של הם התיכון. והיא אכן עשויה להפוך ל"ריוויירה" אם זו תהיה "ריוויירה" הישראלית. בשביל זה ישראל, ראשית כל, צריכה לשקם את 22 היישובים שפונו ונהרסו בתוכנית המופקרת של "ההתנתקות" וגם להקים בעיר עזה את הנמל הימי השלישי בגודלו על חופו של הים התיכון. בכך תחזור ישראל לרעיון בניית עיר ימית, שהחלה ביוזמת ממשלתו של יצחק רבין, אך נמסרה למצרים במסגרת הסכם השלום ונהרסה על ידי אריאל שרון בהחלטת ממשלתו של מנחם בגין.

אם יישום רעיונות אלו יתממש על ידי ממשלת ישראל בתמיכתו של הנשיא ארה"ב טראמפ, לא רק שתיפתר בעיית האיום הביטחוני על ישראל מחבל עזה ובעיית משבר הפליטים שלה, אלא שגם ייווצר בסיס לשלום בר-קיימה בין ישראל לשכנותיה. כך זה קרה אחרי מלחמת העולם השנייה כאשר במערב גרמניה נקלטו 15 מיליון פליטים גרמנים ממזרח אירופה.

ניתן לצפות כי יישובם מחדש של העזתים במדינות האחרות, כפי שהוזכר לעיל, יוביל למצב בו היחסים בין ישראל לשכנותיה הערביות יתחילו להתקרב לרמת היחסים הקיימים כיום בין צ'כיה, פולין ורוסיה מחד גיסא וגרמניה מאידך.