הקרבנות השקטים של זיהום האוויר הפלסטיני

בוקר חדש עולה על יישובי ישראל, אבל אצל תושבי ראש העין ומודיעין, שוהם ואלעד, ועוד עשרות אלפי משקי בית משני עבריו של "הקו הירוק" אוויר הבוקר זה אינו צח ובהיר אלא מעורפל מעשן ומצחין.
מר וגברת ישראלי לא פתחו אתמול בבוקר את החלון, וגם היום לא. הילדים הולכים לבית הספר דרך מסך עשן שחורך את הגרון, שורף בעיניים ונכנס לריאות. בתחילה עוד ניסו להסביר לעצמם שמדובר בעשן "מהשטחים", משהו רחוק, זמני. אבל השנים חולפות, והשגרה הזו כבר נטמעה: שגרת עשן.

מאות אלפי אזרחים בישראל נושמים אוויר מזוהם מדי יום, ובחלק מהמקרים רמת הזיהום פי כמה מערכים שמשרד הבריאות מגדיר כמסוכנים לבריאות. ההרגל מסוכן כמעט כמו הזיהום עצמו, משום שהוא מקהה את החושים. אנחנו מפסיקים לשאול – למה זה קורה, מי אחראי, ומה ניתן לעשות.

1300 מתים בשנה

כדי להבין את גודל המחדל צריך להסתכל על המספרים. דו"ח מבקר המדינה לצד דו"ח משותף של המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות מראים כי מדי שנה מתים כ-1,300 ישראלים מתופעות הקשורות בזיהום אוויר שמקורו בשריפות פסולת פלסטיניות ביהודה ושומרון. אלף ושלוש מאות. זהו מספר ההרוגים ב"שבעה באוקטובר", אלא שהאסון הזה מתרחש בשקט שנה אחר שנה – בלי חדשות, בלי שמות ובלי פרצופים.

בינתיים, האוויר המזוהם עובר את הגדרות, מתערבב בזרמי הרוח ומכסה אזורים נרחבים במרכז הארץ. זהו אסון לאומי שמתרחש מתחת לאף שלנו, תרתי משמע, אך כמעט שאיננו מגיע אל התודעה הציבורית או אל סדר היום המדיני.

כשהזיהום הוא שיטה כלכלית

בימים האחרונים הוציאה לאור עמותת ירוק עכשיו דו"ח בשם "מסך העשן" העוסק בשריפת הפסולת בשטחי הרשות הפלסטינית. מחברי הדו"ח סקרו מאות אתרי פסולת פלסטיניים ו־52 מתוכם מתוארים בפרוטרוט. על בסיס מחקר עצמאי ונתונים מדו"חות בין-לאומיים ומקורות פלסטינים חושף הדו"ח המדובר מציאות מטרידה: שריפות הפסולת הפכו לשיטה. הרשות הפלסטינית אינה "קורבן" של מצוקה סביבתית; היא שחקן פעיל, ציני ומונע מרווחים, שמנצל את הכאוס הסביבתי לצרכיו הפוליטיים והכלכליים. הרש"פ מזניחה ביודעין את מתקני הפסולת המוסדרים ומאפשרת לאתרים פיראטיים לשגשג. באתרים אלה נשרפים מדי יום אלפי טונות של פסולת מעורבת – פלסטיק, גומי, חומרי בניין ושאריות תעשייה – בלב אזורים מאוכלסים. העשן נישא מזרחה ומערבה ומגיע כמעט לכל מרחב התיישבות הישראלית סמוך.

מערכת שלמה של אינטרסים משולבים היטב זה בזה: תמורת עמלה מוזלת, פסולת פלסטינית מוסעת אל אתרים פרטיים – ופירטיים – בשולי הכפרים. חלק מן האתרים, כמו בית ענאן ועטרה, אף מופיעים במפה רשמית בדו"ח של רשות איכות הסביבה הפלסטינית (EQA), כאתרים מוכרים על ידי הרש"פ. אין כאן מקריות אלא מנגנון עשית רווח: הטמנה באתר מוסדר – זהרת אל פינג'אן או אל-מיניה, יקרה יותר. אם כן, טון פסולת שמושלך באתר פירטי שווה כסף, וטונות פסולת שוות זהב. הכאוס הסביבתי הוא אינטרס

הרווחים הישירים אינם כל הסיפור. שמירת המצב הכאוטי מעניקה לרשות הפלסטינית גם יתרון דיפלומטי: היא יכולה להציג עצמה כקורבן נסיבות שנכפו עליה, להסביר לכל גורם בינלאומי ש"הכיבוש מונע טיפול סביבתי" – ולקבל בתמורה מיליארדי דולרים של סיוע הומניטרי, אקלימי וסביבת, והסיוע הזה זורם הישר לכיסים פרטיים ולמנגנון ה־"Pay for Slay" (תשלומים למשפחות מחבלים).

המערכת הזו מתפקדת כעסק לכל דבר. יש לה מנגנוני גבייה, הפצה ותעמולה. כשישראל מתלוננת על עשן רעיל, הרשות מצביעה על "היעדר ריבונות סביבתית" ומבקשת עוד תקציבים. כשמוסדות בינלאומיים דורשים דין וחשבון, היא מצביעה על "הכיבוש" כגורם המעכב. וכך, הכישלון עצמו הופך למוצר.

התופעה הזו איננה ייחודית לפלסטינים. היא מחלה נפוצה בקרב מדינות מתפתחות. מדינות רבות באפריקה ובאסיה ובכל רחבי העולם למדו להשתמש במצוקה, אמיתית או מדומה, כדי לגייס כספי סיוע, ולקיים באמצעותם מנגנונים מושחתים של שלטון. תמיד יש גורם חיצוני "אשם": האקלים, הקולוניאליזם, השוק העולמי. תמיד יש רטוריקה צדקנית של "זכות לקיימות". ותמיד התוצאה זהה – הרס סביבתי, עוני מתמשך וזרם בלתי פוסק של דולרים מבחוץ.

הרשות הפלסטינית אינה שונה: יש לה חקיקה סביבתית מתקדמת על הנייר, תוכניות לאומיות לטיפול בפסולת, מנגנוני פיקוח ואכיפה ואפילו רשות לאיכות הסביבה. הכל קיים, חוץ מדבר אחד – יישום. הפער בין החוק למציאות אינו מקרי; הוא המנוע שמאפשר להחזיק את המקל משני קצותיו – ליהנות מהשבחים על "רגולציה מתקדמת" כלפי חוץ ולגזור רווחים מהכאוס בפנים.

ההשוואה למדינות אחרות מחדדת את התמונה: המלך עבדאללה בירדן מנצל את משבר הפליטים כדי לגייס מיליארדים לממלכה, שרים בגאנה או בסרי לנקה משתמשים ב"משבר האקלים" ככספומט פוליטי. והרשות הפלסטינית מצאה זהב שחור חדש – עשן הפסולת.

האדישות הישראלית היא חלק מהבעיה

אלא שהאחריות אינה נחלת הרש"פ בלבד. ההתנהלות של ישראל הופכת אותה לשותפה שקטה. המדיניות הישראלית, המבוססת על מדיניות "ניהול הסכסוך", מיושמת גם בתחום הסביבה.
המנהל האזרחי נע בין חוסר אונים והיעדר כלי אכיפה יעילים לבין רשלנות, אם לא לומר עצלנות וחוסר אכפתיות. שרי הממשלה הרלוונטיים מפזרים מול מיקרופון פתוח הצהרות גדולות על חקיקה סביבתית ישראלית ובין ארבע קירות לוחשים טענות לחוסר סמכות. גם התקשורת והציבור התרגלו למצב זה. העשן כבר אינו חדשות; הוא רק תחזית מזג אוויר.

דו"ח "מסך העשן" טוען במפורש: ההמתנה לנסיבות דמיוניות שבהן יתקיים שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית היא עצמה פשע סביבתי. התנגדות לטיפול בעיות שהפלסטינים אחראים להן מובנת, אולם הבחירה להמתין לרשות הפלסטינית שתשנה את דרכיה תעלה לנו ביוקר. ישראל, שנמנעת מלפעול, מאשרת במשתמע את המצב הקיים וממשיכה לממן את הרשות הפלסטינית – אם בהעברת כספים באופן ישיר ואם בעידוד ותמיכה בפרויקטים בינלאומיים שכביכול "מסייעים לפלסטינים" אך בפועל מנציחים את התלות ואת השחיתות.

פינוי במקום כיסוי

הפתרון מחייב שינוי תפיסה יסודי. במקום לכסות את האש בעפר ולהתפלל שתדעך, ישראל צריכה לפנות את הפסולת. מדינת ישראל, כגורם היחיד בעל יכולת תכנונית, הנדסית וארגונית במרחב, צריכה ליטול לידיה את האחריות על ניהול הפסולת בתחומי הרשות הפלסטינית ולחייב אותה לשלם על כך. ויש לכך תקדימים: בתחומי המים, החשמל והתחבורה ישראל כבר פועלת במידה רבה של אחריות אזורית ויודעת לגבות מן הפלסטינים, באמצעות מנגנון הקיזוז, את מחירן. אין סיבה שהאוויר ינוהל אחרת.

המודל המוצע פשוט:

1. ישראל תקים ותפעיל מתקני טיפול אזוריים במימון ממשלתי ובפיקוח סביבתי הדוק.

2. הרשויות המקומיות הפלסטיניות יחויבו בתשלום עבור הטיפול בהתאם לעיקרון "המזהם משלם", באמצעות מנגנון גבייה אפקטיבי (בדומה לגביית חובות מים וחשמל), חובות שלא ישולמו יקוזזו מהעברות הכספים הישראליות לרשות הפלסטינית.
3. ישראל תפקח באדיקות על שריפות והשלכות פיראטיות באמצעים טכנולוגיים (רחפנים, GIS, לוויינים) ואכיפה אזרחית.
4. הכנסות האגרות יוחזרו בהדרגה לתחזוקת המערך, כך שהמערכת תהפוך בתוך שנים ספורות לעצמאית מבחינה כלכלית.

בנוסף לחובה המוסרית המיידית להציל חיים ולהבטיח אוויר נקי, הפתרון המוצע הוא עסקה כלכלית משתלמת ביותר למשק הישראלי. ניתוח כלכלי ראשוני מראה כי יישום מודל "פינוי ולא כיסוי" יביא לחיסכון של מיליארדי שקלים למשק הישראלי בטווח הבינוני והארוך. חיסכון זה נובע ישירות מצמצום הנזקים הבריאותיים, הסביבתיים והתפעוליים הנגרמים כיום על ידי הזיהום:

• צמצום נזקי בריאות: הפחתה באשפוזים, טיפולים רפואיים ועלויות תרופתיות הנגרמות ממחלות ננשימה וסרטן הקשורות בזיהום.
• חיסכון תפעולי: הפחתת הצורך בהפעלת מטוסי כיבוי, צוותי כיבוי והתערבויות צבאיות תכופות לכיבוי שריפות.
• שיפור איכות החיים והנדל"ן: עלייה בערך הנדל"ן ובאיכות החיים באזורים מוכי עשן.

אחריות סביבתית היא חלק בלתי נפרד מריבונות. לא ייתכן שישראל, מדינה שמובילה חדשנות בתחומים רבים, תפקיר את אזרחיה לנשום עשן רק מפני שהוא מגיע "מהשטחים". הקו הירוק אולי מסמן גבולות במפות, אבל האוויר והמים לא עוצרים בגדר. אם מדינת ישראל תמתין שמישהו אחר יטפל במצב, היא הופכת לשותפה באשמה.

לדו"ח המלא: "מסך העשן" על שריפת הפסולת ביהודה ושומרון.