משתכבים את ההיסטוריה נגד ישראל

ההאשמות של כמה חוקרי ג'נוסייד בינלאומיים שנשמעו לאורך מלחמת חרבות ברזל כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה היו חלק מקמפיין פוליטי מכוון ואנטי־ציוני של שכתוב ההיסטוריה ושל שינוי ההגדרות המקובלות של רצח עם ואנטישמיות. האינטלקטואלים שהשתתפו בהאשמות הללו רואים בעצמם מלומדים־אקטיביסטים פרוגרסיביים "פרו־פלסטינים". פעילותם מתאפיינת בביקורת חד־צדדית על אופן ניהול המלחמה בעזה על ידי ממשלת ישראל ובהגדרתה כ"רצח עם" או כ"רצח השכלה" (Scholasticide). בדבריה החוקרים הללו לעולם לא נמצא ביקורת כלשהי כלפי ההנהגה הפלסטינית והחלטותיה הפוליטיות והם ילוו תמיד בשימוש בלתי ביקורתי בתעמולת חמאס. אפשר לשאול: מדוע אותם חוקרים — המבקרים בעקביות הן את התנהלות ישראל במלחמה הן את ממשלת נתניהו — אינם רואים בפלסטינים ובהנהגתם ישויות מוסריות האחראיות לגורלן? נראה לי שההיסטוריה יכולה להציע לנו תשובה.

השורשים של טענת "רצח העם" בעזה

הנטייה הביקורתית החד־צדדית של חוג זה החלה הרבה לפני טבח 7 באוקטובר 2023 והתגובה הישראלית אליו. כבר ב־2021 הוביל חוקר הג'נוסייד דירק מוזס מגמה חדשה של ערעור על ההשקפה הרווחת בדבר אופייה חסר התקדים של השואה, שהייתה — כפי שטוען חוקר השואה הישראלי יהודה באואר — חסרת תקדים בהיקפה הרעיוני, הגלובלי והכולל. בספרו "הבעיות של מושג הג'נוסייד" (The Problems of Genocide) טען מוזס שיש להחליף את מושג הרצח עם המסורתי שבו הכוונה להשמדת קבוצה מוגדרת היא מרכיב מרכזי בסטנדרט הומניטרי כביכול, המדגיש את ההשפעות האלימות על אוכלוסיות אזרחיות. לשיטתו, "הכוונה" אינה עניין חשוב: "איזו חשיבות יש בעיני הקורבנות האזרחים אם האלימות נגדם נובעת מכוונות ג’נוסיידלית או צבאית?" גישה זו נדמית ככלי־נשק פוליטי המנצל סוגיות הומניטריות; אילולא כן, הדיון על המלחמה בעזה היה נדרש להיות שקול וזהיר יותר ומלווה בחקר מעמיק יותר של החיים והמצב של הפלסטינים בעזה. הסרת מרכיב ה"כוונה" ממושג הרצח עם והחלפתו במושג "הומני" יותר נשמעת לכאורה הגיונית אולם במקרה של עזה, מוזס ו"חוקרי ג'נוסייד" נוספים לא הטילו שום ספק במספרים שסיפקו שלטונות חמאס בעזה; הם לא שאלו כמה לוחמים נהרגו, כמה מהם היו ילדים שנוצלו כילדי־טרור, או האם הנתונים אמינים כלל. לא חמאס ולא בעלי בריתו נחשבים אחראים למצב ההרסני בעזה. יתר על כן, ההשוואה בין עזה לגטו או למחנה ריכוז נאצי מוכיחה כי המחקר הנדרש מעולם לא בוצע.

אצל מוזס, המונח רצח עם כפוף לעיקרון "ביטחון קבע בלתי־לגיטימי", מושג המושפע מהתיאוריה הפוסט־קולוניאלית ויוצר רושם ברור של דה־לגיטימציה של רצונה של מדינת ישראל לביטחון. עצם הביטוי "ביטחון קבע" לקוח בסופו של דבר מטענות הסנגוריה שהשמיע בבית המשפט אוטו אולנדורף, מפקד איינזצגרופה ד' בשואה. בתי המשפט הגרמניים כבר דחו טענות מסוג זה במשפטי האיינזצגרופן ב־1950 כעיוות מסיח־דעת שנועד להסתיר אידאולוגיה רצחנית.

צעד בעייתי נוסף שהאסכולה הזו מבקשת לעשות הוא להגדיר את האנטישמיות הגלובלית כסוג של גזענות, ובכך לעוות את אופייה הייחודי של האנטישמיות כאידיאולוגיה שמאחדת בין הימין הקיצוני, השמאל הקיצוני והאיסלאמיסטים, ומספקת לקבוצות האלה אויב משותף שיש להילחם בו ולהשמידו.

כמה מן הדוברים המרכזיים של גישה זו הם חברי מערכת "כתב העת למחקר רצח עם" (Journal of Genocide Research ) ומייסדי "הרשת למשבר רצח עם ושואה" Genocide and Holocaust) Crisis Network ) שהושקה באפריל 2025 ושמנסה להכתיב את סדר היום העתידי של מחקר השואה ורצח העם. הרשת מקדמת את כל הרעיונות הנזכרים לעיל. היא מגדירה את האנטישמיות כסוג של גזענות; היא משמיצה כמובן את הגדרת העבודה של ה־IHRA (כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה( לאנטישמיות, ותומכת במקום זאת ב"הצהרת ירושלים על האנטישמיות" (JDA), שביצירתה היו שותפים חלק מחבריה. היא גם מכינה את הקרקע לשכתוב היסטורי מנותק מעובדות. הרשת מגדירה את הנכבה כ"פשע זוועה", ללא התייחסות למקורה ההיסטורי של המילה או למשמעותה בחברה הפלסטינית. כך נדחקת הנכבה אל תוך נראטיב גלובלי שבו יש תוקפן יחיד: ישראל.

תפסיקו לעשות עניין גדול כל כך מהשואה

מנהיגיו הרוחניים של החוג הזה הם חוקרים ישראלים כמו עמוס גולדברג (פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת העברית) או בשיר בשיר (מרצה באוניברסיטה הפתוחה), והקולני ביותר שבהם הוא עומר ברטוב, חוקר שואה ישראלי־אמריקאי (שלמד באוניברסיטת תל אביב ואף הרצה בה), המתרץ באופן עקבי את אירועי 7 באוקטובר כ"התנגדות לגיטימית", כפי שכינה אותם כבר ב־13 באוקטובר בעיתונות הגרמנית — תיאור המטשטש את אופיים האנטישמי־הכחדני של מעשי הטבח. בו־בזמן הם מציגים את טבחי 7 באוקטובר כמעשי התנגדות פלסטיניים או כהתקוממות נגד הכיבוש — תוך הצנעת תפקידה של האנטישמיות בהתקפות חמאס. זה אינו רק שקר — זה מסוכן. חמאס מקושר אידיאולוגית לאחים המוסלמים ופועל למוטט חברות מערביות. חמאס הוא ארגון הטרור החמישי בעושרו בעולם (על (ב־2022 העריך פורבס את שוויו בכ־500 מיליון דולר). הנהגתו מצהירה שוב ושוב כי אינה אחראית להגנה על אזרחים (אבו מרזוק) ופעיליו לובשים בגדים אזרחיים. גם השימוש במתקנים אזרחיים למחסני נשק ולשיגור רקטות או מערכת המנהרות כמעט שאינם נזכרים בכתבי החוקרים הללו. והם אינם דנים כלל בלוחמה ההיברידית של חמאס או במערך התעמולה שלו במדינות המערב. אין גם כל אזכור לאנטישמיות ההכחדתית שבאמנת חמאס או לפשעים של 7 באוקטובר.

"שני עמים בעלי היסטוריה של אלימות", מכנה עומר ברטוב את המצב. לתפיסתו ההכרה ההדדית בסבל אמורה להביא שלום למזרח התיכון, תוך ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל והתעלמות מהנישול והגירוש של יהודי ארצות ערב, מהפוגרומים, ומעשורים של טרור פלסטיני. אבל הלא אש"ף נוסד לפני שישראל כבשה את יהודה ושומרון או את עזה. זוהי תפיסה שכלל לא מבינה את מקומה של האנטישמיות ותפקידה בתוך הסכסוך.

תפיסת העולם הפשטנית של החוג הזה, המנותקת מן המציאות במזרח התיכון, מבקשת עתה לשלוט בשדה מחקר השואה ורצח העם. לצד אימוץ מושג "הזיכרון הרב־כיווני" של מייקל רות'ברג, המרמז כי זיכרון השואה "מכסה" על זיכרונות העבדות, הקולוניאליזם וזוועות אחרות באפריקה, עמדותיהם מהדהדות את ההאשמה השגורה שלפיה ישראל היא "שורש הבעיה".

או במילים אחרות: חבל שאתם עושים עניין גדול כל כך מהשואה.

נבחן עוד את עמדות חברי החוג. הוא קטן, אך ניזון מן הדחף הבינלאומי הנפוץ לבקר את ישראל, ולכן בולט הרבה מעבר לגודלו. שגיאותיו רבות. הן מתחילות בעמדה כללית של אי־יושר אינטלקטואלי. במכתב פתוח שפורסם ב־New York Review of Books ב־20 בנובמבר 2023, הציגו עצמם החותמים את עצמם כמאוזנים, ואף הזהירו מפני סכנת "רגשות סוערים". כן, "אנטישמיות גוברת בזמני משבר", אך כל השוואה בין השואה ל־7 באוקטובר פסולה מוסרית ואינטלקטואלית. לטענתם, "הישענות על זיכרון השואה מעוותת את הבנתנו את האנטישמיות כיום, ומציגה באופן מסוכן את סיבות האלימות בישראל־פלסטין."

עיוותים אלה הם גם עובדתיים. החוקרים הללו התמקדו במרכיב ה"כוונה" בפעולות של ישראל כדי ליישם את אמנת רצח העם משנת 1948 על ישראל, ושוב ושוב רמזו כי צה"ל כיוון לפגיעה באזרחים ולהרס תשתיות אזרחיות, כמו בתי ספר ומסגדים.

בנוסף, באימוץ לא ביקורתי של תעמולת חמאס, המועצמת על ידי תיאוריות פוסט־קולוניאליות, הם מקדמים נראטיבים היסטוריים שגויים על "אפרטהייד" ועל "עליונות יהודית", ובכך הציגו את 7 באוקטובר כהתקוממות ילידית וכ"התנגדות לגיטימית".

חברי החוג גם מקדמים טענות פוסט־עובדתיות שרלוונטיות במיוחד לציבור הגרמני. הם טוענים כי קולות של "תמיכה בפלסטינים" מושתקים כביכול בשל רגשות אשמה על השואה. טענות אלו שגויות ומצריכות בדיקה. מחנות המחאה בקמפוסים והביקורת על הגדרת IHRA דווקא זכו לרוב לתמיכה רחבה. אך בעיני החוקרים האלו, זיכרון השואה מכביד מדי: הוא משתלט על התודעה ומפריע לנו להבין את מה ש"באמת" מתחולל בעזה ובמזרח התיכון.

שיטה נוספת של חברי החוג הזה היא הגדרות מושגיות חדשות, המרוקנות מושגים קודמים מכוחם. תחת המושג "ביטחון קבע לא לגיטימי" של מוזס, רצח עם הוא רק אחד משלושה "כלים" שמפעיל המערב בהגנה כנגד איומים, למשל "המלחמה בטרור", הגובה גם היא את חייהם של אזרחים רבים. כלומר רצח עם כבר אינו "הפשע הגדול ביותר" אלא סעיף מסוים בתוך קטגוריה גדולה יותר. כך ההאשמה ב"רצח עם" הופכת לנשק פוליטי ולא לקטגוריה משפטית או אנליטית ברורה.

הכלי המשמעותי ביותר של החוג להאשמת ישראל ברצח עם הוא תופעה שטרם ראינו עד כה: היפוך בין הקורבן לתוקפן. כך ישראל משוות תדיר למושבה הגרמנית בדרום אפריקה, לרואנדה, לגואטמלה, לארמניה, לכורדיסטן, מיאנמר. בלשונו של עמוס גולדברג, "ברוב מקרי רצח העם, מבוסניה ועד נמיביה, מרואנדה ועד ארמניה, הפושעים טענו שפעלו מתוך הגנה עצמית". כך הושלם ההיפוך המוסרי.

עומר ברטוב: עזה שווה אושוויץ

כאמור בין חברי האסכולה הזו הקול הדומיננטי ביותר הוא עומר ברטוב. בנובמבר 2023 עוד היסס, אך בפלישת ישראל לרפיח במאי 2024 ראה "הוכחה" לרצח עם. ביוני 2024 אף השווה בהרצאה את "המנטליות" של חיילי צה"ל לזו של חיילי הוורמאכט. לאחרונה טף טען להסלמה מצטברת בפעולה הישראלית שמטרתה "להפוך את עזה לבלתי ראויה למגורים", אף שלטענתו קשה להוכיח רצח עם כי אין "פקודת מנהיג" ממשלתית. בקו טיעונים כזה הדיבור על "היעדר פקודה מפורשת" הוא רמז ברור לדרכי הפעולה של משטרים רצחניים בעבר. השפל הגדול ביותר של האיש היה כאשר אמר כי "אני חוקר של רצח עם, ואני יודע לזהות אחד כשאני רואה אותו אותו". נקודת מבט זו מופצת בעולם כ"דעת החוקרים", ואף משמשת תירוץ לשנאה, הסתה ובידוד אקדמאים ישראלים.

שפל נוסף נרשם ב־27 בינואר 2025 — יום הזיכרון הבין־לאומי לשואה — כאשר המגזין הגרמני "דר שפיגל"  פרסם ריאיון עם ברטוב תחת הכותרת: "עזה שווה אושוויץ?" כותרת המשנה ציטטה אותו: "השואה משמשת את ישראל לשיעור בחוסר אנושיות." הכותרת שונתה — אך התוכן נותר כתב אשמה חד־צדדי נגד ישראל.

בעוד היפוך השואה מוכר מכל סבב לחימה עם חמאס, היפוך רצח העם הוא כלי חדש יחסית. הוא כולל יישום לא ביקורתי של תיאוריות רצח עם על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבו ישראל היא תמיד התוקפן והפלסטינים תמיד הקרבן.

החוקרים האלה נוטים להשוות את ישראל לרצח העם בהררו ובנאמה במושבה הגרמנית באפריקה. רצח עם זה היה "רצח נגד־התקוממות": ההתקוממות של ההררו ונאמה הייתה, לכאורה, ה"טריגר" לצו ההשמדה. ביישום המקביל על עזה מוחקים את אחריות חמאס ואת האנטישמיות ההכחדתית שלו, ומציגים את 7 באוקטובר כהתקוממות ילידית. מעשי אלימות ורצח כמו של 7 באוקטובר מוצגים כהתנגדות לגיטימית.

אחד החוקרים המשפיעים על כך הוא יורגן צימרר, שטען כי "השואה נוכחת בכל פשעי הקולוניאליזם הגרמני". חוקרים כמו סטפן קלברס הראו כי טענה זו חסרת בסיס אמפירי. אף על פי כן, מוזס תומך בה ומגדיר את השואה כ"רצח עם קולוניאלי לא שגרתי" וכ"פשע שנאה גזעי" — ובכך מצמצם את האנטישמיות לעוד סוג של גזענות.

סכנה מרכזית בתזה זו היא טשטוש האנטישמיות או זיהויה עם גזענות. יהודה באואר הבהיר כי השואה הייתה "פרויקט אידאולוגי" המבוסס על אנטישמיות ייחודית. הרשת החדשה מבטאת בכך שלב נוסף ביצירת משטר פרשני חדש. הצגת הנכבה מנותקת מהקשרה — הכרזת העצמאות, מלחמת 1948, וגירוש יהודי ארצות ערב — אינה מחקר אמפירי, אלא אקטיביזם "פרו־פלסטיני".

באמצעות הצגת 7 באוקטובר כהתקוממות, נשללת מחמאס יכולת ביצוע רצח עם. אין דרישה שמחמאס יניח נשקו. הדרישות מופנות רק לישראל. לאחר שנה וחצי של היפוך שואה ורצח עם, כל שאלה ביקורתית על חמאס הוצגה כתעמולה ישראלית. ברטוב מצטט את אמנסטי, אמנסטי מצטטים את ברטוב — מערכת סגורה ללא ביקורת של אנשים הקוראים זה את זה בלבד ומנסים להגדיר מחדש את ה"קונצנזוס".

אין ביקורת על הצד הפלסטיני; אין אזכור לקריאות הנהגת חמאס לחזור על 7 באוקטובר שוב ושוב, לקריאות לתקוף יהודים בעולם, לקביעה כי "(אנו זקוקים) לדמם של הנשים, הילדים והזקנים… כדי לעורר רוחנו המהפכנית", לאחריות חמאס על אזרחיו.

הפלסטינים — קורבנות נצחיים. ולקורבנות, ל"ילידים", אין אחריות. לא ל־7 באוקטובר ולא לעשורים של טרור ג’יהאדיסטי. אין אנטישמיות — יש "כיבוש".

גם כשאנטישמיות גאתה בקמפוסים חוקרי הרשת המעיטו בערכה ולא הודו כי יהודים מותקפים ברחבי העולם בשם "סולידריות עם פלסטין" ו"רצח עם בעזה". כך הניעה הרשת הזו אנטישמיות ואנטי־ציונות אלימה ובמקום לקדם את השלום רק מנציחה את הסכסוך. בעידן שבו זיכרון "רב־כיווני" נחשב לתפיסה מתקדמת, המבט על המלחמה בעזה נותר משום מה חד־כיווני: ישראל היא מדינת אפרטהייד, התוקפן, שורש הבעיה. אמפתיה למצב הלחימה התמידי של אזרחי ישראל אינה קיימת כמעט אצל אקדמאים "פרו־פלסטינים", אליטות פוליטיות ופעילי זכויות אדם.

קריאה לשיח פלסטיני חדש

אך יש גם סימנים של תקווה. לראשונה, מאז 7 באוקטובר 2023, נשמעים לאחרונה קולות מתוך החברה הפלסטינית ומהעולם הערבי והמוסלמי, המבקרים את נראטיב ההתנגדות ואת המבט החד־ממדי על הפלסטינים. קולם חשוב מאין כמוהו.

במרץ 2025 התארח בברלין פומבי (תחת אבטחה כבדה כמובן) האקטיביסט חמזה אבו הוידי, שנמלט מעזה באוגוסט 2023. יחד עם הישראלי שי דשבסקי הוא פועל לפתיחת אופקים חדשים. באירוע שאל אבו־הוידי את השאלה המתבקשת: מדוע הוא צריך להסתתר? לא הייתה תשובה.

דוגמה נוספת היא אחמד אל־חטיב מעזה, המתגורר כיום בארה"ב. אל חטיב הקים את ארגון Realign for Palestine ושייך לדור פלסטיני ביקורתי המבקש דרך חדשה. הוא מערער על שיח דומיננטי בן עשורים שבו "ישראל אשמה תמיד." בניגוד ליוזמי ה־JDA ולאקדמאים הנזכרים, המתעלמים מקולות פלסטיניים מתקדמים באמת, הוא מעוניין לבקר את החברה הפלסטינית כדי לבנותה מבלי להשמיץ את ישראל, ומבלי לקרוא לביטולה. לכן מוקע כ"ציוני".

מדוע הציפיות מן הפלסטינים כה נמוכות? ומדוע קולות אלו אינם חלק מהשיח ה"פרו־פלסטיני"? שאלות חשובות. הצד הפלסטיני אולי נחות צבאית, אך כבר עשורים משתמש באנטישמיות כנשק, והאנטישמיות הגלובלית — "השטן שאינו מת" — שאפשרה את השואה, היא הנשק החזק בעולם. חמאס ובעלי בריתו מאחדים סביבם ימין, שמאל ומוסלמים. כל מה שנחשב "יהודי" נחשב ליעד לגיטימי. לכן חשוב להקשיב לקולות פלסטיניים הדוגלים בשלום שאינם קוראים להשמדת ישראל או מצדיקים טרור רצחני בשם "התנגדות".

ד"ר ורנה ביוזר היא חוקרת שואה מברלין ועוזרת מחקר מטעם הוועדה למאבק באנטישמיות של מדינת ברנדבורג, גרמניה. מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון Telos, ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.