הרשימה הערבית המשותפת להשמדת ישראל

נכון לינואר 2026 מתקיימת פעילות עקבית ומתמשכת של דוברים ואישי ציבור מן השמאל הישראלי, שמטרתה להכשיר תודעתית ופוליטית את איחוד כלל המפלגות הערביות. לא רק כלגיטימי אלא כרצוי ואפילו כחלופה מועדפת לקואליציה בראשות השמאל. האיחוד איננו מוצג כמהלך טכני או אלקטורלי, אלא כמעשה מוסרי, מתקן, כמעט היסטורי. כך נבנית אידיאליזציה שיטתית. הרשימה הערבית מוצגת כעוגן שפוי, אזרחי ומתקדם, מול מה שמכונה שוב ושוב הימין המשיחי ההזוי. קריקטורה קבועה של מתנחלים אלימים ממאחז "מעלה עיזים" (על דרך המשל), שנועדה לייצר דחייה רגשית ולסמן אויב פנימי ברור.

המסר שמועבר לחילוני הליברלי הישראלי, זה שמרגיש ש"גנבו לו את המדינה", פשוט וחד: אין לך ברירה. או שתבחר בשמאל ובמרכז הנשענים על שותפות עם הרשימות הערביות המאוחדות, שהן כביכול אזרחיות, פרגמטיות ולא מאיימות, או שתישאר עם המשך שלטונה של "ממשלת חורבן" הנשענת על מתנחלים מסוכנים שאין לך שום דבר משותף איתם. הבחירה מוצגת כברורה ומוסרית. זו איננה טענה פוליטית לגיטימית. זהו תרגיל תודעתי.

כדי שהתרגיל יעבוד, נדרש עיוות כפול. אידיאליזציה של האיחוד הערבי מצד אחד, ודה לגיטימציה גורפת של ציבור יהודי שלם מצד שני. את הראשון מציגים כשותפות אזרחית נאורה, ואת השני ככת מסוכנת. האמת רחוקה מכך. די להביט בדוברים עצמם ובדבריהם.

כך למשל אמיר שפרלינג, תסריטאי ומשפיען חברתי, קרא בפלטפורמות החברתיות לשבור את הטאבו על ישיבה עם נציגי הציבור הערבי. באחת ההתבטאויות השווה בין אחמד מטייבה לבין נער גבעות ממאחז מבודד, וטען שיש להביט לשניהם בעיניים כשווים. בטורי דעה ובשידורים בפלטפורמות כמו דמוקרטTV  חזר וטען כי החלפת השלטון מחייבת שותפות אזרחית מלאה עם המפלגות הערביות.

אלא שההשוואה הזו איננה תמת לב. היא מחליפה דיון אידיאולוגי מהותי בקריקטורה סוציולוגית. המונח לפתחנו איננו מי נראה נורמטיבי יותר או מי מדבר עברית רהוטה יותר. השאלה היא מהי תפיסת העולם של ההנהגה ומהם יעדיה. שותפות שלטונית עם גורמים השוללים את מדינת הלאום היהודית איננה אומץ אזרחי. היא טשטוש מכוון של קו יסוד.

כך גם דבריו של יאיר גולן יו"ר מפלגת הדמוקרטים, שהפך לאחד הקולות המרכזיים בהכשרת המהלך. כבר במאי 2025 אמר בכנס חיפה לפוליטיקה ערבית כי מי שרוצה חברה בריאה וממשלה מתפקדת צריך לברך על כך שיהיו שרים מהחברה הערבית בממשלה. בנובמבר 2025 הגדיר את המפלגות הערביות כשותפות טבעיות, והציג את שנת 2026 כשנת מפנה ותיקון באמצעות שותפות יהודית ערבית.

גם נדב תמיר, מנכ״ל J Street ישראל, טען עוד בפברואר 2025 כי למחנה הליברלי לא תהיה תקומה מוסרית ואלקטורלית ללא שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, וכינה את הדרתן איוולת מוסרית.

אל הדברים הללו הצטרפו גם אירועים קונקרטיים. ב 22 בינואר 2026 דווח על איחוד דרמטי של המפלגות הערביות בסח'נין, מהלך שזכה לרוח גבית ברורה מצד גורמים בשמאל. במאמר מערכת בעיתון הארץ נכתב, כי כשם שהמרכז ימין מנסה להרחיב שורות, על השמאל לפעול כך בחברה הערבית כדי לייצר אלטרנטיבה שלטונית.

במה משותפת הרשימה הערבית?

אך הרחבת שורות איננה תחליף לבחינת תוכן. אלטרנטיבה שלטונית שאינה מתמודדת עם האתוס והיעדים של שותפיה איננה חלופה שלטונית. היא אשליה.

כדי להבין זאת צריך להעמיק בהרכב הרשימה הערבית המאוחדת עצמה. לא בסיסמאות, לא בכותרות מחמיאות, אלא בעובדות. הרשימה הזו איננה קואליציה של ערבים נורמטיביים חפצי חיים. היא בנויה משלושה רכיבים אידיאולוגיים ברורים. לאומנות פלסטינית רדיקלית. שלילה עקרונית של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ואיסלאם פוליטי. לא כחריגים ולא בשוליים, אלא כבסיס רעיוני משותף.

המרכיב הראשון והחד ביותר הוא בל״ד. זוהי מפלגה שביסודה האידיאולוגי עומדת שלילה מפורשת של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בל״ד איננה מבקשת שוויון אזרחי בתוך המסגרת הציונית, אלא מערערת על עצם קיומה. תפיסת מדינת כל אזרחיה איננה תביעה אזרחית, אלא שלילה עקרונית של רעיון הריבונות היהודית.

שורשיה הרעיוניים של בל״ד נטועים בדמותו של עזמי בשארה, מייסד המפלגה ואחד מהוגיה המרכזיים. בשארה זיהה את הציונות כתנועה קולוניאלית שיש לבטלה מן היסוד. בשנת 2007 עזב את ישראל לאחר שנחקר בחשד לעבירות ביטחוניות חמורות, ובהן סיוע לאויב בזמן מלחמה. הוא לא הועמד לדין מאחר שעזב (ולמעשה נמלט) את הארץ, אך עצם החקירה והנסיבות אינן פרט ביוגרפי שולי אלא חלק מן המטען הרעיוני שממנו צמחה המפלגה.

גם בהמשך דרכה שימשה בל״ד בית פוליטי לדמויות שנקשרו בעבירות ביטחוניות. כך למשל באסל גטאס, חבר כנסת מטעם בל״ד, הורשע וישב בכלא לאחר שהבריח טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים המזוהים עם ארגוני טרור. קודם לכן הורשע גם סעיד נפאע (ח"כ דרוזי במפלגה) בעבירת מגע עם סוכן חוץ לאחר קשרים עם פעילי טרור. אין מדובר בצירופי מקרים, אלא בדפוס עקבי של קרבה אידיאולוגית ונרטיבית לגורמים הרואים במדינת ישראל ישות בלתי לגיטימית.

לצידן פועלות חד״ש ותע״ל, שבראשן עומד אחמד טיבי. טיבי שימש במשך שנים יועץ בכיר ליאסר ערפאת, לרבות בשנות האינתיפאדה השנייה. הוא מעולם לא הסתייג מתפקיד זה, לא הגדירו כטעות ולא הביע חרטה על שותפותו להנהגה הפלסטינית בתקופה של טרור המוני נגד אזרחי ישראל. להפך. הוא ממשיך לראות בערפאת מנהיג לאומי לגיטימי ומציג את המאבק הפלסטיני נגד ישראל כמאבק צודק בעיקרו. אין זה עבר מקרי אלא זהות פוליטית מוצהרת ועקבית.

המרכיב השלישי, ולעיתים המטעה ביותר בעיני הציבור הרחב, הוא רע״ם בראשות מנסור עבאס. עבאס איננו רק מי שהביע נכונות לשותפות פוליטית, אלא תמך בממשלת השינוי. הוא פועל כחלק אינטגרלי מן התנועה האיסלאמית הדרומית, והוא שותף מלא לתפיסת עולמה. תנועה זו שוללת את הציונות באופן אינהרנטי, לא מתוך מחלוקת טריטוריאלית אלא על יסוד תפיסה דתית עקרונית הרואה בריבונות יהודית על הארץ סטייה היסטורית שיש לתקנה.

הפרגמטיות שמיוחסת לעבאס איננה חזון אזרחי חלופי, אלא מהלך טקטי מדורג. שיטת הסלאמי. התקדמות בשלבים קטנים, ללא הצהרה חזיתית, תוך הישענות על הישגים אזרחיים נקודתיים, אך בלי ויתור על נקודת המוצא הרעיונית. הצטרפותו לאיחוד הרשימות הערביות והבחירה לפעול במסגרת אחת עם בל״ד ועם גורמים לאומניים קיצוניים יותר מלמדות שעבאס כבר עשה את בחירותיו. הוא בחר במחנה הרעיוני ולא באלטרנטיבה אזרחית אמיתית.

כאשר שלושת המרכיבים הללו מתאחדים לרשימה אחת, אין מדובר באוסף מקרי של מפלגות ערביות בעלות גוון שונה, אלא בקואליציה אידיאולוגית שמכנה משותף לה ברור. אי קבלת מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חלק מן השותפים מבטאים זאת בגלוי, חלקם בשפה דתית, וחלקם בפרגמטיות טקטית. נקודת המוצא זהה.

מה הם באמת רוצים

וכל זה מוביל לנקודה שהשמאל הישראלי מתעקש לטשטש, למרות שהיא גלויה לעין: האתוס הפלסטיני איננו מדבר על שוויון אזרחי, על דו קיום או על תיקון עוולות. הוא מדבר על השמדת מדינת ישראל, חיסול המפעל הציוני, ובגרסאותיו הישרות והכנות – גם על השמדת היהודים. זהו אתוס קוהרנטי, מתועד, עקבי, שמופיע במסמכים, בנאומים, בספרי לימוד, בהצהרות מנהיגים ובטקסי זיכרון. והוא אינו עושה הנחות לשמאלני מחמד, גם לא לאלה שמתלקקים בערבית תל אביבית ומשוכנעים שאם רק יפגינו מספיק רגישות, ביקורת עצמית ושנאה עצמית, הם יוחרגו מן הסיפור.

הם לא. לערבים יש אידיאולוגיה עקבית, שהמשותף לה הוא שנאת יהודים. מבחינת האתוס הזה אין שמאל טוב וימין רע. יש יהודים ריבוניים על אדמתם, וזהו הפשע שאין עליו מחילה. אין הבחנה בין מתנחל לחילוני, בין קצין קרבי לאיש הייטק, בין מתיישב מעפרה לתושב צפון תל אביב, בין אנשי העוטף ליושבי גבעות השומרון. כולם נתפסים כחלק מאותו מפעל ציוני שיש לבטלו מן היסוד. כל ניסיון להשליך תפיסות ליברליות מערביות על מציאות זו הוא אשליה מסוכנת.

האתוס הפלסטיני כלל לא מדבר על מדינה פלסטינית בגבולות כאלה או אחרים. יסודו בביטול החזון הציוני ובהשמדת המדינה היהודית. לו חפצו רצו הפלסטינים לקבל מדינה בגבולות 67' או קרוב לכך, היו נענים להצעות הנדיבות של אהוד ברק בקמפ דיוויד או של אולמרט מאוחר יותר, או בחזיונות השלום שהופיעו כאן חדשים לבקרים. דחיינותם העקבית, לא נובעת מאי נוחות או מתנאים לא נאותים, אלא מיסוד אידאולוגי שתכליתו ביטולה של מדינת ישראל והשמדתה עד היסוד. זה האתוס הפלסטיני וזו התפיסה שעומדת גם ביסוד הרעיוני של המפלגות הפוליטיות שלהם המיוצגות בכנסת ישראל.

וכאן מתגלה העיוות המוסרי במלוא עוצמתו. טרור פלסטיני עטוי חליפות זוכה לליטוף ואף לאהדה, בעוד שאנשים המיישבים את הארץ, חיילים, מתיישבים, משפחות החיות בקווי חיכוך ואזרחים הנושאים מחיר יומיומי על עצם קיומה של המדינה, מוצגים כאיום וכבעיה שיש להתרחק ממנה. זו איננה טעות אקראית. זהו קו מחשבתי ותיק, אותו קו תעמולה מימי אוסלו שלא למד ולא שינה דבר. גם אז הוצג מחנה לאומי יהודי כקיצוני ומסוכן, בעוד שהצד הערבי זכה לפרשנות מיטיבה, סלחנית, כמעט רומנטית. אז, כמו היום, הזהירו אותנו לא לתת ל"רטוריקה" לבלבל אותנו. והתוצאה ידועה: טרור, קריסה ביטחונית, ואובדן אמון עמוק.

בסופו של דבר הבחירה שמוצגת למחנה הליברלי היא בחירה שקרית המבוססת על מניפולציה. את התוצאות של מהלכים כאלו אנחנו כבר מכירים.