אחוז החסימה הגבוה הוא פגע רע, והגיע הזמן להורידו

לישראל כ"ץ מיוחסת האמירה שכל מי שיזם שינוי שלטוני, היה הנפגע הראשון מהשינוי. ואכן, המשפט הזה התגלה כמדויק ביותר; כשנחקק בשנת 1992, שווק לציבור הישראלי חוק הבחירה הישירה כמייצר יציבות שיבטיח את יכולתו של ראש הממשלה למשול בממשלת ויקטין את הסחטנות. אבל, כפי שאומרים האמריקנים, מקדמי החוק פספסו את היער לטובת העצים, ומה שקודם כחיזוק לראש הממשלה ומפלגתו, רק יצר את התוצאה ההפוכה לגמרי. שבע שנים בלבד לאחר שנחקק, התגלו תוצאותיו המפלצתיות והמזיקות של החוק: בשנת חקיקתו, היו שתי המפלגות הגדולות יחד כשני שלישים מן הכנסת, ובסך הכל 79 מנדטים, ואילו עם פרסום מדגמי 1999, התברר ששתי המפלגות הגדולות יחדיו נחתכו לשליש בלבד מן הכנסת יחד, ולמרבה האימה, ש"ס, מפלגה שרק שבע שנים קודם מנתה שישה נציגים בלבד, זינקה ל-17 מנדטים.

הנתון הזה הוא רק סיבה אחת מדוע אחוז החסימה הגבוה רק מזיק, ויש סיבות נוספות, כולן תוצר של כוונות טובות אבל תמימות ביותר.

הדרך לכאוס רצופה כוונת טובות

בבסיס העלאת אחוז החסימה עמדו שתי השערות שהעלו מקדמיה של ההעלאה, וששתיהן התבררו לבסוף כשגויות: ראשית, האמונה שאי סדר פוליטי נובע מקיומן של מפלגות קטנות וסחטניות, שמנווטות את האינטרס הציבורי בהתאם לגחמותיהן על חשבון כלל הציבור. שנית, שעל ידי כך יהיה ניתן לחסום כוחות שוליים ויריביים, שהימצאותם בפוליטיקה היא אך ורק הודות לרף נמוך, ושהוצאתן תתרום לטובת הכלל.

התזה הראשונה הייתה זו שעמדה בלב העלאת אחוז החסימה בשנת 2014 ("חוק המשילות": לטענת התומכים, בראשם איש ה"פוליטיקה החדשה" יאיר לפיד, בכנסת קיימות מפלגות קטנות ושוליות, והן סוחטות מן השלטון תקציבים ותיקים, מקימות ומפילות ממשלות, ובעיקר זוכות לבכורה על חשבון כלל הציבור. נכון, לאורך השנים, מפלגות קטנות איך נאמר, לא בדיוק הצטיינו בצניעות. השיא היה בשנות השמונים והתרגיל המסריח, שבו הומצא תפקיד "שר ירושלים", ומפלגה של חמישה מנדטים סחטה את משרד האוצר, ואף דרשה ערבות כספית לכך שאכן תקבל את מבוקשה. אבל אם נשווה את המצב הזה לממשלה שממש לפני העלאת אחוז החסימה, נגלה שהמפלגות הקטנות דווקא נהגו בפרגמטיות. שתי מפלגות קטנות ישבו בממשלת נתניהו השנייה, ויחד החזיקו בסך הכל בשר זוטר, בשני סגני שרים ובשתי ועדות. לעומתן, בוהקת בחוצפתן חלוקת התיקים של שלוש המפלגות האחרות שישבו באותה ממשלה: ארבע עשרה שרים, מהם ארבעה בכירים (ביטחון, חוץ, בט"פ, פנים), וכן שלל ועדות וחמישה סגני שרים. אז היכן הייתה הסחטנות באמת? כל זאת בלי להזכיר את ממשלת בנט-לפיד, ממשלה שהיא דוגמה ומופת לסחטנות, שבה שלוש מפלגות חד ספרתיות החזיקו בשלושת התיקים הבכירים בממשלה, וגם יתר המפלגות היו עמוסות בסופרלטיבים. אז מי פה באמת הסחטן?

שלושים מנדטים הלכו לפח

הפעם הראשונה שבה הועלה אחוז החסימה הייתה בשלהי שנת 1991, לקראת בחירות 1992. עד בחריות אלה עמד אחוז החסימה על מנדט בודד, אך התחיה קידמה את העלאתו לאחוז וחצי, במטרה לחסום את המפלגות הערביות. אלא שבליל הבחירות התברר שהתחיה עצמה גוועה מתחת לאחוז החסימה שהיא עצמה העלתה.

התחיה אינה היחידה שסבלה מפגעי אחוז החסימה. למעשה זה עשור, מאז העלאת אחוז החסימה ל־3.25%, מדינת ישראל כולה מסויטת על ידי סף הקולות הגבוה. מאז ועד היום אבדו לא פחות ממיליון ומאתיים אלף קולות. בבחירות 2022 אבדו כמעט אחד עשר מנדטים שלמים בעקבות אחוז החסימה, ואולי גם עיגול למעלה בכפוף לחוק באדר עופר. לצורך השוואה, בבחירות לכנסת הראשונה והשלוש עשרה נמחקו מתחת לאחוז החסימה בערך חמישה וחצי מנדטים, ושישה מנדטים בהתאמה.

בשורה התחתונה, בשתיים עשרה שנים אבדה מתחת לאחוז החסימה כמות מנדטים ששווה לכמעט חצי מכל המנדטים שאבדו בשישים וחמש השנים שקדמו להעלאה.

נישואי נוחות ללא נוחות

התוצאה אפוא היא פגיעה חמורה בייצוג הפוליטי של אזרחי ישראל. מפלגות שמונות עשרות אלפי בוחרים ולמעלה מכך נמחקות מן המפה הפוליטית למרות שזכו למספר רב מאוד של קולות בגלל שחסרו להן קולות ספורים. בבחירות האחרונות נמחקו באופן זה שתיים מן המפלגות הוותיקות בפוליטיקה הישראלית, הבית היהודי ומרצ, ממשיכותיהן של המפד"ל ומפ"ם, ושמנו יחד מעל מאתיים אלף קולות, וקצת מעל ארבעה מנדטים. כמובן שאי אפשר בלי להזכיר מדוע החל המשבר הפוליטי שליווה אותנו בשנים האחרונות, בגלל 1,400 קולות שחסרו לנפתלי בנט, ממקדמי העלאת אחוז החסימה, כדי להיבחר לכנסת. לו היה אחוז החסימה נמוך יותר, היה בנט נבחר, וקואליציה יציבה הייתה מוקמת, בלי הקדמת בחירות סדרתית.

אם בעבר מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה שרפה שני מנדטים ומטה, מפלגה שאובדת כיום שורפת ארבעה מנדטים שלמים ואף למעלה מכך, מה שיוצר פער גדל והולך ביחס שבין מספר הקולות למספר המנדטים בפועל. המציאות הזאת הובילה לכך שכל בחירות מתחיל טקס ארוך והיסטרי שבו עד לרגע האחרון שבו ניתן להגיש רשימה מתגוששות ביניהן המפלגות על חיבורים ובריתות שנועדו לעשות דבר אחד בלבד: לשמור על הקולות שיש ולשרוף כמה שפחות קולות מתחת לאחוז החסימה. הדוגמה הראשונה לכך היא הרשימה המשותפת, רשימה שמורכבת מבחינה פוליטית ממפלגות ערביות, אבל שונות זו מזו באופן מהותי; חד"ש הקומוניסטית ורע"מ האסלאמית רצות יחד, כשכל קשר ממשי ביניהן מצטמצם לשטחי ביותר. בימין רצו הציונות הדתית ועוצמה יהודית, שתי מפלגות ימניות דתיות אבל בעלות סדרי עדיפויות וציבורי בוחרים שונים בתכלית, וימינה ששילבה את הימין החדש החילונית עם תקומה הכמעט חרד"לית. הוא הדין גם עם "הדמוקרטים" שמשלבת את מרצ הליברלית עם העבודה הסוציאל-דמוקרטית, ולו רק בגלל ששתיהן שמאליות במספר רב של סוגיות, ומתקשות לעבור את הרף הגבוה. המשמעות, לצד הרכבת רשימות ביזאריות, היא התבצרות בתוך הגושים הפוליטיים הקיימים, וויתור הלכה למעשה על ניסיון לשכנע. במקום לפנות למכנה משותף רחב יותר, אחוז החסימה הוביל לכך שהגושים מתבצרים בתוך עצמם ותולים את הצלחתם בכמה עשרות אלפי בוחרים משוכנעים שיוכלו להמריץ אל הקלפי. מספיק שכמה אלפים בודדים ישנו את הצבעתם והמפה הפוליטית תשתנה לבלתי הכר.

המשא ומתן שאינו נגמר

החיבורים הללו אינם טבעיים ואינם אורגניים אלא טכניים לחלוטין, נישואי נוחות ללא נוחות, הכל כדי לא לאבד את הקול. וכשצריך להינשא בנישואי נוחות נעדרי נוחות, צריך כוחות שכנוע גדולים, או בשפה המקומית – שלמונים. בבחירות 2019 הראשונות לצורך העניין, נדרשו שריון של אלי בן דהן ברשימת הליכוד, הבטחה שהליכוד ישלם את חובותיו של הבית היהודי ומינוי לתפקידי שר רק כדי ששלוש מפלגות הימין יסכימו לרוץ יחד בבלוק טכני, והסדר דומה עם היציאה לסבב הבחירות השני, מה שלא מנע מהרשימה להתפרק דקות ספורות לאחר המדגם. הגדילו לעשות המפלגות החרדיות ערב הבחירות האחרונות, שהמחלוקת ביניהן נפתרה רק לאחר מאמצים עילאיים ועתירי הבטחות וסופרלטיבים מצד נתניהו. מירב מיכאלי מצדה נמחקה פוליטית כי סירבה לרוץ פעם נוספת עם מרצ אף שהובטחו לה הרים וגבעות אם רק תיעתר.

אפשר היה לחשוב שבזאת תמו צרותיהם של מרכיבי הממשלות, אבל מרגע שנסגרו הקלפיות, כל מה שהושג על מנת לרוץ יחדיו הפך לנקודת המוצא של משא ומתן חדש, הפעם להרכבת הממשלה, ובפועל מתקיים משא ומתן קואליציוני כפול, לפני הגשת הרשימות ולאחר הבחירות. אבל זה שמשא ומתן מתקיים פעמיים, לא אומר שמה שהוסכם בו יוסכם פעמיים, ובפועל הסחטנות הפוליטית רק גדלה. הרכבת הממשלה האחרונה כמעט נכשלה בשל רצונם של שני ראשי מפלגות בתיק בכיר, והסתיימה בפשרה מדהימה בחוצפתה בדמות רוטציה במשרד האוצר ותפקיד שר כפול בשני משרדים משמעותיים עבור אריה דרעי, כל זאת בזמן שסמוטריץ' מכהן כשר האוצר ושר במשרד הביטחון, וזה עוד בלי שציינו את המשרדים האחרים שהוקמו במיוחד. וכך, המהלך שנועד לחסל את הסחטנות הזין אותה כמו פח נפט שנזרק לתוך שריפה.

ביום שבו הוגבה אחוז החסימה לגובהו האבסורדי הנוכחי, ציין ליברמן במליאה: "מדובר פה באפשרות לממשלה להוביל סדר יום ברור, חייבים לתת לממשלה לעבוד, לקבל החלטות ולא לעסוק כל הזמן בתחזוקת הקואליציה ולכן מהבחינה הזו החוק הוא מצויין". אבל נבואתו של ליברמן התגלתה כנבואת שקר. צדק דווקא דוב חנין כשהתריע ש"הכנסת תהיה כך לא רק פחות מייצגת אלא גם פחות לגיטימית. במצב זה אי האמון של הציבור בפוליטיקה רק יגבר, והבעיה שאכן קיימת בישראל של העדר השתתפות בפוליטיקה, תלך ותחריף". בעשור וחצי שעברו אמז הסחטנות לא קטנה והמשילות לא גדלה. ההפך הוא הנכון, הסחטנות הפכה לבוטה יותר ויותר, ומשילותה של הממשלה בעצמה הלכה וקועקעה בדמות רצף בחירות ארוך ובלתי נגמר.

לכן, לקראת הבחירות הקרבות, טוב יעשו הממשלה והאופוזיציה אם יורידו את אחוז החסימה חזרה למנדט בודד. הדבר יוביל לריבוי מפלגות, נכון, אבל גם לאובדן קולות קטן בהרבה מבעשור וחצי האחרונים, וכפועל יוצא גם להקטנת כוח המיקוח של המפלגות הקטנות; אם יש הרבה מפלגות קטנות, העלות שבצירופן לממשלה יורדת, וראש ממשלה שזקוק לשני מנדטים ישלם הרבה פחות מאשר ראש ממשלה שזקוק לשישה. בנוסף, הדבר יקל על ניהול הבחירות על כל חלקיהן כי כפי שהוכח כאן, אחוז החסימה הגבוה יצר מצב של משא ומתן קואליציוני כפול שכל אחד משני חלקיו יקר יותר מקודמו.

ואם להיות ציניקן חסר בושה, הורדת אחוז החסימה תאפשר למפלגות הגדולות לעשות דבר שחששו לעשות בעבר, והוא לבצע משתה אכזרי של קולות המפלגות השותפות בגוש שלהן. כיום, קמפיין גיוועלד נעשה כמעט עם אקדח ובקבוק וויסקי (נוהג בריטי לקצינים שכשלו באופן חמור), ומשתה מופרע מדי עלול להוריד מנדטים רבים אל מתחת לאחוז החסימה ובפועל לידי הצד השני, כפי שקרה למרצ בבחירות האחרונות. אחוז חסימה נמוך יאפשר למפלגות הגדולות לשתות את הקטנות בלי חשש שאלו יימחקו לחלוטין מן המפה, ובלי שהגוש שבו הן חברות יאבד מנדטים לגוש היריב. אף פעם לא מאוחר לתקן טעות של עשור וחצי.