טוביה טננבום, זה שלך!

-א-

אני קורא נאמן של טוביה טננבום. קראתי את כל ספריו מיד כשראו אור. את ספרו "תפוס ת'יהודי" חילקתי לעמיתים בעבודה. אני אוהב את כתיבתו הקולחת, את אישיותו התיאטרלית, את יכולתו המאגית לגרום לכל אדם לפתוח לפניו את לבו, גם בקהילות סגורות. אני מעריך את אומץ לבו ואת רדיפתו אחר האמת.

בימים אלה יצא לאור ספרו השביעי של טוביה טננבום: "סליחה, זה שלך?", על המתנחלים. הרעיון לכתוב על הנושא הגיע מההוצאה הגרמנית היוקרתית שבה טוביה מפרסם את ספריו. הספר, אפוא, מיועד לקהל בינלאומי, עתיד להיתרגם לשפות רבות, והוא דיוקן עיתונאי של אחד האזורים המתוקשרים בתבל, בדגש על היהודים החיים בו.

הספר מתאר מסע בן שמונה חודשים בי"ם – 'ישראל המקראית' – הכינוי שנתן טוביה ליהודה, שומרון ובקעת הירדן, שם התרחשו מרבית סיפורי המקרא. טוביה השתקע אצל המתנחלים, נדד בין יישובים, דילג בין חוות, ביקר אצל הערבים, חגג עם השומרונים, סייר באתרים ארכיאולוגים מסקרנים, ודיבר עם כולם. בספר מתוארים הנופים, הרשמים והשיחות.

השאלה הניצבת לפתחנו ברשימה זו היא השאלה הבאה: מהו דיוקן המתנחלים העולה מן הספר? האם התמונה המוצגת בו משקפת את המציאות?

-ב-

בטרם אגש לעניין, אציין כמה נקודות חשובות הנלמדות מן הספר על יהודה ושומרון. למשל, חלק גדול ממה שמכונה "נוער הגבעות" מורכב מצעירים וצעירות שלא מצאו את מקומם במערכות הממוסדות והתמסרו לחיי עמל קשים – רעיית צאן ביום, ושמירות בלילה. הם חדורי שליחות ולהט חלוצי לשמור על אדמת ארץ ישראל. הכיצד? אם יש לך עדר, הפלסטינים נוטים להתרחק משטח המרעה שלך ולא לבנות עליו. הנערים מתחזקים חוות, נודדים עם העדרים על פני הגבעות, ותופסים שטח. כמה שטח? חווה אחת, אני קורא אצל טוביה, חולשת על 40,000 דונם, חווה אחרת על 20,000 דונם – שטחים נרחבים.

שנית, בכל מקום שהגיע אליו טוביה ביו"ש, הוא ראה לתדהמתו המוני בתים ערביים מפוארים ואפילו רחובות, שעומדים שוממים – "בתי רפאים". ההערכות מדברות על עשרות אלפים ויותר בתים כאלה. הבניה הערבית מתבצעת לפי שיטה – "תוכנית פיאד", ראש ממשלת פלסטין לשעבר, שמטרתה להקים מדינה פלסטינית דה-פקטו בשטחי C על-ידי כיתור וחניקה של יישובים יהודיים. מהיכן הכסף? הרשות הפלסטינית, תרומות מאירופה, ארה"ב וידידי פלסטין אחרים. וטוביה מדווח מהשטח:

"סביב כל ההתנחלויות, אני רואה, הפלסטינים בנו משהו. בתים, מטעי זיתים, כרמים, עצים – והינה לימיני הם החנו מכונית נטושה. הכול הולך…היא הונחה שם כדי לתפוס שטח".

תמונת המציאות העולה מן הספר קשה; אזלת יד וחולשת יסוד של ממשלות ישראל. הערבים בונים באין מפריע, היהודים רועים עזים כדי לתפוס שטחים. היישובים היהודים נאנקים תחת ההתפשטות הערבית, ומתקשים להתרחב ולבנות.

טוביה דובר הערבית אינו שוגה באשליות לגבי הערבים (ר' ספרו: "תפוס ת'יהודי"). לכן הפרקים הערבים בספר מעניינים במיוחד. למשל, טוביה מבקר בשכם ומתאר את המראות:

שכם של ימינו, מה אומר ומה אדבר, אינה שכם שאני זוכר. ההבדל הזועק ביותר הוא פרצופי ה"שהידים" המופיעים עכשיו על כל עמוד ועל כל קיר. כאילו העולם עשוי משלושה דברים: שמיים, אדמה ושהידים (עמ 533).

במסווה של כתב זר, טוביה פוגש את מנהל עיריית ח'לת אל-מאיה בנפת חברון, מוחמד עדרה, ושואל אותו אם הוא מאמין בפתרון חלוקת הארץ לשתי מדינות:

זה לא רעיון טוב, הוא מסביר לי. בכלל לא. צריכה להיות רק מדינה אחת, פלשתין, מהנהר ועד הים. "הציונים", הוא אומר לי בהתייחסו ליהודים, "צריכים לחזור למקום שממנו הם באו. גרמניה ובריטניה".

הרצחנות הערבית גם היא מלווה את הספר. פיגועי זוועה, ניסיונות דקירה, חדירות ליישובים, הלוויות של חיילים, שיח עם משפחות שכולות, הם מפסי הקול הקבועים.

-ג-

נשוב לשאלה שבה פתחנו, ייצוג המתנחלים. באחד הפרקים המעניינים בספר, טוביה מעפיל אל חוות "גבעות עולם". הוא מגיע למקום יפה, מלא כרי דשא מוריקים. מעדני גן עדן מוגשים אל פיו – יוגורט העיזים הטעים בעולם. הוא מתנמנם לו על הדשא, ולפתע נגלית לפניו דמותו של אברי רן.

אברי רן הוא אדם שהקדיש את חייו ונכסיו למען ההתיישבות. טוביה מזכה אותו בהצגה ארוכה ומרשימה: הוא האב המייסד של החוות ושל נוער הגבעות, אדם כריזמטי, מבריק, מקים מאפס, איש אמת, איש עובדות ונתונים, חסר פחד, אימת הגבעות, מנהיג מלידה, דתי ואין לו רבנים. וכמו נביא מקראי, דבריו הראשונים של אברי לטוביה הם דברי תוכחה:

"איפה אתה בימים אלה?", אברי שואל אותי…"כרגע באלון מורה ועוד מעט ביצהר", אני עונה. "נוח מאוד לחברה", הוא מרים את קולו הכריזמטי, "להשתמש בפאות וזקנים במאבק נגד ההתנחלויות בארץ ישראל". המילים האלה יוצאות מתוך גופו בצעקה עמוסת זעם…

אברי חושד בטוביה העיתונאי שיציג את ההתנחלויות באור חלקי – כאנשי "פיאות וזקנים", ומשום כך פנה דווקא לישובים כאלה. אם תעשה זאת, הוא מזהיר, אתה במאבק נגד ההתנחלויות. ואחרי התוכחה, באה השליחות:

"לך לאריאל, לפצאל, למקומות כאלה! אבל לא, אתה הולך דווקא לאלון מורה, ליצהר, מקומות שהם פחות מאחוז אחד מההתנחלויות!"

"לֶךְ-לְךָ" – אומר אברהם לטוביה, אבל טוביה לא הלך. הוא שוהה בפצאל הקטנטונת ובבנות דמותה – ורד יריחו, ברקן, ושקד, אך פוסח על אריאל הגדולה (להוציא פגישה אחת מקרית). באריאל גרים למעלה מ-22,000 איש, פי חמישה מכל הישובים הנ"ל ביחד, והיא עיר-התיישבות ייחודית עם רוב חילוני מובהק. בבחירות האחרונות 41% מתושביה הצביעו לליכוד, 19% לציונות הדתית, 14% לישראל ביתנו.

אם טוביה היה כותב על "מקומות כאלה", כמו אריאל, היה מתעד גם פגישות ושיחות גם עם אנשי מעלה אדומים, עיר עם 36,000 תושבים, והיא היישוב הגדול ביותר ביו"ש שאינו חרדי. גם כאן בבחירות האחרונות הצביעו 42% לליכוד, 26% לציונות הדתית, ועוד 8.5% לש"ס. אך גם מעלה אדומים אינה חלק מהספר.

גם על גבעת זאב טוביה פוסח, אף על פי שהיא המועצה המקומית הגדולה ביותר ביו"ש, עם 26,000 תושבים. וכדי לסיים את המניין, גם בלי קשר להמלצתו של אברי – בשתי הערים החרדיות הגדולות ביו"ש, מודיעין עילית וביתר עילית, טוביה אינו מבקר בספרו.

אם נצרף את כל אלה, נגיע ל50% מאוכלוסיית יהודה ושומרון. ועובדה זו חושפת את הכשל הראשון: חצי תמונה, חצי פגישה, חצי אמת.

אברי רן שלח את טוביה לאריאל, כי הוא ביקש להרחיק מהמתנחלים את התדמית הקיצונית שדבקה בהם: זקן ופיאות, קשר מיסטי אל הארץ. ביהודה ושומרון יש אוכלוסיה כזאת, ויש גם אוכלוסיה אחרת. עשרות אחוזים של מתיישבי יו"ש משקפים התיישבות טבעית, כלל ישראלית, דתית, מסורתית וחילונית, אלה לצד אלה. ובאמת כזהו הציבור בערי יהודה ושומרון הלא חרדיות: פתוח, לאומי, תורם, מגוון, ישראלי. הוא הוכחה ברורה להצלחת מפעל ההתנחלויות. הוא מביא לפני הקורא את הנורמליות של החיים ביהודה ושומרון. אבל הקורא בספרו של טוביה לא יזכה להכיר את הציבור הענק הזה.

-ד-

50% מהמתיישבים חסרים, אך מה לגבי מה שיש? האם טוביה נותן תמונת אמת של המתנחלים שבחר להציג? גם כאן, התשובה שלילית.

הקורא בספרו של טוביה אינו עומד על ייחודם של המתנחלים. הוא אינו מבין את גודל המסירות וההקרבה של הציבור הזה, שרץ לחזית בהמוניו ונותר בה מאז. הוא אינו עומד על רמתו המוסרית הגבוהה. הוא אינו יודע שציבור זה הוא לא רק דתי אלא גם לאומי, ומסירותו לעם ישראל היא ראשונה במעלה.

במה המבט ממוקד? בטפל. להלן כמה מרשמי היסוד של טוביה על המתנחלים: לרבים מהם "קולינריה פרוגרסיבית" – אובססיית אוכל בריא ותפל; הבנות מתלבשות בטעם רע ולפיכך אינן מושכות. פה תמצא רב שוביניסט של קהילה גדולה, שם תאוות נקמה ורצח ערבים; אלה ממתינים לבית המקדש שייפול מהשמיים, ואלה מטפחים פרות אדומות לכבוד המאורע; פה הנערים לא מסתכלים על בנות, ושם מעשנים כל היום צינגלות; אלה חולמים להיות חרדים, ואלה מאמינים במיסטיקה; לאלה אין השכלה בסיסית, והנשים קוראות "התיקון הכללי" לכפר על זרע לבטלה; אלה לא יודעים מה שם היישובים הערבים הניצבים מול עיניהם, ופה משפחה בודדה עם ילדה מתגוררת על ראש הר. גם נציגי הציבור ומנהיגי הקהילות, באופן כללי, לא עושים הרבה רושם. והכל קופצני ומקרי. המבט הגוגולי קובע את הטון.

לטוביה משיכה טבעית לזוטות, אל המגוחך והגרוטסקי. העיסוק בצדדים השונים והמשונים נגזר גם מהסוג הספרותי האפיזודי, המדלג במקריות מראיון לראיון, וכמעט מחויב לספק "בידור זול". מן הצד הספרותי, טוביה הפך לאפיגון של עצמו. הנוסחה הקבועה בכל הספרים שוב חוזרת: שיגעון האכילה, ואז הקולה זירו, ואז הנשים, והאוטו שלו, והסיגריות, ועוד קצת מפה ועוד בדיחה שם – מחזור של מוטיבים שמוצו עד תום על חשבון הצגה מעמיקה של המתנחלים.

את הטוב שנמצא לו מול הפרצוף, עיניו של טוביה אינן רואות. הנה כמה דוגמאות. טוביה מבקר במכינת עלי ומשוחח עם התלמידים. "מכינת עלי", הוא פותח:

"נחשבת לאחת המכינות הטובות ביותר בעולם המכינות, כך מספרות השמועות, והתלמידים כאן מגיעים מבתים מכובדים".

טוביה אינו מציין את העובדה הכואבת, שלמכינה זו מספר הנופלים הגבוה ביותר בעולם המכינות. במלחמה הנוכחית נהרגו שלושים מבניה. עוד אינו מציין, ששיעור המפקדים והקצינים כאן הוא הגבוה בעולם המכינות. מבחינה עיתונאית, זו הזדמנות פז לעמוד על סוד הנוער הערכי הזה. אבל טוביה מתפלש בזוטות. הוא מסתפק בשתי שאלות: "לכמה מכם יש חברות?" (שניים). "כמה מכם יסיטו את העיניים בנוכחותה של אישה?" (הרוב הגדול). וזהו, זו מכינת עלי. למדנו – במכינת עלי יש בנים שאינם מסתכלים על בנות, ואין להם בשלב זה חברות. עיתונאות במיטבה.

או ניקח מדד אובייקטיבי – מדד הכליות. מדד הומניסטי זה אינו קשור להשקפה פוליטית. כליה אפשר לתרום מימין ומשמאל. יהודה ושומרון מחזיקה במקום הראשון בעולם בתרומת כליה אלטרואיסטית לנפש (לאדם זר וללא תמורה). ישראל שברה השנה את שיא גינס בתחום זה. אני מזכיר את המעשה הזה כדוגמא לתעודת הזהות המוסרית של המתנחלים. אך טוביה, שימים רבים ישב בקרבם, לרבות ביישובים שהם שיאני-תרומות, ומספר לנו מי כן ומי לא כיבד אותו ב'קולה זירו', אינו מזכיר את העובדה הזאת. סימפטום לכך, שלא הבין או לא רצה להבין את החברה שבתוכה הוא מתהלך.

ורשימת המזולזלים בספר ארוכה: בנימין נתניהו ("ההססן, החשדן, והפחדן"), בצלאל סמוטריץ', הרב אליקים לבנון, ואת השאר אשאיר לכם לגלות בעצמכם, אך לא לפני שאציין מקרה אחד נוסף.

בפרק "מתנחלים וספרות? לא בדיוק!" הולך טוביה ברחבי עפרה ושואל עוברים ושבים מה דעתם על ברטולד ברכט, הנריק איבסן, היינריך היינה, סטפן צווייג, ג'ואן דידיון, קנוט האמסון, ברנרד שו, אוסקר ויילד ותומאס מאן. הנשאלים לא מכירים את השמות. ואחרי ה"מחקר" באה התובנה:

למתנחלים, אני מניח, יש ספרות משלהם: תנ"ך, רבי נחמן, מי-השילוח, הזוהר, ערוץ 14.

בנקודה זו מוצא טוביה את הזמן הנכון להסביר בקצרה מהו ערוץ 14, הנזכר בספר כולו רק כאן:

ערוץ ,14 למי שלא זכה, הוא ערוץ טלוויזיה ימני שאוהב להפיץ עוד ועוד תיאוריות קונספירציה על ה"דיפ סטייט" של השמאלנים ש"שולטים" בחברה הישראלית. הפלסטינים של רוואבי מאשימים את היהודים בצרותיהם, והמתנחלים, דרך ערוץ ,14 מאשימים את "השמאלנים" בבעיות שלהם.

טוביה מזלזל במתנחלים, שאין להם השכלה כללית, ובערוץ 14 – מפעל לייצור תיאוריות קונספירציה נגד השמאל. הכל פה שגוי. השכלה כללית ברמה שמחפש טוביה הוא לא ימצא גם בשוטטות ברחובות הרצליה. דווקא המתנחלים הם מהקבוצות האורייניות והמשכילות בישראל. הם קוראים ומתעניינים בספרות מעל לממוצע, והם ציבור למדן שהצמיח מתוכו חוקרים מובילים בתחומים רבים. מפגש עם כמה דמויות מופת מסוג זה היה יכול להועיל לספר, אבל זה כמובן חסר. ערוץ 14 אינו ערוץ של קונספירציות. הוא מתמודד מדי יום עם טענות השמאל. הוא לא שונה מערוצי חדשות אחרים אלא בכך שתפיסת היסוד שלו היא לאומית ימנית, וזו הסיבה שהמתנחלים אוהבים אותו. ומה לגבי העיתון הנקרא ביו"ש – 'מקור ראשון'? הוא אינו נזכר בספר אפילו פעם אחת.

ונקודה אחרונה, על יהודים, ערבים ומשפחתיות:

אני הולך ברחובות ברטעה [יישוב ערבי מסחרי בשומרון] ומחשבה נרקמת לי מעל אפי, במקום שבו אמור להיות השכל: האנשים כאן מאוד מחוברים אחד לשני כאילו כל המקום הזה הוא משפחה אחת. תחושה מעין זו…מעודי לא חשתי בהתנחלויות, או ביישובים יהודיים בכלל. האם היהודים לא יכולים להיות כך, אפילו קצת? כנראה שלא, אני עונה לעצמי, ואני באמת לא יודע למה הם כך.

טוביה מתפעל מהרגשת "חיבור" בברטעה "כאילו כל המקום משפחה אחת." האמת היא, שכמעט כולם בברטעה הם באמת משפחה אחת – חמולת כבהא. טוביה תוהה: האם היהודים לא יכולים להיות משפחתיים כאלה? ומשיב: "כנראה שלא". ושוב הוא מתייצב בצד ההפוך מהאמת.

אצל יהודים לאומיים, כמו המתנחלים, תחושת האחווה אינה מוגבלת למשפחה הביולוגית, אלא עולה למדרגת עם. את התחושה המשפחתית הזאת הדגיש מנחם קלמנזון מעתניאל, חתן פרס ישראל, שחילץ עם אחיו אלחנן ז"ל ואחיינו איתיאל כמאה איש מקיבוץ בארי. בנאום קבלת הפרס אמר:

"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית לז, טז). ידענו את הסכנה ולמרות הפחד בחרנו להיכנס פעם אחר פעם. לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, ה'למה' היה ברור…כמו שהסביר איתיאל: 'כאשר אתה יודע שאחיך בסכנה, אין לך באמת חופש בחירה’.…הצהרת החיבור הזו הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה. אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכול וסיכנו הכול. והכול מתוך רעות ואחוות אחים ושותפות גורל ודרך.

אבל טוביה לא מוצא משפחתיות בישראל.

-ה-

במקום לדון עם המתנחלים על השקפת עולמם היסודית, טוביה מצא תכסיס – לשאול אותם: אתם בעד סיפוח? שאלת קסמים זו, כביכול, מייתרת את הצורך בדיון עמוק, כי התשובה לה חושפת ברגע את מערכי הנפש של המתנחל. אם אמרת "כן" – אתה בסדר. אם אמרת "כן, אבל" – אתה אבוד.

טוביה לא מוכן לקבל "אבל". לכן הוא מציג לקוראיו דיכוטומיה פשטנית: זה שלכם? ספחו. לא שלכם – עופו! אם אתם לא רוצים "סיפוח עכשיו", אתם לא סבורים שהארץ הזו שלכם. וראו את האבסורד במסקנות:

כמו בצלאל סמוטריץ', כך נראה לי, גם איתמר בן גביר לא בדיוק רוצה שישראל תספח את הי"ם. הם יעשו הכול, כך הרושם ששני אלה עושים עליי, שישראל לא תספח את השטחים. מי יודע, אולי הימין הקיצוני בישראל אינו אלא שמאל קיצוני, לכו תדעו.

שמאל הוא ימין, ימין הוא שמאל, עולם הפוך. בן גביר שמאלני, סמוטריץ' לא מאמין בזכותנו על הארץ. למה? כי הם לא נלחמים על סיפוח עכשיו וברגע זה! ומדוע הם לא נלחמים, אליבא דטוביה? כי הם לא בטוחים שזו ארצם. ואם הם לא בטוחים שזו ארצם, ואף על פי כן הם יושבים בה, למה זה בדיוק הופך אותם ואותנו? עדיף לא להשיב.

האמת היא, שנושא הסיפוח מסובך מעין כמוהו, וזאת יודע כל ילד. ראשית השאלה העיקרית – מה יהיה גורל האוכלוסייה הערבית, ושנית, הכרוכה בשאלה הראשונה, על ישראל הקטנה להתחשב בכוחות חיצוניים גדולים השוללים מכל וכל מהלך כזה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לבצע צעד כזה בעיתוי שגוי. ההוכחה ניתנה לאחרונה. באוקטובר האחרון הבהיר טראמפ את עמדתו לגבי הצעת החוק לסיפוח יהודה ושומרון ומעלה אדומים:

"זה לא יקרה כי נתתי את מילתי למדינות ערב…ישראל תאבד את כל התמיכה שלה בארצות הברית אם זה יקרה".

ראש הממשלה ביקש להוריד את הנושא מסדר היום והימין ציית בעל כורחו כדי לא להרגיז את ארצות הברית. ומה קרה בהמשך? מלחמות איראן, שיתוף פעולה וסיוע חסר תקדים של ארה"ב לישראל. איזה מזל שלא הקשבנו ל"טוביה המספח מניו-יורק".

זהו, אם כן, דיוקנם של המתנחלים בספר: הציונות הדתית, חרדל"ים ואנשי החוות נותנים את הטון, ואלה מתוארים בעיקר על צדדיהם המשונים. התמונה מחסירה כמעט לחלוטין ציבור שלם של מתיישבים שהוא נורמטיבי-לאומי, שבקרבו חיים במשותף דתיים, מסורתיים וחילונים, ורואה את יישוב הארץ כמעשה ציוני, צודק וטבעי. מטוביה לא תלמד שהמתנחלים הם חברה של מעלות טובות, מסירות והקרבה למען כלל ישראל. במקום תקבל בעיקר את הרושם, ש"בי"ם אין כזה דבר "נורמלי"".

הספר "סליחה זה שלך" (מאנגלית: עודד לוין) יצא לאור לאחרונה בהוצאת סלע מאיר.