בן כספית מצא לו אתרוג חדש

במערכת בחירות שבה הביוגרפיה הבטחונית הפכה למטבע פוליטי, הוויכוח על בטחון ישראל מתנהל פחות סביב השאלה מי העריך נכון את האויב לאורך השנים, מי אימץ לחיקו ואף הגה את תפיסת ההכלה ומה מלמד מבחן התוצאה, ויותר סביב המאבק על עצם הלגיטימיות של הדוברים להשתתף בדיון. בתוך המאבק הזה, קמפיין השמאל ובעיקר בתקופת מערכת הבחירות, שם לו למטרה לשים ללעג את הערכות אנשי מערכת הבטחון הנמנים על הימין שהציגו תפיסת בטחון הפוכה לזו שמזוהה עם חלק ניכר מהאליטה הבטחונית של העשורים האחרונים. הקורבן האחרון של קמפיין זה הוא, אל"ם (במיל') רונן כהן.

כהן אינו פרשן בטחוני שצמח בערוגות האולפנים לפני השבעה באוקטובר 2023. הוא שירת בשורה של תפקידי ליבה באמ"ן, בהם ראש זירת הטרור בחטיבת המחקר, סגן ראש חטיבת המחקר, ובהמשך קצין המודיעין של פיקוד המרכז. אפשר לחלוק על כהן. אפשר להתווכח עם מסקנותיו, עם סגנונו ועם ההאשמות החריפות שהוא מטיח בצמרת הבטחונית, אבל דבר אחר אסור לעשות – לשכתב אירועים היסטוריים שהותירו אחריהם ועדות, דו"חות ומסקנות מתועדות לטובת מסגור שרחוק מן האמת למטרת דה-לגיטימציה במסע סיכול וציד פוליטי. לא כל שכן, כאשר מדובר בקצין מודיעין שביטא לאורך כל שנות תרומתו לצה"ל, הערכות ששיקפו נאמנה את כוונות האויב.

ההדחה שלא הייתה

ב־23 בינואר 2025 התראיין יו"ר מפלגת ישר!, גדי אייזנקוט, אצל טל שלו בוואלה. תוך שהוא יוצא להגנת הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי מפני מבקריו התבטא אייזנקוט כך: "הם לוקחים אלוף משנה כושל שהודח מתפקידו אחרי לבנון השנייה", ותיאר אותו כחלק מ"פרוקסי" של הדרג המדיני, משל קצין עתיר זכויות המזוהה עם הימין שמביע ביקורת, מוכרח להיות שליח מטעם ולא אדם אוטונומי שמממש את הזכות והחובה לבקר. הכוונה שמדובר ברונן כהן, שמתח באותה תקופה ביקורת נוקבת בחריפות כלפי הרצי הלוי כמי שעמד בראש הצמרת הבטחונית ביום האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, הייתה ברורה דיה.

אלא שיש בעיה אחת עם הניסיון הזה לעלוב בו – הוא פשוט אינו מתיישב עם המסלול המתועד של רונן כהן לאחר מלחמת לבנון השנייה, שאינו נראה כמו מסלולו של קצין שהקריירה שלו נקטעה בעקבות הדחה, בוודאי לא בסמוך לאחר מלחמת לבנון השנייה שנסתיימה באוגוסט 2006 ובעקבותיה.
בשנים 2003-2006 כיהן רונן כהן כראש זירת הטרור בחטיבת המחקר באמ"ן, ובתום המלחמה מונה לסגן ראש חטיבת המחקר, תפקיד שבו שירת עד 2007. לאחר לימודים במכללה לביטחון לאומי, מונה ב-2008 לקצין המודיעין של פיקוד המרכז, פרש משירות הקבע בשנת 2011 ופנה לעשייה אזרחית שבה הקים את חברת Inspiration, שעסקה במחקר, מודיעין עסקי וייעוץ אסטרטגי.
כלומר, לא רק שהקריירה של כהן לא הסתיימה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כפי שתיאר זאת אזיינקוט אלא שהוא המשיך לאחריה בשניים מתפקידי האל"מ הבכירים במערך המודיעין.

משפט השדה משולח הרסן של בן כספית

בחודש שעבר, כשמערכת הבחירות כבר בעיצומה, השחיז בן כספית את המקלדת והעמיד את רונן כהן למעין משפט שדה תקשורתי. נראה כי במה אחת לא הספיקה. אותו טור פורסם הן במעריב והן בוואלה, בנוסחים כמעט חופפים ותחת כותרות מעט שונות, כאילו מסר אחד דורש שתי מערכות הגברה.
בגרסת מעריב, כבר הכותרת מסגירה את המסגור הרצוי: "האיש שאישר אבטחה 'לצמיתות' למשפחת נתניהו – והעבר הצבאי המביך שלו נחשף". כלומר, עוד לפני שהקורא מגיע לגוף הטור, נוצרת זיקה ברורה בין תפקידו של כהן בוועדה המייעצת לאבטחת אישים והמלצותיה ביחס למשפחת נתניהו המאוימת, לבין הצורך, כביכול, לפתוח מחדש את תיק שירותו הצבאי ולהציגו כמביך.
כספית לא הסתפק במחלוקת על דבריו העכשוויים של כהן או בהתמודדות עם ביקורתו על גדי אייזנקוט. הוא חזר יותר משני עשורים לאחור, אסף תחנות ציוני דרך מעברו הצבאי, הצמיד להן ייחוסי אחריות מרחיקי לכת והרכיב מהן כתב אישום שנועד לערער על עצם סמכותו של כהן להשמיע את טענותיו. הבוז המשתקף מבין השורות אינו מסתכם בכינוי או בעקיצה חולפת. הוא עובר כחוט השני לאורך הטור כולו, עד לגזר הדין המקצועי שכספית חורץ לו, כאשר במרכזו עומדים שלושה אישומים כבדים.

ביחס לחטיפת ורצח שלושת החיילים בהר דב בשנת 2000 קבע כספית בנחרצות:

"הוא היה האחראי הישיר על המחדל הזה. הוא לא סיפק התרעה, ואחר כך, בתחקירים, הוא ניסה להפיל את האשמה על הפיקוד וטען שמידרו אותו".

במשפט אחד מייחס כספית לכהן שלושה דברים חמורים – אחריות ישירה למחדל, כשל באספקת התרעה ולאחר מעשה גם ניסיון להתנער מאחריות ולהטילה על אחרים.

האשמה דומה מטיח כספית בכהן גם בפרשת חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-2006, ושם האישום כבר כבד יותר – כהן, שכיהן כאמור ראש זירת הטרור בחטיבת המחקר, היה לדבריו "אחראי ישיר על הזירה של ישראל וחיזבאללה", ו"גם הפעם, לא הייתה שום התרעה לכוונה של חיזבאללה". כהן, פוסק כספית, "היה אמור לספק אותה, ולא סיפק". ומכאן גזר הדין: "רונן כהן הוא קצין מודיעין שנכשל בכל אשר פנה", ואף הדרגה שאליה הגיע, מוסיף כספית, גבוהה בשניים או שלושה "קליקים" ("פלאפלים") מזו שהיה ראוי לה. בהינף קולמוס מבטל כספית בדיעבד קריירה צבאית שלמה ומוביל את הקורא למסקנה פשוטה: רונן כהן אינו בר-סמכא ולכן גם אין צורך להקשיב לו. אלא שבפני משפט השדה הזה ניצבים תיק ראיות ציבורי גלוי, ועדות חקירה, תחקירי צה"ל ומסמכים בני הזמן.

שנת 2000: "כשל מבצעי חמור ביותר, אך לא כשל מודיעיני"

ב-7 באוקטובר 2000 חטף ורצח חיזבאללה בהר דב את בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד.

כספית כזכור כותב על כהן כי:
"הוא לא סיפק התרעה".

אלא שבינואר 2001 הציג האלוף במיל' יוסי פלד את מסקנות ועדת התחקיר שמונתה בעקבות החטיפה. המשפט שבו סיכם פלד את הממצא המרכזי חד משמעי:

"כשל מבצעי חמור ביותר, אך לא כשל מודיעיני".

הרמטכ"ל שאול מופז היה מפורש אפילו יותר. מופז הבהיר כי היו בידי צה"ל התרעות מודיעיניות על כוונת חיזבאללה לחטוף חיילים ואמר "כוונה זו היתה ידועה. הכוונה לא תורגמה למענה הולם בשטח".

יתרה מכך, זמן קצר לפני החטיפה נערך בחטיבת החרמון תרגיל שנועד לתרגל התמודדות עם ניסיון חטיפה, בעקבות אותן התרעות. ועדת פלד מצאה שהכשל היה בפער שבין הידיעה וההנחיות לבין מימושן המבצעי בשטח. אין זה הבדל סמנטי. "כשל מודיעיני" ו"כשל מבצעי" חרף התרעה מודיעינית" הם שני דברים שונים לחלוטין.
כספית מייחס לכהן אחריות ישירה לאי-מתן התרעה אולם הסיכום הפומבי של הוועדה שמונתה לבדוק את אותו אירוע קובע במפורש שהמחדל לא היה מודיעיני ושהכוונה לחטיפה הייתה ידועה. אם ברשות כספית מסמך אחר, ראוי לפרסמו ועד אז, קביעתו אינה מתיישבת עם הממצא הפומבי של ועדת פלד.

2006: ההתרעות שכספית מחק

הטענה השנייה מתוחכמת יותר, מפני שבתוכה מסתתר גרגיר של אמת עטוף בשורה של אמירות נחרצות שסותרות את הממצאים הרשמיים.
ועדת וינוגרד, שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השנייה (שהחלה בעקבות החטיפה), אכן קבעה כי לחטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-12 ביולי 2006 לא קדמה התרעה מודיעינית ממוקדת ומפורשת על האירוע הספציפי ההוא, אלא שכספית כתב דבר רחב בהרבה: שלא הייתה "שום התרעה לכוונה של חיזבאללה" לבצע את החטיפה. קביעה זו עומדת בסתירה גסה למסקנות דו"ח ועדת וינוגרד הרשמי.

מחקר רשמי שפרסם מרכז דדו של צה"ל, המבוסס בין היתר על דו"ח וינוגרד ועל תחקירי אמ"ן, קובע במפורש כי בשנים 2006-2005 אמ"ן העביר באופן עקבי התרעות על כוונת חיזבאללה להמשיך בניסיונות לחטוף חיילים. ראשי אמ"ן וראש חטיבת המחקר העבירו את ההערכות במסמכים, בתדרוכים ובעל פה. מה שחסר היה סמוך לאירוע הוא מודיעין קונקרטי על הפעולה הפרטנית.
ולא זו אף זו. בספטמבר 2004, במסגרת הערכת המודיעין השנתית לקראת 2005, הוצגו בנפרד הערכות ראש הזירה הצפונית וראש זירת הטרור. בעוד שהזירה הצפונית עסקה בעיקר בסוריה ובמקומו של חיזבאללה במערכת הסורית, בהצגת ראש זירת הטרור, תחת הכותרת "חזבאללה – מגמות וצפי", הופיעה במפורש "אופציית חטיפה/שבי", לצד "העמקת המוכנות לקראת הסלמה אפשרית ."מי עמד באותה תקופה בראש זירת הטרור? רונן כהן.

במילים אחרות, המסמך הרשמי של צה"ל מתאר את זירת הטרור בתקופתו של כהן כזירה שהציגה במפורש את אפשרות החטיפה והשבי כחלק מהערכת המודיעין ביחס לחיזבאללה.
יתרה מכך, במאי 2006, חודשיים בלבד לפני החטיפה, איום החטיפה הופיע בניתוח תרחישי העימות בצפון בסבירות בינונית-גבוהה. הוועדה אף קבעה שהישגי המחקר המודיעיני ברמה המערכתית בתקופה שלפני המלחמה היו משמעותיים.

דוקטרינת הדאחייה? הפוך גוטה, הפוך

כדי להשלים את דמותו של כהן כקצין רופס מול אייזנקוט ההתקפי, מגייס כספית גם אנקדוטה מימי מלחמת לבנון השנייה. לדבריו, שבועות לפני המלחמה הורה אייזנקוט להכין את מרבית בנייני הדאחייה כמטרות, ואילו נציג זירת הטרור שנכח בדיון הזדעזע מן האפשרות של הפלת מגדלים והרג אזרחים. מכאן מבצע כספית קפיצה נוחה במיוחד. אותו נציג, הוא מסביר, "אמור להציג את עמדת הזירה, כלומר עמדת הרז"ר, ראש הזירה, כלומר כהן".

שני "כלומר" – והופ. הסתייגות שמיוחסת לקצין שזהותו אפילו אינה נמסרת הופכת לעמדתו האישית של רונן כהן. בלי פרוטוקול, בלי הנחיה של כהן, בלי עדות שאותו קצין דיבר בשמו ובלי מסמך שמחבר בין השניים.

אבל כאן הסיפור של כספית עושה סיבוב פרסה מרהיב, כי אם האנקדוטה נועדה להציג את כהן ואנשיו כמי שנבהלו מפגיעה באזרחים, לעומת איזנקוט הנועז וההתקפי שהגה כביכול את "דוקטרינת הדאחייה" – כדאי פשוט להקשיב לאיזנקוט עצמו. בכנס של המכון למחקרי בטחון לאומי בינואר 2010 תיאר איזנקוט בקולו את אחת הדילמות המבצעיות של היום השני למלחמת לבנון השנייה. לדבריו, ניתן היה לתקוף במהירות ובהפתעה שני יעדים חשובים במיוחד – בניין משרדיו של נסראללה והבניין שבו שכן ביתו, עם סבירות גבוהה לפגוע בו.
ומה עשה צה"ל?
אייזנקוט מספר שהאפשרות לתקוף אותם מיד ובהפתעה "בכלל לא עלתה". במקום זאת נבנה דפוס פעולה שבו התושבים במרובע הבטחוני הוזהרו מראש, ניתנו להם שעות להתפנות, ורק לאחר כ-18 שעות הותקפו שני המבנים. איזנקוט אף הדגיש שההמתנה עלתה באפקטיביות המבצעית, ושייתכן כי אילו הותקפו היעדים בהפתעה ניתן היה לפגוע בנסראללה כבר בראשית המלחמה. ומה הייתה מסקנתו? לא שמדובר ברפיסות. להפך. אייזנקוט הציג את ההחלטה הזאת בגאווה כעדות ל"מוסריות של צה"ל", והבהיר שזה היה דפוס הפעולה של צה"ל בלבנון לאורך המלחמה.
כלומר, אותה רגישות לפגיעה באזרחים שכספית מגייס כדי לצייר את נציג זירת הטרור כמי שנרתע מהפעלת כוח, מוצגת בידי אייזנקוט עצמו כעקרון מבצעי ראוי, מוסרי ואפילו כזה שהיה נכון לשלם עבורו מחיר של אובדן הפתעה וסיכוי לפגוע בנסראללה. אז מה בדיוק מוכיחה האנקדוטה של כספית? שקצין בזירת הטרור העלה בדיון חשש מהרג אזרחים?
גם אם נקבל את הסיפור כולו כלשונו, זו לכל היותר אותה דילמה שאיזנקוט עצמו תיאר שנים אחר כך בגאווה מול מצלמות. ובקיצור – הפוך גוטה, הפוך.

"ציטוטים, מר כהן?" דווקא לבן כספית יש כמה

בנקודה אחת בטורו עוצר כספית כדי ללעוג לכהן על טענתו שאיזנקוט "ממשיך לדבר על מדינה פלסטינית":
"אתה מוכן להביא ציטוטים, מר כהן?"

ובכן, הארכיון מזמן כאן אירוניה משובחת במיוחד, משום שמי שיכול לספק את הציטוטים הוא דווקא בן כספית עצמו.
בינואר 2022 ישב כספית לראיון עומק עם איזנקוט ושמע ממנו משנה מדינית מפורטת. איזנקוט דיבר על "היפרדות מהפלסטינים" כ"צורך בטחוני", הציע "היפרדות מדורגת" ואף הצביע על כשליש מיהודה ושומרון שבו, לדבריו, ניתן להקים "אוטונומיה עם רצף טריטוריאלי".
אם לא די בכך,  איזנקוט הסביר לכספית כי כאשר שואלים את הציבור על "היפרדות" התמיכה גבוהה, אך כאשר מגדירים זאת כשתי מדינות" היא צונחת".

ואז כספית עצמו שאל אותו: הרי בנט וסער מתנגדים לפתרון שתי המדינות.

איזנקוט השיב: "אני לא מדבר על פתרון אלא על הפרדה. הסיפור הוא המסגרת. לאן רוצים להגיע".

כמובא בראיון של כספית ובשאר ההתבטאויות בנושא, איזנקוט אינו נוהג לקרוא לילד בשמו – "מדינה פלסטינית", אלא מתאר את מרכיביה בניסוח רטורי עמום לאותו רעיון בדיוק. אייזנקוט דיבר במשך שנים על מניעת מדינה אחת דו-לאומית, על היפרדות מהפלסטינים, על אוטונומיה בעלת רצף טריטוריאלי, ובהמשך אף על יצירת מציאות שבה תהיה לצד ישראל "ישות שתחיה לצדנו בבטחון".
אז, ציטוטים, מר כספית?

"איזנקוט גם לא מדבר על 'הכנסת פועלים" – האומנם?

לעיתים נדמה כי כספית, מבכירי מה שאני מכנה "אנשי האתמול של התקשורת הישנה", מתקשה להפנים שאנחנו חיים בשנת 2026 ולא בעידן שבו עיתונאי הוא "שם ודבר" וכולנו כקהל שבוי מול קופסת הטלוויזיה ונייר העיתון הגומע את דבריו משל היו אמת שאין בלתה.
בימינו, כשכל פיסת מידע כה נגישה ברשת, הארכיון הוא אויב, התיעודים זמינים וכל קביעה ניתנת לבדיקה בתוך דקות ספורות.
בעוד כספית מצהיר שאיזנקוט "לא מדבר על הכנסת פועלים", אייזנקוט דווקא בהחלט כן אמר רק לאחרונה בקולו:" יש להילחם בטרור אבל במקביל לשפר את המציאות האזרחית כלכלית ברצועת עזה מתוך אינטרס ישראלי בזה שיצאו 150, 140, 130 אלף פלסטינים לעבוד במדינת ישראל מדי יום ולשפר את המצב הכלכלי. זה מה שהיה בעבר."
כלומר, גם אחרי מתקפת השבעה באוקטובר, נדמה כי אייזנקוט לא הפיק לקחים ועדיין אוחז באותו חוסר הגיון אוטופי שלפיו ניתן לרסן את הלהט הג'יהאדיסטי באמצעות שיפור כלכלי ותעסוקה בישראל. תפיסה שמתקשה להבין שאין מדובר בסכסוך עבודה ושחמאס לא יצא לטבוח ביהודים משום שתלוש המשכורת בעזה היה נמוך מדי.
המאמץ של בן כספית להפוך לץ בטחוני כמו אייזנקוט לנץ בטחוני היה יכול להיות משעשע, אלמלא היה מדובר בביטחון של הילדים שלנו במדינה הזאת על כף המאזניים.

מי היה מפוכח ומי נשאר שבוי בקונספציה?

רונן כהן אינו זקוק לחסינות מביקורת. גם אייזנקוט אינו זקוק לה.
השאלה המעניינת באמת איננה למי דרגה בכירה יותר, אלא איזו תפיסת אויב הוכיחה את עצמה לאורך השנים, מי זיהה תהליכים מסוכנים בזמן ומי פירש את האויב דרך משאלת לב אוטופית, הנחות יסוד ומנגנוני הכלה שהמציאות שבה והעמידה במבחן. זהו ויכוח ראוי, אבל כדי לקיים אותו צריך קודם לנקות מהשולחן טענות עובדתיות שאינן עומדות במבחן המסמכים. מותר לתמוך בגדי אייזנקוט. מותר גם לחשוב שרונן כהן טועה בכל ביקורת שהוא משמיע עליו. אבל מה שאסור הוא לבנות סמכות מקצועית לאחד, באמצעות ייחוס עבר רצוף כשל מקצועי לאחר. האירוניה היא שלאחר עיון במקורות מסע שנועד להציג את כהן כמי שאינו ראוי להישמע משיג תוצאה כמעט הפוכה – חלק מן האישומים המרכזיים שהוטחו בו אינם מתיישבים עם התיעוד הפומבי והסיפור שסופר לציבור מתגלה כתמונה חלקית ורחוקה מן החד משמעיות שבה הוצג.

בסופו של דבר, זהו המבחן היחיד שצריך לעניין אותנו אחרי השבעה באוקטובר. לא מי היה שייך למחנה המתיימר להיות הנכון ולא מי זוכה להגנתם של בעלי הטורים הנכונים, אלא מי קרא נכון את האויב – ומי, גם אחרי שהמציאות התנפצה בפניו, עדיין תובע שנאמין למסגור של עיתונאים ולא למשל למילותיו של גדי אייזנקוט עצמו, שבתקופת כהונתו כרמטכ"ל הוביל לצד אחרים את הקונספציה לפיה שיפור המצב הכלכלי ברצועת עזה עשוי לשמש גורם מרסן לטרור, שסבר כי "תפיל את שלטון חמאס ותקבל סומליה בעזה" במקביל לצמצום הסד"כ של צבא היבשה, שעל בשרנו למדנו בשלוש שנים האחרונות לחיוניותו.

במדינה בעלת יצר הישרדותי בריא, המסקנה המתבקשת מכל זה כמעט הפוכה מזו של כספית. אם להשתמש בניסוחו של כספית, דרגתו של רונן כהן אינה "גבוהה בשניים או שלושה קליקים מהדרגה לה הוא ראוי", אלא נמוכה בשניים או שלושה קליקים מהדרגה שלה היה ראוי באמת. וכאן כבר לא מדובר רק בעוול אישי לקצין כזה או אחר, אלא בשאלה לאומית הרבה יותר מטרידה: מה קורה למדינה כאשר דווקא מי שקורא את האויב בחומרא, מזהה את כוונותיו ומסרב להלביש עליו משאלות לב, נותר בשולי ההשפעה, בעוד שמי שעיצב במשך שנים את תפיסת הבטחון ואת תפיסת האויב הקלוקלת, ובראש ובראשונה גדי איזנקוט, שהוא אבי אבות הקונספציה שעל בסיסה גובשו גם ההערכות וההמלצות שהונחו בפני הדרג המדיני, מתקדם עד לראש הפירמידה. ייתכן מאוד שבחלוקת תפקידים הפוכה, שבה הקול המפוכח היה זה שמעצב את התפיסה ולא זה שנדרש להילחם עליה מן השוליים, מדינת ישראל הייתה היום במקום בטוח יותר.

בן כספית מסר בתגובה כי כל שכתב על רונן כהן מבוסס על מידע ומקורות שנבדקו והוצלבו, וכי הוא עומד מאחורי הדברים.

לא התקבלה תגובה מטעם גדי אייזנקוט.