טראמפ עומד בין בוש לאובמה, ומנסה לגרום למצור להשיג את מה שהפצצה לבדה לא השיגה
לינדזי גראהם ודונלד טראמפ הסכימו על היעד: מצב שבו הרפובליקה האסלאמית של איראן פורקה מתוכנית הגרעין שלה ושאין בכוחה להחזיק את האזור כבן ערובה. אך הם נחלקו לעיתים קרובות לגבי הדרך להכניע את טהראן. גראהם לא נרתע לרגע, והמלצתו אחת: "עוד כוח".
שלושה שבועות לתוך המלחמה, חשף הסנאטור את העצה שנתן לנשיא: "תמשיך בזה עוד כמה שבועות, תקח את האי ח'ארג'… ותן למשטר הזה להתייבש על הגבעול". במאי הציג את התאוריה בצורה פשוטה: "תפגע בהם יותר. אולי הם יעשו עסקה אם תכאיב להם מספיק". וביוני, שלושה שבועות לפני מותו, חזה שאם איראן תאתגר את המעבר במצר הורמוז, "אנחנו נמחה אותם".
מאז חג הפסחא האחרון, טראמפ איים שוב ושוב על טהראן ברוח עצתו של גראהם. בחודש שעבר הכין צבא ארה"ב את המכה הגדולה ביותר במלחמה, אך לבקשת בעלות הברית האזוריות, הנשיא שוב נתן הוראה לחזור לשגרת כוננות. גראהם לא זכה לראות את הצעד הזה, אך רבים מבני בריתו הפוליטיים – ובהם כמה מחבריי – הגיעו למסקנה שהייתה מבחינתם ברורה מאליה: טראמפ איבד את האומץ.
חלקם חשדו במשהו גרוע עוד יותר: הנשיא, כך אמרו, הופך לברק אובמה. מזכר ההבנות שהוא ופזשכיאן האיראני חתמו עליו ביוני מחייב את ארצות הברית, "יחד עם שותפים אזוריים", לספק "לפחות 300 מיליארד דולר לשיקום ולפיתוח כלכלי של הרפובליקה האסלאמית של איראן". הוא מתחייב שוושינגטון תבטל את "כל סוגי הסנקציות", ומחייב את שני הצדדים "להימנע מהתערבות בענייניהם הפנימיים". גראהם כינה את הויתור הרשמי הזה על חילופי שלטון "תוכנית מרשל לגרמניה – כשהנאצים עדיין בשלטון".
באוגוסט עמד טראמפ לא בפני בחירה בין ניצחון לפייסנות, אלא בין תגי מחיר שונים להשגת יעדיו.
המזכר, מכל מקום, מעולם לא יצא לפועל. כשהתקפות האיראניות על מיכליות הענק התחדשו ביולי, העסקה קרסה, וכיום גורמים בממשל פוטרים אותה כבלתי רלוונטית. "מוצג א'" של המבקרים הוא מסמך שהממשל קבר עוד לפני שהמבקרים הספיקו לקרוע אותו לגזרים.
סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס הגיב לביקורת בהבטחה שאיראן "לעולם לא תקבל סנט" מכספי משלם המסים האמריקאי. אך החשש מעולם לא היה טכני-חשבונאי. החשש היה מהעובדה שהנשיא שהפציץ פעמיים את מתקני הגרעין של איראן, מרחיק כעת את אמריקה מישראל, פונה לטהראן כשותפה ליציבות אזורית, וקונה איפוק בכסף.
לפרשנות "דונלד ג'יי אובמה" יש יתרון גדול אחד: היא מעניקה היגיון לחלק מהרטוריקה של הנשיא. אך היא אינה מסבירה את מכלול פעולותיו – שהן מדד אמין בהרבה מהצהרותיו לגבי דרך מחשבתו.
פעולותיו של טראמפ מגלות נשיא המנווט בין שתי סכנות. הראשונה היא המלחמה של ג'ורג' ו' בוש להחלפת השלטון בעיראק – מלחמה שטראמפ הגדיר כהחלטה הגרועה ביותר בהיסטוריה הנשיאותית, והבטיח לבוחריו שלא לחזור עליה. השנייה היא מדיניות איראן של ברק אובמה. לאחר עיראק, אובמה הגיע למסקנה שהמסלול היחיד שנותר לאמריקה הוא לנסיגה, לשלם לטהראן עבור שקט ולכנות זאת שלום.
מבקריו של טראמפ מסוגלים לדמיין רק את שני המסלולים הללו, ולכן כל מחנה מאשים אותו בנהייה אחר המסלול השנוא עליו. אך הנשיא מנסה מהלך קשה בהרבה: הוא מפעיל מספיק כוח כדי לשנות את מערכת השיקולים של משמרות המהפכה, מבלי לגלוש למלחמת כיבוש – הדינמיקה שאליה מושך העימות. משהתברר שההפצצות אינן מספקות, הוא מהדק מצור כלכלי במקומן. השאלה האמיתית העומדת בבסיס המבוי הסתום היא האם מסלול ביניים זה יכול להצליח, והתשובה לה מתחילה במאזן הצבאי – נתון שתוכניתו של גראהם לקחה כמובן מאליו.
תיאוריה במבחן
הנוסחה של גראהם התבססה על תאוריית כפייה פשוטה: איראן מסוגלת לספוג רק כמות מוגבלת של ענישה. הפעל מספיק לחץ, ובסופו של דבר המשטר יגיע למסקנה שכניעה עדיפה על ספיגת מכות נוספות. שישה חודשי מלחמה חשפו את ההנחה הנסתרת בבסיס התאוריה הזו: שנקודת השבירה של איראן ניתנת להשגה במחיר שארצות הברית ובעלות בריתה מוכנות לשלם.
ארצות הברית מסוגלת, ללא ספק, להחריב את איראן. אך חורבן וכפייה אינם אותו הדבר. הטילים והכטב"מים של איראן מפוזרים, ניידים וקבורים במעמקי האדמה. כל עוד חלק מספיק מהם שורד, טהראן יכולה לגבות מחיר כבד בעצמה – לא רק מכוחות אמריקאיים, אלא גם מתשתיות האנרגיה והתפלת המים שבהן תלויות מדינות המפרץ. לפיכך, השאלה שעמדה בפני טראמפ מאז אפריל אינה האם ארצות הברית יכולה להכות באיראן חזק יותר – ברור שביכולתה לעשות זאת. השאלה הייתה כמה סבל ייגרם לחברה האיראנית, והאם סבל זה ישנה את שיקולי משמרות המהפכה, שיגיבו בתורם בתקיפת תשתיות אזרחיות במפרץ.
עבור הנצים, איפוק זה משקף כשל ברצון הפוליטי. נכון יותר לראות בו הכרה במגבלות הכוח הצבאי. קחו למשל את ההצעה הניצית השכיחה ביותר: תפיסת המצר. גראהם תיאר זאת ביוני כהחלטה מוגמרת: ארצות הברית תשתלט על נתיב השייט בכוח. אך הדרישה לתפוס פיזית את המצר מבוססת על תפיסה שגויה של אופי האיום האיראני על הספנות.
טהראן לא החזיקה בנתיב המים כפי שצבא מחזיק בשטח. היא פגעה במספר צנוע של מיכליות באמצעות כטב"מים והניחה מספר מוקשים, אך די היה בכך כדי לשתק את התנועה. עד כמה המספר היה צנוע התברר רק מאוחר יותר: לפי גורמים אמריקאיים, מתוך יותר מ-200 עצמים דמויי מוקשים שצי ארה"ב סרק מנתיב השייט המרכזי, רק 11 היו מוקשים אמיתיים. 11 מוקשים בלבד סגרו את עורק האנרגיה החשוב ביותר בעולם.
תוך 48 שעות ממכות הפתיחה, פרמיות הסיכון למלחמה זינקו פי כמה. חברות חיתום מרכזיות ביטלו לחלוטין את הכיסוי הביטוחי במפרץ. 'לוידס' של לונדון הגדירה את המפרץ כולו כאזור עימות. תעריפי הביטוח עלו פי 50, והתנועה הימית צנחה ביותר מ-80%.
הצבא האמריקאי אינו יכול להשתלט על מצר הורמוז מתוך טבלה אקטוארית. כדי לפתוח אותו מחדש בכוח, על ארצות הברית לשכנע את בעלי הספינות והמבטחים שהמעבר הבא בטוח מספיק כדי להצדיק את הסיכון. בחודשיים האחרונים הצליחה ארה"ב במשימה זו באופן חלקי: היא פתחה מחדש את המצר באמצעות הטלת מצור על הצר. כוח משימה משותף עם איחוד האמירויות החל ללוות מיכליות דרך הערוץ הדרומי תחת חיפוי אווירי; מבצע הפצצה של שבועיים פגע ביכולת משמרות המהפכה לתקוף כלי שיט; צוללנים, יחידות נייבי סילס וכטב"מים ניקו את המוקשים; שטראמפ החזיר את המצור על נמלי איראן.
עד שלהי אוגוסט, 20 עד 30 מיכליות בלילה העבירו בין 9 ל-10 מיליון חביות נפט, שטראמפ כבר הכריז על ניצחון: "העסק פתוח. זה כל המשחק", אמר בראיון.
אבל המספרים מספרים תמונה מורכבת יותר. בעוד גורמים אמריקאיים משתבחים בכך שרק 2% מהספינות שעברו בחודש האחרון נפגעו, נפח המטען עדיין עומד על מחצית מרמתו שלפני המלחמה. המחיר של שמירת המצר פתוח הוא כבד. שנים לפני המלחמה הזו, מפקד פיקוד המרכז נתן שם למקור המחיר הזה: איראן, הורה הגנרל קנת' מקנזי, השיגה "עליונות יחסית" (Overmatch) מול שכנותיה – היכולת לתקוף יריב שאינו מסוגל להעמיד הגנה מוצלחת.
טהראן בילתה שני עשורים בהכנה בדיוק למלחמה הזו. תפיסת ההגנה "הפסיפסית" של משמרות המהפכה מבוזרת בין מוקדי פיקוד, משגרים וייצור רבים כל כך, ששום מכה יחידה אינה משנה את התמונה באופן דרמטי. הארסנל שמור במנהרות ובסילואים מבוצרים, והנשק עצמו זול: כטב"ם 'שאהד' מורכב מרכיבים אזרחיים זמינים בסדנה קטנה שקל להסוות. אתרים רבים כאלה פועלים בתוך איראן, ומפעלים ברוסיה, בלארוס וטג'יקיסטן משכפלים אותם. ארצות הברית יכולה להשמיד אתרי ייצור באופן זמני, אך היא אינה יכולה למחוק בהפצצות תעשיית נשק שנכנסת למחסנים קטנים ויכולה להשתכפל מעבר לגבולות איראן.
קושי זה אינו ייחודי לצבא ארה"ב. כטב"מים וטילים מחוללים מהפכה בלחימה המודרנית, וכל מעצמה בעולם נאבקת להסתגל למציאות החדשה. בעוד לארצות הברית נדרשו שישה חודשים וכוח משימה רב-לאומי כדי לשתק חלקית כטב"מים איראניים מעל נתיב מים באורך 21 מייל, כטב"מים אוקראיניים פגעו בכושר זיקוק הנפט של רוסיה והביאו את הייצור לרמתו הנמוכה ביותר מזה עשרות שנים. נשק מדויק וזול מעניק יתרון לצד שרוצה להרוס, על פני הצד שצריך שהמערכות ימשיכו לתפקד.
מכיוון שמספר קטן יחסית של התקפות כטב"מים וטילים מספיק כדי לסגור את מצר הורמוז, ומכיוון שאין דרך אמינה לחסל לחלוטין את יכולת ההפרעה של איראן, הבעיה הצבאית הופכת במהירות לבעיה של כפייה. אם ארצות הברית אינה יכולה למנוע מאיראן לירות, היא חייבת לשכנע את משמרות המהפכה להפסיק. זה מחזיר אותנו לנוסחה של גראהם: לפגוע בהם עד שיפרשו. אך מה פירוש "לפגוע", וכמה פגיעה תידרש לכך?
המאזן האסטרטגי של הכטב״מ
היעד הברור הוא הכלכלה האיראנית. ארצות הברית יכולה להשמיד את בתי הזיקוק, מסופי היצוא, רשת החשמל ותשתיות קריטיות נוספות, ובכך למנוע מהמשטר את ההכנסות והפעילות הכלכלית שמקיימות אותו. אך קמפיין אדמה חרוכה בקנה מידה כזה יטיל מחירים כבדים נשוא על החברה האיראנית. קריסת השירותים הבסיסיים עלולה להוביל להתפרקות חברתית ולמשבר פליטים שיזלוג לטורקיה ולאירופה.
בינתיים, טהראן לא תשב בחיבוק ידיים בעוד ארצות הברית מפציצה את הכלכלה האיראנית לעיי חורבות. היא איימה בדיוק בתגובה שבעלות הברית של אמריקה במפרץ חוששות ממנה ביותר: התקפות על תשתיות האנרגיה ומתקני התפלת המים שבהם תלויות הכלכלות והאוכלוסיות שלהן.
איום זה מנצל את אותה אסימטריה צבאית ששומרת על המצר סגור. המפרץ מלא במתקנים חיוניים: מסופים, צינורות, בתי זיקוק, רשתות חשמל, נמלים, שדות תעופה ומתקני התפלה. איראן אינה צריכה להשמיד את כולם; די לה להוכיח שביכולתה לפגוע בחלקם לעיתים קרובות מספיק כדי להפוך את המשך תפעולם לבלתי בטוח.
להגן על כל יעד ללא הגבלת זמן זו משימה בלתי אפשרית, והחשבון אינו מרחם: איראן יכולה לייצר כטב"מים בזול ובכמויות גדולות, וחלקם ניתן ליירט בעלויות נמוכות. אך איראן משלבת את הכטב"מים הללו עם טילים בליסטיים הדורשים מיירטים מתוחכמים שמחירם מיליוני דולרים ליחידה. טהראן יכולה לחדש את ארסנל ההתקפה שלה מהר וזול יותר מכפי שארצות הברית ובעלות בריתה יכולות לחדש את מערכות ההגנה המתקדמות הנדרשות כדי לעצור אותם. אפילו הגנה מוצלחת מאוד צורכת מיירטים נדירים בקצב בלתי נסבל.
התוצאה היא מה שאסטרטגים מכנים "מאזן בעל יתרון להתקפה". ארצות הברית נהנית מעליונות מוחצת בכל מדד קונבנציונלי: היא יכולה להשמיד כמעט כל דבר שתאתר באיראן. איראן אינה יכולה להביס את ארצות הברית, לתפוס את המפרץ או להגן על התשתיות שלה מפני תקיפה אמריקאית. עם זאת, טהראן שומרת על היכולת להרוס דברים מהר וזול יותר מכפי שוושינגטון יכולה להבטיח שהם ימשיכו לעבוד. נשק מדויק וזול העניק כך למעצמה חלשה בהרבה מנוף הסלמה מוגבל אך רב-עוצמה מול מעצמה חזקה ממנה בהרבה.
אין פירוש הדבר, כפי שטענו כמה פרשנים, שאיראן היא מעצמה בעלייה או שארצות הברית אינה יכולה לנצח. היא יכולה. אם טראמפ היה מוכן להשמיד חלקים נרחבים מהכלכלה האיראנית, לספוג תגובה איראנית ברחבי המפרץ, לכלות או לחדש את המלאים הנדרשים של מיירטים, ולספוג את ההשלכות ההומניטריות והפוליטיות – העוצמה האמריקאית הייתה יכולה בסופו של דבר להשמיד את יכולת ההתנגדות של איראן. אך זה שונה לחלוטין מהטענה שניתן להכניע את איראן במהירות ובזול. באוגוסט עמד טראמפ לא בפני בחירה בין ניצחון לפייסנות, אלא בין תגי מחיר שונים להשגת יעדיו.
בשלהי יולי הפך המחיר הזה לגלוי. אנליסטים ומקורות בפנטגון חשפו כי המלחמה כילתה כמחצית ממיירטי הפטריוט של אמריקה, ולפי חלק מהדיווחים עד 80% ממלאי ה-THAAD שלה – מול קצב ייצור של כ-20 פטריוטים בחודש והערכה של שלוש שנים לבנייה מחדש של מלאי ה-THAAD. ה'ניו יורק טיימס' דיווח כי מחסור זה היה בין הסיבות לכך שהנשיא דחה את התקיפה של אוגוסט. חבריי קראו את הגילויים הללו כתעמולה של פקידים המחפשים תירוצים שלא להילחם. הם אכן היו תעמולה שנועדה להטות את דעת הקהל, אך הם היו גם נכונים מספיק כדי לעשות את שלהם.
ארצות הברית מחזיקה במפתח מספיק של תחמושת כדי לנהל את המלחמה באיראן תחת כל תרחיש סביר. המגבלה אינה איראן לבדה, אלא התמודדות זמנית מול איראן והזירה הטיפוסית באוקיינוס השקט בו-זמנית. כל מיירט שנורה מעל המפרץ הוא מיירט שלא יהיה זמין עבור טאיוואן, והבסיס התעשייתי אינו מסוגל להחליפם בקצב שבו קמפיין נרחב צורך אותם.
הבחנה זו מסבירה את האיפוק של טראמפ טוב יותר מהטענה שהוא הפך פתאום לברק אובמה. שישה חודשי מלחמה בחנו את התאוריה של גראהם שניתן להכניע את איראן פשוט באמצעות הגברת הפגיעה בה. הניסוי לא הוכיח שגראהם טעה במובן המוחלט – רמת הרס מסוימת ללא שפק תביא לשבירת רצון המשטר או יכולת התנגדותו. אך אף אחד אינו יכול להצביע על הרמה הזו בדיוק ובסמכות, והמחיר של החיפוש אחריה הלך ועלה עבור טראמפ לא פחות מאשר עבור איראן.
האילוץ הפוליטי קשה אף יותר מהצבאי, שטראמפ מעולם לא הסתיר אותו. הוא עלה לשלטון ב-2016 כרפובליקני שרץ נגד המלחמה בעיראק, והבטיח בוועידת מפלגתו "לנטוש את המדיניות הכושלת של בניית אומות והחלפת משטרים".
הבטחה זו בנתה את הקואליציה שלו, שמחזיקה אותו כעת בדיבורו. המלחמה אינה פופולרית – רק כשלש מהציבור תומך בה – ובחירות האמצע מרוחקות פחות משלושה חודשים. המדינות השכנות מציבות אילוצים משלהן: לפי דיווחו של הנשיא עצמו, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן "היה מועמד מוביל להיכנס למלחמה עם איראן – ואולי בצד של איראן", עד שטראמפ ביקש ממנו להישאר בחוץ. בין אם הסיפור מדויק ובין אם לאו, הוא חשוף את אופי המלחמה שטראמפ מאמין שהוא מנהל: עימות שמעצמות אזוריות עלולות, בכל רגע, להרחיב דרמטית.
חלק מהמבקרים ישיבו שזהירות זו היא בדיוק הבעיה, שכן מלחמות מנוצחות על ידי עליונות הסלמתית. משמרות המהפכה ימנעו מאזרחים מים וחשמל מבלי למצמץ, ולכן רתיעה אמריקאית מלהגיב באותה מטבע מעניקה לטהראן יתרון. אך עכבות הומניטריות אינן המגבלה העיקרית של טראמפ. הבעיה היא לאן ההסלמה מובילה: משמרות המהפכה עיצבו את העימות כך שהשלבים הבאים בסולם מובילים במישרין להחלפת השלטון. עקירת הארסנל המפוזר שלהן מן השורש עשויה לדרוש שליטה בשטח שבו הוא ממוקם; השמדת הכלכלה מסתכנת בהתפרקות חברתית, בגלי פליטים לטורקיה ולאירופה, ובקבלת אחריות אמריקאית לכל מה שיצמח מתוך הריסות.
גם אין שום ערובה שענישה כזו תוליד כניעה מהירה. ההיסטוריה הלא-רחוקה של עיראק, סוריה, לבנון ועזה הוכיחה כמה סבל מסוגלים ארגונים פוליטיים וצבאיים במזרח התיכון להטיל על האוכלוסייה שבשליטתם, מבלי לוותר על יעדי יסוד שלהם.
משמרות המהפכה מנהלות מול טראמפ משחק של "מי ימצמץ ראשון". המסר שלהן מפורש: כדי להשיג את יעדיך המוצהרים, תצטרך להפוך לג'ורג' ו' בוש ולהילחם בדיוק במלחמה שעלית לשלטון תוך גינויה. טראמפ מסרב להרים את הכפפה. למרות הפלרטוטים המוקדמים שלו עם רטוריקה של שחרור, הוא נמנע מכל צעד שהיה הופך את השחרור למשימה – עד כדי ניסוח מזכר הבנות המוותר על התערבות בענייניה הפנימיים של איראן.
אך באותה מידה הוא סירב ללכת במסלול של אובמה – לקנות שקט ולכנות זאת שלום. מאז אפריל הוא נקט באופציה שלישית: מצור.
ללכת על הכלכלה
ב-24 באוגוסט, בהנחיית טראמפ, השיק משרד האוצר את מבצע "נידוי כלכלי" (Operation Economic Outcast). הממשל תיאר זאת כקמפיין כלל-ממשלתי, כדברי שר האוצר סקוט בסנט: "לנתק כל חבל הצלה כלכלי שמקיים את המשטר הטיראני הזה", עד שטהראן תעמוד לבדה. גראהם גינה בשעתו את מזכר ההבנות כ"תוכנית מרשל כשהנאצים עדיין בשלטון"; הממשל עונה כעת באותו המטבע.
משרד האוצר הכריז על חמישה סקטורים נוספים בכלכלה האיראנית כנתונים לסנקציות – נכסים דיגיטליים, טכנולוגיה, זהב, תעופה וספנות – וביום אחד הכניס לרשימה השחורה כמעט שישים ישויות, יחידים וכלי שיט ברשת בינלאומית. ארבעה ימים לאחר מכן פעל נגד סניפי 'בנק מצר' באיחוד האמירויות, בטענה שהם עיבדו כ-1.8 מיליארד דולר עבור חברות ברשת הבנקאות הצללים של איראן. המטרה לא הייתה רק להכריז על חבילת סנקציות נוספת, אלא להוכיח שגופים המסייעים לטהראן להתחמק מהמצור יאבדו בעצמם את הגישה למערכת הפיננסית האמריקאית.
המצור הפיננסי מולחם למצור הימי. משרד האוצר הזהיר חברות כי היענות לדרישות איראניות בנוגע לספנות בהורמוז תחשוף אותן לסנקציות אמריקאיות. וושינגטון מלווה מיכליות מעבר לתחנת הגבייה של טהראן, תוך איסור על השוק לשלם את האגרה. היא מפעילה לחץ אפילו על מוסדות באותן מדינות מפרץ שהספנות שלהן מוגנת על ידי כוחות אמריקאיים.
שום דבר מזה אינו מעיד על נשיא המחזר אחרי טהראן כשותפה ליציבות אזורית. "אמריקה אינה מנהלת עוד את האיום האיראני", הצהיר בסנט, "אנחנו מביאים אותו לסיומו". האם ההצהרה תתברר כמוצדקת היא שאלה נפרדת, אך כהצהרת כוונות אי אפשר ליישב אותה עם הטענה שטראמפ הפך לברק אובמה.
טראמפ עומד, בחוסר נוחות אך בכוונת מכוון, בין בוש לאובמה, ומנסה לגרום למצור להשיג את מה שהפצצה לבדה לא השיגה.
מצוקתו של טראמפ משקפת תופעה רחבה יותר מהמוזרויות של איראן או מההרכב של הקואליציה הפוליטית שלו. מהפכה באופי הלחימה מתרחשת כעת, אך הדיון הפוליטי באמריקה טרם הדביק את הקצב. המבוי הסתום במצר הורמוז הוא תוצר של נשק מדויק וזול, ולא של אופי נשיאותי כזה או אחר. ההודאה בכך דורשת נטישה של עמדות מושרשות.
מחנה אובמה טוען שהמצר סגור מפני שטראמפ בחר במלחמה על פני דיפלומטיה. לפי תפיסה זו, הדיפלומטיה של אובמה – שגולמה בהסכם הגרעין (JCPOA) – כבר פתרה את הבעיה האיראנית, והמשבר הנוכחי הוא רק התוצאה הצפויה של נטישת ההסכם.
אך הסכם הגרעין התבסס על ההנחה שניתן לבודד את סוגיית הגרעין מיכולותיה ההתקפיות והמפריעות של איראן. המלחמה חשפה את הפגם בהנחה זו: טילים וכטב"מים, ולא צנטריפוגות, הם שסגרו את מצר הורמוז. ככל שארסנל הטילים והכטב"מים של איראן גדל, הוא העלה את המחיר הצפוי של אכיפת מגבלות הגרעין, וביצר בהדרגה את תוכנית הגרעין מאחורי מרחב חסינות מתרחב. הסכם שהגביל את ההעשרה אך הותיר את הארסנל הזה ללא פגע, הותיר ממילא את מנגנוני האכיפה שלו פגיעים.
גם עמדתם של הנצים אינה עומדת במבחן. התאוריה של גראהם גרסה כי הפצצות מגוברות יובילו בסופו של דבר לכניעה. שישה חודשים לאחר מכן, נראה שטראמפ מצא דרך אחרת להפעיל את הלחץ שגראהם הציע: לא על ידי הסלמת ההפצצות, אלא על ידי העברת המערכה לזירה שבה היתרונות האמריקאיים בולטים יותר. איראן יצרה עליונות מקומית במצר הורמוז; ארצות הברית משיבה בעוצמה ימית, בלחימה כלכלית ובשליטה במערכת הפיננסית העולמית.
לפיכך, המבוי הסתום שינה את צורתו. שוב אין מדובר בשאלה האם קיים מסלול שלישי בין המלחמה של בוש לנסיגה של אובמה — טראמפ מנסה ליצור מסלול כזה בפועל: לשתק את יכולת ההפרעה של איראן מספיק כדי להחזיק את המסחר במפרץ בתנועה, למנוע מטהראן יתרון דומה, ולהשתמש בעוצמה הכלכלית העולמית של אמריקה כדי לגבות מחירים שהעוצמה האווירית לבדה לא יכלה לגבות. האם אסטרטגיה זו תכניע את איראן? עוד מוקדם לדעת. חמישה ימים של לחימה פיננסית אינם מכריעים מלחמה של שישה חודשים, אך הניסוי בעיצומו. גראהם רצה לפגוע באיראן עד שתסכים לעסקה; טראמפ מנסה לעשות בדיוק את זה.
המאמר פורסם לראשונה במגזין ׳טאבלט׳, אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו
מאמר פוקח עיניים, שממנו עולה שהמידע שניתן כאן בישראל על המלחמה באירן, הוא ברובו פרופגנדה הן של תומכי נתניהו ומצד שני של הרלביזם שמציג את כל ההתרחשויות כקטסטרופה. בפועל טראמפ נוקט במהליכים חכמים כאשר הוא נתקל בהתנגדות האיראנית באמצעות נשקים חדשים בזירה, כטב"מים וטילים שלהם אין לארה"ב מענה צבאי ברור והשימוש בחסימת המיצרים – עתה גם באב אל מנדב – שאין לו פיתרון צבאי חד משמעי. נותן הפיתרון ארוך הטווח של מצור הולך ומתהדק, שהוא אולי הרע במיעוטו לעומת האופציות האחרות שנשקלו.
תגובה שלמה ומנומקת נעלמה, מה קורה?!