המלכודת האסלאמיסטית של מנסור עבאס

הרשימה הערבית המאוחדת (אל-קַאאִמַה אל-עַרַבִּיַּה אל-מֻווַחַּדַה), רע"ם, היא הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית בישראל, ותנועת-אחות של חמאס בעזה. זאת בדומה ל-AKP של ארדואן בטורקיה, ועוד לפחות מאה ארגוני "אחים מוסלמים" בעולם – כולם נוצרו בהשראת תנועת "האחים המוסלמים" שהקים חסן אל-בנא בשנת 1928.

המבנה של התנועה זהה לזה של כל תנועות "האחים המוסלמים": בראש התנועה עומדת "מועצת השורא" (מג'לס א-שורא), המסגרת הדתית המכריעה בכל הסוגיות על בסיס הלכתי-שרעי. תחת ההנהגה הארצית פועלות הנהגות מחוזיות בנגב, במרכז ובצפון, ולכל אחת מהן מועצת שורא משלה. ההחלטות מתקבלות פה אחד לפי העיקרון האסלאמי אג'מאע (إجماع) – הסכמת הכלל, המחייבת את כולם.

את מוסדות ההנהגה וראשיה בוחרת "הוועידה הכללית", שבראשה עומד ראזי עיסא, מנכ"ל עמותת "סיוע 48" שמימנה בין היתר קרנות הקשורות לחמאס ומשפחות מחבלים. לעמותה קשרים עם ארגון אל-פורקאן בטורקיה, התומך בחמאס וקורא להשמדת ישראל. סגן ראש הפלג ומנכ"ל התנועה הוא צפוות פריג', המשמש גם כיו"ר "עמותת אל-אקצא" הפעילה בתחומי חינוך ומתן שירותי דת, וללשכותיה נציגות נרחבת ומשפיעה, תחת שמות מגוונים, בעשרות עיריות ורשויות מקומיות בישראל. השמות הללו – "סיוע 48" ו"אל-אקצא" – אינם מקריים, והם מוכיחים את מגמותיה ומטרותיה של התנועה: "הנכבה" (הקמת ישראל ב-1948) וירושלים (הכיבוש של 1967).

המבנה הפורמלי מלמד כי רע"ם היא תנועה הפועלת על פי המתכונת המוכרת של "האחים המוסלמים", ושום וירטואוזיות מילולית לא תשנה זאת. אך הרבה מעבר לכך, המבנה הפורמלי מוכיח כי רע"ם היא תנועה אסלאמית בעלת קשרים לארגון הטרור חמאס, המוגדר כאויב מדינת ישראל. בחודשים האחרונים הוגשו תלונות בנוגע להשתתפותו של עבאס ובכירי התנועה במפגש שכלל חלק מהנהגת חמאס חו"ל, ומתקיימת חקירה בנוגע להעברות כספים לגורמי טרור, כולל עמותות הקשורות לחמאס ול"אחים המוסלמים" המסייעות לעשרה ארגוני טרור שהוצאו מחוץ לחוק בישראל. עניין זה כשלעצמו מחייב את הוצאתה מחוץ לחוק בישראל.

ההפרדה מ"מועצת השורא" עליה החליט מנסור עבאס – כאילו כדי להכשיר את כניסתו של יואב סגלוביץ לתנועה ולהוכיח כי רע"ם היא תנועה פוליטית שאיננה כפופה למסגרות הדתיות – היא מלאכותית לחלוטין. היא מוטה ומטעה, בלתי אפשרית מבחינת המסגרות הדתיות של התנועה, וכל כולה מיועדת לסבר את אוזני הציבור היהודי בדבר התמתנות פוליטית לכאורה. יותר מכל, היא הוכחה מובהקת לפוליטיקה האסלאמית של התרמית והונאת הכופרים.

מנסור עבאס – מי אתה?

מנסור עבאס זוכה להוקרה בקרב ציבורים בישראל, וחלקים בשמאל רואים בו שחקן פוליטי מתון, פרגמטי ולגיטימי, דוגמה אפשרית לשיתוף פעולה יהודי-ערבי. הוא היה שותף בכיר בממשלת בנט-לפיד, וכיום מדברים בו כגורם מרכזי בממשלה עתידית של האופוזיציה. לפני כן התקיים שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הליכוד, שתוצאתו הייתה שתי תוכניות חומש לטובת החברה הערבית בישראל: "פעילות הממשלה לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים בשנים 2016–2020" ו"תוכנית ממשלתית להעצמה ולחיזוק כלכלי-חברתי של היישובים הבדואים בצפון לשנים 2016–2020" (החלטות ממשלה 922 ו-1480), בשווי של מיליארדי שקלים.

אז מי הוא מנסור עבאס? הוא מגדיר את עצמו בסדר הבא: ערבי, פלסטיני, מוסלמי, ואזרח מדינת ישראל. סדר הגדרת הזהות שלו בעייתי מבחינת הנאמנות האזרחית במדינה דמוקרטית. אזרחות משמעה מערכת דינמית כוללת של זכויות, חובות, נאמנות, שייכות והזדהות – תשומות של תמיכות ותפוקות של תביעות, תוך נאמנות והזדהות עם הערכים והמוסדות הלאומיים, והשתתפות אקטיבית באתוס הלאומי.

בהתאם לכך, כל המפלגות הערביות המיוצגות בכנסת, ומרבית הארגונים והעמותות הערביות, אינן חלק מהאתוס הלאומי של מדינת היהודים. הן מצהירות על כך בגלוי ומגדירות את מטרותיהן בגלוי. רק מדיניות הפקרות מוחלטת של ועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד תמיד שופט מבית המשפט העליון, מכשירה אותן חוקית.

אז מי הוא מנסור עבאס? מצד אחד, הוא תומך ב"שירות לאומי-אזרחי לערבים", דבר שיאפשר להם לממש את אזרחותם. הוא מדבר על שותפות אזרחית "על בסיס ערכי שוויון וסובלנות לכל אזרחי המדינה, והתנגדות לאלימות". הוא תומך בפתרון "שתי המדינות לשני העמים". הוא קרא למי שמחרים את הבחירות לכנסת להחזיר את תעודת הזהות הכחולה. הוא גינה את טבח ה-7 באוקטובר כמעשה "לא אנושי ובלתי ניתן להצדקה, שלא משקף את ערכי העם הפלסטיני". הוא הדגיש פעמים רבות כי המוקד העיקרי של פעילותו הוא "שיפור תנאי המחיה, השגת תקציבים, ומיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית".

כל ההתייחסויות הללו הן בהחלט מסגרת מקובלת ומוסכמת של אזרחות אקטיבית ולגיטימית, ושל תביעות שעל המערכת הפוליטית להידרש להן ולפעול למימושן. זה נכון גם כאשר מנצור עבאס הגדיר את יעדי רע"ם בהחלפת הממשלה הנוכחית בהיותה "ממשלה גזענית המזניחה במכוון את החברה הערבית", ובהשתלבות בממשלה עתידית של האופוזיציה. זה נכון גם בקביעתו של עבאס כי מדינת פלסטין שרירה וקיימת וכל מדינות העולם כבר מכירות בה, ולכן הוא קורא לישראל ולארצות הברית להכיר בה.

אלא שמצד שני, וכאן הבעייתיות הגדולה, האידיאולוגיה של רע"ם וההצהרות של מנסור עבאס מקבעות את המציאות כי רע"ם היא תנועה הפועלת בהשראת של "האחים המוסלמים". הצהרות מנהיגיה מייצגות את הנרטיב והאידיאולוגיה של תנועת "האחים המוסלמים", ומבטאות את יחסו האמיתי למדינת ישראל:

מדינת ישראל כמדינה יהודית של הלאום היהודי: התכחשות מוחלטת למציאות ההיסטורית של העם היהודי בארץ ישראל. כך למשל טען כי ספרי ההיסטוריה וחוגי הארכאולוגיה, כולל הישראליים, לא סיפקו כל ראייה מדעית לקיומו של מקדש שלמה. חמור יותר, ברשומות ובהצהרות רבות הוא הבהיר כי דבריו בעברית בהם לכאורה הוא מכיר בקיומה של המדינה היהודית, אינם מבטאים הסכמה אידיאולוגית, אלא "הכרה במציאות פוליטית שנכפתה על הערבים", והוא איננו מתכחש לנרטיב הפלסטיני ולמאבק הלאומי לשחרור פלסטין.

ירושלים: עבאס נחרץ בקביעה כי אין ליהודים כל זכות במסגד אל-אקצא – דהיינו בהר הבית – ולא בכותל המערבי, ולפעמים הוא נשמע מתבטא כך לגבי ירושלים כולה. מבחינתו, הנוכחות של ישראל מבטאת פלישה לאדמת וקף אסלאמית. ירושלים צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית העצמאית הריבונית. בהתייחס לעניין הווקף, יש להזכיר כי התפיסה האסלאמית בכלל קובעת כי כל שטח שנכבש על ידי האסלאם הוא אדמת וקף מקודשת השייכת לאסלאם עד קץ כל הדורות.

זכות השיבה: התביעה למימוש זכות השיבה של הפלסטינים לדורותיהם מופיעה באופן ברור במניפסטים של רע"מ ומפי דובריה.

מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון: עבאס סבור שלערביי יהודה ושומרון זכות להכרה עצמית, עד כדי כך שהוא שולל את "הסכמי אברהם" ורואה בהם דבר מה מגונה, משום שאינם כוללים את המדינה הפלסטינית העצמאית והכרה בה. זו התעלמות מהמציאות הבינלאומית של מחויבות המדינה הריבונית שאליה הוא שייך.

ערביי ישראל: עבאס רואה בהם מיעוט בעל זכויות לאומיות, הזכאי לתביעה לאוטונומיה תרבותית, דתית ולאומית.

חמאס: עבאס תומך במסמך ח'אלד משעל מאי 2017, המנתח את פילוסופיית המאבק בישראל ועוסק באמנה לאומית שתאחד את כלל הגורמים הפלסטיניים במאבק המזוין לחיסול הציונות. עבאס הבהיר כי המסמך תואם את עמדות התנועה האסלאמית בישראל, והמליץ לכל הפלגים הפלסטיניים ולערביי ישראל לפעול בהתאם לעקרונותיו. לטענתו, חמאס הוא חלק בלתי נפרד מהמרקם הפוליטי והחברתי הפלסטיני, והוא חלק לגיטימי מהפתרון המדיני. החזון הערבי הלאומי המחייב הוא פיוס כל-פלסטיני של כלל הארגונים והקבוצות הפלסטיניות בתוך ומחוץ לפלסטין, תחת קואליציה ומסגרת שלטונית משותפת.

הפגרמטיזם האסלאמיסטי

אז מי הוא מנסור עבאס? מנהיג ערבי פרגמטי המכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ומוכן לחיות איתה בשלום – כפי שטוענים אנשי השמאל וגם תמימים ונבערים שאינם מתעסקים ב"הגדרות פורמליות" וכלל אינם מבינים את התרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית ויחסה לכופרים? או מנהיג קיצוני כמו ערפאת, הדובר כלפי חוץ ברכות ופועל לחיסול המדינה היהודית באמצעות הפוליטיקה האסלאמית של הונאת הכופרים?

האם מדובר במנהיג ערבי הרואה את קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי כעובדה קיימת, אך מגדיר את מטרותיו בשלבים של זמן וטקטיקות? גישה זו מייצגת נאמנה את התרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית בשלושה ממדים אסטרטגיים קריטיים בחשיבותם: סבלנות (צבר, صَبْر); זמן (וקת, وَقْت); ועיקשות, עמידה איתנה על הקרקע בכל הנסיבות (צומוד, صُمُود).

האם מדובר במנהיג ערבי פרגמטי בעל תביעות אזרחיות לגיטימיות, נציג אוכלוסייה מקופחת לדבריו, המגדיר את דרך המטרות שלו בדרכי שלום תוך התנגדות לשימוש בטרור ובאלימות? או במנהיג פוליטי מתוחכם המשתמש בשיטות לוחמה מדינית עקיפה – כלומר, חדירה למערכות השלטון של מדינת האויב, השתתפות פוליטית אקטיבית תוך תביעות לזכויות לאומיות, והשתלטות על מערכי ומוסדות המדינה מבפנים?

ניתן לבחון זאת באמצעות הבנת עמדת ההלכה האסלאמית בסוגיית הונאת הכופרים. השיטה כיצד לרמות ולהונות את הכופרים מיוחסת למוחמד, ויש לה סימוכין חשובים בקוראן. מוחמד קבע: "המלחמה היא הונאה" (ח'דאע, خداع) – לראשונה בקרב השוחה, כפי שמצוטט באוספי החדית' הסמכותיים ביותר, בוח'ארי ומוסלם.

אמנם פוסקי ההלכה המוסלמים קבעו כי ח'דאע מותר אך בגידה והפרת הסכם (גאדר, غدر) אסורה, אלא שבפועל הכל מותר באסלאם אם זה למען קידום הדת ומטרותיה. הבולט היה הסכם חודייבייה משנת 628, עת מוחמד חתם על "הסכם שלום" ל-10 שנים עם מנהיגי מכה, אך הפר אותו כעבור 22 חודשים וכבש את מכה בינואר 630. בתרבות השבטית הערבית הסכמים בתקיעת כף יד מקודשים ויש לכבדם בכל תנאי כחלק מהכבוד הערבי. אך למוחמד הייתה נוסחה מבריקה שבה השתמש פעמים רבות לסטייה מערכי התרבות, באמירה הדתית: "פי-סבילי-ללה" (למען אללה). הכל מותר והכל לגיטימי כדי לקדם את מטרות האסלאם, למען אללה.

עבור המוסלמים, מאז ועד היום, הסכם חודייבייה הוא דגם לגיטימי ומקובל להונאה בלחימה בכופרים, שם נרדף לערמומיות ולתכסיסנות שרשאים לנקוט נגדם. שני נאומי יאסר ערפאת – ביוהנסבורג ב-1994 ובקהיר ב-1995 – הבהירו כי חתימתו על הסכמי אוסלו הייתה מעשה רמייה נטו. המשפט האלמותי שלו חייב לשמש מגדלור אזהרה מהבהב: "ועליינא אן נתזכר חודייבייה… אל-ג'האד סייסתמר" ("עלינו לזכור את חודייבייה… הג'יהאד יימשך"). הוא ומנהיגים פלסטינים אחרים הדגישו כי אוסלו היה הסוס הטרויאני שהצליח במשימתו.

זו הגישה של תנועת רע"ם, המאפשרת למנסור עבאס "לפרוש" ממג'לס א-שורא, לפעול "עצמאית", ואפילו לקבל לתנועה יהודי שלא התאסלם. גם אם לעבאס כוונות טובות בעניין והוא מתון ופרגמטי, הוא מכיר את הכללים הללו ואין לו כל כוונה להפר אותם. אחרת יוקע מההסכמה האסלאמית ואפילו עלול להיות מואשם כח'ליע – מגורש מהאסלאם. הדוקטרינה האסלאמית ברורה מאוד וקשיחה בעניין זה. ומכאן, אם עבאס קיבל אישור לפעולת הפרישה של רע"ם, סביר להניח כי מדובר בח'דאע – הונאה למען קידום מטרות האסלאם.

זהו הכלל הגדול באסלאם: אם למוחמד מותר, מצווה על המאמינים לפעול בדרכו. מנסור עבאס נאמן לתפיסות האסלאמיות. הוא בקי היטב בעקרונות השריעה והמשפט האסלאמי, ומודע לחלוטין לדרכו ולטקטיקות המלחמה של מוחמד. מכאן דבריו כי ההשתתפות בכנסת מנוגדת אמנם לעקרונות האסלאם, אך היא מבוססת על קידום האסלאם כדי לנצח את הכופרים.

מכאן הסבירות כי המתינות של מנסור עבאס היא אמצעי טקטי – ביטוי לשיטות ולאמצעים שדרכם יושגו מטרות רע"ם והאידיאולוגיה שלה. ספק רב אם עבאס ויתר על עקרונות היסוד הדתיים, הלאומיים או החברתיים של התנועה, ולפתע רואה את עצמו כאזרח המכיר בריבונות המדינה היהודית. למעשה, הוא מעולם לא הצהיר על כך. הוא רוצה השפעה מהותית מבפנים, מתוך המוסדות הפוליטיים של ישראל. הוא פועל להשיג ולקיים את מטרות רע"ם, המנוגדות מהותית מיסודותיה הריבוניים והקיומיים של מדינת ישראל.

סכנת הדעווה האסלאמית

בספרי "האסלאם והכופרים: הפוליטיקה של הג׳יהאד, דעווה והיג׳רה" (יצא בשנת 2016, אנגלית) פרשתי את כל המקורות והשיטות של האסלאם כיצד לרמות ולהונות את הכופרים באמצעות הדעווה (دعوة), ולקדם את מטרות-העל של האסלאם – כיבוש העולם למען אללה. אלה מגובים בספר במקורות ראשוניים מתוך הקוראן, החדית' והסירה – שלושת המקורות המרכיבים את השריעה האסלאמית. הספר עוסק בתפיסות האסלאמיות השונות לכיבוש העולם באמצעות ניתוח מפורט של שלוש האסטרטגיות העיקריות: ג'יהאד (טרור), דעווה (תעמולה), והג'רה (הגירה). הסדר הנכון בחשיבותו באסטרטגיה האסלאמית לכיבוש העולם הוא: דעווה – הג'רה – ג'יהאד. הדעווה קודמת לג'יהאד (דעווה קבל אל-ג'יהאד, צחיח בוח'ארי, 398). לכל אחת מאלה שיטות מגוונות ואמצעים רבים לקידום המטרה האסלאמית של כיבוש העולם, וכולן מתפקדות בסנכרון מושלם.

ממחצית המאה הקודמת שינתה הדעווה את פניה לאסטרטגיה של תעמולה פוליטית, קריאה למוסלמים לחזור למצוות הדת, ובעיקר כיצד להונות ולרמות את "הכופרים" באשר למהות האסלאם ומטרותיו. מדובר בסכנה המאיימת על "העולם החופשי": הטפה במילים יפות וחנפניות כדי לשכנע ולהביא לשינוי ערכים תרבותי-תודעתי. הדעווה עוסקת בהנדסת תודעה, בפעילות מיסיונרית-תעמולתית לקידום מטרות האסלאם.

התשתית לכך היא הוראת הקוראן (סורה 16, פסוק 125):

"קרא להם בדרכו של אללה, בחוכמה ובמילים של עצות טובות, ודון איתם בדרך הטובה ביותר האפשרית. אללה יודע ומדריך את אלה ההולכים בדרך הישר."

בעוד שהעולם החופשי יכול להתגבר על כל צורות הג'יהאד אם רק יחליט, הדעווה היא האויב הנסתר והחמקן שהוא אפילו אינו מודע אליו. הדעווה מתבצעת דרך שינוי החשיבה וההתנהגות – הנדסת תודעה מבריקה: מילים חלקלקות ומנוסחות יפה, אפילו תוך חנופה והתרפסות. זוהי דיפלומטיה מתוחכמת להונאת הכופרים באשר למטרות ולכוונות האסלאם, אפילו באמצעות שקרים בנוגע לשריעה וסילופים בנוגע לפסוקי הקוראן תוך הצגה סלקטיבית שלהם. זו אסטרטגיה תרבותית המכוונת לשנות את התודעה וההתנהגות, ומטרתה כיבוש העולם.

להלן המקורות הדתיים והתרבותיים של הפוליטיקה האסלאמית, שמנסור עבאס מודע אליהם היטב ומודרך על פיהם:

1. פסוקי הקוראן הקובעים כי אללה מרמה (מ.ק.ר) את הכופרים (סורות 3:54; 4:142; 8:30; 86:15–16): מותר לשקר, לרמות ולהונות את הכופרים כתופעה לגיטימית. הקוראן מצהיר שאללה הוא הרמאי הטוב ביותר. שורש המילה הוא מ.ק.ר, ומשמעו הונאה ותרמית. הקוראן מעולם אינו משתמש במילה זו בקונטקסט חיובי. כך גם המילה ח'דע, באותה משמעות.
2. עיקרון התקייה (סורות 3:28–29; צחיח בוח'ארי 2:176, 7:102): מילולית – הסתרת האמונות בזמני סכנה ובסביבה עוינת. כיום הביטוי משמש במשמעות דיפלומטיה של הונאה: אסטרטגיה רב-צדדית כדי לקדם את האינטרסים האסלאמיים בעולם, הכוללת ספקטרום רחב של שיטות להצגת האסלאם כדת שוחרת שלום ואחווה אוניברסלית.
3. כתמאן: אמירת חלק מהאמת. מותר למוסלמים להציג את החלקים הנוחים להם בדת כדי לקדם את התעמולה האסלאמית, והצגה חלקית וסלקטיבית של הכתובים כדי לשכנע את הכופרים (צחיח בוח'ארי 8:73:73, 8:106:16). מכאן, כל מוסלמי יכול להישבע אמונים לחוקת ארצות הברית או לכנסת ישראל והדבר אינו מחייבו כלל, משום שהנאמנות הראשונית והעליונה שלו היא לאסלאם.
4. תוורייה (סורות 5:31, 7:26): דוקטרינה הקובעת כי מותר לשקר לקידום אינטרסי האסלאם. התרגום המילולי הוא להסתיר, להחביא, צביעות, מעורפלות, דיבור כפול. למשל הביטוי "וואללהי" (צחיח בוח'ארי 3:49:857, 9:84:64, 8:78:618, 5:59:369, 4:52:267; צחיח מוסלם 32:6303). יש הסכמה רחבה בקרב אנשי הדת כי אסור לשקר, אך בכמה נסיבות מותר למאמינים לשקר: בזמן מלחמה; לאשת איש; וכדי לפייס אנשים ולמנוע אלימות פנימית בחברה האסלאמית. התוורייה מותרת בעיקר כדי לקדם את האינטרסים האסלאמיים נגד הכופרים, להונות אותם ולנצחם.

לכל אחד ממקורות אלה דוגמאות רבות מהספרות הדתית וההיסטוריה האסלאמית. להלן דברי מוחמד:

"כשתפגשו את אויביכם מקרב הכופרים, הציעו להם שלוש הצעות: קראו להם לקבל את האסלאם – הסכימו, עשו שלום איתם. סירבו – הציעו להם לשלם את הג'זיה ולבוא תחת שלטון האסלאם; הסכימו, קבלו זאת מהם ועשו שלום. סירבו לקבל את ההצעה לבוא תחת שלטון האסלאם – ג'יהאד למען אללה."

אבן ח'לדון, ההיסטוריון והסוציולוג בן המאה ה-14, ביטא זאת בבירור:

"האוניברסליות של השליחות האסלאמית הופכת לחובה דתית להביא להמרת דתם של הכופרים בג'יהאד, או להביאם תחת שלטון האסלאם בשכנוע (דעווה)."

המטרה היא עיצוב התודעה של "הכופרים" באמצעות שקרים אודות מה שנאמר בקוראן, תוך סילוף ועיוות הכתוב וערפול מטרות האסלאם לכיבוש העולם. אלו תהליכי סוציאליזציה ואינדוקטרינציה אפקטיביים באמצעות הדעווה.

מבחן הנאמנות

ועדיין, מי הוא מנסור עבאס? הוא אינו בודד או חריג שניתן לפרשו לכאן או לכאן. הוא לא עבר שינוי ואינו רואה באזרחותו מוקד נאמנות. הוא אינו ערבי-ישראלי הגאה בארצו שלאומיותה יהודית. מנסור עבאס הוא חלק ממגמה אדירה בעוצמתה הקיימת בכל מדינות המערב – חדירה אדירה של עשרות מיליוני מוסלמים ממחצית המאה ה-20 ואילך, המבטאת פוליטיקה אסלאמית אסטרטגית אחרת לכיבוש העולם: לא מלחמה ואלימות, אלא תעמולה והונאה. לא ג'יהאד (להטיל אימה ופחד על הכופרים כדי לזרז את כניעתם), אלא חדירה למערכות הפנימיות של מדינות האויב – כן, מדינות האויב – והשתלטות עליהן מבפנים. ברוח דברי יוסוף אל-קרדאווי על הדעווה:

"האסלאם יחזור לאירופה ככובש וכמנצח, לאחר שגורש ממנה פעמיים – פעם מדרום-מערב ופעם מדרום-מזרח. הפעם האסלאם יחזור לאירופה כמנצח על ידי דעווה ולא ג'יהאד. והאירופאים יתאסלמו ויפיצו את בשורת האסלאם לכל העולם."

ניתן להביא אלפי ציטוטים של מנהיגים דתיים ואחרים המבטאים מגמה זו (חובה לצפות ולקרוא את הדברים בתרגומי עבודת הקודש שמבצע MEMRI).

מנסור עבאס עושה בדיוק מה שעושה מומדאני המוסלמי כראש עיריית ניו יורק; מה שעושים ראשי ערים מוסלמים בבריטניה; מה שעושים חברי קונגרס מדינתי ופדרלי מוסלמים בארה"ב. בעודנו מדברים, בארה"ב של היום, בשקט וכאילו מבלי משים, יש 40 ראשי ערים מוסלמים, 240 מוסלמים במועצות ערים, 70 מוסלמים בבתי הקונגרס של המדינות, 15 סנאטורים במדינות, ו-4 בבית הנבחרים. קיימת השתלטות על האוניברסיטאות והרחובות בערים הגדולות. במבט של עשרים שנה קדימה, תופעה זו מאיימת קריטית על מעמד ישראל בארה"ב.

יהיו כאלה שיאמרו: אז מה, זה מבטא את הרצון להשתלב ולהצליח, זו ההוכחה לנבערות ולחוסר אחריות. התשובה להם מסתכמת במילה אחת: נאמנות. הם שם לא מתוך אזרחות נאמנה לארה"ב או לכל מדינה שאיננה מוסלמית; הם שם כדי לשנות, כדי להשליט את השריעה בסופם של תהליכי ההשתלטות. הסביר זאת איש דת מוסלמי:

"אף אחד לא יכול לעצור את האסלאם באמריקה. זו לא הארץ שלכם, זו הארץ שלנו. זוהי אדמת אללה. אם אתם רוצים לחיות במדינה ללא מוסלמים, אני מציע שתלכו לגיהינום."

ד"ר פאדי יוסף קבלאווי, אימאם המרכז האסלאמי בצפון מיאמי ורופא שיניים במקצועו, קבע:

"לעולם לא יהיה שלום ולא נורמליזציה עם צאצאי הקופים והחזירים המפיצים שחיתות בכל העולם. האפיפיור והקתולים הם עובדי אלילים ופגאנים. רק דת האסלאם היא האמיתית היחידה."

הסוגיה הזו היא הלכתית כבדה ומהותית באסלאם: הנאמנות המחייבת המוחלטת של המאמינים היא רק לדת האסלאם. נאמנות אחרת משמעה כפירה בדעה, ודינה מוות.

לכאורה התגבשה תפיסה חדשה בקהילות אסלאמיות במערב הנקראת פיקה אל-אקליאת (הלכת בני המיעוטים), המאפשרת השתלבות במדינות ההגירה אם היא תורמת לאינטרס של המוסלמים. אלא שהשריעה, ההלכה הדתית, ברורה לחלוטין וקובעת: אסור למוסלמי לעזוב את הטריטוריות בשלטון האסלאם ולחיות בטריטוריה של הכופרים. אסור למוסלמים לחיות תחת שלטון זר כל עוד יש טריטוריה אסלאמית שלטת.

הבסיס נמצא בקוראן (סורה 4, פסוק 97) ובחדית':

"יאמרו המלאכים: האם אדמתו של אללה לא הייתה מספיק רחבה עבורכם, והגרתם [ממנה]?"

"אין הגירה לאחר הכיבוש [מכה], אלא ג'יהאד וכוונות טובות."

ודברי מוחמד:

"אני מתנער מכל מוסלמי שחי בקרב הכופרים."

"כל מי שחובר או מצטרף אל הכופרים וחי בקרבם – הוא אחד מהם."

אלה ההסברים הסותרים את מציאות ההגירה של עשרות מיליוני מוסלמים הבורחים מ"גן העדן" המוסלמי למדינות המערב. ועם זאת, למרות האיסור המוחלט לחיות בארצות ההגירה, קיים פתרון הלכתי-שרעי: אם ישיבתם של המהגרים היא זמנית תוך הקפדה על היעדר הטמעה ואינטגרציה בקרב הכופרים, והם מתכוונים לשנות את מהותה של המדינה – היא מותרת. כלומר, אם המהגרים האסלאמיים נאמנים למצוות השריעה ויפעלו להפוך את ארצות ההג'רה לטריטוריה אסלאמית, כי אז נוכחותם מותרת ומאושרת מבחינת ההלכה האסלאמית.

לעניין זה נמצאה התשתית בקוראן (סורה 4, פסוק 100):

"כל מי שעוזב את אדמתו בשירות אללה, ימצא מקומות מפלט רבים. ומי שיהגר מאדמתו למען אללה ושליחו ומת, יקבל את תמורתו מאללה…"

המסקנה: מוסלמי יכול לחיות ב"דאר אל-כופר", עולם הכופרים, בתנאי שהוא נאבק להביא את עליונות האסלאם לטריטוריה של הכופרים, ולפעול באופן אקטיבי להמיר את המערכת הפוליטית הכופרת לאסלאמית (אקאמת א-דין). הוא חייב לחיות חיי עוינות ואי-כבוד לכופרים, משום שייעוד האסלאם לכבוש ולא להיכבש, לשלוט ולא להיות נשלט:

"ההג'רה לכיבוש העולם תימשך עד אשר השמש תזרח במערב… ההג'רה לא תיעצר עד שהכפירה תיעלם וכל טריטוריה בעולם תהיה אסלאמית. רק אז לא תהיה הג'רה."

הסברים וציטוטים רבים בעניין כה חשוב זה למציאות הפוליטית והחברתית הבינלאומית ניתן לראות בספרי Islam and the Infidels, בפרק על ההג'רה.

העניין החשוב כאן הוא את כל ההיבטים הללו מנסור עבאס מכיר היטב. ישראל כיום היא לא רק וקף אסלאמי כבוש שחובה (פרד עין) לשחרר אותו, אלא היא גם "ארץ ההג'רה" שבה הערבים חיים שלא מרצונם. ומכאן, עצם השתתפותם במערכות השלטון של ישראל היא האמצעי המוסכם בשריעה להתנהגות האסלאמית הנכונה – השתלטות על "ארצות ההג'רה" וחיסול "ארץ הכפירה".

המנסור הטרויאני

מאחורי החזות הפרגמטית של מנצור עבאס קיימת משנה דתית-אידיאולוגית הדמה בתפיסתה האסטרטגית ל"תוכנית השלבים" של ערפאת, נשענת על תקדים "הסוס הטרויאני" של הסכמי אוסלו, ועל דברי ומעשי מוחמד כמו "הסכם חודייבייה".

מנסור עבאס הוא "התקייה" האסלאמית. הוא מגלם את הפוליטיקה האסלאמית לרמות את הכופרים. הוא הדעווה – להוליך את הכופרים שולל. הוא דגם הפוליטיקה האסלאמית של החדירה פנימה לתוך מערכות האויבים תוך שימוש בשיטות של הכופרים, והחיסול שלהם מבפנים. הוא "הסכם חודייבייה" משנת 628.

מנסור עבאס מעריץ את חסן אל-בנא ורואה בו מורה דרך ומנטור בתוכנית שלבים להשגת מטרות האסלאם:

• בשלב הראשון: חיזוק החברה הערבית בישראל תוך התמקדות בחינוך האסלאמי.
• בשלב השני: השאיפה להשפיע על מדיניות ישראל ומוסדותיה בדרך להקמת מדינה דו-לאומית.
• בשלב השלישי: הקמת מדינה אסלאמית.

ויש להבין גם זאת: גם אם מנסור עבאס הוא פרגמטי-מתון ומקבל את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, התנועה הפוליטית, רע"ם, לא השתנתה – מטרותיה ברורות וחקוקות. הזמן מעולם לא היה מרכיב חשוב בתרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית; האסלאם ינצח, יהיו אשר יהיו הקשיים בדרך.

רע"ם מגלמת את העמדה הערבית הקלאסית בישראל: היא דבקה בזהות הדתית האסלאמית, היא תומכת נלהבת בזהות הלאומית-פלסטינית, והיא סולדת מאימוץ הזהות הישראלית. מצד שני, היא מפגינה כלפי חוץ פרגמטיות הצהרתית ומוכנות לשיתוף פעולה עם המוסדות של ישראל לקידום האינטרסים של האוכלוסייה הערבית.

מה חזק יותר? מה המגמה אליה חותר מנסור עבאס? התשובה טמונה בשלבי הפעולה ובזמן. בשלב הזה – החדרת ערכים אסלאמיים למוקדי קבלת ההחלטות בישראל בכסות של קידום יעדים אזרחיים מקובלים. בשלב הבא, אם המגמה תצליח – השתלטות מבפנים. לטווח ארוך – אין מקום וזכות לקיומה של מדינת ישראל.

ומדינת ישראל? נשמעים בה כמעט אותם הקולות כמו אז, ערב תשעה באב 1938 בפולין, עת היהודים דחו את תחינתו של ז'בוטינסקי לחסל את הגולה לפני שהגולה תחסל אותם. אם חלילה לא נלמד את התרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית ולא נבין את הנסיבות והלקחים של העבר – הפעם הערבים והמוסלמים לא יחזרו על השגיאות האסטרטגיות שביצעו בשנת 1948.