בשם הדמוקרטיה

אמרה המיוחסת לסנאטור יואי לונג אומרת כך: "ודאי שיהיה אצלנו פשיזם; רק שנכנה אותו אנטי-פשיזם". לאחר סיום מלחמת העולם השנייה יוחסו דברים דומים גם לווינסטון צ'רצ'יל. גם רונלד רייגן, בריאיון ל-"60 דקות" ב-1975, אמר כי אם הפשיזם יבוא אי-פעם לאמריקה, הוא יבוא בשם הליברליזם.

אין משטרים שמציגים את עצמם לציבור כעריצות. הם מבקשים מונופול בשם החירות, מצנזרים את אמצעי התקשורת בשם האחריות, ומחלישים יריבים בשם הצלת הדמוקרטיה. "הדמוקרטיות העממיות" של מזרח אירופה בעבר וגם הרפובליקה הדמוקרטית העממית של צפון קוריאה כיום לא נהיו דמוקרטיות מפני שהמילה הזאת הופיעה בשמן. זו לשון אורווליאנית במובנה המדויק: ניתוק מתוכנן בין המילה לבין המעשה, עד שהמילה החיובית משמשת כיסוי למעשה ההפוך ממנה.

דמוקרטיה ליברלית נשענת על בחירות חופשיות ותחרותיות, אפשרות לחילופי שלטון, שלטון החוק, בתי משפט עצמאיים, שוויון אזרחי וחופש ביטוי והתאגדות. מי שמבקש לבחון את הדמוקרטיה בישראל חייב לשאול מה מתירים חברי הממשלה ליריביהם, ומה תעשה האופוזיציה ליריביה אם תהיה בשלטון.

המבחן של יאיר גולן

יאיר גולן מרבה להציג את מאבקו כמאבק להצלת הדמוקרטיה. בנאומו ביום השואה ב-2016 הזהיר מפני "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה" שהתרחשו באירופה ומציאת עדות להם "כאן, בקרבנו". ב-2025 אמר כי "מדינה שפויה" אינה הורגת תינוקות "כתחביב"; לאחר הסערה הציבורית על דבריו אלה הוא הבהיר כי תקף גורמים קיצוניים בממשלה ולא את חיילי צה"ל, וכי ישראל אינה הורגת תינוקות כתחביב. הבהרתו אינה מוחקת את מילותיו – הן מהדהדות בדעת הקהל העולמית, ולא רק בקרב אנטישמים מוצהרים. כאשר איש ציבור ישראלי, שהוא גם אחד הקצינים הבכירים בצה"ל, משתמש בדימויים מעולמות הפשיזם ופשעי המלחמה כלפי החברה שבה הוא מבקש למשול, הוא אינו רק מבקר את מדיניות הממשלה; הוא מעניק כלים ותחמושת לאויבי המדינה לתקוף אותה על הבמה הבינלאומית.

הדבר חד עוד יותר ביחסו לערוץ 14. גולן אמר: "ערוץ 14 הוא לא ערוץ תקשורת, הוא ערוץ תעמולה", והוסיף שכאשר מחנהו יחזור לשלטון, יוחזר הערוץ ל"כללים העיתונאיים המקובלים", ואם יסרב – ייסגר. בהזדמנות אחרת ניסח זאת בלי מעטפת: "כשאנחנו נעלה לשלטון, נסגור את ערוץ 14".

יש להבחין בין ביקורת על כלי תקשורת לבין איום של מועמד לשלטון לסגור כלי תקשורת המזוהה עם יריביו. אפשר לקבוע כללי רישוי, שקיפות ואיסור הסתה, ובלבד שייקבעו מראש, יחולו על כולם וייאכפו בידי מוסדות שאינם זרוע מפלגתית. כאשר פוליטיקאי מכריז שהערוץ היריב הוא "תעמולה" ומאיים לסגור אותו אם לא יקבל את הגדרתו לעיתונות תקינה – זהו מנגנון אחר לגמרי.

המנגנון הזה מוכר: ברוסיה כלי תקשורת וארגונים הוגדרו "סוכנים זרים" או מפיצי מידע כוזב לפני שהוטלו עליהם מגבלות, קנסות וסגירה; בטורקיה הצטברו צווים והליכים פליליים נגד כלי תקשורת ביקורתיים. אין פירוש הדבר שיאיר גולן צועד בעקבותיהם של ארדואן או פוטין. ההשוואה הראויה אינה בין האנשים אלא בין המנגנונים: תחילה שוללים מהיריב את התואר "תקשורת", ואחר כך מציגים את סגירתו לא כפגיעה בחופש הביטוי אלא כהגנה על הציבור.

דווקא העובדה שגולן יכול לנאום, להאשים את הממשלה בתהליכים מסוכנים, להופיע בכלי התקשורת, להקים מפלגה ולהתמודד על השלטון היא עדות לכך שהמרחב הדמוקרטי בישראל לא רק קיים, אלא גם נדיב ביותר. אפשר וצריך לבקר את הממשלה, את הקואליציה ואת ראש הממשלה, אך הטענה שישראל כבר חדלה להיות דמוקרטיה אינה מתיישבת בקלות עם החופש הרחב שניתן למי שמשמיע אותה. החלופה המוצעת אינה נעשית "התגלמות הדמוקרטיה" רק מפני שהדביקה לעצמה את התווית הזאת.

לפני שמוסרים לפוליטיקאי כוח לקבוע איזה ערוץ הוא תקשורת ואיזה ערוץ הוא תעמולה, ראוי לשאול: האם היינו מוכנים למסור את אותו כוח גם ליריבינו?

הליברליזם של יאיר לפיד

גם יאיר לפיד מבקש להנהיג מחנה ליברלי, ולכן ראוי לבחון אותו באותו מבחן. ב-2014 עברה בקריאה טרומית הצעת "חוק ישראל היום", שנועדה להגביל חלוקת חינם של עיתון יומי ונוסחה באופן שכוון בפועל נגד "ישראל היום". לפיד עצמו נעדר מההצבעה, אך הצעת החוק עברה בתמיכה של עשרה מתוך תשעה-עשר חברי "יש עתיד". אפשר לבקר בחריפות את העיתון, את בעליו ואת הקו המערכתי שלו, אך קשה יותר להסביר כיצד חקיקה המעצבת את מודל ההפצה של עיתון יריב היא מעשה ליברלי. שוק תקשורת חופשי אינו מחייב אותנו לאהוב כל עיתון; הוא מחייב את השלטון להיזהר במיוחד כשהוא משנה את הכללים נגד עיתון מסוים.

ב-2022, כראש ממשלת מעבר, חתם לפיד על ההסכם הימי עם לבנון. רוב השטח – כ-860 קילומטרים רבועים – היה אזור כלכלי ימי שנוי במחלוקת. הממשלה אישרה את ההסכם והוא הונח על שולחן הכנסת לארבעה-עשר יום, אך לא הובא להצבעה. היועצת המשפטית לממשלה סברה כי ראוי להביאו לאישור הכנסת, אך גם קבעה שאין חובה משפטית לעשות כן, ובג"ץ דחה את העתירות נגד המהלך.

אף על פי כן, ממשלת מעבר, שבועות ספורים לפני בחירות, קיבלה הכרעה אסטרטגית ארוכת טווח אף שהייעוץ המשפטי המליץ על אישור הכנסת. לפיד ומערכת הביטחון טענו שההסכם יחזק את ביטחון ישראל; בנט תמך בו אף שהסתייג מהצגתו כ"ניצחון היסטורי"; ומתנגדיו טענו שנחתם תחת לחץ האיומים של חיזבאללה ויצר תקדים מסוכן. אפשר לחלוק על ההסכם, אך קשה להציג הימנעות מהצבעה בכנסת כשיאו של ההליך הדמוקרטי.

במבחן התוצאה, ההסכם לא פתר את בעיית הביטחון בגבול הצפון וגם לא סגר את פנקס הדרישות הלבנוני. פחות משנה לאחר החתימה נדרש המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין לעסוק במחלוקות על כ-13 נקודות לאורך הגבול היבשתי, ולאחר 7 באוקטובר פתח חיזבאללה באש על ישראל. ההבטחה שההסכם יחזק את היציבות בגבול הצפון לא התממשה.

שני האירועים מעלים שאלה על תפיסת האחריות של לפיד: כראש ממשלת מעבר קידם הכרעה אסטרטגית ארוכת טווח ללא הצבעה בכנסת, בהבטחה שתחזק את הביטחון. עם פרוץ המלחמה בחר להישאר מחוץ לממשלת החירום, לאחר שתנאיו להרכבתה לא התקבלו, בשעה שגנץ ואייזנקוט הצטרפו אליה. האם הבוחרים תופסים את שתי ההחלטות הללו כביטוי עקבי לאחריות לאומית?

מבחן האמון של נפתלי בנט

נפתלי בנט הוא מקרה אחר. ערב בחירות 2021 התחייב שלא יאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה (גם לא ברוטציה) ושלא יקים ממשלה הנשענת על רע"ם. לאחר הבחירות הקים ממשלת רוטציה עם לפיד בתמיכת רע"ם, וכיהן ראשון כראש ממשלה אף שסיעתו מנתה שבעה מנדטים בלבד.

אפשר לטעון שהמבוי הסתום הפוליטי חייב פשרה, שהממשלה שקמה מנעה מערכת בחירות נוספת, וששילוב רע"ם היה מהלך אזרחי חשוב. אבל טיעונים אלה אינם משנים את העובדה שהבוחר קיבל לאחר הבחירות תוצאה שבנט שלל בפירוש לפניהן. בדמוקרטיה ייצוגית מותר לנבחר לשנות את דעתו; עליו גם לומר ביושר ששינה אותה ולשאת במחיר, ולא להציג את ההיפוך כהגשמה מדויקת של ההבטחה המקורית.

גם במדיניות בעזה הפער בין שם למעשה דורש עיון. בנט הכריז כי הפסיק את "מזוודות הכסף" מקטר. העברת המזומנים במזוודות אכן הופסקה, אך המימון הקטרי לרצועה נמשך באמצעות מנגנוני סיוע ודלק אחרים. ייתכן שהמנגנון החדש היה מפוקח יותר, אך הוא לא ביטל את המימון.

במקביל הורחבה בתקופת ממשלת בנט כניסת העובדים מעזה. בסוף 2021 נוצר מסלול היתרים של "צרכים כלכליים", ובמרץ 2022 החליטה ממשלת בנט-לפיד להגדיל את מספר ההיתרים לתושבי עזה ל-20,050, בעיקר לענפי הבנייה והחקלאות.

הקורא רשאי לחשוב שהקואליציה הרחבה, הסיוע הקטרי המפוקח והיתרי העבודה היו החלטות נכונות לשעתן; עליו רק לשאול אם הוא מוכן לשיטה שבה התחייבות מפורשת ערב הבחירות נהפכת לאחריהן למדיניות הפוכה, והמילים "הפסקנו" ו"מנענו" מתארות למעשה החלפת מנגנון ולא הפסקת מדיניות של הקודם בתפקיד.

את מי מייצג אביגדור ליברמן

אביגדור ליברמן מציג את "ישראל ביתנו" כימין הלאומי והציוני האמיתי, ואת עצמו כממשיך דרכו של זאב ז'בוטינסקי. ההצהרה הזו מחייבת השוואה.

תוכנית חילופי השטחים והאוכלוסיות של ליברמן מבקשת לצרף לישראל גושי התיישבות ביהודה ושומרון, ובמקביל להעביר למדינה פלסטינית עתידית אזורים ערביים ובהם יישובי המשולש. זה אינו רק "חילופי שטחים" על מפה ריקה: מדובר באפשרות להעביר שטחים המצויים כיום בריבונות ישראלית, יחד עם אוכלוסייה אזרחית גדולה, אל מעבר לגבול העתידי. לתוכנית יש היגיון דמוגרפי בעיני תומכיה, אך יש לה גם מחיר ביטחוני, אזרחי וחוקתי.

הוויתור על שטח ריבוני כדי להוציא מתחומי ישראל ריכוזי אוכלוסייה ערביים לא הומצא בידי ליברמן. פרופ' גדעון ביגר העלה כבר ב-1999 תוכנית לריכוז היהודים במדינת ישראל והפלסטינים במדינה פלסטינית. לאחר מכן הצטרף למפלגת "ישראל ביתנו", השתתף בכתיבת מצעה, ואנשי המפלגה עצמם תיארו ב-2006 את תוכנית ליברמן כתוכניתו של ביגר.

המשולש הערבי היה רק השלב הראשון בעיקרון הדמוגרפי הזה. ביגר הציע בהמשך להעביר למדינה הפלסטינית גם שכונות ערביות בירושלים, ריכוזים ערביים בגליל ושטחים בדואיים בצפון הנגב. כאשר העיקרון הוא שכל שטח שבו יש רוב ערבי ראוי להיגרע מישראל, אין גבול פנימי ברור ליישומו. הדמוגרפיה אינה משמשת עוד כלי לחיזוק ההתיישבות והריבונות; היא נעשית נימוק לנסיגה מהמקומות שבהם המדינה לא הצליחה לבסס רוב יהודי.

מפת המשולש ממחישה את המחיר: כביש 6 עלול להפוך, מראש העין צפונה, לכביש הצמוד כמעט לכל אורכו לגבול מדיני ואף להיחתך סמוך לריכוזי יישובים ערביים. כביש 65, עורק מרכזי המחבר את מישור החוף עם הגליל, עלול להיחתך אף הוא. לפי מדידת הצירים בתוכנית, המרחק מהגבול המוצע לים יהיה כ-10 קילומטרים בלבד בציר טירה–געש.

ברוחב כזה לא נדרש לאויב חיל אוויר כדי לאיים על לב המדינה, ואף לא מערך של תותחים כבדים. בתנאי תצפית מתאימים ובקו ראייה, מערכות נ"ט ארוכות טווח ממשפחת "קורנט-EM" מסוגלות לפגוע במטרות בטווח של שמונה קילומטרים באמצעות ראש קרבי נ"ט, ועד עשרה קילומטרים באמצעות חימוש נפיץ. כלומר, ברוחב כזה, חלק מ"המותניים הצרות" של המדינה יהיו נתונות לאש ישירה מנשק טקטי לכל אורך עומקן. מדינה הסובלת ממילא מהיעדר עומק אסטרטגי אינה יכולה לדון במהרו כזה כתרגיל דמוגרפי בלבד.

בשנת 2017, בעת שכיהן כשר הביטחון, הגן ליברמן גם על התוכנית להרחבת קלקיליה הסמוכה לכפר סבא, והציג אותה כדוגמה למדיניות "מקלות וגזרים". בפרסומים על התוכנית הוזכר פוטנציאל לכ-14 אלף יחידות דיור, אך ליברמן דיבר על כ-6,300 יחידות (מהן כאלף שכבר היו בנויות). המתכנן שריאיין בעיתון "דבר" העריך שהעיר תגדל מכ-53 אלף לכ-80 אלף תושבים. קידום התוכנית הוקפא בקבינט.

וממש בימים אלה, לקראת הבחירות ב-27 באוקטובר 2026, הציע ליברמן להגיע להסכמה עם ירדן על העברת האחריות הביטחונית והמנהלית בשטחי A ו-B לידיה. בכך למעשה הציע ליברמן להחזיר לדיון גרסה משלו של "האופציה הירדנית" – תוכנית שאותה הציע ב-1987 וניסה לקדם במשא ומתן עם מלך ירדן חוסיין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. תוכנית זו נדחתה על הסף על ידי ראש הממשלה שמיר.

ז'בוטינסקי כתב ב"קיר הברזל" כי אין לבסס את המפעל הציוני על הסכמת ההנהגה הערבית, אלא על כוח מגן שלא ניתן לשבור. בד בבד הוא היה ליברל לאומי שדרש שוויון זכויות אזרחי מלא לערבים במדינה היהודית; בהצעותיו החוקתיות הופיע אפילו העיקרון של סגן ראש ממשלה ערבי לצד ראש ממשלה יהודי. ליברמן קרוב אליו בהצהרותיו המדגישות כוח, ריבונות וחובות אזרחיות, אך הוא רחוק ממנו כאשר הוא מציע לפתור את שאלת המיעוט הערבי באמצעות הוצאת יישובים ואזרחים מתחום המדינה.

גם בענייני דת ומדינה אין זהות פשוטה. ז'בוטינסקי התנגד לכפייה דתית, אך ייחס חשיבות לאופייה היהודי הציבורי של המדינה. ב-2012 התנגד גם ליברמן להפרדת דת ומדינה, וב-2013 הסביר כי אצל היהודים אי אפשר להפריד בין הדת ללאום. הוא ביקש להרחיק דווקא את העסקנות הדתית מהפוליטיקה. ב-2019 עוד חזר על ההבחנה הזאת, ואילו ב-2023 כבר קרא להפרדת דת ומדינה. מותר לפוליטיקאי לשנות עמדה; מי שמציג את עצמו כממשיך דרכו של ז'בוטינסקי צריך להסביר לבוחר מה השתנה בתפיסתו.

לכן השאלה אינה אם ליברמן רשאי לקרוא לעצמו ימני או ז'בוטינסקאי. השאלה היא אם המדיניות המוצעת – הכרה במדינה פלסטינית והעברת שטח ריבוני ואזרחים ישראלים לתוכה – היא המשך הקו הלאומי המקורי או שינוי עמוק שלו. ז'בוטינסקי דיבר על "שתי גדות לירדן"; בתוכנית ליברמן-ביגר כביש 6 הפך לכביש גבול, ובנקודה הצרה נותרות בקושי שתי גדות לירקון. לאחר שהקורא יבחן את המפה, את רוחב המותניים של המדינה ואת תקדים העברת האזרחים, עליו לשאול: האם זה הגבול שהוא מוכן להמליך על עצמו בשם "הימין הלאומי"?

איזנקוט קטן וחכם

תוכנית "גדעון", שגובשה בתקופת הרמטכ"ל גדי איזנקוט לשנים 2016–2020, ביקשה להתאים את צה"ל לאיומים המשתנים באמצעות התייעלות, שינויים במבנה הכוחות והשקעה בטכנולוגיה ובכשירות. אלא שמלחמה ממושכת בכמה חזיתות מחייבת גם מסה של כוחות, מלאים ויכולת להחליף יחידות שחוקות. כבר בשנת 2017 הזהירה ועדת החוץ והביטחון מפערים מסוימים בבניין הכוח, וביקשה להבטיח מסה קריטית של יכולות צבאיות. מבקר המדינה מצא בהמשך פערים ביעדי מלאי של חלפים ותחמושת וליקויים בבקרה על התוכנית.

על פי אומדני Global Firepower, אפשר לעמוד על סדר הגודל של מגמת הצמצום: מספר הטנקים ירד מ-3,870 ב-2015 ל-2,760 ב-2019 — הפחתה של 1,110 טנקים. מספר התותחים המתנייעים ירד מ-706 ל-650 — 56 כלים. סך כלי הטיס ירד מ-680 ל-596 — 84 כלי טיס. סך הכלים בחיל הים ירד מ-110 ל-65 — 45 כלי שיט. מנגד, מספר מטוסי הקרב והיירוט באותה תקופה עלה לפי אותה סדרת נתונים מ-243 ל-252.

במסגרת התוכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון", קיצצו כ-2,500 תקנים, ומספר משרתי הקבע בצבא הועמד על רף של פחות מ-40,000 איש. פוזרו ונסגרו יחידות שריון, ארטילריה וחטיבות מילואים שונות, מה שהוביל לגריעתם של כ-100,000 חיילי מילואים.

המספרים האלה מחייבים את מי שהנהיג את תפיסת הצבא הקטן להסביר כיצד נשמרה המסה הדרושה למלחמה ארוכה אפשרית במספר חזיתות בו-זמנית. ביולי 2024 התריעו ראשי מערכת הביטחון על מחסור חריף בכוח אדם ודובר על צורך בכ-10,000 חיילים נוספים. כאשר מי שהיה שותף לעיצוב הצבא המצומצם מזהיר כעת מפני מחסור, ראוי לשאול לא רק מי אינו מתגייס היום, אלא גם אילו הנחות מקצועיות הובילו לצמצום אתמול.

גם פרישתו מממשלת החירום ביוני 2024, בעוד המלחמה נמשכת, מעוררת שאלה של אחריות. במכתב ההתפטרות טען איזנקוט ששיקולים פוליטיים השפיעו על ההחלטות ושהקבינט נמנע מהכרעות חיוניות. עוד לפני פרישתו הציג מסמך מפורט ובו הצעות להמשך המלחמה. עם זאת, פרישתו צמצמה את השתתפותו הישירה בקבלת ההחלטות והביאה לסיום פעילותו של קבינט המלחמה במתכונתו הקודמת.

אין מדובר בכוונותיו של איזנקוט או במסירותו, אלא באחריותו להנחות שעליהן נבנה כוחו של צה"ל. מי שמבקש כעת לעמוד בראש המדינה צריך להסביר מה היה משנה בתר"ש "גדעון" לנוכח המלחמה, וכיצד הוא מצדיק את פרישתו מממשלת החירום בעיצומה. האם תשובותיו לשתי השאלות הללו מצדיקות את אמון הבוחר?

מבחן הפשיזם

קל מדי להדביק לכל יריב את התווית "פשיסט". אם כל טעות היא דיקטטורה וכל פשרה היא בגידה, המילים מאבדות את משמעותן. גם לא כל שינוי עמדה הוא אורווליאני.

צריך להבחין בין המקרים: איום לסגור ערוץ יריב נוגע בחופש הביטוי; הימנעות מהצבעה בכנסת על הסכם אסטרטגי נוגעת להליך ולאחריות; הפרת הבטחת בחירות נוגעת לאמון; וצמצום הצבא או שינוי גבולות נוגעים לשיקול דעת לאומי ולתוצאותיו. אין לערבב ביניהם, אך אין לפטור אף אחד מהם בסיסמה חיובית.

המבחן הפשוט הוא מבחן ההיפוך: האם הייתם מסכימים להעניק את אותו כוח ליריבכם? האם תסכימו שנתניהו יסגור ערוץ מפני שהוא "תעמולה"? שממשלת מעבר מהימין תחתום על הסכם אסטרטגי בלי הצבעה בכנסת? שמפלגה תקבל את קולכם על סמך התחייבות ותקים את ההפך ממנה?

הדמוקרטיה אינה שייכת לימין או לשמאל. היא אינה חסינות לבנימין נתניהו ואינה רישיון ליריביו. היא מערכת של מגבלות שאנו מקבלים דווקא כאשר הן מגינות על מי שאיננו אוהבים. ישראל אינה נעשית דמוקרטיה מפני שמישהו מכנה את עצמו "המחנה הדמוקרטי", ואינה חדלה להיות דמוקרטיה מפני שהמחנה הזה הפסיד בבחירות. היא תישאר דמוקרטיה כל עוד השלטון ניתן להחלפה, החוק חל על כולם, היריב נשאר לגיטימי והאזרח חופשי לשמוע גם את הקול שהממשלה הייתה מעדיפה להשתיק.

לפני הבחירות הבאות, אל תשאלו רק מי מבטיח להציל את הדמוקרטיה, את הימין או את הביטחון. בדקו כיצד נהג כאשר הכוח היה בידיו, ואז שאלו: לאחר שעיינתם במעשיו ובתוצאותיהם — האם אתם מוכנים להמליך על עצמכם את השיטה הזאת?