גדולה מהחיים: לזכרה של שפי פז

לדירה הלא גדולה בשכונת שפירא הגיעו שפי ובת זוגה טלי אי-שם בשנות התשעים. היא נהגה לספר על הצעירה האידיאליסטית שהייתה בימים ההם, מצביעת מרצ וקוראת 'הארץ', עם חלומות גדולים על אלטרנטיבה בוהמיינית חדשה בדרום העיר.

תהליך השינוי שעבר עליה היה ממושך ועמוק. כמי שהגיעה ממחוזות השמאל, הכירה שפי היטב את דרכי החשיבה והפעולה של המחנה שברבות השנים התנגד לה בלהט, ופעמים רבות ידעה כיצד ללחוץ בדיוק על הכפתורים הנכונים גם אצלם. בקרב חוגי הימין, מחברי ליכוד ועד מתיישבים בשומרון, זכתה בהערכה רבה לפועלה ולעמידתה האיתנה, עד כדי כך ששמה הפרטי כבר הפך למותג – כולם הכירו את שפי ושפי הכירה את כולם.

במטבח הפתוח היו יושבים לספלי קפה ומתעדכנים בחדשות האחרונות מן השכונות, בין האופניים התלויים על מעקה המדרגות (מן הסתם לא ישרדו בחוץ) לבין ערמות שלטים משלל ההפגנות. בחדר הקטן הסמוך הוקם מעין חמ"ל לענייני המחאה הפרטית והציבורית, שם כמובן שכן גם המגאפון המפורסם שליווה את שפי בנאמנות לכל מקום. אלו נותרו כעדות למפעל חיים של אישה אחת, שבחייה הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים.

האנשים

ההספדים המרגשים שנישאו השבוע בהלוויה, לצד הפרסומים הרבים ברשתות החברתיות ובתקשורת עם היוודע דבר פטירתה המצער, הראו שוב עד כמה רחבה הייתה השפעתה של שפי. היא הייתה באמת אישה של אנשים, יודעת היטב כיצד לקרוא אותם ולהניע אותם. למרות שלכאורה הגיעה מן המקום הרחוק ביותר מקשישות נווה שאנן למשל, אהבה אותן ממש והן אהבו אותה בחזרה. עם הזמן פרחה בה כריזמה מתפרצת ממש, תהליך שלא ברור לי האם רצתה בו באמת, אך בכל מקרה נראה שלרוב נהנתה ממנו והשלימה עמו.

שום דבר כמובן לא הגיע בקלות. הייתה זו תוצאת שנים של עבודה מיוזעת בשוחות דרום העיר, חריש עמוק בכל שכונה ודחף פנימי בלתי נדלה. ככל שאני מנסה להיזכר, שפי כמעט מעולם לא הפגינה סימני עייפות או שידרה ניצני ייאוש, גם במצבים הקשים ביותר, מול אלימות פיזית ומילולית שספגה, בין כותלי בית המעצר ומול רדיפה מערכתית ונבזית שחוותה על בשרה.

כל זה משך אליה אנשים מכל הסוגים והמינים – מתומכים ואוהדים ועד מבקרים עוינים. היא מצדה שמחה לדבר עם כל אחד, בפני כל קהל ובכל מקום. יכולת למצוא אותה בבוקר מדריכה סיור לקבוצת גמלאים או תלמידי מכינה, בצהריים עולה לירושלים לדיון בוועדות הכנסת, ובערב מתראיינת לטלוויזיה. תמיד אהבה לכתוב ובמקביל חשבה כל הזמן על הדבר הבא.

סוג כזה של אקטיביזם אינו ניתן לזיוף, אין הוא מונע מכוונות רווח אישי ובוודאי שאינו מרים ידיים. שפי פז הייתה הדבר האמיתי.

הרחובות

שפי שהכרתי הייתה בעיקר אישה של לילה. בשעות הקטנות הייתה מתעוררת בה רוח נועזת והרפתקנית אפילו, ושיטוט לילי לצידה ברחובות העיר היה חוויה יוצאת דופן – מדלגת בזריזות בין הסמטאות החשוכות, מכירה כל פינה ואת כל יושביה וזוכרת כל כתובת שריססה בכל קיר. שם אולי חזיתי בה בשיא חיותה.

עוד בשלב מוקדם של המאבק למען תושבי שכונות דרום תל-אביב וכנגד תופעת המסתננים הבלתי-חוקיים ששינו לחלוטין ולרעה את חיי תושבי אותן שכונות, הבינה  שפיכי הרחוב הוא זירת המלחמה האמיתית. היא הייתה חיית הפגנות שלא ראיתי כמותה. יודעת בדיוק עד כמה כדאי להלהיב את קהל המפגינים, ובאיזו מידה כדאי להתריס בפני כוחות המשטרה, שניהלה עמה רומן ארוך של יחסי אהבה-שנאה.

עם כל כמה שהייתה שפי נחמדה לחבריה, בפעילותה הציבורית לא היססה לבצע פרובוקציות, נשקו של החלש, ופיתחה את השימוש בהן לדרגת אומנות. גם על הרשתות החברתיות השתלטה בקלות ובמיומנות מרשימה והכירה בחשיבות המילה הכתובה.

נהוג לומר כי הימין בישראל אינו מצטיין בהפגנות, אך אם ישנם כמה יחידי סגולה שהיו מסוגלים ואוהבים להוציא אנשים לרחוב, שפי ודאי הייתה בין המובילים שבהם.

האישה

קשה מאוד לסכם אדם שאת פניו הרבות זכית להכיר במשך שנים ארוכות ומזוויות שונות – כחבר, שותף לדרך ומאבק, ובהמשך כחלק מעולמות התקשורת והפוליטיקה.

אם הייתי צריך לתמצת את כל זאת במילה אחת הייתי בוחר ב"לב", לב ענק ואמיץ ומלא בצלקות החיים, כאלו שהצטברו עוד בטרם התפרסמה או הפכה לפעילה חברתית. אלו הפכו אותה קשה ומחוספסת לעתים מבחוץ אך בפנים הסתתרה נפש של אמנית. אדם טוטאלי בכל הווייתה, מי שבחייה ובלכתה לימדה אותי שיעורים חשובים רבים על חברות, על אנושיות ועל להט אידיאולוגי אמיתי. תודה לך שפי. תחסרי לכולנו מאוד.