העיניים נשואות אל הממשלה: הלשבט או לחסד? קידמה וליברליזם או פופוליזם שוויוני סוציאליסטי? לרגע זה ייחלנו: השבוע, סוף כל סוף, בזכות יאיר לפיד, נפתלי בנט, ישראל כץ ובנימין נתניהו, יש סיבה להיות אופטימי.
שבוע כלכלי חשוב עבר השבוע על ישראל, שבוע מעניין ומוזר כאחד. מצד אחד קידמה וליברליזם שהבטחה בצידם, מצד שני סימנים מעלי חשש. האם הממשלה תצליח לייצב את תפיסת עולמה, או שאנו עתידים להסתחרר בין צעדים בוני חירות ושגשוג, לבין צעדי פופוליזם סוציאליסטי שיסכל את השפעתם ויטמון זרעי פורענות?
השבוע שעבר נפתח בצעד כלכלי משמעותי ביותר: פתיחת שמי התעופה לתחרות. חיכינו לכך מזמן. אך אליה וקוץ בה: אל-על הצליחה לגבות מחיר, והמדינה תכסה את הוצאות האבטחה שלה. חברת התעופה (הלא-לאומית כבר מזמן) טוענת שהיא כפופה להוראות בטיחות שכופה עליה המדינה, ולכן עליה להשתתף בהוצאות. מה נאמר? צודקת. אך מה עושה המדינה? במקום לבטל את ההוראות ולתת לאל-על למצב את עצמה כחברה הבטוחה בעולם על חשבונה ועל חשבון הטסים בה, היא משלמת עבור אבטחתה. האבסורד ברור: מי שמעדיף לטוס בחברה אחרת משלם גם עבור כרטיסו וגם עבור הוצאות הביטחון של אלו שבוחרים לטוס אל-על; יתר-על-כן, משלם גם מי שכלל לא טס. ובכל זאת, בסך הכל, המצב ללא ספק טוב משהיה, ולשר ישראל כץ מגיעה תודה ממיליוני האזרחים העוברים בנמל התעופה.
גם שר הכלכלה נפתלי בנט שירת השבוע את אזרחי ישראל כשהחליט להפסיק את הדרישה לתקינה ישראלית עבור מוצרים מסוימים העומדים בתקן מערבי. התקינה הכפולה מייקרת ומונעת ייבוא, בכך היא מאפשרת ליצרנים מקומיים להוריד איכות ולהעלות מחירים. יש עוד מקום נרחב לעשייה בתחום החסמים לטובת הצרכן הישראלי, אך הסימנים שמשדר בנט מעודדים.
בקרוב יתחיל הלחץ האינסופי של התעשיינים: היצואנים רוצים סבסוד בצורות שונות (כולל שמירה על שער הדולר), היבואנים והיצרנים למשק המקומי דורשים הגנה מתחרות מקומית ובינלאומית. התעשיינים, בוודאי אלו המאוגדים בקרטלי "מועצות" שונות ומשונות, יודעים היטב להציג את פירות הסבסוד, התכנון והפיקוח (שמשמעותם חלוקת העוגה בין מספר שחקנים מצומצם), אך כשמסתכלים על התמונה הגדולה, מתברר שכמעט בכל מקרה התערבות הממשלה פועלת לטובת מגזר מצומצם, ולרעת המשק והצרכנים.
לפיד, עשה לנו ילד!
נפתח בביקורת: החלטת שר האוצר יאיר לפיד לנאום את נאומיו החשובים מחוץ לכנסת, בתואנה שבכנסת יש קריאות ביניים והפרעות, איננה ראויה. כדאי ללפיד לראות נאומים של ראשי ממשלה בפרלמנט הבריטי; קריאות, התנצחויות, הפרעות, שריקות, צעקות, ומה לא. זו הדמוקרטיה, ואין בלתה. תפקידה של האופוזיציה לצעוק ולהפריע, ותפקידו להגחיך אותה. בסך-הכול, למרות התרגשותו בנאומו הראשון, הוא עשה זאת היטב. אולי כדאי שחברי סיעתו יהיו בכנסת בזמן שהוא נואם, כדי לשמש כוח נגד להפרעות החרדים והשמאל.
במיוחד מצערת ההחלטה של לפיד משום שבנאומו נשזרו מספר משפטים נפלאים, שכדאי גם לחלק לא מבוטל מחברי סיעתו לשמוע:
אני רוצה להזכיר לך עוד דבר: הגוף שאחראי לפרנס ילדים נקרא: ההורים שלהם. נקרא: ההורים שלהם. כשאתה מביא ילד לעולם הזה … אתה האדם הראשון שאחראי עליו. להביא ילד לעולם הזה זו אחריות כבדה, ואתה צריך להביא ילדים לעולם הזה לא מתוך הנחה שאנשים אחרים יפרנסו אותם, אלא מתוך הנחה שזו חובתך לפרנס את ילדיך … אנשים צריכים לקחת אחריות על ילדיהם. זה חלק מהורות. אנשים צריכים לקחת אחריות על ילדיהם.
דברים חשובים, וטוב שהגענו לזמן בו שר אוצר בישראל אומר אותם בפירוש בכנסת ישראל.
אכן, מדינת ישראל היא לא בן-זוג או הורה, אין זה תפקידה להחליף את המשפחה והקהילה, והיא איננה ארנק פתוח עבור מי שלא עושה חשבון. אין זו גישה חסרת סולידריות. ההפך הוא הנכון. הסולידריות היא הראשונה להיפגע כאשר המדינה כופה אותנו לתמוך – על חשבון ילדינו שלנו – במי שפעלו בחוסר-אחריות מודע. כיצד תהיה סולידריות כשיש מי שמשתמשים בכוח הכפייה של המדינה כדי לקחת את כספנו כפיצוי על מחדליהם? ועוד, מדוע הם משוחררים מסולידריות כלפינו, כלפי עמלנו, בחירותינו, חסכנותנו, ואחריותנו?
האמת הפוכה ממש. המדינה המתערבת פוגעת בסולידריות. במצב בו כל יחיד ומשפחה יודעים מה שייך להם ולמה הם אחראים, הסולידריות מתעצמת. במקום יחסים כלכליים מלאכותיים וכוחניים בחסות המדינה, נפתח פתח לדיאלוג שלא על בסיס כספי, ומופיעים הרבה יותר עזרה הדדית התנדבותית, שיתופי פעולה תרבותיים, נדיבות ונדבנות. יש לטענה זו – המנוגדת לאינטואיציה הסוציאליסטית-ישראלית השכיחה המזהה סולידריות עם סוציאליזם – בסיס אמפירי מסוים, כאשר מתברר שלאמריקנים, המעדיפים חירות על-פני מעורבות ממשלתית, גאווה לאומית גדולה יותר מאשר לאזרחי מדינות רווחה בולטות באירופה, ואזרחים במדינות חופשיות יותר נוטים לתרום מממונם הרבה יותר מאזרחים במדינות רווחה מובהקות.
על נאום לפיד אמר השבוע ליכודניק קפיטליסט אחד, שהוא מקווה שלפיד עושה ילדים בעצמו, מפני שזו הפעם השנייה בעשור האחרון שמשפחת לפיד מצילה את ישראל מן הנזקים הכלכליים שחולל הליכוד (שהם כמובן קלים ממה שהיה מחולל השמאל הפרוגרסיבי). ב-2003 אפשר טומי לפיד לבנימין נתניהו להציל את המשק, עשר שנים לאחר מכן נקרא אל הדגל בנו יאיר. בעוד עשר שנים נזדקק כנראה ללפיד נוסף, נתפלל שיאיר הוא בנו של אביו גם במובן זה.
ניתן רק לקוות שלפיד ידע להטיל על כתפי ההורים גם את האחריות בנושאי חינוך. זה נושא רגיש, משום שבינתיים מסתמן ששי פירון, מספר שניים של לפיד, אינו ליברלי במיוחד, ולא חש בנוח עם העברת האחריות לחינוך מן הממשלה לאזרחים. כל בעל שכל ישר מבין עד כמה מופרך לצפות ממשרד ממשלתי אחד לנהל בהצלחה מאות-אלפי מורים ומעל למיליון וחצי ילדים ותלמידים שונים ובעלי צרכים ורצונות מגוונים. אם פירון לא יבין זאת, צפויה לו קדנציה שגרתית, בה יחלוק את גורל קודמיו וימשיך לדרדר את תלמידי ישראל (תוך ניסיון להסתיר את הירידה באמצעות הקלות לתלמידים), במקום לעשות את הדבר היחיד האפשרי לשיפור המצב: לצמצם את תחומי האחריות והוצאות הענק של משרדו, ולהעביר כמה שיותר אחריות להורים ולמנהלים.
עננים מתקדרים בשמי הצמיחה?
לצד הבשורות הטובות צצו השבוע גם מספר סימנים מדאיגים. הממשלה נלחצת לפעול באופן שלילי בתחומי החלב, הספרים, והדבש. שלוש הרפורמות פועלות לטובת הקרטלים הרלוונטיים, אך יעלו את המחירים לצרכן ויפגעו בשוק. גם חוק ההסדרים הקרב סובל מסכיזופרניה, ולצד הצעות שיקלו על חיינו, הוא מציג כמה רעיונות של "שוויון בכפיה" ורגולציה מופרזת, השייכים למאה שעברה, אם לא לזו שקדמה לה.
סימן מדאיג נוסף הוא הרעיון להעלות את מס החברות והמס על עבודה. שני המיסים הללו למעשה מושתים על עסקים, ומשמעותם תהיה פגיעה ביכולת התחרות הבינלאומית של ישראל, לצד ירידה בתעסוקה ובהכנסות החופשיות במשק. מוטב בהרבה להטיל קיצוץ עמוק יותר בהוצאות הממשלה. לממשלה עדיין אינספור הוצאות מיותרות והוצאות שהאזרחים צריכים לשאת בהם בעצמם לפי צריכתם. כדוגמא למקרה הראשון נציין את הוצאות הממשלה בתחומי התיירות והתרבות, וכדוגמא למקרה השני נציין את הון העתק המושקע במדעי הרוח והחברה בישראל, שאין לו כל הצדקה מבחינת רמתם ורמת השירות וההשכלה שהם נותנים לסטודנטים (ולראיה, כמעט אף אדם לא היה מוכן לשאת בעלות הממשית של הלימודים הללו).
ובכל זאת, בסיכום המעשים בפועל אזרחי ישראל יכולים לנשום השבוע לרווחה: הקואליציה המעניינת והנדירה שלנו פותחת ברגל ימין.
דווקא טוב שהוא נואם מחוץ לכנסת. מדובר על נאום ארוך וחשוב שמיועד לציבור דבר ראשון, על מנת שיוכל להפנים למה ומה הולך לקרות פה בשנים הקרובות. אתה חושב שבגלל איזו תיאוריה על דמוקרטיה, הוא צריך לתת לכמה טמבלים להפריע לו ולגרום, בדיוק בשביל זה, למיליונים להבין אותו הרבה פחות טוב.
מדובר בתשובה להצעות אי-אמון של האופוזיציה, אבל ניחא. מעריצי לפיד לא מתעניינים בעובדות ממילא.
אני נקרע בין סלידתי לחוק המטופש של לימור לבנת לבין תחושתי שההשפעה הקודרת שלו על תפוקת "ספרות ישראלית" אולי אינו דבר רע .לתרבות החברה הישראלית