ביקורת תיאטרון: "הקבר ביער", תיאטרון אספקלריא

לרגל יום השואה העלה תיאטרון 'אספקלריא' הצגת יחיד על-פי הפואמה "הקבר ביער" מאת אורי צבי גרינברג. ביקורת

במהלך השנים הובילו נסיבות שונות לדחיקתו הכמעט מוחלטת של אורי צבי גרינברג, המשורר המונומנטלי ואחד מחוזי השואה, מהתודעה הציבורית. לרגל יום השואה, העלה תיאטרון 'אספקלריא' הצגת יחיד המבוססת על הפואמה "הקבר ביער", שפורסמה בשנים שלאחר השואה, בה ביקש אצ"ג להציף את נושא הנקמה. התוצאה לא מאכזבת. ביקורת

תאהבו או תשנאו אותו, אי-אפשר להישאר אדיש מול ההתנסחות החריפה, רבת העוצמה וההשראה, של המשורר הגדול, ויש אומרים "נביא" שחזה את השואה, אורי צבי גרינברג (אצ"ג). אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שפתחתי ספר שלו. היה זה לאחר מות סבה של אשתי, עו"ד שלמה קרמר, אידיאולוג, איש אצ"ל וממייסדי תנועת-הנוער המזרחי, כשעברתי על הספרייה שהותיר אחריו ומצאתי את הספר רחובות הנהר/ספר האיליות והכח (שוקן, 1951). כל שביקשתי היה לרפרף כדי להתרשם, אך בכל פעם שנחו עיני על עמוד מסוים, לא יכולתי להפסיק לקרוא. המילים מתחברות למשפטי זעם נוקבים, ההולמים בך ללא רחם.

בתוך רחובות הנהר מופיעה הפואמה "הקבר ביער", אותה ניתן להגדיר כקינה הסובבת סביב נקמה. זהו למעשה שיר ארוך המורכב מארבעה חלקים ומגולל את סיפורו של איוון בן סטפן, גוי פולני הרדוף על-ידי רוחו של יהודי אותו רצח ביער בתקופת הכיבוש הגרמני. בפרקים הראשון והשני שמח איוון על היעלמות היהודים מכפרו חילצ'יץ' ומהעולם בכלל ("טוב בעולם שאין בו יהודים"), וכן על הרכוש היהודי שנפל לידיו ("זה אני, זה שלי והכל זה שלי!"). הפרק השלישי מתאר את וידויו של איוון הרדוף בפני אלוהיו, ובו הוא מפרט את מהלך הרצח. איוון מתאר כיצד רגע לפני שעשה ליהודי "חיק בצוואר – באולר" הלה סיפר לו על סיטואציה דומה שהתרחשה בעבר ובה יהודי שנרצח ביער רדף את רוצחו עד כי זה השתגע ולבסוף בא על עונשו. הפרק הרביעי והאחרון מתאר כיצד בנו של היהודי, שהצטרף לפרטיזנים לאחר שמשפחתו ושאר יהודי העיירה נרצחו, דורש נקמה מאיוון ולבסוף עולה לירושלים.

תיאטרון 'אספקלריא' מחדש את אצ"ג

לרגל יום השואה העלה תיאטרון 'אספקלריא' את הצגת היחיד "הקבר ביער", בכיכובו של השחקן ומנהל התיאטרון חגי לובר. על-אף תפאורה דלת-תקציב וסאונד חובבני (פסקול קופץ), הצליח לובר לשאוב את הקהל לתוך הסיפור. הוא עמד באתגר המעבר מן הטקסט אל הבמה, והצליח לעורר את התחושות הקשות בקרב הצופים, ממש כפי שביקש אצ"ג לעשות אצל הקורא.

אין להקל בהצלחה זו ראש, הן בשל תוכנה המכביד של הפואמה והן בשל הקושי שבמעבר מדמות לדמות, וישנן ארבע כאלה. שלושת הפרקים הראשונים בפואמה נאמרים מנקודת מבטו של איוון בן סטפן, ובתוכן סיפורו של הקרבן היהודי המספר על יהודי אחר ועל רוצחו. גם אם לא תמיד היו המעברים של לובר חדים לגמרי, עדיין ניתן לומר כי הוא ביצע אותם באופן משכנע.

משורר דגול והאיש שחזה את השואה. אורי צבי גרינברג

כצאן לטבח

ההצגה נוגעת בנקודות רבות הראויות לדיון: יסודות ואופי האנטישמיות, היהדות הגלותית, היחסים בין יהודים וגויים, ועוד. בשל קוצר היריעה נציין רק נקודה אחת המהווה, לעניות דעתי, את שיא הביקורת והכאב של אצ"ג ביחס ליהודי הגלותי ולהתנהלותו נוכח פני רוצחו.

המקרה מתרחש בשלב הסיפור-בתוך-סיפור, כאשר היהודי מספר לאיוון את המעשייה על הרצח שאירע בעבר. בפאנל שנערך אחרי ההצגה, כשהסביר את השקפתו ביחס לפואמה של אצ"ג, התייחס לובר לנקודה זו:

היהודים בסיפור מבקשים להעלות כל הזמן את עניין המוסר מול המרצחים שלהם. אבל אין להם כלי ביטוי ליישם את המוסר הזה. אחד מכלי הביטוי הוא, מה לעשות, האחיזה בחרב. אחד הרגעים הקשים בהצגה הוא כשהגוי מוריד את הגרזן שלו וזורק אותו לרגלי הז'יד "ואיננו חושש כי יאחז בו הז'יד". זאת אומרת, זה דיבורים, זה מילים, זה ציפורים באוויר, שעם כל החשיבות שלהם אין כלי יישום … בסופו של דבר הכלים המעשיים לביטוי המוסר הוא העלייה של הבן לירושלים. לכן גם במשחק השתדלתי להדגיש את ההבדל בין הדמויות אבל בלי לשפוט אלא יותר לתאר מצב … [רצח הגוי על-ידי הבן] הוא גאולת דם במובן של צדק … לכן אני חושב ששני הדברים הם הנקמה.

הפואמה "הקבר ביער" נוטפת אשמה וביקורת כלפי היהודי הכנוע, זה שמושיט את צווארו לגוי הרוצח ולא חושב לרגע להיאבק בו. גם הפרק הרביעי בו דורש הבן הפרטיזן את נקמתו, מתואר בהתחלה כאילו אין זו אלא משאלת לב, ורק בהמשך הסיפור מיטשטש ההבדל שבין דמיון למציאות, כמעין ביקורת על-כך שהיהודי יכול לדמיין את הנקמה אך לא לבצעה בפועל.

חגי לובר כאיוון בן סטפן. צילום: תיאטרון אספקלריא

כלוא בגבולות המגזר

נקודה נוספת ראויה להתייחסות. תיאטרון 'אספקלריא' מגדיר עצמו כ"תיאטרון יהודי", שהוקם במטרה "להעלות מחזות מתוך עולם הערכים היהודי", ובכך למלא חלל "בעולם התרבות העכשווי הישראלי". בתרגום חופשי: מדובר בתיאטרון מגזרי, בין אם בכוונה ובין אם לאו.

כבר עם הכניסה לאולם, קשה להתעלם מההרגשה שנכנסת לפעולה בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. הקהל הורכב רובו ככולו מהמגזר הדתי-לאומי, כולל אישי ציבור מפד"לניקים מכל הדרגים, וח"כ ניסן סלומיאנסקי, שהגדיל עשות והעביר דבר תורה מפרשת השבוע כהקדמה להצגה. הפאנל שנערך לאחר ההצגה בהשתתפות הרב יובל שרלו, עו"ד יורם שפטל, פרופ' מירון איזקסון וחגי לובר, רק העצים הרגשה זו; המשתתפים הלא מגיעים, פחות או יותר, מאותו המחנה, והדיון, בהתאמה, לא יצר די פולמוס ועניין.

במידה מסוימת, הרכב הקהל משקף כיצד גם אחרי כל-כך הרבה שנים אצ"ג עדיין לא התקבל בקהל הרחב. עוד במהלך שנות ה-30 וה-40 הוקע והוחרם אצ"ג בשל הצטרפותו לתנועה הרוויזיוניסטית. יוצא דופן היה רחובות הנהר (1951), בו נגע אצ"ג בנימי נפשו הדואבת של עם ישראל המלקק את פצעי השואה הפתוחים, ולכן זכה בהכרה מסוימת ואף בפרס ממלכתי.

אך מסתבר שעד היום, שנים לאחר שעלה הימין לשלטון, לא הצליחה שירתו של אצ"ג לפרוץ את הגבולות, ונותרה נחלתם של מגזרים מסוימים בלבד. חבל שכך. בעיקר משום שכיאה לאצ"ג, הצליח תיאטרון 'אספקלריא' להעלות הצגה קשה ועוצמתית, מעוררת מחשבה ותובנות, המבוצעת בצורה מרשימה ומשכנעת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. אשמח לצפות בהצגה. היכן ניתן לראותה. האם השחקן הוא אוהד קנולר או חגי לובר. האם היא מתאימה לתלמידים\
    תודה גילה?

  2. ההצגה עולה במוצ"ש הקרוב למקרה שאתם עוד מעוניינים 🙂