ים, ידע וקרבות: חיל-הים מנצח 0:40 במלחמת יום כיפור

עם תקציב זעום, מצבת כלים קטנה, ומול ציי אויב עדיפים פי כמה, התחיל חיל הים את ההכנות למלחמה לפני כולם. בהינתן האות, הושמדו עשרות משחתות אויב. לא הכל היה שחור ב-1973

מוכן לפני כולם; ספינות חיל הים, 1979. צולם: לע"מ
בתודעה הישראלית מלחמת יום-הכיפורים נתפסת כטראומה שזעזעה את אמות הסיפים במדינה. הכשל המודיעיני ומשבר האמון הגדול בקברניטי המדינה, לצד ריבוי הקורבנות היחסי והאבל הלאומי הכבד, מכתיבים את הזיכרון הלאומי ביחס למלחמה. מה גם שמעיב עליה זוהרה של מלחמת ששת-הימים. אך לא הכל היה שחור משחור במלחמת יום-הכיפורים; בולט לעין היוצא מן הכלל: חיל-הים הישראלי. תפקודו יוצא הדופן של החיל הקטן, שהשיג השפעה מכרעת במערכה הימית ואשר מהלכיו נלמדים בבתי-הספר לאסטרטגיה צבאית במדינות העולם, ראוי להיות מסופר שוב ושוב.

חיל מקוצץ אך חכם

נזכיר לרגע את ההקשר הרחב שבו מתרחשים האירועים. לאחר מלחמת ששת-הימים, שבה הזירה הימית לא שיחקה תפקיד משמעותי, סבל חיל-הים מקיצוץ עמוק בתקציב. משרד הביטחון והצבא ריכזו את עיקר המשאבים בזירה היבשתית והאווירית, וערב מלחמת יום הכיפורים תקציבו של חיל-הים עמד על 6% בלבד מתקציב הביטחון.

בשלב זה, במצבת הכלים של חיל הים לא היו כלל משחתות, וגם שתי הצוללות הקיימות הוצאו משירות. במטה החיל, הנתון בסד תקציבי לוחץ, מבינים שלא ניתן לרכוש ולהחזיק כלים יקרים כאלה, ולכן בניין הכוח בחיל מנותב לפיתוח עצמי של אמצעי לחימה בעלי עליונות טכנולוגית, והתרכזות בקניית כלי שיט קטנים ומהירים. ההנחה הייתה כי יכולת טכנולוגית טובה תוכל לתת מענה לעדיפות המספרית המוחלטת של כלי השיט של האויב, ושעל-ידי רכישת כלים קטנים ומהירים, החיל יוכל להשיג שליטה במרחב הימי הכולל.

בשנים שקדמו למלחמה פיתח חיל-הים מערכות רבות ומגוונות של לוחמה אלקטרונית, אשר נועדו לסייע לספינות-הטילים (סטי"לים) בהתמודדות עם הטילים הסובייטיים של הצי המצרי, שבהיותם בעלי טווח גדול מזה של טילי ה'גבריאל' הישראליים, הקנו למצרים עליונות ימית. הפיתוחים כללו אמצעי גילוי, ניווט וטשטוש, שאפשרו לספינות להתחמק ממכ"ם האויב, לחדור לעומק השטח, להטות את טילי האויב ולצמצם את המרחק בין הספינות עד לטווח היעיל של טילי ה'גבריאל'. גישה זו הייתה שונה באופן מהותי מגישת הסיור ההגנתי בעידן המשחתות. הרציונל האסטרטגי היה מהפכני.

במקביל לתהליך הפיתוח וההצטיידות נכנס חיל-הים לשגרת אימונים אינטנסיבית של תמרונים ימיים, כדי להטמיע את שיטות הלחימה החדשות. בנוסף, במטה החיל שוקדים על תכניות התקפיות רבות לעת פקודה.

כך, ב-1973 חיל הים קטן אך יעיל, מהיר, מתורגל ובעל עליונות טכנולוגית. מולו ניצבים הצי הסורי והצי המצרי, עם 12 צוללות ועשרות רבות של סט"ילים, משחתות, ספינות טורפדו וכלי שיט רבים נוספים. עדיפותם של המצרים והסורים משמעותית הן בכמות הכלים הן בגודלם.

שעת המבחן: צפירות אזעקת מלחמת יום כיפור

בימים שקדמו למלחמה התקבל מידע רב אודות ההכנות הקדחתניות של המצרים והסורים. כל מערכי המודיעין של צה"ל קיבלו מידע דומה, אך הפרשנות היתה שונה; במספן המודיעין של חיל-הים הגיעו למסקנה שהמלחמה בפתח בסבירות גבוהה. על-אף שעלו בתוהו כל נסיונותיו של ראש מספן המודיעין לשכנע בכך את ראש אמ"ן, העובדה שמספן המודיעין היה מערך בעל עצמאות יחסית אפשרה לחיל-הים לקבל החלטות אוטונומיות. כאשר מפקד חיל-הים, האלוף בנימין תלם, קיבל את הערכת המודיעין של החיל, הוא הורה על הכנות כוללות לתרחיש האפשרי.

בפועל, חיל-הים החל את ההכנות למלחמה 48 שעות לפני שאר הצבא. כל החופשות בוטלו וכל כלי השיט הוכשרו ללחימה. יומיים לפני פרוץ המלחמה נערכו תמרונים מקיפים לתרגול שיטות הלוחמה הטקטיות שפותחו והוטמעו בחיל במהלך השנים. לאחר שכלל יחידות וספינות החיל נדרכו לכוננות שיא, החל חיל הים הישראלי, כבר בבוקר המלחמה, לשלח את כליו למרחב. בשעה 14:00 נשמעו האזעקות המפתיעות ברחבי הארץ; שלוש שעות בלבד לאחר מכן, בשעה 17:00, חיל-הים כבר הגיע לפריסה מלאה והיה מוכן להתקפה. עם פרוץ הקרבות היה החיל ערוך ללחימה יותר מכל גוף אחר בצה"ל, בהפרש ניכר.

בתפישה האסטרטגית של המטכ"ל, חיל-הים לא היווה זרוע התקפית. משימותיו היו אבטחת שיט חופשי לישראל וממנה, והגנה על הנמלים וחופי הארץ מפני התקפות אויב. למרות ייעודים הגנתיים אלו, מפקד חיל-הים החליט לבצע את משימותיו בדרך יוזמת והתקפית. במטה חיל-הים הגדירו את המטרה המרכזית של החיל כך: השמדה כוללת של המערכים הימיים, הסוריים והמצריים, עמוק ככל הניתן במים הטריטוריאליים שלהם, קרוב במידת האפשר לנמלים ולבסיסים.

אש בצפון ובדרום!

ההתקפה הישראלית נפתחה באישון לילה, שעה שאפשרה ניצול של כל גורמי ההפתעה וההטעיה. הכוח הימי חולק לשתי גזרות הלחימה, המצרית והסורית. בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר נערך קרב לטקייה מול הצי הסורי, וקרב פורט-סעיד מול הצי המצרי. בשתי הקרבות נחל חיל-הים הישראלי נצחון מוחלט. קרב לטקייה היה קרב הסטי"לים הראשון בהיסטוריה, והוא נלמד בבתי-הספר לאסטרטגיה ימית במקומות רבים בעולם. לראשונה, טילי ים-ים הפכו להיות גורם מרכזי בזירת הלוחמה הימית, במקום תותחים ואמצעים אחרים. בקרב זה הושמדו בזה אחר זה חמישה סטי"לים סוריים. לכוחות הישראלים לא היו אבדות.

הורה על גיוס חרום 48 שעות לפני אזעקות הצופרים; האלוף בנימין תלם (משמאל) מברך צוות סטי"ל טרם יציאתו להפלגה. 1973. צילום: קודקוד צהוב

אחרי הקרבות הראשונים, הצי המצרי והצי הסורי נרתעו מנקיטת יוזמה התקפית עד סוף המלחמה. הצוללות המצריות שיצאו לבצע סגר ימי על ישראל נקראו לבסיסן כדי לסייע בהגנת החופים המצריים מפני התקפות חיל-הים. באופן תיאורטי, לו חיל-הים לא היה שש אלי קרב וחותר למגע, הוא יכל להימנע כמעט לחלוטין מהמשך הלחימה בגזרתו עד לסוף המלחמה. נתיבי התחבורה הימית בגזרת הים התיכון היו פתוחים כעת, ולא נשקפה סכנת התקפה של צי האויב על חופי ישראל. אלא שבחיל-הים סברו שניצחון עובר דרך השמדה מלאה של הצי היריב. ואגב, חיל הים, שהיה ער לקרבות הקשים וללחץ הכבד המופעלים בכל זירות הלוחמה היבשתיות, לא ביקש כל סיוע אווירי לכל אורך המלחמה, למעט הלילה הראשון.

"ארדוף אויביי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם"

מהלילה השני והלאה, חיל-הים לא פיצל יותר את כוחותיו. בכל לילה רוכזה מירב העוצמה בגזרה אחת, תוך הזנחה יחסית של הגזרה השניה. באופן הזה יכול היה החיל להגיע ליתרון מספרי יחסי, למרות שבמצבה הכללית הכיל פחות כלים. תוך ימים ספורים של לחימה עיקשת, חלק ניכר מספינות הצי של מצרים וסוריה שכנו במצולות הים. רובן הוטבעו בקרבות ימיים, והשאר נפגעו בנמלים שספגו הפצצות כבדות מספינות חיל-הים.

לוחמנותו של החיל המשיכה גם לאחר שהשיג שליטה מוחלטת במרחבי הים והבטיח את הנתיבים הימיים לישראל וממנה. כאשר החלו הסורים לעשות שימוש בטילי קרקע-קרקע, היכה חיל-הים במטרות תשתית יבשתיות. בין השאר תקף את מסוף הדלקים בנמל בניאס הסורי, וגרם לשיבושים באספקת החשמל והדלק בכל סוריה, כולל בחזית. חיל-הים המשיך את הקו הלוחמני בהתקפות על מטרות חוף רבות; מוצבים, בסיסים, סוללות טילים ותותחים רבים נפגעו מטילי ספינותיו.

תוצאות המלחמה הימית היו בלתי-נתפסות. חיל-הים איבד שלושה לוחמים, ואף לא ספינת קרב אחת טובעה בקרבות הרבים. מנגד, האויב איבד עשרות רבות של כלים ולוחמים.

40:0, זו כנראה התוצאה של המערכה הימית במלחמת יום הכיפורים.

הישג מכריע נוסף של חיל-הים, למעט שקט מוחלט בחופי הארץ, היה הבטחת זרימתם של נתיבי האספקה והסחר הימיים בים-התיכון. בזכותו העבירה ארצות-הברית במהלך המלחמה אמצעי לחימה וחימוש רבים. למהלך ניתן אצלנו הכינוי המוטעה: "הרכבת האווירית"; נוכח העובדה ש-95% מהרכבת ה"אווירית" הגיעה דרך הים, השם תמוה למדי. האמריקנים התנו את מעבר ספינות האספקה שלהן בשליטה ישראלית בים-התיכון. לולא חיל-הים, מי יודע אם החימוש היה מגיע ליעדו ומסייע לכוחות הלוחמים, ומי יודע איך הייתה מסתיימת המלחמה.

מחדלי הצמרת המדינית מונעים מימוש הצלחה

למרות הצלחות אלו, לא השכילו בצמרת צה"ל ובדרג המדיני להעמיק את ההישגים. יתר-על-כן, מסתבר כי קבלת ההחלטות בחלונות הגבוהים הביאה למחדל חמור שטרם זכה להתייחסות רצינית.

עם פתיחת המלחמה הכריזו המצרים על סגירת נתיבי השיט לישראל וממנה. רוב פריסת הצי המצרי והסורי נעשתה לצורך מטרה זו. אין שום דבר חריג בהכרזה המצרית; למהלך של מצור יש הגיון אסטרטגי רב. אם האויב לא מקבל אספקה, ממילא הוא אינו יכול להלחם לאורך זמן, והמערכה מוכרעת. כאמור, נצחונה המוחץ והמהיר של ישראל בזירה הימית מנע את המצור והשאיר את נתיבי הסחר לישראל וממנה פתוחים.

ב-8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, הכריז משה דיין בישיבת הממשלה שייתכן ואנו עומדים בפני חורבן הבית השלישי. ואכן, צה"ל הצליח בקושי להחזיק מעמד בחלק מהמוצבים והיה בנסיגה ברוב החזיתות. חיל-האוויר ספג אבדות כבדות והמצב היה בכי רע. אלא שבשלב זה חיל-הים כבר יכל להטיל בעצמו מצור על נתיבי השיט המצריים, מהלך מתבקש בתגובה לניסיון המצרי להטלת מצור ימי על ישראל, ובעל חשיבות אסטרטגית.

אך למרבה המבוכה, שלא לומר החרפה, ישראל נמנעה מלהכריז על מצור ימי כנגד אויביה, ובהוראה מגבוה נאלץ חיל-הים שלא לפעול כנגד אוניות סחר. ספינות משא סובייטיות עמוסות אמצעי לחימה נכנסו באין מפריע לחופים הסוריים והמצריים, למרות שחיל-הים יכל למנוע זאת בנקל. במהלך המלחמה הועברו מברית-המועצות למצריים וסוריה 65 אלף טונות של ציוד לחימה, 50 אלף טון מתוכם באמצעות תעבורה ימית! וזאת בזמן שהמצרים מונעים ממכליות נפט ישראליות לעבור דרך ים סוף, כחלק מניסיון הטלת המצור על ישראל. נתיב זה, אגב, נשאר סגור עד לסוף המלחמה.

הסיבה לאי-הטלת המצור הימי היתה חשש מעימות מדיני עם השלטון הסובייטי. טיעון קצת תמוה – לחשוש מעימות דיפלומטי עם מדינה שמסייעת בניסיון פעיל להחריבך – ועל רקע אפשרת ל"חורבן בית שלישי", מדובר בחוסר-אחריות שערורייתי. קשה למצוא דוגמאות לאורך ההיסטוריה בהן צבא מאפשר לצבא היריב להתחמש תוך כדי מלחמה בשעה שהוא יכול למנוע זאת. שליטה על נתיבי תחבורה היא מאז ומעולם יעד אסטרטגי ראשון במעלה והתחלת ההכרעה. מאז ומתמיד צבאות היו נכונים להקריב הרבה כדי לשלוט בנתיבי התחבורה או לשתקם. מסילות הברזל, גשרים ודרכים ראשיות, היוו מוקדי הפצצות וכיבוש בכל מלחמה. הצי הגרמני האימתני במלחמת העולם השנייה, השקיע את כל כולו בהטבעת ספינות אספקה אנגליות, שנשלחו כתגבורת לרוסים. המצור הגרמני על בריטניה כמעט הביא לקריסתה.

הפקת לקחים

הלקחים הרבים מהמערכה הימית במלחמת יום הכיפורים מדברים כמעט בעד עצמם. ההימנעות משאננות ערב המלחמה. בניין הכוח והטמעת אסטרטגיה מנצחת. פיתוח טכנולוגיות מתקדמות. שגרת אימונים אינטנסיבית. כל אלו עשו את ההבדל. לא תמיד הגודל וכמות הלוחמים קובעת, לפעמים זו דווקא האיכות והיעילות.

אך מעל לכל, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ודומה שנטילת היוזמה ההתקפית והחתירה המתמדת למגע עם האויב, אשר שיתקו לחלוטין כל יוזמה מצד הסורים והמצרים, היא הלקח המרכזי שראוי להפיק לימים אלו. במהלך המלחמה הגיע למטכ"ל דיווח על נוכחות סטי"לים ישראליים מול לטקייה בצפון הרחוק של סוריה. הרמטכ"ל דוד אלעזר יצר קשר מיידי עם מפקד חיל-הים האלוף תלם, ושאל אותו "מה אתם עושים בלטקייה?", תשובתו של תלם היתה: "מגינים על חופי המדינה".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

26 תגובות למאמר

  1. תודה רבה אליה, מרתק. קראתי ספרות רבה על מלחמת יום כיפור ולא הכרתי חלק ניכר ממה שכתבת.

  2. סיפורו של חיל הים הוא אכן יוצא דופן במלחמת יום הכיפורים. אך הוא עדיין מראה על חולשותיו של צה"ל במלחמה זו – העדר שיתוף פעולה בין הכוחות. במלחמה כל חיל נלחם לבדו, ללא שילוב כלל הכוחות לכלל מארג אורגני יעיל, שיביא לידי ביטוי את עוצמת השילוב בשדה הקרב. כך, החי"ר נלחם לבדו, הטנקים ללא חי"ר, וחיל האויר היה שקוע בתוכניות של עצמו (כמובן שהיה סיוע של חיל האויר לחילות היבשה, אך הוא לא היה אורגני ליחידות בשטח). גם חיל הים לא נמלט מלחימה לבדו, והשפעתו לא באה לידי ביטוי בשדה הקרב. החיל היה יכול להשפיע על הקרבות היבשתיים, שהיו החשובים יותר במלחמה, ולמנוע את הצורך להבקיע את מערכי המצרים כדי להגיע לעורפם. החיל יכל היה להוביל גייסות ולהנחיתם בעורף האוייב, בכל גזרות הלחימה, ובכך למנוע מכוחות הקרקע בחזיתות הראשיות לשבור את הראש מול האויב. כמובן, שאין זו אשמתו הבלעדית של חיל הים.
    בנוגע לחשש לעימות עם הסובייטים כתוצאה מהטלת מצור ימי על סוריה ומצרים. מעניין אם היה זה דיין שהטיל את משקלו נגד מצור ימי. יש לזכור שגם במלחמת ששת הימים דיין התננגד לפעולה קרקעית נגד סוריה מתוך חשש מהסובייטים. ניתן להניח שלהשפעת התגובה הסובייטית במלחמת סיני ב-1956, היתה השפעה רבה על תפיסתו את הסובייטים מאותו זמן, ומכאן חששו להגיע לעימות איתם.
    באשר לאספקה האמריקנית דרך הים. עד כמה שאני זוכר היא לא הספיקה להגיע במהלך המלחמה, אלא לאחריה, או ממש לקראת סיומה, ולא הייתה לה השפעה רבה על הלחימה. תקנו אותי אם אני טועה.

    1. בתגובה לשלמה,
      אכן, דיין חשש מעימות עם הסובייטים כבר ב-1967, אבל גם ב-1970, עת החלו ליטול על עצמם את ההגנה על שמי מצרים בעקבות הפצצות העומק של חיל האוויר. באפריל 1970 הורה דיין להפסיק את הפצצות העומק ולהימנע מעימותים עם הטייסים הסובייטים. רק ב-30 ביולי 1970, לאחר שהופלו 6 מטוסי "פנטום", אישר דיין לטייסינו לארוב למטוסים סובייטים ולהפילם ואכן 5 מטוסים מוטסים בידי טייסים רוסיים הופלו בידי טייסינו באותו יום. בריה"מ רטנה אמנם אבל דווקא לחצה על נאצר לאמץ את מתווה הפסקת האש של וויליאם רוג'רס, שר החוץ האמריקני.
      בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים מנע דיין גיוס מילואים ואף ביטל את התקפת המנע נגד צבאות מצרים וסוריה מחשש מפני כעס אמריקני דווקא ולא סובייטי, אבל כמו שכתבת בצדק, כמו שבן גוריון היה בטראומה מהתגובה הסובייטית ב-1956, גם ב-1973 חשש מפני תגמול סובייטי ישיר אם תוטבענה ספינות סובייטיות שהובילו נשק למצרים וסוריה. כמובן, היום ידוע כי בריה"מ דווקא הפנימה את הקרב האווירי של 1970 והבינה שישראל לא תהיה מטרה קלה לפגיעה, אבל כלפי חוץ רטינות סובייטיות הביאו לסיום התקפת הנגד לעומק סוריה ב-13 באוקטובר וגם להמשך הזרמה בלתי מופרעת של נשק חדיש לצבאות ערב במהלך מלחמת יום הכיפורים.
      אגב, המצרים כן עשו ניסיון לפגוע פעמיים בספינות בדרך לישראל, פעם אחת ב-7 באוקטובר בים סוף ופעם שניה ב-21 באוקטובר ליד כרתים. בשתי הפעמים השתמשו בצוללות ושתי הפעמים נכשלו.

  3. כן נחמד לקרוא ולהיזכר עם אני לא טועה בני תלם על הסטיל אח"י סופה

    1. אכן בני תלם מופיע בתמונה ואולם יחד איתו מופיע צוויג מפקד גנק ,ושחף מפקד מחלקת נשק ואלוש נגד הספינה , והספינה הינה אחי רשף שגם ירתה את הטיל הראשון ופגעה במקשת סורית במלחמת יום כיפור

  4. מאמר חשוב למשל המשקל של העצמאות היחסית של חיל הים לגבי ההתארגנות שלו ערב המלחמה מתוך הנחה שזו עומדת לפרוץ. רצוי היה לציין גם את הלחימה של שייטת 13, הקומנדו הימי, ולהדגיש כי תכנון ספינות הטילים על המערכות השונות שלהן החל כעשור לפני המלחמה, בראיה ארוכת טווח ונכונה של הלוחמה הימית. התוצאה הוכיחה עצמה, חיל הים נחל נצחון מבריק, ה"טרפלגר" שלו. כמו כן, כפי שצוין באחת התגובות, אכן החיל היה עשוי לתרום למערכה היבשתית באיגוף אנכי. היה תכנון כזה, מבצע "אור ירוק", הנחתת כוחות במפרץ סואץ כדי לחדור לעורפו של הצבא המצרי. אבל לאורך המלחמה בצה"ל דחו שוב ושוב את המבצע שלא מומש לבסוף. ה"ירוקים" ו"הכחולים" העדיפו להסתמך על עצמם במערכה הקרקעית המכרעת והיה לזה היגיון מסוים לאור המורכבות של נחיתה מהים.

  5. כ"ח בתשרי תשל"ד 24.10.1973 תאריך יום הניצחון במלחמת יום כיפור 1973. קוי הפסקת האש . . שביקשו המצרים והסורים לאור תבוסתם .
    הארמיה ה 3 המצרית מכותרת. צהל בעזרת חיל הים שלט בזירה הימית סביב הארמיה ה3 ומנע ניסיונות חילוץ ואספקה. עד להסכם הפרדה וחזרת שבויים ישראלים ממצרים.
     יום הכיפורים זכו לוחמי השייטת להשגים רבים, בין היתר, במבצע ליידי – חדירה למעגן בנמל פורט סעיד עם "חזירים" ופגיעה בארבע ספינות מלחמה: ספינת טורפדו, ספינת סיור, נחתת טנקים(נט"ק) וסטי"ל. שני לוחמים, סרן עודד אמיר ורס"ל עלי קמחי, לא חזרו ממשימתם והוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע. על מבצע זה הם זכו הראשון בעיטור הגבורה והשני בעיטור העוז.בנוסף לפעולה זו, ערכה השייטת שש פעולות התקפיות בזירת ים סוף, ובמרכזן במבצעי מגבית – הטבעת שני סטי"לים מסוג "קומאר" באזור דרוםמפרץ סואץ, האחד עם מוקשי עלוקה והשני בירי רקטות לאו (רקטת נ"ט M-72).
    . צהל שלט באויר בים וביבשה. ואחר נחתם הסכם השלום עם מצרים

  6. תודה רבה, מרתק

    לפני כמה שבועות ראיתי ראיון באלגזירה. הפרשן הערבי התייחס להסכם השלום עם מצרים כתוצאה של "תבוסת 73". אנחנו חייבים להפסיק עם ההלקאה. למרות האבידות, במלחמת יום כיפור ניצחנו: החזרנו השטחים שנכבשו, וכבשנו הלאה, הסבנו הרבה יותר אבידות משספגנו.

    זה לא עניין פילוסופי, אם הפסדנו – ההסכם עם מצרים אינו הוכחה לרצוננו בשלום, אנחנו בסך הכל נחשים צמאי דם שהוכרעו בכח הזרוע. צריך לומר מעל כל במה – הבסנו והשפלנו עד עפר את הערבים בכל המלחמות ואחרי כל התגרות. היה בידינו להחריב את קהיר ודמשק, אך בחרנו שלא לעשות כן.

    יש פה עוד עניין. ה"הפסד" ביום כיפור הוא אשליה פוסט מודרנית, סימפטום של אובדן הערכים, ולא הסיבה. בעצמאות איבדנו פי שתיים אבידות, והיא נתפסה כניצחון. לאנשים היה עוד ברור מה החשיבות של מדינת לאום יהודית, ומה כדאי להקריב עבורה. אז עוד לא הגה אף מוח מעוות את הצירוף יודו-נאצים.

  7. אכן חיל הים הוא דוגמה למה שיכול היה צה"ל הסדיר בלבד – בלי כוח
    המילואים- להשיג אם היה מוכן כראוי
    בנוגע לדיין
    ב1967 הוא אכן חשש, בצדק, מהתערבות סובייטית. אבל כשהעריך שהיא לא תתרחש אם צה"ל ייפעל מהר מול ההתמוטטות הסורית שאובחנה ביום שישי בבוקר הוא הורה לדדו מפקד פצ"ן לכבוש את רמת הגולן. זה אכן מה שקרה תוך יממה ולפני שהרוסים הבינו בכלל מה קורה.
    במלחמת יוה"כ דיין לא הכריז בממשלה על "חורבן הבית השלישי".
    במקרה הגרוע זה היה חצי משפט שהוא פלט בחצי פה בשדה דוב ליד איזה עיתונאי, שהפך את זה לסיסמת התקשורת הישראלית מאז ועד היום בכל מה שנוגע במלחמת יום הכיפורים.
    דיין היה הראשון שהבין את מה שמתרחש בחזיתות בערך יממה לפני דדו הרמטכ"ל. הוא זה שהורה ביום ראשון בערב שאין לוותר על הגולן ויש להפסיק ת הניסיונות .
    לחלץ את המעוזים
    נכון שהוא לא הפעיל לצורך כך את הסמכות שהייתה בידיו כלפי הרמטכ"ל
    ובכך הוא טעה
    צריך לזכור שכאשר דיין דיבר בטלוויזיה ביום ראשון בערב 7 אוקטובר 1973 הוא כבר יודע יותר טוב מכולם שצה"ל לא ממש מצליח בסיני ובגולן והוא גם עדיין לא יודע מה יעשה צבא ירדן מול פיקוד מרכז
    זו אכן סיבה טובה לדאגה לכל שר ביטחון
    בעניין המצור הימי שלא בוצע – לדעתי המאמר קצת מתלהב יותר מדי
    עם כל הכבוד לחיל הים – ויש המון כבוד – להטבעת אונייה סובייטית ע"י חיל הים של ישראל הקטנה יש השלכות אסטרטגיות דרמטיות על ניהול המלחמה. לכן אין מקום להשוואה למצור הימי על מעצמות כמו גרמניה או .אנגליה

  8. כוונתך לציפורי השריונר?
    לדעתי הוא היה קשנ"ר ועסק בהקמת כוחות מחוזרי חול וכאלה שהגיעו מאוחר ליחידות שלהם

    1. לא, אני מתכוון לצפורי ממודיעין חיל הים. אני אחסוך מספרי יחידות, אבל מי שהיה בלטקיה יודע. אולי הגיע הזמן לתת קרדיט לפיקוד יותר נמוך ממפקד חיל הים או מפקדי פלגות.

  9. כמה הערות:
    1. יש ככל הנראה קשר בין תפקודו הלקוי מאד של חיל הים במלחמת ששת הימים, וכן שתי המכות הנוראות שניחתו עליו קצת אח"כ – המשחתת אילת והצוללת דקר – לבין התפקוד המצוין במלחמת יום הכיפורים. נראה שדווקא חיל הים נכנס לשנים שקדמו למלחמה ללא גאוה יתירה וללא בטחון עצמי מופרז.
    2. יש לזכור שבחיל קטן כמו חיל הים, שבו כמעט כל הכוח הוא סדיר וקבע, קל הרבה יותר לשמור על כשירות גבוהה וכוננות מלאה לאורך זמן ביחס ליחידות אחרות בצבא, שכן כמעט אין צורך בגיוס מילואים.
    3. לדעתי הטענה לגבי מחדל ביחס למניעת תנועת אוניות סובייטיות היא חכמה שלאחר מעשה. בתנאים של אוקטובר 1973 סיכון בעימות ישיר מול הסובייטים היה מעשה מסוכן מאד ולדעתי הדרג המדיני החליט נכון בעניין זה. בניגוד למה שכתוב לא מדובר על עימות דיפלומטי אלא על סכנה של עימות צבאי ממשי.
    4. קצת הוצנע בכתבה מימד נוסף: רצף פעולות מוצלחות של שייטת 13 וכוחות לוחמה זעירה נוספים (ספינות דבור וכדומה)בזירת ים סוף, כולל הטבעת סטי"ל בע'רדקה ע"י צוללים וספינות קומנדו ימי, שיבוש הנחתת כוחות קומנדו ימי מצריים ע"י פשיטה על מרסה תלמאת ועוד.

  10. אהבתי את הכתבה למעט הפרשנות לגבי היסוסה של ישראל בכל הנוגע לתוקפנות כנגד הסובייטים…ברור לחלוטין שהשיקול הזה היה נבון, להגיע לעימות ישיר מולם גובל בטרוף….הרוסים לא היו מהססים לפעול ומדינת ישראל היתה מסתבכת ללא צורך….

  11. השיפוט של כבוד הכותב מעלה סימן שאלה כבד.
    האם החשש מעימות עם הסובייטים היה רק חשש מעימות מדיני?
    בהקשר הרחב, ברה"מ הייתה מעורבת צבאית במזה"ת (כפי שנכתב באחת התגובות) כבר משנת 67, וביתר עומק במהלך מלחמת ההתשה.
    בהקשר הצר, מצד אחד גירוש היועצים הסובייטיים קדם למלחמה, אך מאידך העימותים בין ה-21 ל-25 באוקטובר גרמו לאיום במעורבות סובייטית
    אשמח אם בעל מקצוע (יגיל?) ידייק טענות אלו, אך האם הכותב יכול לומר בוודאות שלא הייתה סכנת התגרות בצי הסובייטי? האם פגיעה באוניית משלוח נשק מברה"מ (אינני יודע תחת איזה דגל) לא הייתה גוררת איום או אף תגובה אלימה של צי הים השחור?
    כמו שאומרים, אני לא קובע. אני רק שואל.
    יימחל לי הכותב על שאני שופט את דבריו בלי להכיר אותו ואת הכשרתו או דעותיו, אך כימנים יש לנו נטייה להתייחס לכל החלטה פרגמטית כ"שמאלנות", בלי לבצע שיקול אובייקטיבי ומקצועי. לא זו הדרך.

  12. מחדל יום הכיפורים והמפלגה האחראית למחדל הזה לא יוצאים לי מהראש.

  13. הכתבה מאירה נקודה נכונה, אך מציינת את הטכנולוגיה ומעמעמת את רכיב התפיסה הקריטי שפותח בין 67-73. הכח של חיל הים היה בין השאר שהתפיסה הקדימה את הטכנולוגיה ולא להפך כמו שקורה כיום לרוב. המשמעות היא בין השאר שטילי הגבריאל עדיין היו נחותים מאוד ולרוב לא פגעו, חלק מאניות האויב בכלל הושמדו בתותח, אבל במכלול ידו של החיל היתה על העליונה. זאת, בין השאר בשל תעדיף מערכות השיבוש על פני מערכות התקיפה, מהלך מאוד לא אופייני בצבאות. המהפכה הזו דומה למדי למהפכה שעבר חיל האוויר לאחר מלחמת יום הכיפורים (שאפשרה את תקיפת הטק"א הסורי ב-82'). כפי שציינו לפני, שתי המהפכות הללו קשורות בכשלון של האירוע הקודם (אח"י אילת וכשלון "תגר" בהתאם).

  14. אכן מאמר אוהד ומפרסם מידע חשוב שהציבור ידע.התמזל לי להיות מפקד השייטת של הסטילים עד יולי 1973,ואכן הכיננו את השייטת במאמץ חילי לקראת המלחמה ואכן יומי ברקאי המש' ט במלחמה הפיקודו של ביני תלם קץרו חישג של נצחון מוחץ בקרבות הסטילים הראשון בהיסטוריה הימית.הנצחון
    בסיועו של קמ'ן ח"י שהתעקש בעמדתו מול ר' אמ"ן שכל הסימנים מורים על מלחמה,בסיוע המערך הטכני של אנשי הפתןח בעזרת רפאל בניצוחו של צמח חרות [חתן פרס ישראל ]לספק מערך הגנה נגגד הטילים הסובייטים, הגנה שהוכחה במלחמה

    1. מאמר מאלף,מפורט מאד ומסביר את נצחון חיל הים בחלקו המלחמה,לצערי כמו שכתבתי בפייסבוק לא הוזכר חלי הים ו7חלקו בכתבות השנה 2016,וראינו בכתבה את הנצחון המזהיר על חילות הים של סוריה ומצרים, ומה שאותי הרגיז מאד גם בכתבה זו שלא הוזכר שמו של ראש ענף מודיעין בשמו, תא"ל רמי לונץ ,שהיה סגן קצין גנ"ק בא.ח.י. יפו כשאני הייתי שם רסר גנ"ק

  15. מה שצריך ללמוד מהכתבה, זה את הפסוק הזה "ארדוף אויביי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם"

  16. מאיפה האמירה על משה דיין שהכריז על חורבן הבית בישיבת ממשלה ?
    רכילות ? שמועה עיתונאית ?
    לא היה ולא נברא.

    חבל לקלקל כתבה מצויינת במשפטים לא מבוססים שפוגעים באמינות של הכותב.