המכון הישראלי לדמוקרטיה ואדמות קריית הלאום

המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהוא גוף פרטי בניהול עצמי, מבקש לקבל קרקע ציבורית בסמוך לבית-המשפט העליון ולכנסת, בניגוד לתקנות האוסרות על שימוש פוליטי בקרקעות הציבור

בקרוב יעברו השכנים החדשים. בניין בית המשפט העליון. מעבר לכביש - האזור המיועד למכון הישראלי לדמוקרטיה. צילום: משה מילנר, לע"מ

כשהמכון הישראלי לדמוקרטיה הגיש בקשה להקצאת קרקע ציבורית במתחם 'קריית הלאום', דמיינו מן הסתם ראשיו את המכון מצטרף למתאר שמי הנוף של מוסדות הלאום באזור, וביניהם: בית-המשפט העליון, הכנסת, הספריה הלאומית, ומשרד מבקר במדינה. הנוף הממלכתי יקבֵּעַ בכך גם מבחינה גאוגרפית את המונופול שמנסה המכון לבסס בכל הנוגע לפרשנות המושג 'דמוקרטיה' בישראל. אבל אפילו במכון הישראלי לדמוקרטיה הופתעו בוודאי מכמות הסופרלטיבים הממלכתיים להם זכו בישיבות ועדת ההקצאות של עיריית ירושלים.

אדריכל העיר, שלמה אשכול, טען בישיבה של ועדת החריגים (30.1.13) כי המכון יהווה "חלק חשוב ומשלים" לאזור קריית הלאום, המיועד להיות "מוקד שלטוני ובו כל סמלי השלטון של מדינת ישראל". ברוח זו קבעה הוועדה בהחלטתה כי "מדובר במוסד בעל מוניטין ומסורת רבת שנים אשר יש לו תרומה רבה לעיצוב השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל". המוניטין הללו עומדים למכון עד כדי כך שהוא אף זכה לשדרוג משמעותי: "מיקומו באזור המבוקש תואם ותורם למדיניות התכנונית של העירייה בכל הנוגע לריכוז מוסדות שלטוניים ומוסדות לאומיים ייחודים במתחם הכניסה לעיר".

בהמשך להכללת המכון הישראלי לדמוקרטיה ברשימת "המוסדות הלאומיים", בקשת המכון אושרה לפרסום על-ידי ועדת ההקצאות העירונית לפני כשבועיים. באם לא תירשם אף התנגדות במשך 45 ימים ממועד הפרסום (עד ה-15.5), הבקשה תאושר. ולמרות האופוריה הזחוחה שנחה על חברי הועדה, נראה כי באישור החריג בכל זאת ישנן מספר בעיות, שלא לומר נפלו פגמים מהותיים, שלא לומר הופרו כללי השלטון התקין ונרמסו נורמות בסיסיות של שוויון.

אופייה הייחודי של "קריית הלאום"

קריית הלאום היא שכונת-מגורים הנמצאת בפיתוח, הממוקמת בשטח שבין בנייני האומה לבין בית-המשפט העליון. שכונה זו היא חלק מתכנית-אב רחבה יותר לשדרוג כולל של האזור כולו – מהכניסה לעיר דרך אזור הכנסת וכלה בגבעת רם – ולהפיכתו ל"מתחם הלאום", בו ירוכזו מוסדות שלטוניים ולאומיים רבים, ביניהם הספרייה הלאומית, בנין לאקדמיה ללשון עברית, קריית בתי-המשפט המחוזיים, מבנה למשרד מבקר המדינה, מרכז של המועצה לארץ-ישראל יפה, ועוד.

מכיוון שכך, שכונת קריית הלאום, על-אף שהיא גם שכונת מגורים, "איננה שכונת מגורים רגילה", כפי שמציין מנהל המחלקה למדיניות ותכנון בעירייה, עופר אהרן, במסמך שהגיש לוועדת ההקצאות העירונית. "ולכן", קובע אהרן, "למיקום פונקציות ציבוריות בעלות זיקה פונקציונלית או סמלית ישירה למוסדות השלטון של מדינת ישראל יש מקום במתחם זה".

שלטון החוק

לפני שנדון בעקרון השוויון והפגיעה בסמלי השלטון, נפתח בעניין השולי ההוא, המכונה בפי עיתונאים קטנוניים "שמירה על החוק": על-פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים (5/2001), המסדיר את פעולתן של ועדות ההקצאה העירוניות, נקבע כי בהקצאות קרקע מסוג זה "לא יעשה שימוש בקרקע לפעילות פוליטית או מפלגתית" (סעיף 5/ט).

מכאן עולה באופן טבעי השאלה: מה ידעו חברי הועדה על פעילות המכון הישראלי לדמוקרטיה? והנה, שתי הפתעות. הראשונה: חברי הוועדה למדו על פעילות המכון אך ורק מנייר משונה למדי, שנכתב בחפזון ניכר, שהגיש להם לא אחר מאשר המכון עצמו (דרך עוזר מ"מ ראש העיר קובי כחלון). הנייר מלא בתשבוחות והילולים עצמיים, אך אפילו ממנו – הפתעה שניה – היה צריך לעלות החשד כי המכון שקוע עד צוואר בפעילות פוליטית.

"מומחי המכון מעבירים באופן קבוע חוות דעת לחברי הכנסת, מופיעים בפני ועדות הכנסת השונות ומסייעים בנושאי חקיקה. לא פעם הם מוצאים עצמם מתריעים בפניהם מפני צעדים העלולים לסכן את הדמוקרטיה הישראלית", נכתב שם. "עמיתי המחקר של המכון … במחקריהם, מפגשיהם ובפעולותיהם, מסייעים, מאתגרים ומשמשים לא פעם כיועצים למקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה השונים", מוסיף המכון לדמוקרטיה.

אם היו טורחים לפשפש קצת באתר העמותה, היו מגלים חברי ועדת ההקצאות כי מטרת המכון "לפתח המלצות למדיניות בנושאים הקשורים בדמוקרטיה הישראלית ולהשפיע אצל מקבלי ההחלטות על ביצוען", מה שקוראים לו בעברית צחה "לובי", פעילות שאין פוליטית ממנה. אמנם המכון אומר על עצמו כי הוא "לא פוליטי ולא מפלגתי", אך מיד הוא גם מוסיף כי הוא "ממוקם בתפר שבין פוליטיקה לאקדמיה", או, במילים אחרות, שהוא מחבר בין האקדמי לפוליטי. באתר האינטרנט הקודם של המכון נכתב כי הוא מעסיק חוקרים מן "השורה הראשונה", אשר "מנהלים פרויקטים במגוון תחומים של החברה והמשטר בישראל. כל פרויקט … מציג אסטרטגיות לפעולה והמלצות ליישום".

יש לזכור גם כי המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא עמותה פרטית בניהול עצמי. לא ארגון ציבורי או ממשלתי. אין להכיר בעמותה שכזו כמוסד "לאומי", תהיה טובה ומיטיבה כאשר תהיה, וללא כל קשר לעמדותיה ומטרותיה. מין הדין שרק מוסדות הלאום ייקראו ויוכרו כ"לאומיים", שאחרת כל ממשלה, כנסת, או עיריה נבחרת תוכלנה להכריז על מוסדות בלתי-נבחרים בדמותה כ"לאומיים", ובכך להנציח מורשת שאת תוקפה ומשכה יש להותיר, מטעמים דמוקרטיים ברורים מאליהם, לבחירת הציבור.

דיונים א-פוליטיים בענייני המדינה ותקציביה. "שולחן עגול" במכון הישראלי לדמוקרטיה. צילום:jonklinger

מכון לעיסוי הדמוקרטיה

פוליטיקה, כידוע, איננה רק העיסוק בענייני מלחמה ושלום. התחום הפוליטי נוגע לכלל הפעילות של השלטון. פוליטיקה כוללת, למשל, את הדיון אודות חלוקת המשאבים הציבוריים ואופן השימוש בהם. היא קובעת את גודל התקציב וגובה המיסוי. היא נוגעת לאופן שבו מורכב בית-המשפט. היא עוסקת במבנה ושיטת הממשל. היא מחוקקת חוקים פרטניים הנוגעים לסוגיות של חופש הביטוי, הזכות להחרים ציבור, איזו פעילות אזרחית וציבורית מותרת ואיזו אסורה, ועוד. כל אלו כלולים בעשייה הפוליטית, ועבור מימוש מדיניות וערכים כאלה בדיוק, הולכים אנשים לקלפי ומצביעים עבור המפלגה הקרובה לליבם ותפיסת עולמם.

והנה, שיטוט קל באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, מגלה משהו אודות התדמית המקצועית והאקדמית שמנסה המקום לנכס לעצמו, והקשר העמוק שלו לפוליטיקה.

כך למשל, מסבירים במכון את תכנית המחקר "עקרונות דמוקרטיים והטמעתם":

בשנתיים האחרונות שטף את הכנסת גל של הצעות חוק אנטי דמוקרטיות … חלק מהצעות אלה פוגעות בשוויון ובאזרחי ישראלי הערבים (לדוגמה – חוק ועדות הקבלה והצעות חוקי הנאמנות), וחלקן פוגע בחופש הביטוי והמחאה (חוק הנכבה, חוק החרם, הצעות החוק לפגיעה במימון ארגוני זכויות אדם), או מיועד לפגוע במעמדו, כוחו ועצמאותו של בית המשפט העליון (כגון החוק המתערב בהרכב הועדה לבחירת שופטים).

בשנה האחרונה, מתקיימת פעילות מחקרית יישומית ותקשורתית במכון בנוגע לחקיקה האנטי דמוקרטית. מטרת הפרויקט – בלימת הצעות חוק אלה; יצירת מודעות ציבורית לאיומים שטומן בחובו גל החקיקה; חיזוק והפנמה של יסודות הדמוקרטיה המהותית".

האם לפנינו מניפסט א-פוליטי במיטבו, היאה ל"מוסד לאומי ייחודי", או מצע פוליטי המציין בפירוש את פעילות הלובי שבכוונת המכון להוציא אל הפועל כדי למנוע חקיקה? מומחי המכון תוקפים את החלטותיהם של הח"כים הנבחרים, ופועלים לבלום את הכנסת הנבחרת. לא צריך אפילו יושר אינטלקטואלי כדי להודות שפעולה ל"בלימת" חקיקה היא פוליטית במהותה בדיוק כמעשה החקיקה עצמו.

בהמשך למגמה זו מפרסמים מומחי המכון שלל ניירות עמדה ומחקרי מדיניות העוסקים בשלל נושאים הנתונים במחלוקת ציבורית. כך, למשל, בתזכיר הצעת חוק המאבק בטרור שפורסם לפני כשנתיים, הסבירו חוקרי המכון כי "התמונה הכללית העולה מתזכיר החוק מדאיגה למדי". בכל הנוגע לסעיפים בחוק שעוסקים בחברות בארגון טרור, סבורים המומחים לדמוקרטיה כי "לא ניתן להצדיק את העברה בנוסח המוצע לפי דוקטרינות אלו". גם אם עמדת המכון ראויה להישמע, אין ספק שהנסיון להנחילה בכנסת ישראל היא פעילות פוליטית של מכון העוסק בניסיון "להשפיע אצל מקבלי ההחלטות".

נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ד"ר אריק כרמון, שומר על נבחרי הציבור. צילום יוסי זמיר/פלאש90

חוקה לא-פוליטית

נזכיר גם את פרוייקט הדגל של המכון בעבר, בו הושקעו משאבים אדירים: "חוקה בהסכמה". בבסיס החוקה של המכון עמדה השקפה אידיאולוגית ופוליטית מובהקת. כך, למשל, נקבעו בה "זכויות חברתיות": "מדינת ישראל תפעל להבטחת בריאות הציבור ותדאג לאספקת שירותי בריאות". "מדינת ישראל תבטיח 13 שנות לימוד חינם". בחוקה נקבע (באופן די מוזר, יש לציין) כי המדינה תקים "נציבות זכויות אדם". לא פחות חשוב: בית-המשפט העליון "רשאי לפסוק כי חוק אינו תקף בשל אי־חוקתיות". ואולי הפנינה המבהיקה מכולן: "לא יישללו זכויות, ולא יוטלו חובות על אדם מטעמים שעיקרם דת". ועוד כהנה וכהנה, וזאת מבלי לדון במה שאין בחוקה – למשל, הגדרת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, אזכור יישוב הארץ וכו' – שהוא חשוב ופוליטי לא פחות ממה שיש בה. מדובר, בקיצור, בניסיון להביא את ישראל לאמץ מעין חוקת זכויות-אדם מבית היוצר של השמאל החדש.

לא רק שחוקת המכון נוקטת עמדות חד-משמעיות בנושאים פוליטיים מובהקים, אלא גם אם מאמין הקורא, בתמימות אין-קץ, שאין אלו עמדות פוליטיות אלא "דמוקרטיות" א-פוליטיות, עליו להודות שפעילות השיווק והלובי האינטנסיבי שנעשתה למטרת העברת החוקה, היא בהכרח פוליטית; שאחרת התמימות מוחלפת במשהו אחר.

בדומה לחוקה, שהנסיון לכוננה כנראה כבר עבר מן העולם, כך גם בבת-עינו העדכני של המכון: "שינוי שיטת הממשל". על-פי פרסומי המכון מטרת הפרוייקט "לקבוע מה רצוי לשמר במבנה המשטר הישראלי ומה עדיף לשנות וכיצד". האם אין זה עניין הנוגע לציבור, לנבחריו, ולפרוצדורות הדמוקרטיות הנוגעות בכך? אולי לא. אולי רק "למוסדות לאומיים" מכובדים היושבים על קרקעות קריית הלאום צריכים לשבת על המדוכה ולהכריע באשר ל"שיטת הממשל" הראויה למדינת ישראל. בעצם, במחשבה שניה, יש – או אמור להיות – רק "מוסד לאומי" אחד כזה. אז שהוא יחליט; זוהי דמוקרטיה במיטבה, לא?

המכון גם לא היסס מלהביע עמדה פוליטית מובהקת בתגובה למחאה החברתית. כך קבעו אנשי המכון כי "על רקע המחאה החברתית … חלקים מהציבור הישראלי קוראים לא רק לעצירה של ירידת משקל ההוצאה הציבורית בתוצר, אלא גם לגידול אגב העלאה מקבילה של נטל המס". בעברית רגילה, קוראים החוקרים להגדיל קצבאות ומעורבות ממשלתית ולהעלות מיסים. המכון אף הגיש לועדת טרכטנברג ריכוז של המלצות מדיניות תחת הכותרת "ממחאה לשינוי", בו "כל המחקרים נעשו במסגרת פרויקטים של המכון הישראלי לדמוקרטיה; כולם נוגעים בסוגיות שעל סדר יומה של המחאה החברתית וקשורים לשיפור המשילות ותיקון שיטת הממשל בישראל".

אין שום קשר לפוליטיקה. ממראות המחאה החברתית, קיץ 2011. צילום: אביב

הקצאת קרקעות לפעילות פוליטית

ההפצה של חומרים שכאלו היא פעולה לגיטימית, כמו גם אמונתו של המכון שהוא שומר על הדמוקרטיה הישראלית מפני הציבור הרחב ונציגיו האנטי-דמוקרטיים. ממילא, לשאלת הקצאת הקרקעות העמדות המסוימות של המכון אינן מעלות או מורידות, ועוד פחות מעניינות העמדות המסוימות של בכיריו (אם כי לכל בר-דעת ברור שלא מדובר במכון המשתייך לצד הימני-לאומי של המפה הפוליטית). פעילות המכון אכן איננה מפלגתית, אך היא בוודאי פוליטית, על-פי כל הגדרה מקובלת של המונח. אין שם אחר לעבודה אינטנסיבית בנושאי מדיניות ומסדים חוקיים וחוקתיים, בצמוד לבית-המחוקקים הישראלי, ותוך שימוש באמצעים כהרצת קמפיין חוצות ופעילות שתדלנות מובהקת של שכנוע וקידום הצעות מדיניות בבית הנבחרים.

ייתכן שיש מקום להקצות קרקעות לארגונים פרטיים העוסקים בפעילות פוליטית, אפילו בקריית הלאום. אלא שבלתי-ראוי שהדבר יעשה באופן בלתי-מושכל, בניגוד להחלטת נציגי המדינה, בהחלטה חפוזה של ועדה עירונית שהחומר שהונח מול עיניה היה חלקי בלבד. אם יוחלט שבקריית הלאום מותר לשכן ארגוני לובי אידיאולוגי וארגונים אחרים של המגזר השלישי שעוסקים בפעילות פוליטית, מן הדין לעשות זאת באופן צודק. למשל, ניתן להקים מבנה רב-תכליתי, ולקבוע קריטריונים ברורים לבקשת שכירות במבנה. כל עמותה פרטית תוכל לקבל כך גישה באופן שלא יפלה ביניהן ולא יקנה לאחת מהן יתרון בלתי-סביר.

כך יישמרו הרבה יותר עקרונות של "נאמנות, הגינות, יושר, שקיפות ראויה ונשיאה באחריות", אותם דורשים אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה מנבחרי הציבור בהצעת חוקתם.

תגובת היועץ המשפט לעריית ירושלים:

בהתאם לנוהל ההקצאות העירוני, המכון הישראלי לדמוקרטיה הגיש בקשה לוועדת החריגים העירונית, הפועלת לצד וועדת ההקצאות, על-מנת לאשר לו להגיש בקשה להקצאת הקרקע. וועדת החריגים אישרה הבקשה ועתה פורסמה הבקשה להקצאה. כל גוף מעוניין, העונה לקריטריונים יוכל להגיש בקשה לקבלת הקרקע ו/או להתנגד להקצאה למכון הדמוקרטי; במסגרת זו ידונו בין היתר כל הנושאים העולים בשאלותייך, לכן כל הנאמר בשאלות הינו מוטעה ומוקדם.

תגובת המכון הישראלי לדמוקרטיה:

המכון הישראלי לדמוקרטיה (ע"ר) אינו עוסק בפעילות פוליטית או מפלגתית וממילא שחוזר מנכ"ל הפנים הנזכר בפנייה אינו חל לגביו. בנוגע למסמך המדובר הרי שמדובר במסמך רקע, שהועבר לעירייה לבקשת ועדת ההקצאות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

23 תגובות למאמר

  1. המאמר במילה אחת: איחס, דמוקרטיה. ערבוב של אד הומינם, "הסמול בשלטון" הישן והטוב, ומעט טענות ענייניות. מה מפריע לכותב, העקרונות של המכון? העובדה שהוא "מסתיר" אותם? או שהוא גוף פרטי שמקבל קרקע ציבורית?
    מעניין מה היה נכתב אילו היה מדובר במכון לאסטרטגיה ציונית.
    התקפה על הדמוקרטיה במסווה של ביקורת עניינית.
    אבל למה עוד אפשר לצפות.
    תודה ואם אפשר עוד מאמרים על הלגיטימיות של ההתנחלויות ועליונות היהדות זה יהיה נחמד!

    1. שלטון החוק מתפוגג ונעלם לו כשאנשי שמאל נתקלים בחוקים שלא משחקים לטובת השמאל. שלא לדבר על תסביך הרדיפה המשעשע שלכם. מה אתה רוצה, כתוב שהקרקע לא מיועדת לגופים פוליטיים, המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא האבא של הפוליטי, איך לכל הרוחות הצלחת להסתבך כאן?

    2. גיא, או שלא קראת את המאמר, או שקראת ולא הבנת.
      אתמצת לך את המהלך באופן פשוט, כדי להקל עליך את ההבנה:
      קריית הלאום מיועדת לגופים ממלכתיים א-פוליטיים -> המכון הישראלי לדמוקרטיה איננו גוף כזה -> הבקשה שהגיש והדיון בה אינם ראויים.
      כעת, באשר לטענתך "התקפה על דמוקרטיה במסווה של ביקורת עניינית": אינך היחיד הסובל מבורות בנוגע למושג "דמוקרטיה". הרגש בנוח. כל קשר בין זכויות אדם – אותן מקדם המכון הישראלי לדמוקרטיה – למשטר דמוקרטי, מקרי בהחלט. להיפך, יש אף סתירה בין הדברים. אנו דוגלים בדמוקרטיה ליברלית קלאסית, כזו המכונה בפקולטות למשפטים ומדע המדינה, "דמוקרטיה פורמלית", המקדשת את הכרעת הרוב. זכויות אדם עמומות הנאכפות ע"י שופטים ומשפטנים – "דמוקרטיה מהותית" – אין להן דבר, ומעולם לא היה להן, עם דמוקרטיה.
      רוץ לקרוא כמה ספרים.

    3. אוי בעז, כמה נחמד שאתה מנסה לעשות רושם עם שלושת המונחים שלמדת בויקיפדיה.
      כל הדמוקרטיות מאז ימי המהפכה האמריקאית הן דמוקרטיות מהותיות, אשר נשענות על עקרונות זכויות האדם, כפי שנוסחו הן בחוקה האמריקאית (הדמוקרטיה הליברלית הראשונה) והן באמנת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית. החריגות במקרה הזה הן הדמוקרטיות דמיקולו של המשטרים הקומוניסטיים והפופוליסטיים השונים בעולם, שאמנם השתמשו במושג "דמוקרטיה", אבל היו רחוקים ממנו מרחק מזרח ממערב.
      דמוקרטיה פורמלית היא קשקשת ניהיליסטית של הימין הנאו-ליברלי, שמבקש לעקר את הדמוקרטיה הליברלית מתוכן. דמוקרטיה שכל מה שהיא עושה זה לקדש את הכרעת הרוב, היא אינה דמוקרטיה, אלא עריצות הרוב על המיעוט.
      דמוקרטיה נשענת לא רק על כך שלכל אדם מגיע קול, אלא גם על כך שהרוב לא רשאי לשלול זכויות מסוימות מן המיעוט. כאן אמנם נפרדות האסכולות הדמוקרטיות באשר לאילו מן הזכויות מוגנות ואילו לא, אבל כולן בלי יוצא מן הכלל מכירות בקיומן של זכויות אדם בסיסיות (כן, כן. הזכויות העמומות האלה שהזכרת).
      עשה טובה, רוץ ותקרא כמה ספרים אמיתיים. זה בטוח יעשה לך יותר טוב מלפרסם את בורותך ברבים.

    4. בעז, ספר לי עוד על דמוקרטיה פורמלית ומהותית. בתור מישהו שלומד משפטים (ממש כמוך!) ומדע המדינה וגם כתב בנושא (גילוי נאות: עבדתי גם במכון לדמוקרטיה), יש לי רשימת קריאה בשבילך. אשמח להעשיר את ידיעותיך.
      הטיעון שהצגת הוא פשוט מאוד ואכן מהווה את החלק ענייני של המאמר.
      [אם כי ההנחה שגויה, משום שדמוקרטיה היא א-פוליטית במובן המקובל של ימין ושמאל. אם דמוקרטיה בשבילך זה שמאל, אנחנו בבעיה גדולה].
      כל השאר, כגון התקפת העקרון החוקתי של חופש דת בהצעת החוקה (כמה שטני ושמאלני! רגע, חשבתי שאאנחנו ליברלים, לא?) זה פשוט לא רלוונטי.

    5. עודד וגיא, רוברט דאל בספרו ‘על הדמוקרטיה’, בהוצאת – לא תאמינו – המכון הישראלי לדמוקרטיה, מגדיר כך את הקריטריונים לדמוקרטיה: השתתפות אפקטיבית בהצבעה, שוויון בהצבעה, רכישת הבנה משכלת בכל הנוגע לדיונים בהצבעה, השפעה על סדר היום של ההצבעות. מעבר לאלו, הוא מונה מנגנונים קלאסיים דוגמת חופש הביטוי, חופש ההתאגדות במפלגה וכד'.
      או בקיצור – העיקר בדמוקרטיה זה היכולות להצביע בפועל, להבין על מה מצביעים, ולהביא דברים להצבעה. אם תעיינו במפתח העניינים של הספר, לא תמצאו את הערך משובב הנפש "זכויות אדם".
      מה לכם כי תלינו עליי, לכו למכון הישראלי לדמוקרטיה שהוציא את הספר הקלוקל הזה, שאיננו סוגד לדמוקרטיה המהותית, והכו אותו על בורותו. ממליץ לכם גם לקרוא את תגובתו של רן למטה.

    6. אירוניה מהי?
      מיעוט אליטרי שטוען שלמען מימוש שלטון העם צריך לכפות עליו בניגוד, לדעתי לרוב בניגוד, ובטח ללא קבלת אישור רשמי שלו באמצעות אמצעי ההצבעה, חוקה.

      כך מתרחש תהליך בו מושג מקבל עליו עוד ועוד משמעויות שמעולם לא הכיל בשם אידיאולוגיות סוררות.
      כך דמוקרטיה פורמלית – קרי פרוגרמה המעניקה חירות לעם לקבוע גורלו הופכת בלשון 'הנאור האומינפוטנט' ל"קשקשת ניהליסטית".

      ומה גילינו מכאן? שהבן האליטה המדבר רואה בחירות לעם כסכנה ניהליסטית. כמובן שעל מנת שנציל את העם מהניהליזם שיצור עלינו,בני האליטה המשכילה יודעת-כל, להושיע את העם באמצעות כפיית חוקה בניגוד לעמדת ההמון הבורף הלא-מוסרי, האלים מטבעו, האי-רציונאלי וכמובן שעצל מכדי לבדוק וללמוד.
      ואיך נקרא לדבר? דמוקרטיה.

      צר לי, אבל מגבלות על הדמוקרטיה נקבעות בתוך המרחב התרבותי – עם בעל נכות ליברלית; שיינטה לשלול זכויות מיעוט, יעשה זאת גם על אפה וחמתה של מערכת המשפט המקומית ולרוב בתמיכתה כפי שהמשטרים הטוטליטרים במאה ה-20 הוכיחו – רק תקרא על קארל שמיט.
      ארה"ב ובריטניה שמרו לרוב על זכויות המיעוטים בתוכם[מלבד היפנים בארה"ב] בגלל יסודות חברתיים-תרבותים ולא בגלל שופט-נאור או אליטה נאורה[תמיד בעיני עצמן] שפסק\ה לכאן או לכאן.

      ניסיון לכפות נורמות בשם החירות…לזאת תקראו חירות.
      האימה של האליטה מפני חירות ההמון היא תופעה סוציולוגית מרתקת. או אם נזכיר את ציטוטו הידוע של רוסו חברי וראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה יכריחו את אזרחי ישראל להיות חופשיים לאחר שהם יגדירו בשם זכות אלוקית, חופש מהו.

      תודה לך על הצגת פרדוקס במלואו ועל הצגת הרטוריקה כעלה התאנה להסתירו. ככל שאדם מרבה להציג עצמו בבשם תואר מסויים כך חסרה בו התכונה בה הוא מתהדר -המכון הישראלי ל"דמוקרטיה"…

    1. מישהו בעירייה יודע קרוא וכתוב? ועדת הקצאות, ועדת חריגים, מהנדס העירייה, אף אחד שם לא מסוגל לקרוא טקסט פשוט: "לא יעשה שימוש בקרקע לפעילות פוליטית או מפלגתית" (סעיף 5/ט).

  2. עודד עודד, כמו כל "דמוקרט נאור" טוב אתה נזקק לשני דברים: אלימות מילולית, והתנשאות הנשענת על בורות.
    תן לי מדען מדינה אחד בעל שם עולמי (לא ישראלי כמובן) שמגדיר דמוקרטיה כמשטר "מהותי" של זכויות אדם. תקבל פרס.
    תן לי חוקה אחת (שהיא לא הצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה) שקובעת שהמשטר שהיא מגדירה מחייבת "זכויות אדם" באופן "מהותי". תקבל מתנה.
    אתה נשען על ספרי תעמולה ישראליים, שהעבירו אותך חינוך מחדש והוציאו אותך הכי גרוע שאפשר: בור ועם הארץ שחושב שהוא חכם ומשכיל.

    1. דווקא כן. תנועה פוליטית לגמרי. ולכן היא לא זכאית לקבל קרקע בקריית הלאום. בדיוק כמו המכון הישראלי "לדמוקרטיה"

  3. ברקת הוא איש השמאל הקיצוני,הוא גם קרא רחוב על שם ליבובי"ץ בירושלים
    לא נבחר בו שוב

  4. לאשכנזים עם משכורות העתק והנסיעות לחול והכיבודים. והליקוק האירופאי פיתרונים
    מה נעשה בחונטה הזקנה והנהנתנית עדיין למעלה עד שיבוא איזה איום וכול הדרכונים יוצאו מהכיסים ומלאה בררה קישטה למולדת האמיתית שלהם אירופה

  5. מצחיק שגוף שרוצה לבטל את הקשר בין המדינה ללאום רוצה לשבת בקריית הלאום.
    איזה לאום? הלאום הדמוקרטי?

  6. חלק חשוב מהקישורים שהובאו כאן והמובילים לפעילות של המכון הזה, נמחקו על ידיהם

  7. כל המכונים הלאומיים – מכון לאסטרטגיה ציונית, פורום קהלת, מכללה למדינאות – מוזמנים להגיש בקשה מקבילה.
    המציאות היא שהמכון הישראלי לדמוקרטיה הוא גוף עשיר במיוחד, שיכול לתגמל היטב את מי שיעזור לו…

  8. רוב עמותות השמאל מסוות את אופי פעילותן תחת שמות ותארים שקריים. אין חדש תחת השמש. המכון למען הדמוקרטיה מנסה להצר את המשילות של ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי ולשלוט באופן לא דמוקרטי (שלטון צללים של פקידים) בנעשה.