הרחק מעין המצלמות: האסירים בכלא הפלסטיני מתים בשקט

בניגוד לחבריהם בבתי הכלא הישראליים, האסירים בבתי הכלא של הרשות הפלסטינית והחמאס סובלים מתת-תנאים ומעינויים אכזריים כמו מכות חשמל, הרעבה, מכות, מניעת שינה ועוד. מציאות זו נמשכת באין מפריע, בעוד ארגוני זכויות-האדם, אלו שזעקו את מצוקתם של סאמר עיסאווי וחבריו, שותקים 

שביתות הרעב של אסירים פלסטינים בכלא הישראלי זוכות לתשומת-לב רבה בתקשורת העולמית והמקומית. אולם סיפורים אלו מסיחים את הדעת ממצבם החמור ביותר של האסירים בבתי-הכלא של הרשות הפלסטינית וחמאס. בעוד שהאסירים בכלא הישראלי זוכים לתנאים טובים יחסית, הכוללים חגיגות וארוחות כיד המלך, הרי שמקביליהם בצד הפלסטיני סובלים באופן שיטתי מעינויים, איומים והרעבה. כששומעים את הסיפורים של האסירים הפלסטיניים, נחשפת בפנינו מציאות קשה ביותר, המגלה כי בכל הנוגע לרשות הפלשתינית ולשלטון החמאס בעזה אין מקום למילים "זכויות" ו"אסיר" באותו משפט.

מדיניות רשמית של התעללות באסירים

בעדות אחת מיני רבות, מספר אסיר פלסטיני לשעבר, על מעצרו ברשות הפלסטינית בשנת 2009. הלה סיפר כיצד הוא וחבריו עברו עינויים באמצעות מכות חשמל, הרעבות, מכות, מניעת שינה, איומים באונס נשותיהם ועוד. לדבריו, הוא לא עבר שום דבר הדומה לכך במהלך 200 הימים ששהה בכלא הישראלי. בשנת 2010 הוציא יו"ר הרשות מחמוד עבאס צו האוסר באופן רשמי על עינויים, ועד לאותו זמן היו העינויים חלק מהמדיניות הרשמית של הרשות. מדיניות זו הובילה בעבר אף להפגנות המוניות, דוגמת זו שנערכה מול בית-הכלא המרכזי בחברון בשנת 2012. בריאיון לרשת אל-ג'זירה טען שעואן ג'בארין, יו"ר אגודת זכויות האדם ברשות הפלסטינית, כי למרות שהוא מתקשה לאמוד במדויק את מספר קרבנות העינויים בבתי הכלא של הרשות, מספרם מגיע לכדי מאות ואלפים.

ההתעללות חורגת גם מעבר לעינויים פיזיים. במקרים רבים מוותרת הרשות הפלסטינית על העסק המייגע שנקרא הליך משפטי ראוי, מכניסה לכלא אנשים ללא משפט ולעתים תוך התעלמות מצווים. כך במקרהו של פעיל החמאס מחמד אבו חדיד שנכלא על-ידי שלטונות הרשות ולא שוחרר עד היום, למרות שבית המשפט העליון ברמאללה הורה על שחרורו כבר בשנת 2010. בעקבות התנהלות זו, החל אבו-חדיד, יחד עם אסירים אחרים בכלא הרשות, לשבות רעב עד לשחרורם מן הכלא. הללו ודאי מקנאים היום בסאמר עיסאווי ומדמיינים עולם בו זהבה גלאון הייתה חברת פרלמנט פלסטינית היוצאת להגנתם בשם ההומניטריות.

חומות של ייאוש

המצב בעזה לא שונה בהרבה. האסירים בבתי הכלא של החמאס מצויים במצב של תת-תנאים: הכלא המרכזי בעזה נעדר תנאי קיום מינימליים, הכוללים, בין השאר, צפיפות רבה המאלצת את האסירים לישון על הרצפה. עינוי הוא כלי לגיטימי בכל הנוגע לאסירים ועצירים בשטחי עזה, ומיותר לציין שההליך המשפטי הוא דבר חסר משמעות גם באזור זה. משפחתו של חסן אל-חמידי, תושב דיר אל-בלח בן ה-27, למדה זאת על בשרה, לאחר שבנם נחטף ביוני 2011 ע"י משטרת החמאס באשמה לא ברורה ועונה למוות כשפרצופו הושחת לבלי-היכר. אירוע דומה עבר על אנור אבו-גאנם, תושב ג'באליא בן ה-46, שמת גם הוא בעינויים בכלא החמאס.

לא מפתיע אפוא, לגלות גם מקרים של סחיטה באיומים: אסיר המואשם בשיתוף פעולה עם ישראל ועומד בפני גזר דין מוות סיפר בעדותו כי היה יכול לצאת לחופשי לו היו באמתחתו 50,000 דולר, אותם דרשו ממנו אדוני הצדק של החמאס כשוחד. אסיר זה שבחר לחזור לעזה לאחר ההתנתקות, לא חשב לרגע שיואשם בשיתוף פעולה עם ישראל.

מערכת האכיפה של החמאס היא קשה וברוטאלית לא פחות מזו של הרשות. בשנת 2008 התקיימה הפגנה כנגד שלטון הדיכוי של החמאס בעזה בה פתחו שוטרי החמאס באש חיה על המפגינים, שביניהם היו גם נשים, זקנים וילדים. גם מעצרים משטרתיים בעזה אלימים יותר ממה שמכירים הפלסטינים של יו"ש, כפי שניתן לראות בסרטון שצולם בשנת 2008. אסירים המובלים בכיסוי עיניים, בקבוצות וללא אבחנה הנו חלק מובנה משיטת ההענשה הקולקטיבית של החמאס. דוגמא בולטת לכך היא המקרה בו חטפו אנשי החמאס קבוצה של רופאים, כלאו אותם במסגד ואילצו אותם לשיר כדי להשפילם.

משטרת החמאס מתפקדת גם ככוח שמטרתו חיסול חשבונות עם "אויבי המדינה". קרבן קבוע של כוחות הביטחון של החמאס היא משפחת חלס מאזור שאג'עיה, המקושרת לארגון הטרור 'גדודי חללי אל-אקצא', שהוקמו במקור על-ידי יאסר ערפאת לאחר הסכם אוסלו. גדודים אלו מקושרים עד היום לפת"ח, מה שהפך אותם למטרה קבועה לשנאת החמאס, כפי שניתן לראות בסרטון המצורף.

שווים ושווים פחות

כפי שניתן להבחין, בניגוד לעיסאווי שהרעיב את עצמו מדעת בכלא הישראלי, תנאי הכליאה של האסירים בבתי הכלא של הרשות הפלסטינית והחמאס מעמידים אותם בסכנת חיים ממשית. משום מה, אלו האחרונים לא מספיק חשובים בכדי שמי מארגוני הזכויות ידאג לשלומם ולתנאי מאסרם. רבים כבר הורגלו לדו-הפרצופיות ולצביעות המאפיינים את פעילותם של ארגוני זכויות-האדם, אך במקרה זה העוול זועק לשמיים. במקום לזעוק על הפשעים חסרי-ההבחנה הנעשים מדי-יום בצד הפלסטיני, מעדיפים הללו לדאוג לטרוריסטים שכלואים בתנאי לוקסוס בבתי-הכלא הישראליים.