הגולנצ'יק במיל' שהולך יחף, מבקר בחריפות את מכוני המחקר, מבכה את זרוע היבשה וחולם על ישראל אחרת
גבי סיבוני נולד להיות מפקד סיירת גולני. כל מה שקרה לפני כן הוביל אותו לשם, כל מה שקרה מאז נבע משם. בקומתו התמירה, בסיתות פניו, בלהט דיבורו שמתלקח לפעמים בחוסר סבלנות – בכולם ניכר המפקד. גם היום, שנים אחרי, כשהוא יושב עם מקטורן באולפני הטלוויזיה או צועד כיועץ במסדרונות הקריה הוא יחף, כפות רגליו שפסעו בשבילי אש מחוספסות וחשופות. הוא לא זקוק לנעליים הגבוהות שעליהן המליץ בוגי יעלון מפאת ה"נחשים". אולי הלימונים שעליהם בזק מלח ואכל בהנאה מאז שהיה ילד הפכו אותו לעמיד במיוחד, סופג כאב וממשיך הלאה, "זרעי החינוך ההישרדותי של הוריי הם הלימון והמסלול שעברתי בגולני הוא המלח".
סיבוני מספר שכחייל צעיר בגולני אמרו לו המפקדים "תהיו מוכנים, מחר מלחמה!" והוא מוכן, תמיד מוכן, ובאוקטובר 2023 בחושיו המחודדים ידע לומר בעצמו "מחר מלחמה". על אף שפשט את המדים כבר לפני שנים נראה כי מעולם לא השתחרר מהצבא באמת. תחושת האחריות, הרצון לעזור, השאיפה להיות עדיין חלק מהמערכת ולקחת חלק בקבלת ההחלטות נותרו בו. ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה התגייס למילואים בתחילה במטכ"ל, אח"כ בפד"מ כחלק מצוות התכנון הפיקודי.
בתחילת ספרו "מכנען" הוא מצביע על האסון הביטחוני שקרה למדינת ישראל: צה"ל הפך מצבא מכריע, ממגר ומביס לצבא שסבור שהוא מרתיע תודעתית. הוא כותב על מגבלות הטכנולוגיה שהוא מכיר היטב כמהנדס, על ההתמכרות לשקט ועל חוסר הנכונות לשלם מחירים בטווח הקצר – מחירים שהופכים לכבדים יותר בטווח הארוך.
לא מפתיע לגלות ששירותו הצבאי כלל גם ימי מחבוש ושיח בוטה וחסר פשרות, נראה שעד היום הוא אומר את דבריו בתקיפות, בחדות ולעיתים ללא נימוס. לא מפתיע גם לגלות שהוא זה שהעביר את "מסמך הרפז" או "מסמך גלנט" או "מסמך אשכנזי" לאנשי התקשורת.
סיבוני כואב את התעצמותם של חלקים מהצבא על חשבון זרוע היבשה, את קיצוץ האימונים של הכוחות הסדירים, את אובדן הכשירות והידע ושוקד כל העת להפוך את צה"ל לצבא גדול וחכם. בעודו זוכר את האמרה מגולני "אין חיילים עייפים, יש מפקדים עייפים" הוא מציע למי שאיבד אמונה בצדקת הדרך ונוטה להוריד את המורל – לפנות את מקומו.
אחרי 15 שנים כחוקר בכיר במרכז למחקרי ביטחון לאומי INSS, החליט המרכז להיפרד ממנו, ונראה שזה בדיוק הצעד שנדרש היה כדי לדרבן אותו להשמיע קול מעל כל במה אפשרית ולצעוד קדימה כל הזמן כתנועה של אדם אחד – "תנועת סיבוני". כשהוא מתאר את סבתא חסיבה זכרונה לברכה עמה בילה שנים רבות אפשר להבין מניין לקוחות הנחישות והאמונה. היא התעקשה להינשא בנסיבות לא פשוטות ויזמה גם את גירושיה בניגוד למקובל. היא גידלה לבדה שישה ילדים ומצאה מקום בלבה לכל אדם שנזקק לתפילה לברך "בזכותו של רבי חיים פינטו". סיבוני גדל בשיכון כנען בצפת, לא היה שפע אבל הייתה זקיפות קומה. אמו שהתהלכה בשמלות אלגנטיות שנתפרו בקזבלנקה נותרה בנעלי העקב שלה גם כשהתבוססה בבוץ הצפתי. אביו שעבד בחריצות למען אשתו וארבעת בניו, הפך מחייט למפקח על כל המתפרות של משרד הביטחון. משם למד על ערכה של עבודה קשה ועל חשיבותה של המשפחה.
סיבוני מתאר ילדות מופלאה: עשירה בחוויות, במראות, בריחות ובטעמים – רגעים שלא ניתן לקנות בכסף, מבחני אומץ קטנים שהפכו ברבות השנים לגדולים מאוד. בין כל הפסגות שנכבשו, הסלעים שפצעו, המהמורות שנפערו – שזורה לה המוזיקה, הגיטרה החשמלית שנמצאת תמיד בתא המטען של המכונית ומדי פעם עולה על הבמה וזורקת את סיבוני, את חברי הלהקה ואת הצופים לתקופות אחרות ולתחושות אחרות.
שורות אלה נכתבות בעוד צה"ל פועל בלבנון מתוך שאיפה להסיג את כלל אזרחי דרום לבנון עד מעבר לנהר הליטני. מצמרר לקרוא על סיבוני הצעיר בגדוד 51 משתתף במבצע ליטני בשנת 1978. "הגמישות של צה"ל באותם ימים", הוא כותב, "הייתה גדולה יותר מהגמישות של צה"ל של ימינו". קטטה שלו עם שוטרים צבאיים הביאה להדחתו מגולני ולהורדת דרגתו מקצין לסמל. עם הזמן ועם עבודה קשה הושבו לו דרגות הקצין והוא שב לחטיבה. על סיירת גולני פיקד לאחר שכבר השתחרר מהצבא והחל ללמוד הנדסת מכונות, אך באופן טבעי התייצב כאשר נקרא אל הדגל. "כמפקד סיירת גולני הבנתי שאין גבול ליכולת האנושית", הוא כותב. אולי מתוך כך הוא אינו עושה ויתורים באשר לדרישות מלוחמי צה"ל עד היום. בכנות מרשימה הוא מעיד על עצמו כי "האנושיות וחוסר הרגש משולבים אצלי בטבעיות". רק מי שלמד עם הזמן לא להיפגע מחוסר הרגש שיש בסיבוני, יוכל להפיק את מלוא ההנאה מהאנושיות שבו.
כל הקרבות העזים שניהל בשטח וסביב שולחן הדיונים לא הכינו אותו לקרב שלא רבים יודעים עליו ונחשף בספר. בשנת 2005 איבד במפתיע את אשתו, אהובתו, אם שלושת ילדיו – לאה ז"ל. כך מצא את עצמו חוזר ארצה בטיסה מנסיעת עבודה שאליה טס יחד איתה אל שלושת ילדיו הקטנים שמחכים לאמא. החוסן הנפשי שמלווה אותו כל הזמן אפשר לו למצוא אהבה חדשה – ליאת. משפחותיהם התמזגו למשפחה שממשיכה לגדול עם השנים עם בוא הנכדים.
סיבוני כותב לא מעט על השיבוט המונוליטי במכוני המחקר ובאקדמיה. אנשי שמאל נוטים להביע את אותן הדעות, מקדמים את אלה שאוחזים בדעותיהם, וכל היתר, אפילו הוא לעתים, "מחרישים".
לאורך הספר כולו נפתחת הולכת היריעה ומתרחבת, סיבוני נוגע בעוד ועוד תחומים ומציג משנה סדורה לגבי נושאים רבים – מדיניים וביטחוניים, טכנולוגיים וכלכליים, משפטיים וחברתיים ומצביע על הליקויים ועל הבעיות התקשורתיים, אך תמיד מציע שלל פתרונות מעשיים ואפשריים. הוא אינו נמלט גם מסוגיות סבוכות במיוחד כמו גיוס חרדים, ועדת החקירה לגבי הטבח בשבעה באוקטובר, יחסי דרג מדיני ודרג צבאי, מינויי בכירים ומציע דרכים שמשלבות ראייה לאומית ערכית, כזו שמביאה בחשבון את השינויים שחלים עם הזמן ומאמינה ללא סייג בחוזקתה ובטובתה של החברה הישראלית. סיבוני אינו חוסך ביקורת נוקבת מאלה שלדעתו מונעים את ההגעה אל המטרות הנכספות: הסרבנים, הקוראים לסרבנות ומובילי המחאה נגד כינונה של הרפורמה המשפטית.
מתוך הפרקים שמתייחסים לזירות השונות מול איראן, חמאס, חיזבאללה וסוריה ולזירות הלחימה האחרות כמו סייבר ותודעה אפשר ללמוד לא פעם על יכולת הראיה למרחוק של סיבוני, לעיתים כמעט נבואה. במחקריו הרבים הוא מקדים להצביע על כשלים פוטנציאליים ועל בעייתיות שמצריכה מענה ואף פעם לא שוכח להציע אחד כזה. "כשמישהו שאני קרוב אליו מתמנה לתפקיד בכיר, אני נוהג להתרחק ממנו", מעיד על עצמו גבי סיבוני. הוא מחכה שיפנו אליו. נראה שלאור נסיונו הרב והמגוון, יכולת ההעמקה שלו והמסירות הבלתי מתפשרת שלו למדינה ולצבא – יש הרבה מאוד סיבות לפנות אליו.
הוא כותב באהבה עצומה על ילדיו, ממשיכי דרכו, כש"סבתא חסיבה על הכתפיים שלו", כפי שאמרה איילה חסון באחד השידורים שבהם השתתף. לבסוף, הוא מתגעגע לילדותו בצפת, אל הנופים, התיירים, להקות הקצב והחברים. למען כל אלה הוא ממשיך לעשות ב"געגוע חיובי ומתרפק, שאינו פוצע ומרפה ידיים".
הספר "מכנען – מהשיכון לתיקון" יצא מאת גבי סיבוני לאור בהוצאת קוראים.
