דו"ח מבקר המדינה: כך מאבד צה"ל ריבונות בשטחי האש בנגב

יש דו"חות שנקראים ונשכחים, ויש דו"חות שהופכים לעדות של כשל ארוך ומתמשך. תיעוד ארוך שנים של תנועת "רגבים" המתאר פלישה וכיבוש שטחי אש בנגב וביהודה ושומרון מצד בדואים ופלסטינאיים, ודו"חות מבקר המדינה משנת 2021 וממרץ האחרון (2026) בנושא היבטי המשילות בנגב המתארים פלישה של בדואים לשטחי אש צה"ליים וסמיכות כפרים בדואיים לבסיסי צה"ל, שייכים לסוג השני. הם לא מסמכי תיעוד וביקורת מנהלית, אלו מסמכי אזהרה המתארים תהליך מתמשך של סכנה לביטחון המדינה ושחיקת הריבונות באזורים גיאוגרפיים נרחבים במדינת ישראל.

המציאות המתוארת בדו"ח המבקר נשמעת כמו תיאור של אזור ספר במדינה נחשלת, לא של מדינה עם אחד הצבאות החזקים והמתקדמים בעולם. הנה כמה דוגמות לסבר את האוזן: ירי בקרבת בסיס חיל האוויר בנבטים וגם רחפן שחדר לבסיס, תיעוד של המראות ונחיתות מטוסי קרב והנעשה בבסיס עבור גורמי מודיעין איראניים, פגיעה בגדר ההיקפית של הבסיס, השלכת צמיגים ואבנים בנתיבי התחבורה המובילים לבסיס, הקמת מאות חממות קנאביס בתוך שטחי אש של צה"ל, פלישות חוזרות לשטחי אש ושטחים צבאיים סגורים, גניבת  ציוד צבאי, תחמושת, חומרי חבלה, אמצעי ראיית לילה ומכשירי קשר, גניבת ברזל, נחושת וסולר מבסיסים ומכירתו לארגוני פשע.

כל אלה מופיעים בדו"חות המבקר. כיצד מציאות שכזאת מצליחה להתקיים לאורך שנים, בגלוי ולאור יום  בידיעת כלל רשויות המדינה וגורמי הביטחון, מבלי שהמדינה מצליחה לבלום אותה באופן אפקטיבי?

לדעתי, הטעות המרכזית בדיון הציבורי היא הנטייה להתייחס לכל אירוע כאל מקרה בודד, עוד חדירת רחפן, עוד פלישת קרקע, עוד חממת סמים, עוד פגיעה בגדר ביטחונית, עוד גניבה. אבל התמונה שעולה מן הדו"חות היא אובדן שליטה כללי של ריבונות המדינה במרחב.

אחד משטחי האש העיקריים בנגב הוא בקרבת מחנה צאלים, המרכז הלאומי לאימונים ביבשה בצאלים, מל"י, החולש על מיליון דונם, כשליש מכלל שטחי האש במרחב פיקוד דרום. שטח זה הפך במהלך השנים לכר גידול פורה של מאות חממות קנאביס. תעשיית סמים שלמה הפועלת בתוך שטחים צבאיים רגישים. ובאותם אזורים עצמם נרשמו גם פלישות קרקע, רעיית עדרים בלתי חוקית, גניבות ציוד צבאי ועיבודי קרקע אסורים. צה"ל הקים את יחידת הגיריות לטיפול ומיגור התופעה בשת"פ עם הסיירת הירוקה, משטרת ישראל הקימה צוות היגוי על מנת לפקח ולטפל בפלישות ובהקמת חממות הסמים, ועדיין, בביקורת המעקב עלה כי הליקוי תוקן במידה מועטה והתופעה של פלישה לשטחי אש של צה"ל וביצוע פעילות פלילית מסוגים שונים נמשכה במהלך השנים 2024-2021.
נושא מטריד נוסף העולה מהדו"ח הוא האיום הביטחוני הישיר על בסיס חיל האוויר בנבטים. בסיס נבטים  מוקף מכל עבריו בהתיישבות בדואית צפופה, ופזורת מולדה חולשת על רכס שממנו ניתן להשקיף על האזור כולו. לפי ממצאי המבקר, הסמיכות מאפשרת תצפית ישירה על הבסיס ועל פעילותו המבצעית, כולל המראות ונחיתות של מטוסי קרב. בחלק הדרומי של הבסיס, המרחק שבין מטעי הזיתים של ערערה לגדר הבסיס הוא רק מטר אחד. רועים מכסייפה נכנסים, תוך כדי סיכון של פגיעה במטוסים, לאזור מפורז שבו המטוסים מנמיכים לגובה של 15 מטרים. הבסיס מוקף בגדר אלקטרונית אך אין בכך להרתיע את הבדואים. הם קושרים בעלי חיים לגדר ותולים עליה כביסה לייבוש תוך כדי פגיעה ממשית בה, הם החדירו רחפן לשטח הבסיס, וירי חי שלהם זלג לשטח הבסיס ופגע בכנף מטוס. השיא היה כתב אישום שהוגש בשנת 2025 נגד תושבת הפזורה שניהלה קשר עם גורמי מודיעין איראניים ואספה עבורם מידע על פעילות חיל האוויר.

כפי שמתעד ארגון רגבים כבר במשך שנים, שחיקת הריבונות בשטחי האש של צה"ל ניכרת גם בשטחי האש ביהודה ושומרון. הפלסטינים נוטעים בהם שדות, מקימים בהם תשתיות ובונים בהם בתים פרטיים ומוסדות ציבור, ובמקרים רבים הדבר נעשה בעידוד הרש"פ ובמימון של האיחוד האירופי. בינואר 2021 הגדילה הרשות הפלסטינית לעשות וארגנה אירוע נטיעה המוני של אלפי עצי זית בשטח אש פעיל של צה״ל הסמוך לראש העין, בהשתתפות שוטרים פלסטיניים חמושים. שטחי האש האלה הוגדרו כשטחי אימונים צה״ליים סגורים עוד בשנות ה־80, שנים רבות לפני תחילת הפלישות, הבנייה וההתבססות האזרחית במקום, ועם זאת במשך השנים התפתחה בתוך אותם מרחבים פעילות אזרחית פלסטינית מתרחבת שכללה רעיית צאן, חקלאות, הקמת מבנים, פריצת דרכים ונטיעות יזומות. אחד האבסורדיים החריפים ביותר בעניין הוא מסאפר יטא, מקבץ כפרים פלסטיניים בלתי חוקיים בדרום הר חברון בתוך שטח אש 918. בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ נגד כוונת המדינה לפנות תושבים השוהים בתוך שטח האש, ובמשך למעלה משני עשורים הוציא בג״ץ צווי ביניים והסדרים זמניים שאפשרו בפועל רעיית צאן, שהייה עונתית, עיבוד קרקעות ופעילות אזרחית מתמשכת בתוך השטח הצבאי המוכרז. כלומר, המדינה וצה״ל הוגבלו במרחב שהוגדר מראש כשטח ביטחוני חיוני ואילו ההתבססות האזרחית הפלסטינית במקום העמיקה עד כדי יצירת עובדות בשטח ופגיעה ממשית ביכולת צה"ל לממש את ייעודו המקורי של השטח.

גם בנגב וגם ביו"ש מובן כי מדובר באיום מודיעיני וביטחוני מובהק על התשתיות האסטרטגיות הרגישות ביותר של ישראל. וכאן מתגלה הכשל העמוק ביותר. מדינת ישראל מתנהלת באופן תגובתי במקום ריבוני. קודם נוצרת מציאות בשטח ורק אז מתחילים דיונים כיצד לטפל במורכבות. קודם נוצרת פלישה ואז מוקמת ועדת הסדרה. קודם מבוצעת בנייה בלתי חוקית, ואז מתחיל משא ומתן לפינוי. התוצאה היא שחיקה הדרגתית של עצם משמעות החוק. פלישה לקרקע, חדירה לשטח צבאי, גידול סמים או צילום בסיסים ביטחוניים מפסיקים להיתפס כהפרה ברורה של ריבונות המדינה, והופכים לחלק ממציאות קבועה שהמערכת למדה להכיל ולטפל מנה אחר מנה. בכל מקום אחר במדינה, אזרח שהיה פולש לקרקע מדינה או מפעיל עסק בלתי חוקי היה נתקל במהירות באכיפה נחרצת. אך כאן החוקים הם גבולות שניתן למתוח ולעקוף.

המדינה מודעת לחלוטין למצב. צה"ל, המשטרה והסיירת הירוקה מפעילים חמ"לים משותפים, יחידות ייעודיות, אמצעי תצפית וסיורי אכיפה. ועם כל זאת, קובע המבקר, אין למדינה יכולת אמיתית לפקח על כלל שטחי האש. חלק מהליקויים תוקנו רק "במידה מועטה" ובסביבת בסיס נבטים נמצא כי הליקוי כלל "לא תוקן". המציאות בשטח נמשכת כמעט ללא שינוי. הסוגיה הזו היא מבחן יסודי ליכולתה של מדינת ישראל לתפקד כמדינה ריבונית.

אם כך, מה נדרש לעשות?

• מדינת ישראל חייבת להגדיר מחדש את הסוגייה כמשימת ביטחון לאומי. לא עוד "בעיה אזרחית מורכבת", אלא סוגיה אסטרטגית המשפיעה ישירות על ביטחון המדינה, על ההרתעה ועל יציבות המשטר הדמוקרטי. כל עוד הטיפול יישאר מפוצל בין משרדים, אגפים ורשויות שונות, יימשך הוואקום שמאפשר את המשך אובדן השליטה .לשם כך נדרשת הקמת רשות משילות ארצית, גוף אחד בעל סמכויות מתכללות בתחומי האכיפה, הקרקעות, הביטחון, התכנון והמודיעין. כיום כל משרד פועל בגזרתו, ובשת"פ מוגבל. התוצאה היא מערכת שמייצרת הרבה דיונים ורצון למגר את התופעה אך מעט מאוד שליטה בפועל.
• יש להחיל מדיניות של אכיפה מיידית, אחידה ובלתי מתפשרת. כל פלישה חדשה לקרקע מדינה, כל בנייה בלתי חוקית וכל חדירה לשטח צבאי חייבות לקבל מענה בתוך ימים, לא לאחר שנים של הליכים וסחבת. מדינה שמגיבה באיטיות משדרת בפועל שהפרת החוק משתלמת.
• יש ליצור מעטפת ביטחונית רציפה סביב בסיסים אסטרטגיים דוגמת נבטים וצאלים. המשמעות היא הקמת אזורי חיץ, פינוי נקודות תצפית מסוכנות, פריסת מערכות נגד רחפנים, חיזוק הגדרות ונוכחות ביטחונית קבועה סביב המתקנים הרגישים ביותר.
• שימוש בשליטה טכנולוגית על כל מיליוני הדונם של הקרקעות באמצעות מערכות רחפנים, לוויינים, חיישנים ומערכות GIS באופן רציף, לצורך ניטור פלישות, זיהוי בנייה בלתי חוקית בזמן אמת, מעקב אחר חדירות לשטחי אש והצלבת מידע מודיעיני.
• שינוי יסודי במדיניות ההסדרה. הסדרה אינה יכולה להפוך לפרס על קביעת עובדות בלתי חוקיות בשטח. מדינה שמכשירה שוב ושוב בנייה בלתי חוקית, בדיעבד, מייצרת תמריץ ברור להמשך ההפרות. יש לקבוע עיקרון פשוט, מה שנבנה בניגוד לחוק לא יקבל לגיטימציה בדיעבד.
• ריבונות אינה מתקיימת רק באמצעות אכיפה. היא מתקיימת גם באמצעות נוכחות אזרחית, תשתיות, חינוך ופיתוח. חיזוק ההתיישבות החוקית, יצירת רצף התיישבותי, פיתוח תעסוקה והשקעה במרחב הם חלק בלתי נפרד מהיכולת של המדינה לשמר שליטה ארוכת טווח.

מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה אם היא עדיין רואה בעצמה ריבון בתוך גבולותיה. מדינות אינן מאבדות שליטה ביום אחד. הן מאבדות אותה בהדרגה כאשר הן מתרגלות למציאות שאסור היה להכיל מלכתחילה.

רזיאלה גפן היא פרופסור לניהול ארגונים ומדעי ההתנהגות, חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.