עיתון הארץ ומיתוס "ישראל מתפרקת מבפנים"

בתחילת השבוע סיפק מרואיין ב'הארץ' המחשה קולעת למידת הנזק שנגרם לישראל ולהתארכות הסבל שנגרם לפלסטינים, כתוצאה מנטייתו של 'הארץ' עצמו להציג את ישראל כחברה חלשה ומתפוררת.

המרואיין, פרשן פלסטיני-אמריקאי בשם אחמד פואד אלחטיב, תולה את האשם בחורבן הרצועה דווקא בחמאס ולא בישראל. הוא מספר על מפגש שלו בוועידת 'הארץ' עם משתתף שנזף בו על פרסומיו ברוח זו.

"פתחתי את הטלפון", סיפר אלחטיב, "והראיתי לו את ערוץ הטלגרם של גדודי עז א-דין אל-קאסם וכתבתי בערבית 'הארץ'. אמרתי: תראה כמה פעמים 'הארץ' מצוטט על ידי חמאס: 'החברה הישראלית מתפרקת מבפנים', 'אנשי המילואים לא מתייצבים', 'אין חלקי חילוף להמשך הלחימה'. בחמאס אומרים: 'תראו, אנחנו רק צריכים להמשיך עוד קצת בלחימה ולפי 'הארץ', ישראל מתפרקת'".

'הארץ' אמנם מוביל מגמה זו, אבל הוא בהחלט לא לבד. הנה, בימים האחרונים מוטחות בחברה הישראלית האשמות חמורות בדיוק מהסוג שעל אודותיו הצביע אלחטיב. כדי למנוע התמשכות של מנהג טעות (מיסקלקולציה) מצער זה מצד חמאס, הגורם לו להאריך את הלחימה, ראוי לברר את אמינות ההאשמות הללו:

בתחילת השבוע קבעה איריס לעאל ב'הארץ' כי "החברה הישראלית מצויה בהתמוטטות עצבים מתמשכת". כמה ימים לפניה, בפודקאסט 'בסלון של שרון' (צפו מדקה 14:50), קבע הפעיל הפוליטי רונן צור כי אם הימין ינצח בבחירות, כרבע מיליון ישראלים יעזבו "בגלל האלימות" השוטפת את ישראל. "זו לא המדינה שבה גדלתי ולא המדינה שבה אני רוצה לגדל את ילדיי", אמר לצור נציגם של אותם כרבע מיליון ישראלים שלטענתו יעזבו "בגלל האלימות".

האומנם מצבה המנטלי של החברה הישראלית מדרדר ומצב האלימות בה חמור מבעבר, או לפחות חמור כשלעצמו?

למרבה המזל, מדובר בשתי האשמות שניתן למדוד בנתונים קיימים ולבחון אם אמת הן או שקר. הבה נבחן אותן.

"התמוטטות העצבים המתמשכת" של הציבור הישראלי

בניגוד לטענה, לא רק שהחברה הישראלית אינה מצויה בהתמוטטות עצבים מתמשכת – ההפך הוא הנכון. החברה הישראלית מציגה חוסן מנטלי מעורר השתאות, הן ביחס לעצמה, הן ביחס למדינות העולם המפותחות, ובוודאי ביחס לכלל העולם. הנה כמה נתונים רלוונטיים בקצרה:

אכן, בעקבות טבח ה-7 באוקטובר חלה עלייה משמעותית בתסמיני מצוקה מנטלית שהציגו הישראלים. אולם מחקר עדכני בעניין מצא עקומה ברורה: זינוק חד במצוקה מיד לאחר המתקפה, ולאחריו ירידה הדרגתית לכיוון רמות טרום-המלחמה. תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD) אפשרית עלתה מ-16.1% לפני המלחמה ל-29.8% מיד אחריה, אך ירדה ל-19.7% כעבור 27 חודשים. מדד הדיכאון עלה מ-30.5% ל-43.1% ואז ירד ל-23.3%; מדד החרדה עלה מ-22.1% ל-40.1% ואז ירד ל-21.0% — למעשה מעט מתחת לנקודת המוצא.

כלומר, הישראלים ככלל התגברו על טראומת הטבח, ורמת המצוקה שלהם ירדה לרמה שלפני המלחמה.

על כן, הם ממשיכים לשמור על נתונים מעוררי קנאה של בריאות מנטלית ביחס לשאר העולם המפותח: ממוצע ההתאבדויות במדינות ה-OECD עומד על 11 התאבדויות לכל 100 אלף נפש; בישראל הנתון עומד על כשליש מזה בלבד – 4 ל-100 אלף, ובמגמה יציבה.

גם שיעורי השימוש המסוכן בסמים ובאלכוהול בישראל נמוכים בהרבה מהממוצע בעולם המפותח: צריכת אלכוהול עומדת על פחות משליש מהממוצע במדינות המפותחות, ושימוש בסמים הוא פחות מחצי מהממוצע.

על כן, אך טבעי שלמעלה מ-91% מהישראלים מדווחים על שביעות רצון מחייהם כישראלים. גם זה נתון גבוה במיוחד בהשוואה בינלאומית, המתכתב עם הנוכחות הישראלית הקבועה בצמרת מדד האושר העולמי, למרות המלחמה.

לסיכום, אל להם לאויבינו לבנות על "התמוטטות העצבים" של החברה הישראלית. היא אינה בדרך.

מפלצת האלימות

ומכאן לטענת רונן צור, שלפיה אזרחי ישראל עוזבים אותה מכיוון שרמות האלימות בה בלתי נסבלות ואף שינו את אופייה הלאומי עד כדי כך ש"זו כבר לא המדינה שבה גדלתי", כדברי מייצגם לפי צור.

גם כאן, הנתונים חד-משמעיים ומוכיחים כי לטענה אין כל אחיזה במציאות. המדד המקובל ביותר לבחינת רמת אלימות הוא מספר מקרי הרצח המכוון ל-100 אלף תושבים. הממוצע העולמי של מקרי הרצח עומד על 5.8 מקרים לכל 100 אלף נפש. הממוצע במדינות המפותחות עומד על 5 מקרים לכל 100 אלף נפש (לפי הנתון העדכני ביותר).

לכאורה אמורה ישראל לשאוף לנתוני המדינות המפותחות, ואם אכן פושה בה אלימות ברמה כה קשה עד שהיא מבריחה מכאן את תושביה, כנראה שעליה להציג רמות אלימות גבוהות אף יותר. אבל בישראל מתרחשים רק 3.61 מקרי רצח לכל 100 אלף נפש.

ועכשיו לפיל שבחדר: הפער העצום בין האלימות בחברה היהודית לאלימות בחברה הערבית בישראל. לפי הנתונים האחרונים שנמדדו, שיעור מקרי הרצח בקרב הערבים בישראל עומד על 4.9 מקרים לכל 100 אלף נפש – מעט פחות מהממוצע במדינות המפותחות. לעומת זאת, שיעור מקרי הרצח בקרב היהודים בישראל עומד על 0.67 מקרים לכל 100 אלף נפש בלבד! מדובר בשיעור אלימות מהנמוכים ביותר בעולם כולו. עד כדי כך אלים פה?

על כן, אין להתפלא שגם ב"מדד הביטחון האישי" של ארגון המדינות המפותחות (OECD), הבוחן את "תחושת הביטחון להסתובב לבד בלילה", מובילה ישראל את העולם כולו עם שיעור של כ-80% מהאזרחים המדווחים כי הם חשים ביטחון להסתובב לבד בלילה, לעומת הממוצע במדינות המפותחות העומד על 74% בלבד (ובכלל העולם כמובן עוד פחות). גם הנתון הזה הגיוני, בהינתן שישראל מציגה נתונים נמוכים יחסית בהשוואה למדינות המפותחות גם בתחומי פשיעה מינית, גניבות ופריצות לבתים.

לסיכום: גם התקווה הזו של אויבינו, שלפיה אנחנו מתפוררים מבפנים בגלל האלימות הפושה בנו, מתבדה במפגש עם הנתונים.

היה פעם אויב גדול של ישראל, שהרבה לצרוך את תכני החולשה והתבוסה של התקשורת הישראלית. קראו לו חסן נסראללה, והמסקנה שלו מכל מה שראה וקרא הייתה ש"החברה הישראלית חלשה מקורי עכביש". על כן הוא התפתה לתקוף אותה. הוא לא שרד כדי להסביר בדיעבד את מסקנתו.