עשרים שנה לאיחוד האירופי: הלאומים הרדומים של אירופה מתעוררים

כשכבר היה נדמה שאירופה נכנסה לעידן חדש, על לאומי, החלו להציק לה פתאום לאומים קטנים שתובעים עצמאות. 20 שנה להקמתו של האיחוד האירופי, והיבשת הוותיקה נראית על סף אביב עמים חדש.

לאומיות אירופאית חדשה, שלום יציב וכלכלה חזקה ללא גבולות, הן בין המטרות המרכזיות של  האיחוד האירופי, שהשבוע חגג 20 שנה להקמתו • שאיפת ביטול הלאומיות, לצד המשברים הכלכליים, נחלה כישלון חרוץ: מספרד ועד בלגיה, מסקוטלנד ועד איטליה, אביב עמים אירופאי חדש מאיים לקרוע את היבשת שמנסה בכוח להתאחד • גם בעידן הקוסמופוליטי של אירופה, הלאומיות חיה ובועטת

אזרחים חוגגים את הקמת האיחוד האירופי. צילום: CEZARY P

השבוע לפני 20 שנה נכנסה לתוקף אמנת מאסטריכט, הלוא היא 'האמנה על האיחוד האירופי', שהובילה ליצירתו של האיחוד האירופי המוכר לנו כיום, והחליפה את 'הקהילה האירופית' שבה היו חברות 12 מדינות. באותה אמנה סוכמו העקרונות המייסדים אודות מטבע משותף, איחוד כלכלי ומוניטרי, רעיון שלושת העמודים (הקהילה, מדיניות החוץ והביטחון, וענייני המשפט והפנים), וכן העקרונות הפוליטיים המשותפים, המובילים את האיחוד מאז ועד ימינו. מאז החתימה על האמנה, והרבה בזכותה, הספיק האיחוד לגדול ולהתרחב, והיום הוא כבר כולל 28 מדינות ומעל ל-500 מיליון בני אדם, המדברים עשרות שפות שונות.

אך מעל לכול, אמנת מאסטריכט זכורה בעיקר בזכות רעיון "האזרחות האירופית" – רעיון שמטרתו גיבושה של זהות לאומית כלל אירופית חדשה. לפי הרעיון המהפכני, כל אזרח, בכל אחת מהמדינות החברות באיחוד, הינו גם אזרח של האיחוד האירופי עצמו; אזרח אירופה. בבסיסו של רעיון זה, עמדה התפיסה ה"דלורית" של האיחוד האירופי (על שם ז'אק דלור, נשיא הנציבות האירופית), לפיה האיחוד האירופי אינו רק איחוד כלכלי המתעסק במסחר ובגבולות פתוחים, והוא גם אינו רק מוסד פוליטי המתפקד כשומר היציבות באירופה, אלא גם, ואולי בעיקר, מוסד על לאומי, רגשי וזהותי. מעתה, עמי אירופה שתחתיו אינם עוד רק גרמנים, איטלקים, צרפתים או הולנדים, אלא קודם כול ולפני הכול אירופאים.

ואכן רעיון הזהות האירופאית הלך והתגבש: הגבולות הוסרו, החסמים ירדו, ועוד ועוד תכניות המשלבות ומקרבות אזרחים מכלל המדינות תוקצבו, יצאו לפועל ותועדפו על-ידי המוסדות האירופים בבריסל. הפירות, לכאורה, לא איחרו לבוא: בסקרים הנערכים מדי שנה על-ידי האיחוד האירופי, נמצא כי מעל ל-50 אחוז מהאזרחים מגדירים עצמם כאירופאים במידה זהה ללאום הנוסף שלהם. חלקם (10 אחוז) אף מגדיר עצמו כאירופאי בלבד או יותר.

אולם, דווקא כאשר הזהות האירופית הולכת ומתגבשת, מוצא עצמו האיחוד בפתחו של משבר לאומיות חדש; הלאומים הנשכחים של אירופה, אותם לאומים שדוכאו, נכבשו והורדמו במשך מאות בשנים, החלו מתעוררים, שבים לזירה ודורשים את מקומם ההיסטורי והשווה לצד הלאומים האחרים ביבשת.

קטלונים, סקוטים ופלמים דורשים עצמאות

בחבל קטלוניה שבספרד התקיימה בספטמבר האחרון הפגנת ענק, שזכתה לכינוי "הפגנת המיליונים". הפגנה זו, שבה השתתפו שחקני כדורגל, סופרים, שחקנים ודמויות קטלוניות מפורסמות אחרות, הייתה להפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה הקטלונית. ההפגנה התרחשה בעיקר על רקע המשבר הכלכלי בספרד, והמחאה הקטלונית על הפיכתה "לבנק" שבאמצעותו מתכננת הממשלה במדריד לממן את  החובות והגירעון הספרדי. המחאה מתווספת לעובדה שקטלוניה נושאת את נטל המסים הגבוה ביותר במדינה, ובתמורה מקבלת הרבה פחות מהממשלה המרכזית במדריד; רוב הכסף הולך לאזורים החלשים במדינה הספרדית. מיליוני המפגינים הקטלונים דרשו את פרישתו של האזור מספרד, ואת הקמתה של מדינה קטלונית עצמאית.

יזכו לעצמאות? טירה סקוטית. צילום: Guillaume Piolle

במקביל, בצידה המערבי של היבשת, הגיעו ראשי הממשלות של בריטניה וסקוטלנד, דיוויד קמרון ואלכס סלמונד, להסכמה היסטורית אודות התנאים הסופיים לקיומו של משאל עם, שייערך בשנת 2014. העם הסקוטי יכריע בשאלה האם תפרוש סקוטלנד מבריטניה, ותקים מדינה עצמאית. לטענת הסקוטים, מדינה משלהם תשמור את תמלוגי הנפט והגז שבים הצפוני עבור אזרחי סקוטלנד, (It's Scotland's oil), ובעיקר תדאג לאזרחים הסקוטים בצורה טובה יותר מאשר הממשלה בלונדון, שאותה הם רואים כמתנשאת ומזלזלת בלאום הסקוטי.

בבלגיה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, ניצחה המפלגה הלאומנית הפלמית בבחירות המקומיות, עם היבחרו של מנהיג המפלגה בארט דה-וויר לראשות העיר אנטוורפן – העיר השנייה בגודלה בבלגיה, והגדולה ביותר בפלנדריה. הניצחון בבחירות המקומיות התווסף לתקופה של כשנתיים, שבמהלכם לא הצליחו המפלגות האתניות—הפלמיות והוולוניות—להסכים על כינונה של ממשלה, בשל מחלוקת על עתיד המדינה. בכך הפכו הצדדים את בלגיה למדינה מחולקת בפועל, המנוהלת על-ידי המחוזות יותר מאשר על-ידי הממשל המרכזי. קלישאה שנפוצה בבלגיה לאחרונה טוענת כי "כיום, מלך בלגיה הוא הבלגי היחיד במדינה".

בפולין סערו הרוחות בסוף שנת 2011, לאחר שבעיר קטוביץ שבמחוז שלזיה הוחלט על צביעת אצטדיון הכדורגל המקומי בצבעים כחול וצהוב, צבעיה של תנועת העצמאות המקומית (RAS) – במקום הצבעים אדום ולבן, צבעי דגל פולין, שעליהם סוכם בתחילה. פרשת "האצטדיון הצבוע" הייתה רק תוספת להצלחתה של התנועה הבדלנית בבחירות האזוריות, הצלחה שהייתה לגדולה ביותר מאז התקופה הסובייטית.

ארבע הדוגמאות הללו אינן ייחודיות. בכל רחבי האיחוד האירופי גברו בעשורים האחרונים תביעות המיעוטים הלאומיים, מהאיים היוונים שבים התיכון, דרך המחוזות הלומברדים שלמרגלות הרי האלפים, חופי ואיי ארצות השפלה, המישורים שלצד הרי הסודטים, ועד החופים הסקנדינביים של הים הצפוני. נראה שבאירופה העכשווית, אין כמעט מדינה שלא הושפעה מגל התביעות להגדרה עצמאית השוטף את היבשת.

זהות במשבר

התעוררותם של הלאומים באירופה מרתקת במיוחד, במיוחד כשברקע התהליכים הפן-אירופיים שנתונה בהם היבשת. בניגוד למה שניתן היה לצפות, ככל שהזהות האירופית הולכת ומתגבשת, וככל שהאינטגרציה בין המדינות הולכת ומעמיקה, כך הרגשות הלאומיים המקומיים מתגברים. הטרגדיה של האיחוד האירופי היא בהצלחתו.

מעקב אחר ההתבטאויות של ראשי המפלגות והתנועות הלאומיות, מראה את הקשר הברור שבין הזהות והאינטגרציה האירופאית,לבין הרגשות הלאומיים הגואים: הסקוטים מכנים זאת "עצמאות בתוך האיחוד האירופי", הקטלונים קוראים לזה "זהות בעולם ללא גבולות", והפלמים מדברים על עצמאות תחת מסגרת נכונה יותר. השפה דומה והכוונה ברורה: הלאומים המתעוררים, רוצים שתחת המסגרת המשותפת של האיחוד והזהות האירופיים יתאפשר גם להם לצמוח ולפרוח. אם כולנו אירופאים, כך הם אומרים, אז אין יותר משמעות להיותנו בריטים, ספרדים או בלגים. אם אפשר להיות אנגלי-אירופאי או ספרדי-אירופאי, אפשר גם להיות קטלוני-אירופאי או סקוטי-אירופאי, בלי צורך בזהות ספרדית או בריטית שתשמש כמתווכת וכמייצגת במוסדות האיחוד בבריסל. אם פעם היינו זקוקים לאותם אנגלים או ספרדים בשביל הגנה, ביטחון וכלכלה, אומר לעצמו האזרח החדש, הרי שהאיחוד האירופי פתר בעיות אלו, וגרם לכך שהזכות להגדרה עצמית תקבל משנה תוקף.

פרויקט שנכשל; מקום חתימת אמנת מאסטריכט. צילום: Julian Ilcheff Borissoff

ערכים במלכוד

בנקודה זו עומד האיחוד האירופי בפני המלכוד הגדול ביותר. אותו איחוד שהוקם על בסיס ערכי הדמוקרטיה והכרעת הרוב – ודורש בהתאם ממדינות ברחבי העולם להכיר בזכות הלאומית להגדרה עצמית – אינו יכול ברגע האמת להתנער מהזכויות שלהן הוא מטיף כאשר מדובר בלאומים שאצלו בבית.

לעומת זאת, הכרה באותם מיעוטים ותמיכה בזכויותיהם מעמידה את מדינות האיחוד בפני סכנת התפרקות, ואפילו בסכנת עימות עם חלק מהמדינות החברות בו. בריטניה למשל, כבר מאיימת בפרישה מהאיחוד. הרקע הרשמי אמנם, הם הצעדים הכלכליים האחרונים שהציגה גרמניה, אך המהלך נועד גם לקעקע את דרישת הסקוטים לעצמאות עתידית. ספרד מצדה, הודיעה כי פרישה קטלונית תוביל לווטו ספרדי בנושא, ולפגיעה ביחסים עם כל מדינה שתתמוך בתהליך. (חשוב לציין כי ספרד היא המדינה המערב-אירופית היחידה שעדיין לא הביעה תמיכה והכרה בעצמאותה של קוסובו).

האיחוד האירופי, החוגג השבוע את 20 שנות קיומו, ובמיוחד את קיומה של "האזרחות האירופאית", נאלץ לחגוג גם את הפיכתו למשחרר הלאומים של אירופה ולקטליזטור של אביב העמים האירופי של המאה ה-21. גם ביבשת קוסמופוליטית-אירופית, שבה אין גבולות ואין חסמים, הלאומיות לא נעלמה. אפילו לא נחלשה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. אתח הכתבות היותר טובות שקראתי לאחרונה. שוב אנחנו רואים עד כמה אירופה היא מקום של צביעות. מבקשת מכל העולם לעשות פעולות שהיא מחביאה בחצר האחורית שלה.

  2. גנדרלר, אתה ממחזר את הכתבות הישנות שלך מנרג'?
    אכן כתבה מצויינת, הבעיה שכבר קראתי אותה לפני כשנתיים בנרג', ואז היא הייתה ארוכה ומעניינת יותר.

    (כל הימנים יודעים שרן ברץ רוצה לרשת את מעריב, אבל זה לא אומר למחזר את הכתבות הישנות).

    1. אמיר, בריטניה בהחלט באיחוד האירופי, ואכן ראש הממשלה הבריטי דיוויד קמרון מציע משאל עם לבריטים לפרישה ממנו. כוונתך הייתה שהיא לא בגוש היורו.

  3. נשמע שמטרת הכותב להוכיח שהטרנד הלאומי הוא לגימטימי. והראיה היא מן המתרחש באיחוד האירופי. מצד שני אולי זה מוכיח שהלאומיות מתפצלת לתתי לאומים. מי יודע אולי תקום מדינה יהודית מעבר לקו הירוק של מתיישבים. האם הכתבה באה לתמוך ברעיון הזה, או שכותב הכתבה לא שם לב להסתכלות הזו עקב הבנה סלקטיבית?

    1. אני לא מבין איך הגעת משם לכאן. מה קשורים המתיישבים ביהודה ושומרון?

  4. הקטלונים כבר מדברים על היפרדות מספרד הרבה מאוד שנים, הסקוטים מדברים על היפרדות מאנגליה מאות שנים ורק לפני 10 שנים זעקו כותרות העיתונים שהנה הנה בלגיה מתפרקת לה לשתי מדינות. וכן גם דרום טירול והסודטים ופרוסיה המזרחית וכן הלאה. הרבה יותר קל לדבר על היפרדות מאשר להיפרד. הקטלונים לא כל כך מהר יעזבו את ספרד, למרות שקל להם מאוד לעשות הפגנות וגם הפלמים לא כל כך מהר ייפרדו מהואלונים "שנואי נפשם". דיבורים כמו חול

    1. ועוד עניין – בבחירות האחרונות בספרד רוב הבסקים ותושבי חבל נווארה הצביעו למפלגת הימין הספרדית שמתנגדת להפרדה, רק 20% תמכו בעצמאות. ואגב 60% מהקטלונים אמרו בסקר מלפני שבוע (אני פשוט בספרד אז אני מעודכן) שאינם רוצים להרחיב את האוטונמיה השלטונית של החבל. 82% היו נגד עצמאות. אז דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

  5. מאמר מצויין, חבל שלא ראיתי אותו לפני משאל העם בסקוטלנד. ללא ספק ראיתם את הנולד

  6. חבל שמאמר כזה לא מופץ בתפוצה רחבה יותר. רק לייק אחד בפייסבוק. זה האמת שאירופה והעולם המערבי לא מבינים בעולם של לאומיות חיים לאומים. עולם ישן נחריבה לא יכול לקרות בדורנו אולי עוד כמה מאות שנים.