קמפיין האינדוקטרינציה הצליח

במכוון אני כותב מורים מהשמאל, מכיוון שברור שמורים ימנים לא ייהנו מלגיטימציה דומה להבעת עמדותיהם בחדרי הלימוד. הרי המקבילה הימנית לאדם ורטה איננה מורים דוגמת גדעון סער או גלעד ארדן, אלא פעילים קיצוניים דוגמת איתמר בן גביר. מישהו באמת מדמיין שהורים מטבעון, קריית-גת או הרצליה יאפשרו לבן גביר להטיף מוסר לילדיהם בחינוך הממלכתי? מישהו מהימין היה רואה בתביעה של פעיל ימני קיצוני לנצל את מעמדו כדי לקדם את עמדותיו הפוליטיות ולהמיר את התלמידים זכות יסוד של כל מורה?

ברור שלא. לימין יש כבוד לכללי המשחק הממלכתיים ולנורמות חברתיות בסיסיות. כללי המשחק הבסיסיים הם שמורה לא לוקח ילדים של אחרים במערכת חינוך ממלכתית ומנסה לשטוף את מוחם. בביתי שלי ילדיי מקבלים חינוך ציוני, וכולי תקווה שהחינוך שאעניק להם יקנה להם כלים ערכיים ואינטלקטואליים שיאפשרו להם להתמודד עם קיצונים חסרי-גבולות ואתיקה דוגמת אדם ורטה. יחד-עם-זאת, לו הייתי בוחר במקצוע ההוראה בעצמי, לא היה עולה בדעתי לנסות ולהמיר את תלמידיי תוך הבעת זלזול בחינוך שקיבלו מהוריהם.

“כמו שמשרד החינוך מבהיר – למידה משמעותית כרוכה בזה שהמורים יביעו דעתם. אני רוצה לקרוא למורים שיגידו את דעתם ללא פחד”, קרא אתמול ורטה ביציאתו מהשימוע וחשף את חוסר-המודעות, או שמא ההיתממות, של אדם שאוחז בתפקיד הוראה ומסרב להבין שכאשר המורה מביע את עמדותיו ללא פחד, ברוב המקרים אלו שיחששו להביע את עמדתם יהיו תלמידים בעלי עמדות שונות משלו.

חוסר-מודעות או סטנדרט כפול?

כפי שיודע כל סטודנט למדעי החברה, השמאל מומחה בקידום תיאוריות ואסכולות – אפילו בהקמת חוגים שלמים – על-מנת לחקור מנגנוני הדרה, הבנייה ושעתוק בהם מנצל בעל-הכוח את מעמדו וכופה את ערכיו ההגמוניים / גזעניים / שוביניסטיים / פטריאכליים. לרוב מדובר בהגיגים מתחום ההזיה, בהם כל התנהגות אנושית בסיסית זוכה לפרשנות מרחיקת-לכת על יחסים שבין “חזקים” ו”מוחלשים”.

אלא מה? במפתיע (או שלא) כשזה נוגע למצבים שבהם שמאלנים שולטים בעמדות הכוח, מגלה לפתע השמאל עיוורון מוחלט לניצול שררה, לפערי-מעמד ולחוסר-השוויון הבסיסי שבין המורה לתלמיד התלוי בציוניו, או בין המרצה לסטודנט שמנסה לא רק לסיים את הקורס בהצלחה אלא אולי גם, שומו שמיים, חושב בתמימותו על קריירה אקדמית.

זהו ההבדל המכריע בין מורים בעלי תפיסת-עולם ימנית שמרנית לבין מורים מהשמאל המהפכני. שמאלן בעמדת כוח או השפעה רואה בתפקידו קרדום לחפור בו. הטבע הרדיקלי של השמאל, המהפכנות הצדקנית, הלהט האידיאולוגי לשנות סדרי עולם, חוסר הכבוד לנורמות ולכללי המשחק, הם כולם מאבני היסוד של השמאל “החופשי”, “פורץ הדרך”, “האוונגרדי” ו”הביקורתי”; שלל תארים מונפצים שמטרתם למתג באופן חיובי את שאיפת השמאל לייצר – ללא עכבות או נורמות של הוגנות וכבוד לבעלי דעה אחרת – פס ייצור לאדם וחברה חדשים עלי חורבות העולם הישן.

לעומת זאת, בעלי תפיסת-עולם שמרנית-ליברלית כלל אינם מעוניינים בלגיטימציה כזו שהוענקה כעת לורטה וחבריו. מורה הגון לא רואה את תלמידיו כחומר ביד היוצר, מכבד את המסגרת הביתית ואת הורי הילד, לא מנסה לערער סדרי עולם, ולא חדור בלהט מהפכני ילדותי. המורה מימין גם מודע היטב לכללי הפוליטיקלי-קורקט בהן עמדות קיצוניות משמאל (למשל, הסתה כנגד צה”ל), נחשבות ל”שיח ביקורתי”, בעוד שדעות מתונות יותר מימין נחשבות לתעמולה אסורה שעלולה לעלות לו במשרתו (כבמקרה ישראל שירן).

הראיון שערכו אתמול בערוץ 2 עמית סגל וליאור פרידמן עם רם כהן, מנהל תיכון אלתרמן בתל-אביב, הוא דוגמא קלאסית לחוסר-המודעות העצמית המאפיינת את השמאל הקיצוני. אותו כהן, במפגן זחוח ומדושן-עונג של כוחנות, לא התבייש להתבטא בזכות התבטאויותיו הפוליטיות של ורטה בכיתה ובאותה נשימה להצהיר כי לא יעסיק בבית ספרו מורה שמתגוררת בתפוח, בית-אל או עפרה – גם אם לא תשמיע את דעותיה. את מופע הבריונות חתם כהן בהצהרה כי הוא מחנך להומניזם ולאהבת אדם. אתם הבנתם את זה?

לשים סוף לחינוך הממלכתי

כעת, לאחר שוורטה, כהן, אורי משגב ומיכאל ספרד קיבלו את אישור משרד החינוך להפוך את בתי-הספר הממלכתיים לחממת אינדוקטרינציה דוגמת המחלקה לפוליטיקה וממשל בבן-גוריון, אין מנוס משינוי מקיף של מערכת החינוך בישראל. המודל הממלכתי הקלאסי פשט רגל. השיטה הנוכחית, האוסרת הקמת בתי-ספר פרטיים, חוטאת לתלמידים ולהוריהם בשיח ערכים מעוות ולא-דמוקרטי, ועוד מוסיפה חטא על פשע בבינוניותה, המתבטאת בהתדרדרות מתמשכת של הישגי התלמידים.

הפתרון נעוץ במעבר לשיטת הוואוצ’רים שבה כל הורה יקבל תלושים שבאמצעותם יבחר לילדיו בית-ספר כרצונו. אם מספיק הורים רוצים את ורטה ורם כהן או את איתמר בן גביר, הם ממילא ילמדו. אלא שהיתרון הגדול של שיטה זו הוא שבזכותה גם הרוב הגדול של ישראלים, שלא רואים בבית-ספר זירה לחינוך פוליטי ואינדוקטרינציה, יקבלו מה שהם רוצים. פתרון זה אינו רק הוגן יותר, איכותי יותר ויעיל יותר מן המערכת הממלכתית הקיימת היום, הוא גם יעצים את האזרחים על-חשבון בעלי-שררה כוחניים ופוליטיים.

וזה בדיוק מה שהשמאל מפחד ממנו.