ביקורת ספר: למי שייכת הארץ הזאת, נסים דנה

נסים דנה, למי שייכת הארץ הזאת?, מוסד ביאליק, אוניברסיטת אריאל, 2013.

למי אללה העניק את ארץ-ישראל? מה הבעיה של הקוראן עם היהודים? ומדוע הפלסטינים מחפשים שורשים בכנען העתיקה? כדי לרדת לעומקו של הסכסוך הישראלי-ערבי, חייבים להכיר את הפן הדתי שלו. בדיוק לשם כך נועד ספרו החשוב של פרופ' נסים דנה, העוסק בנקודות קריטיות להבנת המרחב בו אנו חיים

"פחדנים, חלשים, תאבי חיים, חסרי אמונה ומפורדים"; במהלך השנים, מקורות מוסלמיים רבים בחרו בכינויים מסוג זה על מנת לתאר את היהודים. אולם המציאות הוכיחה שכינויים אלו רחוקים מלתאר את המציאות, ובזאת גם המוסלמים יהיו מוכנים להודות בחצי-פה ובחדרי חדרים. כמו פוסקים מוסלמים ואנשי רוח רבים בעולם הערבי שמסביבנו, השיח' יוסוף אל-קרדאווי, מי שנחשב למטיף המוסלמי הסמכותי והפופולרי ביותר בעולם וכן למנהיגה הרוחני של תנועת 'האחים המוסלמים' בכלל ותנועת החמאס בפרט, ביקש לנסות ולהבין כיצד, במהלך ההיסטוריה, הערבים ניגפו שוב ושוב בפני ישראל, שהייתה חלשה מהם בהרבה.

בכתביו של קרדאווי, הכוללים עשרות ספרים נוטפי שנאת ישראל, ניתן למצוא פה-ושם התבטאויות גלויות לב, המונות את מעלותיה של ישראל. לדידו, התכונה הטובה הראשונה במעלה של ישראל היא אחדותה: החברה הישראלית מורכבת מפסיפס של זהויות – אשכנזים, ספרדים, אתיופים, רוסים, חילוניים ודתיים – אולם רב התרבותיות הזאת אינה גורמת לאנרכיה, כיוון שהחברה הישראלית הצליחה להתאחד תחת רעיון הדמוקרטיה. לעומת זאת, החברה הערבית היא חברה מפוצלת ומפולגת אשר פלגיה השונים נאבקים ואף טובחים זה בזה. וכך כותב קרדאווי:

אללה תאר את היהודים בקראן כמי שרק נראים כמאוחדים, אך ליבותיהם מפורדים זה מזה. למעשה, תיאור זה יותר מתאים לנו מאשר להם… הם הצליחו להתאחד סביב רעיון הדמוקרטיה – שלטון הרוב – ואילו אנחנו לא הצלחנו להתאחד סביב משנה פוליטית אחת… ברור שהמאוחדים ינצחו את המפורדים.

על-פי קרדאווי זהו סוד כוחה של ישראל: "כאיש אחד בלב אחד". חילוקי הדעות בין המפלגות השונות הם מעל פני השטח, בעוד שבסוגיות מהותיות, כמו מעמדה של ירושלים כבירת ישראל, קיימת אחדות דעים.

בל נטעה – לא אהבת ישראל היא המניעה אותו, כי אם אותו הרצון של הפלישתים בסיפור שמשון, לדעת: "במה כוחו גדול ובמה נוכל לו". קרדאווי מוסיף בציניות כי למען הגשמת מטרותיהם הצליחו היהודים להתגבר אפילו על תכונותיהם הרעות הטבועות בהם – הקמצנות והפחדנות – וכי תכונות אלו הפכו למאפיינות את הערבים יותר מאשר את היהודים.

אולם במקום אחר, מונה קרדאווי סיבה נוספת לניצחונם של היהודים במלחמותיהם מול הערבים: האמונה הגדולה שהיתה להם בראשית דרכם.

הם נכנסו למערכה כשאיתם התורה, ואנחנו לא נכנסנו כשאיתנו הקוראן. הם טוענים לזכותם על הארץ בשם בית המקדש, ואנחנו לא טוענים לזכותנו בשמו של מסגד אל-אקצא. הם קוראים בשם היהדות ואנחנו לא קוראים בשם האסלאם. הם אומרים: התלמוד! ואנחנו לא אומרים: הסנה של מחמד. הם מריעים בשמו של משה ואנחנו לא מריעים בשמו של מחמד. הם פועלים על פי "הפרוטוקולים של זקני ציון" ואנחנו לא פועלים לפי אבותינו ישרי הדרך. הם מכבדים את השבת ואנחנו לא מכבדים את יום השישי.

בכך נוגע קרדאווי בסוגיה הבסיסית, שלשמה התכנסנו: היסוד הדתי בסכסוך הישראלי-ערבי.

שורשי השנאה

בהזדמנויות רבות ניתן להבחין עד כמה נקודה זו תופסת חלק מהותי בשיח ובתודעה הערבית-מוסלמית, מה שמבהיר את חשיבות העיסוק בנושא. זווית חדשה ומעניינת של הצד המוסלמי בסכסוך הבין-דתי ניתן למצוא בימים אלה בספרו החדש של המזרחן פרופ' נסים דנה, ראש המחלקה הרב-תחומית למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל, העוסק במאבק התיאולוגי והלאומי בין היהדות לאסלאם ובין ישראל לפלסטינים, המתחולל בעוצמה רבה בדורות האחרונים.

בראשית המאה ה-20, עת הפכה ארץ-ישראל למושא חלומותיה של התנועה הציונית; במקביל לגלי העלייה היהודיים שהגיעו לארץ והחלו לגאול את אדמתה, החלה להתפתח בקרב המנהיגות הערבית בארץ ישראל מגמה חדשה, אותה הוביל המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני: לצבוע את הסכסוך בין היהודים למוסלמים בגוון דתי, תוך שימוש מניפולטיבי במקורות האסלאמיים. כך, במהלך השנים הלכה והתפתחה שנאה דתית עמוקה כלפי הציונות והיהודים, שאת תוצאותיה אנו חשים על בשרנו.

נדמה כי הישראלי הממוצע, שאינו בקיא במתרחש בעולם הערבי שמסביבו, אינו ער כלל לממדי השנאה הדתית המקיפים אותו, או אולי אפילו לעובדה שאכן מדובר בשנאה דתית. פרופ' דנה, אדם בעל ניסיון רב, שבעברו היה קשור במשך עשרות שנים לממסד האסלאמי בישראל במסגרת תפקידו כראש האגף לעדות הדתיות במשרד הדתות, מבקש להעלות לתודעה הציבורית את העניין החשוב הזה, הנוגע לעצם קיומנו בארץ הזאת, עבור הקורא שאינו בקיא בדת האסלאם או בנבכי הקוראן.

על חמורים, קופים וחזירים

הטענה המרכזית במחקרו של דנה היא שעיון במקורות האסלאמיים עצמם מוכיח כי אללה העניק את ארץ ישראל לעם היהודי: "בקוראן יש כעשרה מקומות הקובעים שאללה הוריש לעם ישראל את הארץ. כמעט בכולם מוזכרת הזכות ואף החובה המוטלת על בני ישראל לרשת אותה. לעומת זאת, אין שום אזכור בקוראן המוריש את הארץ למוסלמים, לערבים, לפלשתינים, או לכל עם אחר שאיננו עם ישראל".

דנה מגלה בקיאות רבה, ומוכיח טענה זו בסקירת הקוראן על עשרות מפרשיו, אך בכך מחמיץ את העובדה שבימינו המחלוקת נובעת משורש אחר: עיקר טענת הקוראן כלפי היהודים היא שהבטחת הארץ להם מותנית בקיום בריתם עם אלוהים.

הקוראן מצייר את היהודים בדימויים חייתים כמו "חמור נושא ספרים" או "קופים וחזירים" מתוך מטרה לדמותם לבהמה טיפשה, שאוצר רוחני כביר, כלומר ספרי התורה, הוטען על גבה. החמור אינו מבין את ערכו של המשא שהוא נושא על גבו, וכל מה שהוא מרגיש הוא את כובד משקלו. לכן, בהזדמנות הראשונה שיכלו, פרקו היהודים את עול האמונה מעל גבם; אירוע שהתרחש מוקדם מהצפוי, כאשר הם חטאו בחטא העגל במעמד הר סיני.

את כינויי הגנאי "קופים וחזירים", הנפוצים מאוד במסגדים, גם בפיהם של השייח'ים הנכבדים ביותר, "הרוויחו" היהודים כי חיללו את השבת. על-פי הקוראן, אללה רצה לנסות את תושביה היהודים של העיר אילת בהעלותו את הדגים על פני המים, עד כי לא יכלו לעמוד בפיתוי ודגו ביום השבת. כאן יש לתמוה – ממתי הקוראן דוגל ביום מנוחה שבועי? הלוא אפילו היום הקדוש למוסלמים, יום שישי, הוא יום עבודה רגיל לכל דבר? יתרה מכך, הקוראן אף טוען בפירוש בסורה 50 פסוק 37: "אכן בראנו את השמים ואת הארץ בשישה ימים ולא נגעה בנו העייפות", ועליו הפרשנים מעירים כי פסוק זה ירד כתגובה ליהודים שמאנישים את אללה, וטוענים שהתעייף ממעשה הבריאה ולכן נח ביום השביעי, כפי שכתוב בתורה.

ובכן, התשובה טמונה בפסוקי הקוראן עצמו המתארים את הפרשה: "כאשר הפרו מתוך התנשאות את האיסור שהוטל עליהם אמרנו להם: היו קופים מאוסים". כלומר, הבוז שרוחש הקוראן ליהודים נובע מכך שאם הם אינם שומרים על האיסורים שהוטלו עליהם – גם אם לטענת הקוראן עצמו איסורים אלו כלל אינם מוצדקים. הם אינם מכבדים את עצמם ואת מורשתם, ולכן גם אינם ראויים לכבוד מזולתם. לו היו יהודי אילת שומרים את השבת, עדיין היה הקוראן מתייחס אליהם כאל טועים בכך שאת דת האמת אינם מקבלים, אך לפחות הם היו חוטאים באמונה ובדבקות במצוות שהוטלו עליהם, וזה חטא נסבל יותר בעיני האסלאם. אם לסכם זאת במילים של הקוראן (סורה 2 פסוק 61): "מוכי השפלה ודלות הם וניתכה עליהם חמת אלוהים, זאת כי כפרו באותות אלוהים והרגו את הנביאים בלא צדק. זה גמולם על כי המרו ועברו את גבול המותר".

בימינו אנו, כאשר שכנינו המוסלמים, העוקבים בדריכות אחר המתרחש בחברה הישראלית, שומעים זמירות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות, הדבר מתפרש בעיניהם כאובדן הזכות של עם ישראל על ארצו. הם מתייחסים לחברה הישראלית כאל חברה נהנתנית וחומרנית שאיבדה מזמן את ערכיה הרוחניים, שאין לה כבר בשביל מה למות ולפיכך אין לה גם בשביל מה לחיות. "מיהם האנשים הלהוטים יותר מכולם לחיות?", שואל הקוראן, ועונה: "היהודים!". כינוי הגנאי השלישי הכי רווח כלפי היהודים הוא "אומה שאוהבת את החיים", אך לא במובן שאנו מפרשים את הביטוי "לאהוב את החיים", אלא במובן של "אכול ושתה כי מחר נמות"; כי כבר אין לנו אלוהים והתעייפנו מלהיות אור לגויים.

אם אנחנו כבר לא מעוניינים במשימה, המוסלמים ישמחו למלא אותה במקומנו. הקוראן גורס על היהודים: "הם אומה שעברה מן העולם", ועל המוסלמים: "אתם הטובה באומות שהגיעה אל האנושות". המוסלמים רואים את עצמם כאומה הנבחרת החדשה ונושאים בגאווה את השליחות האלוהית שהוטלה עליהם, אך הם אינם רואים את עצמם כחיים שכם אל שכם עם בני הדתות הקודמות, כי האסלאם הרי נועד להחליף את הדתות האחרות. "מי שמבקש לו דת אחרת מלבד האסלאם", קובע הקוראן, "לא תתקבל מידו ובעולם הבא ילך לאבדון!". לכן, לא ינום ולא ישן ישמעאל עד אשר ימחה את זכר ישראל: "השמידו את היהודים גם אם יתחבאו מאחורי העצים והאבנים", כפי שנכתב בחדית', או, לחילופין, שישראל יחיו תחת שלטון האסלאם בעודם מושפלים.

אברהם, הכנענים והפלסטינים

חשיבות יתרה לקריאת ספרו של דנה ניכרת דווקא בימים של שיחות ומשא-ומתן עם הפלסטינים, ובפרט עבור חברי המשלחת הישראלית. כך, אולי הם לא יהיו כל-כך מופתעים בפעם הבאה שסאאב עריקאת יטיח בהם שהוא ומשפחתו צאצאי הכנענים.

פן בולט במיתוס הערבים כצאצאי הכנענים, היבוסים ושאר עממי כנען, הרווח מאוד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, הוא היותו חלק ממאבק תיאולוגי. טיעון זה התפתח לאור טיעוני הציונות בדבר הזכות היהודית על הארץ, מתוקף הבטחת הארץ לאברהם וליורשו המוגדר לפי התנ"ך כיצחק, כדי ליצור לפלסטינים היסטוריה שורשית יותר בארץ מזו של היהודים. הלוא גם התנ"ך כותב שכאשר הגיע אברהם לארץ היא הייתה מיושבת על-ידי הכנענים: "ויעבור אברם בארץ, עד מקום שכם, עד אלון מורה והכנעני אז בארץ". לאור הנרטיב הזה מחונכים ילדים פלסטינים באמצעות ספרי הלימוד ובתוכניות הטלויזיה.

וכאן יש פרדוקס מעניין: הלוא גם המוסלמים טוענים לזיקתם לאברהם דרך בנו ישמעאל, והשורש העמוק של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיניהם הוא מאבק הירושה בין שני בניו של אברהם. נקודה זו עולה בבהירות בכתביו של השיח' קרדאווי – ממשיך דרכו של חאג' אמין אל-חוסייני, כפי שמציין דנה בספרו – שכותב:

האומה האסלאמית היא הראויה יותר מכל לרשת את פלסטין – ארץ הנבואה. בכך התגשמה הבטחת אללה לאברהם, שייתן את הארץ לזרעו. המוסלמים הם בניו של ישמעאל בנו של אברהם, ויתרה מכך, הם בניו הרוחניים של ישמעאל בן אברהם, אשר הם הראויים יותר מכל האנשים לרשת אותו, משום שהם הולכים בעקבות מורשתו. הם כבר מימשו את זכותם לרשת את הארץ וכוננו בה את הצדק והטוב במשך ארבע עשר מאות. הם בעלי הארץ והם ישארו בה עד שינשל אללה את מי שנמצא על הארץ הזו. הימצאותם של המוסלמים בארץ היא הקיום החוקי היחיד. הימצאותם של הציונים, לעומת זאת, הוא קיום עושק, עוין ונפשע שמן הראוי שיחדל להתקיים והוא אכן בסופו של דבר יאבד מן העולם.

אז מה אמרנו, ישמעאלים או כנענים? מסתבר שבסכסוך הזה לא בוררים את הטיעונים, אולם דבר אחד בטוח – מי שיקרא את ספרו של פרופ' דנה, המפריך את הטענות הללו, לא יהיה מן הנבוכים.

"ישראל והפלסטינים לא צריכים לשאול איזה נרטיב צודק יותר, אלא לדון כיצד בונים עתיד", השיבה לא מזמן השרה ציפי לבני לסאאב עריקאת. ובכן, לכל הבקיא בהיסטוריה של האסלאם ובהלך החשיבה של תושבי המזרח-התיכון ברור שאי-אפשר לדון בעתיד בלי לדון בעבר קודם, וכי השיח בעולם הערבי נסוב סביב לגיטימציה שלטונית שמושגת אך ורק מתוקף זיקה היסטורית ודתית. ההבדל החשוב הזה בין הצדדים קשה להבנה למערביים וגם לישראלים. ועל החשש שמא ההתבצרות מאחורי טיעונים דתיים תוביל להחרפת הסכסוך ולהפיכתו למלחמת דתות, אענה שבעיניי שכנינו המלחמה היא כבר מזמן כזאת, ודווקא הטיעונים הדתיים הם שמסוגלים לעורר יחס של כבוד, כעם שיודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך.

לא רק מחקר אקדמי

דווקא בשל חשיבותו של הספר לקוראים הישראלים הייתי ממליצה לערוך כמה שינויים בעריכה. את החלקים השני והשלישי של הספר, העוסקים ביחסו הכללי של הקוראן ליהדות וליהודים להקדים להתחלה, כדי שהקורא יבין קודם כל את העיסוק האינטנסיבי של הקוראן ביהודים. כמו כן, עדיף בעיני לכתוב על האזכורים הביבליוגרפיים של הפסוקים הפזורים בתוך הספר, כדי לא להטריח את הקורא המתעניין שוב ושוב אל הקוראן.

לסיכום, ספרו של פרופ' דנה הוא ספר הנקרא בשקיקה, שעיקר עניינו אינו בעיסוק אקדמי גרידא, אלא נכתב בעיקר כדי לתת כלים לקורא הישראלי כיצד להתמודד עם הטיעונים של שכנינו המוסלמים.

ד"ר נסיה שמר מתמחה במשפט מוסלמי וביחסים בין היהדות לאסלאם. מלמדת במחלקה ללימודי המזרח-התיכון, אוניברסיטת בר אילן.