מכר את נשמתו לשטן? 59 שנה למשפט קסטנר

זה היה משפט שזעזע את המדינה, וחשף את אחד הסודות הגדולים: קשריו של ד"ר ישראל קסטנר, איש מפא"י, עם אדולף אייכמן.

זה היה משפט שזעזע את המדינה, וחשף את אחד הסודות הגדולים של אותם ימים: קשריו של ד"ר ישראל קסטנר, איש מפא"י, עם אדולף אייכמן • ההאשמות החמורות נגעו בעצב החשוף של מדיניות התנועה הציונית נוכח השואה, ולמעשיהם של אותם יהודים ש"מכרו את נשמתם לשטן" ושיתפו פעולה עם הנאצים • למרות הזמן שחלף, נדמה שהסערה לא שככה  

Budapest, Festnahme von Juden
ניסיונות הצלה או שיתוף פעולה? יהודים נעצרים ברחובות בודפשט, אוקטובר 1944

משפט קסטנר, שהשבוע מלאו לו 59 שנים, החל למעשה די במקרה. יהודי מבוגר בשם מלכיאל גרינוולד, מלונאי במקצועו, נהג להפיץ מפעם לפעם אגרות לחבריו בתנועת המזרחי בהן גולל את הגיגיו על כל נושא שבעולם. את מאמריו שכפל גרינוולד על חשבונו, טמן במעטפות מבויילות ושלח לרשימה ארוכה של נמענים, שעל-פי רוב כלל לא טרחו לפתוח את המעטפה.

שמו של גרינוולד עלול היה לטבוע בשכחה, לולא נתקל באחד ממנשריו שר המסחר והתעשייה עו"ד ד"ר דב יוסף, בדרכו למשרדו ששכן במלון פאלאס, מעברה השני של שכונת נחלת שבעה.

עם קום המדינה הופקד דב יוסף על ביצוע מדיניות הצנע ושמו הפך ללוח מטרה של חיצי משל ושנינה. בשל אישיותו המופנמת, נזקק ד"ר יוסף לדובר שיעמוד בקשר רציף עם העיתונות שארבה לו בכל פינה. משימת הדוברות הוטלה על ד"ר ישראל (רז'ה) קסטנר, עורך אוּי קֵלֶט, הביטאון בשפה ההונגרית. קסטנר התגלה כאדם מיומן, רהוט ובעל קסם אישי. הוא נמנה עם חוגי מפא"י ושמו נכלל ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת השלישית.

כאשר עיין דב יוסף באגרת שנתחבה לידיו גילה להפתעתו שהמאמר עוסק כל כולו בדוברו הנאמן ד"ר קסטנר. ככל ששקע בכתוב, חוורו פניו של השר. לשון האגרת הייתה מסורבלת, המשפטים עילגים, התחביר בלתי-אפשרי אך התוכן היה עז וחריף מאין כמוהו. בין השאר נכתב:

אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחי היקרים … בגלל מי ועל חשבון מי נסעת בשנת 1946 בסתר וכגנב בלילה לנירנברג, כדי להשתתף במשפט פושעי המלחמה הגדול ביותר בתולדות העולם, והפעם כעד סניגוריה לטובת אס.אס אוברשטורמבנפיהרר קורט בכר, רוצח שודד שניצל את אחינו בהונגריה ומצץ את דמם… אני נותן לכם תשובה והסבר: את עצמו הוא רצה להציל, כדי למנוע שבכר יגלה לפני בית המשפט הבינלאומי את 'העסקים' ומעשי השוד המשותפים … היכן המיליונים מכספי יהודי הונגריה שלא נמסר עליהם דין וחשבון?… לא פחות מ-52 קרובי משפחתו הציל ומאות יהודים אחרים… קנו אצל קסטנר את הצלתם בתשלום מיליונים! כך הציל קסטנר את חברי מפא"י… כמה בעלי פרוטקציה שמהם הרוויח קסטנר אלפים, אבל אלפי ציונים ותיקים, אנשי מזרחי ויהודים חרדים, השאיר קסטנר בגיא צלמוות.

את ההשתלחות חתם גרינוולד בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: "ריח של פגר מגרד את נחירי את ד"ר קסטנר צריך לחסל!". יוסף ההמום זימן את קסטנר, שהתייחס לכל העניין בביטול. דב יוסף, איש נוקשה, שנודע ברצינותו וביושרו הקיצוני, הודיע לקסטנר שמדינת ישראל לא תרשה הטחת עלבונות שכאלה בפקיד ממשלתי בכיר, שהוא אף מועמד לכנסת. על כן, יש לתבוע את גרינוולד לדין בעוון הוצאת דיבה שהרי לא יעלה על הדעת שבכנסת ישראל יישב אדם שדבק במעשיו רבב.

Gruenwald_in_courthouse
משפט קסטנר: התפרסם במקרה. מלכיאל גרינוולד ביציאה מבית המשפט

רכבות ההיסטוריה

תביעת הדיבה עוררה במלכיאל גרינוולד רגשות מעורבים. מחד גיסא קיננה בו עליצות על כי מכתביו זכו להתייחסות מצד הרשויות, אך מאידך גיסא חש חרדה מפני ההתמודדות עם כוחות משפטיים רבי-עוצמה. הוא נסע לתל-אביב, הגיע לבית בשדרות רוטשילד 15 והתייצב בפני עורך הדין שמואל תמיר, בן ה-31.

שמואל תמיר היה בן למשפחת כצנלסון רבת הפעלים. בימי המאבק לעצמאות שירת במחתרת האצ"ל, נלכד ונשלח לגלות באפריקה. עם קום המדינה אימץ כשם משפחה את כינויו המחתרתי "תמיר". הוא התפרסם כעורך דין לוחמני וחד לשון וייצג נאשמים שנרדפו לדעתו על-ידי השלטון. בין השאר ייצג את אנשי "שורת המתנדבים" שהאשימו את עמוס בן-גוריון בשחיתות ואת משפחת סגל שהאשימו את פאול קולק (אחיו של טדי) ברצח בנם ידידיה בתקופת הסזון.

כאשר עיין תמיר בתיק התביעה שהוגשה נגד גרינוולד חלפה בגופו כאבחת ברק התחושה שלפניו שעת כושר ליצירת שיח ציבורי בנושא שבער בו. הוא הודיע לגרינוולד שייצגו ללא-תשלום, ובלבד שיינתן לו ייפוי כוח מוחלט בניהול הדיון. ברגע זה ירד גרינוולד הזקן מן הבמה ואת מקומו תפס שמואל תמיר הנחרץ, שלא הסתיר את שאיפותיו הפוליטיות.

השלב הראשון היה בחירת האסטרטגיה המשפטית. גם פה תמיר לא היסס, ובחר להגן בתוקף על טענת "אמת דברתי". טיעון זה גורר הליך משפטי ארוך וסבוך בו נדרשת ההגנה להביא הוכחות לצדקת ההאשמות בגינן הוגשה התביעה. מן הטקסט של גרינוולד עלו חמש האשמות עיקריות נגד קסטנר: מתן עדות לטובת הפושע הנאצי קורט בכר במשפט נירנברג; שיתוף פעולה עם הנאצים במהלך המלחמה; הסתרת מידע שעשוי היה להציל חיי יהודים; השתתפות עם הנאצים בגזל כספי היהודים; והצלת קומץ מקורבים, בעיקר חברי מפא"י, תוך הפקרת שאר היהודים.

הוכחת הטענות הייתה כרוכה ביציאה למסע ארוך וחוצה יבשות, של איסוף רבבות מסמכים שיוכיחו את ההאשמות. בתוך כך עימת תמיר ניצולי שואה עם עברם וביקש לעמת את מדינת ישראל עם עתידה.

עימות חזיתי

משפט הדיבה נפתח בחדר קטן בבית המשפט המחוזי שפעל במגרש הרוסים. משני עברי המתרס ניצבו משפטנים רהוטים, שנונים ומבריקים. מול תמיר ניצב היועץ המשפטי חיים כהן. על כס המשפט ישב כדן יחידי השופט בנימין הלוי, יליד גרמניה שעלה לארץ ישראל לפני השואה וניהל כמה מן המשפטים הדרמטיים בתולדות המדינה. בעתיד יכהנו גם תמיר וגם הלוי כחברי כנסת מטעם המפלגה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). לצדם יכהן באותה כנסת העיתונאי אורי אבנרי, אשר סיקר את המשפט בהרחבה, תוך נקיטת עמדה ברורה לצדו של תמיר.

העניין הראשון אליו ניגש תמיר היה העדות התמוהה שמסר קסטנר אחרי תום המלחמה לטובת הפושע הנאצי קורט בכר, מראשי המנגנון הכלכלי של הנאצים. קסטנר, זחוח ובוטח בעצמו, הבהיר שבתוקף תפקידו כראש ועד ההצלה בהונגריה נרקמו קשריו עם בכר, והוא התייצב לעדות בנירנברג לפי בקשת בית המשפט הבינלאומי. עדותו לטובת הנאצי, ציין קסטנר, לא העלתה ולא הורידה דבר ובטח שלא תרמה לזיכויו של בכר. תמיר האזין בקשב, וברגע המתאים ניגש באופן תיאטרלי לשולחנו. הוא שלף מכתב ששלח קסטנר לשר האוצר אליעזר קפלן ובו כתב: "בכר שוחרר הודות להתערבותי האישית". קסטנר הנבוך לא הצליח להבהיר את פשר הסתירה בין מכתבו לשר ובין עדותו בבית המשפט. אמינותו של קסטנר נסדקה ומעתה היה נתון במגננה מול התקפות תמיר.

במהלך המשפט נחשף סיפור חייו של ד"ר קסטנר. הוא נולד בשנת 1906 בעיר קלוז' בטרנסילבניה שהייתה אז בשליטת רומניה. בצעירותו הצטרף לתנועת נוער מקורבת למפא"י, למד משפטים והתקרב למנהיג הקהילה יוסף פישר שכיהן כציר בפרלמנט הרומני. הקשר בין קסטנר ופישר התבטא בידידות פוליטית ובנישואי קסטנר לאליזבת, בתו הבכורה של פישר.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקרעה רומניה. טרנסילבניה עברה לשליטת ממשלת הונגריה, ומשפחת פישר-קסטנר עברה לעיר הבירה בודפשט והשתלבה בהנהגת הקהילה היהודית. הונגריה נהנתה עדיין ממידה מסוימת של עצמאות למרות המלחמה שהשתוללה מחוץ לגבולותיה. ועדיין, כבר באותו זמן היו חיי היהודים למרמס. פלוגות 'צלב החץ' צדו יהודים ורצחו בהם ללא-רחם, ומנהיגי הקהילה היהודית הקימו ועד הצלה ובראשו התייצב ד"ר קסטנר. תמיר העלה עדים רבים שסיפרו על המעמד האיתן שביצר לעצמו קסטנר בהנהגת הקהילה.

538px-Rudolf_Kastner_at_Kol_Yisrael,_early_1950s_-_cropped
מסר את נשמתו לשטן? ישראל קסטנר

קסטנר והנאצים

כאשר פלשו הנאצים להונגריה במרץ 1944, לבשו הרדיפות אופי מאורגן. בראש מנגנון ההשמדה הוצב אוברשטורומבנפיהרר אדולף אייכמן שהפך את קסטנר לעושה דברו ומינה אותו כמתווך בין הממשל הנאצי ליהודים. העדים שהביא תמיר סיפרו על הקשרים ההדוקים מדי שרקם קסטנר עם מנהיגים נאצים, ובראשם אדולף אייכמן, דיטר ויסלציני וקורט בכר. פעמים רבות תואר כיצד הוא נראה נוסע במכונית בחברתם, ומהלך בעיר ללא טלאי צהוב, בניגוד לשאר היהודים. במהלך העדויות נחשפה בהרחבה פרשת ביקורו של קסטנר בעיר קלוז' בה גדל. הוא נשא נאום אך לא גילה באוזני שומעיו את שהיה הידוע לו על גירושם הצפוי.

תמיר הטיח בקסטנר שלו ידעו היהודים את הגורל האורב להם, היו בורחים ליערות או מתקוממים. תמיר טען שמילות ההרגעה של קסטנר זרו חול בעיני היהודים ומנעו מהם להציל נפשם.

בבואו להוכיח את הסתרת המידע של קסטנר חשף תמיר שתי פרשיות אפלות ומצמררות. הפרשה האחת הייתה בריחתו הנועזת של האסיר היהודי רודולף ורבה מאושוויץ. ורבה הנמלט מצא דרכו אל מחנה בנות-הברית, ומסר להם תיאור מפורט מלווה בשרטוטים של מערך ההשמדה הנאצי. מעתה היה ידוע בבירור שהיהודים נשלחים למחנות השמדה. הפרשה השנייה קשורה בפעילות הנמרצת של ועדת ההצלה היהודית בסלובקיה השכנה. ראשי הוועדה, גיזי פליישמן והרב וייסמינדל, קיימו קשר קבוע עם הנאצי דיטר ויסלציני וביקשו ממנו, באמצעות מתן שוחד, לחוס על היהודים. ויסלציני דחה את רוב הבקשות אך בתמורה לשוחד עצום התיר לחלץ כמה מאות יהודים ברכבת הצלה.

תמיר יצא להתחקות אחר הפרשה. התברר שגיזי פליישמן נרצחה על-ידי הנאצים, אך הרב וייסמינדל ניצל והגיע לארצות-הברית. הרב השתייך לזרם חרדי קיצוני ואנטי ציוני. תמיר נסע לארצות-הברית אך הרב סירב לקבלו בשל היותו ישראלי. לבסוף נעתר הרב להפצרות תמיר וסיפר על מנשרים שהוכנו בסלובקיה בתנאי מחתרת ובהם אזהרה ליהודים בדבר שילוחם למחנות המוות. המנשרים הוברחו להונגריה, הגיעו לידיו של קסטנר אך מעולם לא הופצו בקרב היהודים. התברר שקסטנר האמין כי ייטיב להציל יהודים באמצעות ניהול משא-ומתן עם הנאצים וחשש שהפצת המנשרים תעורר התקוממות שתפגע במאמציו.

משאיות תמורת דם

במסגרת קשריו עם הגסטפו הצליח קסטנר לקדם הוצאה של למעלה מ-1,600 יהודים ברכבת הצלה מיוחדת מבודפשט לשווייץ. רשימת הנוסעים ברכבת כללה רבים ממקורביו של קסטנר ואף יהודים עשירים ששילמו ממון עצום עבור כרטיס הנסיעה לחיים. בתוך כך דרש אייכמן מוועד ההצלה היהודי לארגן 10,000 משאיות, שתמורת כל אחת מהן הבטיח למנוע השמדה של מאה יהודים. חשבון פשוט מעלה שמדובר היה בחיי מיליון יהודים.

קידום התכנית הוטל על יואל ברנד, מאנשי ועד ההצלה וידיד קרוב של קסטנר. לימים תיאר ברנד את עצתו של אייכמן:

נתתי לך לבוא לפה בשביל לדבר אתך עסקים. הגעתי למסקנה שעדיין יש לכם משאבים. אז אני מוכן למכור לך – מיליון יהודים. לא את כולם אני אמכור לך. זה המון כסף שאין לך. אבל מיליון  הולך. טובים לדם  דם של טובים. אתה יכול לאסוף את המיליון ממדינות שעדיין יש בהם יהודים. אתה יכול לקחת אותם מהונגריה, מפולין, מאוסטריה, מטרזינשטט, מאושוויץ, מאיפה שאתה רוצה. מה אתה רוצה להציל? גברים חזקים? נשים בוגרות? מבוגרים? ילדים?

בתחושה שעול הגורל על שכמו, יצא יואל ברנד לקושטא כדי ליצור משם קשר עם הנהגת תנועה הציונית. באנדי גרוס, יהודי נכלולי שעבד כסוכן בשירות הנאצים, התלווה אליו בפקודת הנאצים. במהלך הנסיעה עשה גרוס כל שלאל ידו כדי למרר את חיי ברנד. בהגיעם לקושטא נפגש השליח עם פקידים בדרג זוטר, וכך התחוור לו לזוועתו שלהנהגה הציונית אין כל מושג מן הנעשה בארצות הכיבוש הנאצי. במאמץ גדול תואמה פגישה בעיר חלבּ בין ברנד ובין משה שרת. במהלך הפגישה הבהיר ברנד את חומרת הנושא. השנים נפרדו, וכעבור דקות ספורות נעצר ברנד על-ידי הבריטים באשמת היותו סוכן ארץ אויב.

באותה עת עמל משה שרת קשות על ייסוד החטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי (הבריגדה). הוא לא העז לפעול בניגוד לעמדת ממשלת בריטניה והפנה את הבקשה ללורד מוין. הלורד, שנודע כשונא ישראל, האזין לבקשה, אך דחה אותה על הסף. כך, המשאיות לא יצאו לדרכן ונמנעה אפשרות הצלתם של מאות אלפי יהודים. חודשים ספורים לאחר מכן נורה הלורד מוין למוות על-ידי לוחמי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי.

Budapest, Festnahme von Juden
כצאן לטבח וללא ידיעה. מעצר יהודים בהונגריה, 1944

שלא יגמר לעולם

במהלך המשפט התברר שבאביב 1944, בעודו מקדם את יציאת רכבת ההצלה, הגיעו למשרדי ועד ההצלה בבודפשט שלושה צנחנים – חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי, שאותו הכיר קסטנר עוד מן הימים בהם חיזר אחר גיסתו הצעירה ויצה.

מכל השלושה שרד בחיים רק יואל פלגי, מייסד גדוד הצנחנים 890 וחבר מפא"י. שמואל תמיר זימן אותו לדוכן העדים ועימת בין גרסתו בבית המשפט לטובת קסטנר ובין הדברים שכתב בספרו רב התפוצה "רוח גדולה באה", מהם השתמע דווקא שהשלושה הוסגרו בידי קסטנר. עדותו של פלגי הייתה מפגן אומלל של בלבול, סתירות ומבוכה, שהזיקו יותר משהועילו.

רגע השיא במשפט התחולל כאשר העלה שמואל תמיר לדוכן העדים את קתרינה, אמה של חנה סנש. האישה האצילית תיארה במילים מדודות את האופן בו נודע לה שבתה צנחה בגבול הונגריה, נלכדה, הובאה למשפט, עונתה עינויי שאול ולבסוף נרצחה. גברת סנש סיפרה כיצד התדפקה פעם אחר פעם על דלתו של קסטנר, התחננה לעזרתו אך נענתה בהתעלמות קרה. עדותה של קתרינה סנש הציבה באופן חד את הניגוד הנחרץ בין שתדלנותו הנרפסת של העסקן ובין גבורתה של הצנחנית.

נפשו לשטן

הגיעה שעת הסיכומים. שבועות ארוכים שקד השופט הלוי בניסוח פסק הדין במשפט שעניינו המקורי היה הוצאת דיבה. דווקא לנושאים האקזוטיים יותר התייחס השופט באופן מרפרף. הוא קבע שלא הוכח שקסטנר שלח יד באוצרות שנגזלו מיהודי הונגריה ואף לא שקיים קשר עסקי כלשהו עם בכר. השופט אף נמנע מלדון בהרכב רשימת נוסעי רכבת ההצלה וציין כי בחירת המקורבים היא מעשה מובן וטבעי.

לעומת זאת תהה השופט על שיקול הדעת שהפעיל קסטנר. הוא קבע שדבקותו של קסטנר בקידום רעיון רכבת ההצלה סנוור את עיניו וגרם לו לאבדן שיקול הדעת, באופן שהמיט אסון על שאר יהודי הונגריה ועל צנחני הישוב העברי.

בשורות נוקבות ניתח השופט הלוי את הדילמה הנוראה בפניה ניצב קסטנר ואמר:

לאחר שידע כי הסכם הרכבות נחתם ויש החלטה על גירוש מלא של היהודים, צריך היה קסטנר להחליט בין שני דרכי הצלה: האחת – להפיץ בין היהודים את הידיעות על ההשמדה הצפויה. השניה  לערוך הסכם עם הנאצים, ולהציל את היהודים שהנאצים יסכימו. ברגע שבחר קסטנר בדרך השניה  לא יכול היה לעזוב את שיתוף הפעולה עם הנאצים. הם הסכימו להציל מספר קטן של יהודים, ובהם בני משפחתו וחברי ועדת ההצלה. אבל כלל יהודי הונגריה הופקרו בידי הנאצים. לא הוזהרו ולא ניסו לברוח…

פסק הדין זיכה את גרינוולד מרוב ההאשמות. מכל מיליוני המילים שנאמרו במהלך המשפט נחרת בתודעת הציבור המשפט בו סיכם השופט את פרשת הקשר בין קסטנר לאייכמן שהבטיח לשגר את רכבת ההצלה: "בקבלו את המתנה הזאת מכר קסטנר את נפשו לשטן".

tamir_shmuel
הגנה שהפכה להתקפה. עו"ד (ולימים ח"כ ושר) שמואל תמיר. צילום: אתר הכנסת

רצח בלב תל-אביב

בשעת לילה מאוחרת, בין מתן פסק דין הלוי ובין שמיעת הערעור, שב ד"ר קסטנר לביתו ממערכת העיתון ההונגרי אוי קלט בה עבד. שמו הוסר כבדרך אגב מרשימת המועמדים לכנסת, והוא היה נתון בסערת רגשות. קסטנר החנה את מכוניתו מדגם הנרי ג'יי מתחת למרפסת ביתו בשדרות עמנואל בצפון תל-אביב וצעד לעבר משעול הכניסה לבניין. מתוך העלטה הגיחו שלושה גברים, חסמו את דרכו, ירו בו ונמלטו ברכב גנוב שחנה ברחוב. למשמע היריות ירדו בהולות מן הדירה רעייתו אליזבט (בודיו) ובתו סוזי בת השמונה. הם מצאו את אביהן שרוע על השביל, ירוי ומתבוסס בדמו.

בעוד קסטנר נאבק על חייו הגיעו לבית החולים מאות מברקי עידוד ובהם גם מברק ממלכיאל גרינוולד. המאבק על חייו של קסטנר לא צלח. הוא נפטר ובאופן ההזוי ביותר, נערכה הלווייתו הצנועה במקביל לצעדת העדלאידע העליזה שנערכה בתל-אביב לרגל חג פורים.

שלושת הרוצחים נלכדו. היו אלה זאב אקשטיין, דן שמר ויוסף מנקס. אף לא אחד מהם היה קשור במישרין לפרשה. מנקס, יוצא לח"י, התפרסם כאחד מנדוני משפט מחתרת צריפין (שגם בו שפט בנימין הלוי). אקשטיין ושמר שימשו תקופת מה כסוכני שב"כ, עובדה שהעלתה טענות קונספירציה שונות שלא הוכחו ואף לא הוזמו מעולם.

רצח קסטנר היה לכל הדעות פשע נתעב ומרושע. אין כל קשר בינו ובין משפט קסטנר שהיה הליך משפטי סוער, טעון, שנוי במחלוקת, אך לגיטימי.

מסמך סאסן

חלק מזערי מן הפושעים הנאצים נתפס עם תום המלחמה והועמד לדין. הרוב הצליח להימלט באמצעות רשת בינלאומית שפעלה ביעילות גרמנית. הם הועברו לארצות שלא חשו פגם מוסרי במתן מקלט לגדולי הרוצחים בהיסטוריה, קיבלו זהות חדשה והתחילו חיים חדשים. קורט בכר מיצה עד תום את זיכויו במשפט נירנברג והפך לאיש עסקים עשיר. אדולף אייכמן נמלט לארגנטינה שם התגורר בזהות בדויה עד לכידתו בידי שירותי הביטחון הישראלים בשנת 1960.

בשנת 1957 הגיע אל מקום מחבואו של אייכמן העיתונאי ויליאם סאסן שהיה מקורב לחוגי הנאצים ועבד ככתב המגזין לייף. במהלך הריאיון עם אייכמן שאל סאסן את בן שיחו על משפט קסטנר שהתנהל באותה עת ישראל. על-פי עדותו של סאסן אמר אייכמן את הדברים הבאים:

הוא עשה לי עבודה שלמה. הוא נתן לי את כל היהודים מבלי שנורתה ירייה אחת, בלי הפגנות, ומבלי שהייתי צריך לתת אדם אחד לעזרת המשטרה ההונגרית. הוא הנעים לי את החודשים בבודפשט וחסך לי צרות ומועקות. היה לו חופש תנועה מלא. הוא גרם לכך שרודולף הס בא להתחנן כדי להמעיט במשלוחים. קסטנר עשה לי את השהות במטה לעבודה משרדית נעימה. לאיש אמונים כזה, הכרת התודה שלי היתה מתן חופש תנועה מלא… נעשינו חברים… זה היה עסק טוב בשבילי, מחיר של 20-15 אלף יהודים תמורת סדר במחנות…

משפט ההיסטוריה

בית המשפט העליון דן בערעור אחרי שהמערער קסטנר כבר לא היה בין החיים. השופטים הפכו את פסק הדין הראשון וקבעו שגרינוולד אכן הוציא את דיבתו של קסטנר. מבחינה משפטית היה בכך סיום הפרשה, מבחינה ציבורית ומוסרית לא תמה הפרשה עד היום.

בתום משפט הערעור נשא שמואל תמיר נאום ארוך אותו חתם במילים הבאות:

בלב שקט וברוח נכונה יקבל מרשי כל עונש אשר יושת עליו היום בשל היותו נושא דעת המיעוט, בשל היותו מייצגה במשפט זה, ואף בשל גלותו את דבר האמת. כי את גזר הדין הסופי – על כולנו – תחרוץ האומה, בדורנו זה ובדורות הבאים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

26 תגובות למאמר

  1. זה באמת מדהים שיש לכם כל כך הרבה כסף שאתם יכולים לשלם למישהו שיפתח איזה פרשה עתיקה ויכתוב עליה מאמר קצר (כשלעצמו לא רע אגב) שיקרא על ידי 200-250 איש גג. מעורר קנאה. מתי בפעם האחרונה פרסם איזשהו גוף תקשורת כתבה על קסטנר? בקושי דסק חדשות יש להם כסף להחזיק. מקסימום יביאו איזה סטודנט שיכתוב תקציר עילג ולא ישלמו לו כלום. על עסקי הכתיבה השמרנית יש החזר השקעה מטורף. אתם כבר לגמרי rubbing it in our faces מה שנקרא.

    1. בסמול חסר הערכים הקוסמו-פוליטי לא מקובל לכתוב ולפעול בלי לקבל תמורה מהאנטישמים האירופים יורשיהם של נשואי המאמר לכן "הפוסל במומו פוסל" האינטלקטואלים הפטריוטים הציונים מונעים באותו דחף שהניע את את האינטלקטואלים הוגי הציונות וזה לא היה אתנן מהאירופים האנטישמים

    2. פרשה עתיקה? לא הייתי מגדיר את זה ככה. לפרשה הזאת יש השלכות עד עצם היום הזה. אפשר לראות בהתנהגותה של נכדתו של קסטנר, הח"כית מירב מיכאלי, דימיון מסויים בינה לבין פועלו של סבה.

    1. החוצפה של משפחת קסטנר, לא נגמרת בזאת.
      מירב מיכאלי, כיום ח"כ פעלה ואולי פועלת לקרוא על שמו של ישראל קסטנר רחוב בחיפה. מצנע, אז ראש העיר, נרתם לעשות כן. ברם, בגלל מחאה של חלק מהניצולים, לא יצא לפועל. נדמה לי שלאחרונה, בתקופתו של יהב, קראו לאיזה גן ציבורי או חורשה על שמו. גן ציבורי ? ביתשימוש ציבורי זה המכסימום.
      לגופו של עניין, אינני יודע אם הייתי נוהג אחרת. הוא פעל בטפשות, פחדנות, אגואיזם ורצון לשרוד על חשבון. זה ללא ספק. אבל לקרוא רחוב או גן ציבורי על שמו? !! נדמה שאין גבול לחוצפה

  2. לציין גם את משה קראוס . להלן ציטוט קצר מהויקפדיה

    במשפט קסטנר היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה בראשות הסנגור שמואל תמיר. קסטנר ערער לבית המשפט העליון על פסק הדין במשפטו בו נקבע כי "מכר את נפשו לשטן". על אף שרוב ערעורו התקבל והוא טוהר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ציין השופט משה זילברג, בדעת מיעוט, בפסק הדין את פעולתו של קראוס במילים אלה:

    מה עלובה הייתה פעולת ההצלה שלו [של קסטנר], לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השווייצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים בחודשי יולי-נובמבר 1944.

  3. יש לציין כי קסטנר נחשב למציל יהודים על ידי יד ושם, קסטנר לא האמין כי התקוממות תציל את יהודי הונגריה, והמעיט מאד . . (כנראה בצדק) בפעולת הצנחנים .
    חלק ממשפחתו כן נספה בשואה..
    הוא העביר את המידע על ההשמדה באמצעות נציגי תנועות הנוער.
    ברור שלא יכול היה לומר שיש השמדה באופן גלוי כי אז היה מאבד את יכולת המו"מ והיה מוצא להורג כמו גיזי פליישמן.
    הדרך בה בחר היתה מפאיניקית טיפוסית – פרגמטיזם ולא משיחיות. עדותו לטובתבכר היתה בעידוד הסוכנות ומסעו לשם מומן על ידה. הוא עשה זאת כשליח הסוכנות כי התחייב כך לבכר וחשב כמו הממונים עליו שיש לעמוד בכך. חוץ מהעניין שבכר לא הועמד בכלל לדין. יואל פלגי שינה את דעתו לאחר שחקר בנושא והגיע למסקנה שקסטנר לא בגד. ואפילו גיבור זה הואשם על ידי תמיר שמסר לנאצים ידיעות בלי ציין שהיה זה תחת עינויים. והצדיע במועל יד (כדי להתחזות)
    מי שלא היה במקומו של קסטנר אסור לו לשפוט אותו. יואל פלגי אמר : ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו, ועודנו נוהגים לפי הכלל:

    אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה;

    אם תצא ותחזור – תישפט;

    אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

    ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

    מי יילך אם לא אני?

    והם ילכו גם בדעתם שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

    1. צודק בהחלט בכל מילה.

      מה היה עושה שמואל תמיר אילו היה במקומו?

      מזהיר את היהודים
      ראשית לא היו מאמינים לו ושנית לא היה עוזר.

    2. יפה תיארת את העובדות זילברמן ובעיקר את תמצית מוסר ההשכל, שראוי תמיד לשנן במקרים מורכבים מעין אלה: אל תשפוט אדם – עד שלא תגיע למקומו.
      פרשת קסטנר היא עוד צלקת שלא תגליד, בגופו של עם ששרד את השואה ומוראותיה.

      על דבר אחד בטוח שכולם מסכימים – כולל מחברי הרשימה המרתקת הזו: רצח קסטנר בידי קנאים יהודיים, היה פשע מתועב. אגב, לא צויין כאן מה היה גזר דינשל הרוצחים.

  4. קסטנר לא היה גיבור הוא היה שפן שמכר את נשמתו לשטן.

    מי שהי כיבורים אמיתיים הם האחים ביילסקי. הם הצילו כאלף וחמש מאות אנשים בלי לחשוב מי עדיף ומי לא.

    מיכה זילברמן אתה לצערי חושב כמו שמאלן ממוצע 🙁

    1. אתה לא צודק
      לא ניתן היה בסיטואציה הזאת לנהוג אחרת
      ראה תגובתי למיכה

  5. הרב וייסמנדל בתגובה:"ולדם ישראל יש מוכר ובדמי ישראל אין קונה"! ('מן המיצר' בפרשת יואל ברנד)!!

  6. מה ששופטי העליון בערעור לא ידעו, זו עובדה שפרטיה נודעו לאחר פסק דינם. קסטנר העיד גם לטובת עוד שלושה פושעים נאצים בכירים. גנרל ס.ס. האנס יוטנר, דיטר ויסליצני והרמן קרומאיי, סגניו של אייכמן, שלושה מהרוצחים הכבדים ביותר. הוא העיד אחרי המלחמה, כאשר לא נשקפה לו סכנה ולא היה חייב להם כלום.

    1. בדיוק. זו הנקודה החשובה ביותר בפרשה ואחריה הדברים ברורים. ועדיין בתקשורת הישראלית הוא מציל יהודים שהפך קורבן

    2. בועז- על סמך מה הקביעה שהוא לא היה חייב להם כלום?

  7. לטעמי הקטע הכי חשוב של הסיפור לא הודגש. לא רק על בכר- קסטנר טס עד לנירנברג כדי לתת עדות אוהדת לפחות על שני ארכי רוצחים נאציים שניצלו )
    מתליה בזכות זה. ( ואגב,העושר של בכר הוא מכספי יהודים שגזל
    העדויות האלה שהוכחו במשפט, שנעשו אחרי המלחמה כשלא היתה עליו אימת
    הנאצים מראים מי היו ידידיו .

    1. חיים. סיכמת את הכל בצורה הכי מושלמת .

  8. תודה זה מאד חשוב לדעת שבכל הזמנים היו ליהודים אנשים שבגדו בעמם תמורת בצע כסף וזה מביש ומשפיל.

  9. סקירה נפלאה וממצת של אירוע מכונן בתולדות ארץ ישראל וחשוב שגם דור האייפון והפייסבוק ידעו קצת היסטוריה.

  10. כתבה מצמררת על אדם שנוי במחלוקת עדותו למען קורט בכר הינה בפרוש בגידה,ממליץ לנכדתו מירב להחריש ולא לפתוח את הפה

  11. איך ניתן לשפוט אדם שחייו היו גיהנום ומטרתו להציל יהודים. הרי הוא עשה כל שביכולתו להציל יהודים והציל ל1,600 מהם שהיו הולכים להשמדה. אותם יהודים עשירים, שלקח ברכבת, נשאו בתשלום הכופר לפדות יהודים אחרים מידי הצורר איכמן. כן, היה סחר בדם, אבל מי יכול לשפוט? אמר השופט העליון חיים כהן היועמ"ש דאז:
    "אם אדם עושה מה שעושה תחת איום המוות, לו או לילדיו, כאן לא יכולים לבוא בחשבון עניינים כמו סולידאריות. קודם כל הוא נוהג סולידאריות עם עצמו ועם ילדיו. זה לא רק טבעי, זה גם מוסרי – זה מותר".
    אמרו יוצאי שואה לקראת הסרט "קאפו"
    נוח פלוג (גטו לודז'): "מי שלא היה שם – אי אפשר לתאר ואי אפשר להבין… איך אפשר לשפוט את זה?… זה – הפלנטה האחרת".
    מיכאל גלעד (אושוויץ):
    •"אני חוקר וחוקר וחוקר את התקופה, וכל מה שאני חוקר – אני מבין פחות."
    אז השופט הלוי הבין? זה האדם שפסק "מכר נשמתו לשטן". האם הוא ראה וחש את נחת זרועו של השטן?
    "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", אמרו חז"ל, ובנימין הלוי שלא מסוגל להבין את "הפלנטה האחרת", עשה עצמו כמבין…
    שמואל תמיר עשה קרירה על גבו של קסטנר, ולא לחינם הגן על גרינולד ללא תשלום – פרובונו. זוהי זכותו, והנה פסק הדין התהפך בבית המשפט העליון ושמו של קסטנר טוהר.

  12. גם בחלוף 59 שנים ממשפט קסטנר-גרינוולד ומגילוייו, קשה עד בלתי אפשרי לשפוט את הנפשות הפועלות בסיפור הזה. כמו כל פרשה סבוכה – זהו רשומון, שהסתירות בעובדות מפי עדים שונים, מוכיחות שגם כשכולם דוברי אמת – אין אמת אחת.
    ואולי הדרך הכי נכונה להתבונן בפרשה היא דרך הפסוק: מי מציל נפש אחת מישראל – כאילו הציל עולם ומלואו. אין מחלוקת על כך שקסטנר הציל כמה עשרות אלפי יהודים – צא וחשב כמה "עולמות ומלואם" הוא קנה לעצמו.