כיפת הברזל של צ'רצ'יל

רן ברץ מתפלמס עם אורי משגב על המשמעות האסטרטגית של כיפת ברזל, ונזכר בדברי צ'רצ'יל על מלחמת הגנה, התקפה וגיס חמישי.

רן ברץ מתפלמס עם אורי משגב על המשמעות האסטרטגית של כיפת ברזל, ונזכר בדברי צ'רצ'יל על מלחמת הגנה, התקפה וגיס חמישי.

כיפת ברזל מיירטת; צילום: נתי שוחט, פלאש90

טוב שיש כיפת ברזל. טוב שהיא חוסכת חיים, טוב שהיא קיימת. אבל לכל דבר טוב יש גם חסרונות, וצודק אורי משגב במאמרו האחרון ב'הארץ': "ברמה האסטרטגית ההמצאה המזהירה גורמת גם נזק".

כמובן, הנזק הפוך לגמרי ממה שמשגב סובר. הלה מדמיין לעצמו במעין סאדיזם פתולוגי שאם ישראלים היו חוטפים רקטות וסובלים מנפגעים כמו העזתים הם מיד היו מצטיידים בדגלי אש"פ, עוטים על צווארם כאפייה משובצת ומצטרפים למחנה השלום. זאת מכיוון שהשמאלן הקיצוני מאמין בכל מאודו שרק ישראל אשמה במצב, אבל הישראלים כל כך קשי עורף וסרבני שלום, שרק אם ייפגעו ויירצחו במספרים גדולים הם יאלצו לשנות סוף סוף את עמדותיהם. השמאל לא אוהב את הטרור, אבל איכשהו הוא אימץ את העמדה המוזרה לפיה מדובר באמצעי רציונלי שנוקטים בו שואפי שלום.

גם מעבר לעיוות המוסרי שבראייה זו, מדובר בטענה מופרכת. ניקח למשל את העזתים. האם הם, בעקבות הפצצות צה"ל, רוצים לעשות שלום, לא חלילה איתי ועם שכמותי, אלא עם משגב ושכמותו? בחלום הלילה. ואם צה"ל החזק והפצצותיו העוצמתיות וה"לא-מידתיות" נכשלים בהשכנת שאיפות שלום בלב העזתים, מדוע שטילי העזתים ישכינו שלום בליבותינו? מה זו הגזענות הזו? מה אין לנו חושים, מאוויים, רגשות? האם לא כמו העזתי, אנו נכנסים לממ"ד בשעת הפצצה? אם תדקרו אותנו, לא נזוב דם? ואם תתעללו בנו, האם לא נתנקם?

לכל בר-דעת ברור שהתזה של משגב, אחד מדוברי השמאל הפופולריים ביותר, הפוכה לחלוטין מן המציאות. האמת היא שככל שהטרור והאלימות גדולים יותר, כך מתרחק השלום. השמאל שכנע את עצמו שאפשר "לעשות שלום כאילו אין טרור" ושאפשר לקרב את השלום דרך ההבנה לליבם של אותם "לוחמי החופש" המכוונים רקטות לאוכלוסיה אזרחית. אלו הזיות שווא, והעובדה שהשמאל ביטא אותן פעמים רבות בכל ערוץ טלוויזיה ורדיו ובכל עיתון לא הופכת אותן לנכונות יותר.

במציאות חיינו, אם יש סיכוי לשלום הוא יגיע רק דרך מלחמה נחושה בטרור, מפני שבשום פנים הבעיה איננה השאיפה לשלום בצד הישראלי. רוב הימין הישראלי שואף לשלום בדיוק כמו רוב השמאל. אלא שהימין אינו פתי עד כדי כך שיאמין כי הטרור והאלימות מגיעים יחד עם שאיפה כנה לשלום. הימין מבין שההנהגות המוסלמיות וחלק ניכר מן העמים הערביים שואפים למשהו אחר בתכלית: לנשל את היהודים מארצם. זו מטרת הטרור, והיא מגובה, ותמיד גובתה, על-ידי כל ההנהגות הפלסטיניות. כפי שכתב ז'בוטינסקי ב-1931 על מאמצי ההתקרבות לערבים של תנועת השמאל הקיצוני 'ברית-שלום': "הערבים השיבו להם, מעל דפי העתון "פלשתין", שגם "הציונות" ברוחם של מגנס ולוריה אינה יכולה להתקבל על דעתם".

אמת בסיסית זו, העומדת בבסיס המאבק הערבי בציונות, לא השתנתה עד היום. לא נותר אלא לתהות מתי יבין השמאל שהסכסוך אינו תוצאת האלימות, אלא האלימות היא תוצאת הסכסוך? שבשביל שלום צריך שניים, אבל לסכסוך מספיק אחד? שאין לנו שום רצון להפציץ את עזה, אבל יש לנו חובה להגן על עצמנו ולהשיב מלחמה שערה? שהדרך לשלום חייבת לעבור דרך ניצחון על הטרור ולא דרך ניצחונו עלינו? את זאת רק ימים יגידו. בסך הכל, שורות השמאל מידלדלות בין השאר משום שקשה להישאר עיוור לנוכח תופעה מובהקת ומתמידה כל כך כמו השנאה כלפינו והרצון לחסל את "הישות הציונית". ההתפכחות אולי כואבת, אבל היא מחויבת המציאות לכל מי שיודע לקרוא רמזים – כל מרגמה וכל קסאם וכל גראד וכל פאג'ר מבשרים אותה.

עודף הגנה

ובכל זאת, כאמור, צודק משגב בכך שכיפת ברזל יוצרת גם בעיה. ההגנה היעילה נותנת לנו את האשליה שמול עזה אין באמת מלחמה, ולכן אין צורך להכריע אותה. וזו בהחלט אשליה מסוכנת. כששואלים בתקשורת "מה אסטרגיית היציאה של מדינת ישראל מהמבצע" עוד לפני שהתחיל, הם מניחים את הצלחת כיפת ברזל, שנותנת את התחושה שאפשר פשוט להפסיק ויהיה בסדר, מפני שממילא אנו מוגנים; שאפשר להשאיר את עזה לנפשה, שתתבוסס בשאיפות ההשמדה שלנו, כי לנו יש מערכת יירוט שתשמור עלינו מפניהן; שלא צריך להטריד אותנו שעל גבולנו מתארגנת חבורת פונדמנטליסטים, בסיוע איראן וחיזבאללה, לרצוח אותנו נפש.

זוהי טעות אסטרטגית. מול החמאס אסור להסתפק בהגנה, מפני שדין כל מערכות ההגנה להיפרץ. התשובה לשאלת אסטרטגיית היציאה צריכה להיות: ניצחון. איך מכריעים במלחמה מול עזה, זו סוגיה לקברניטים, ואינני בטוח שכדי להשיג הכרעה חייבים כניסה קרקעית מסיבית. אבל אני כן יודע שלהכריע אפשר וצריך; שיועצים משפטיים לא מנצחים במלחמות – לא באוויר, לא בים ולא ביבשה – אלא צבאות נחושים; ושלא מנצחים מלחמות בהגנה. כל עוד שואפים להשמידנו, יש לנקוט במדיניות התקפית שמטרתה ניצחון. תוחלפנה ההנהגות הלוחמניות שלהם בסיכולים ממוקדים או לא ממוקדים, עד שיגיעו להנהגה עזתים שרוצים לחיות לצידנו בשלום. אין בנמצא ראש-ממשלה ישראלי שלא ייתן להם.

ללמוד מצ'רצ'יל

אולי משום שניסיון המלחמה שלנו בכל זאת מוגבל למדי, ישראל נראית כסובלת מטשטוש מסוים. למשל, השמועה נפוצה כי ראש-הממשלה נתניהו אמר בוועדת חוץ ובטחון שהיועצים המשפטיים מצרים את צעדי הממשלה במלחמתה בעזה. זהו משפט תמוה להפליא מצד המפקד העליון של הצבא, מנהיג הממשלה, ראש הקואליציה בכנסת, והבוס של היועצים המשפטיים גם יחד.

והנה, לבלבול יש מזור. כאשר אנו מטושטשים, מועיל להסתיייע בניסיונם של מנהיגים מוכחים. ומי הוכיח עצמו בענייני מלחמה יותר מאשר צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה? לכך גם נתניהו, כידוע היטב, מסכים.

כולנו מכירים את סופו של נאום ה'דם יזע ודמעות' של צ'רצ'יל, אותו נשא אחרי "נס דאנקירק" שבו פונה מחופי צרפת, תחת אש, חלק גדול מהצבא הבריטי שהיה בסכנת השמדה:

אנו נמשיך עד הסוף. אנו נילחם באדמת צרפת, אנו נילחם בים ובאוקיינוסים, אנו נילחם בעוצמה וביטחון גוברים באוויר. אנו נגן על האי שלנו בכל מחיר. אנו נילחם בחופים, אנו נילחם באתרי הנחיתה, אנו נילחם בשדות וברחובות, אנו נילחם בגבעות. אנו לעולם לא ניכנע.

אבל כדאי לזכור שבנאום צ'רצ'יל גם מפציר בשומעיו לזכור:

למרות הכל, שמחתנו על הבריחה של צבאנו ושל אנשים רבים כל כך, שעל אוהביהם עבר שבוע מייסר, אסור שתסתיר מאיתנו את העובדה שמה שקרה בצרפת ובלגיה הוא אסון צבאי עצום.

יתר-על-כן, הוא מוסיף:

עלינו להיות זהירים מאוד שלא לייחס להצלה זו את המאפיינים של ניצחון. לא מנצחים מלחמות על-ידי פינויים … לא נסתפק במלחמה הגנתית … עלינו להפוך את הגנתנו באי זה למאורגנת עד כדי כך שביטחון אפקטיבי יושג במינימום האפשרי, וכך נוכל לממש את המקסימום האפשרי של מאמץ התקפי.

אמר ועשה, בידיעה בטוחה שמלחמות מנצחים על-ידי התקפה ולא על-ידי הגנה, ושאיום מתמיד צריך להתקיף ולנצח. בהתאמה למצבנו, ומכיוון שהחמאס השולט בעזה, הנציג הקרוב והאותנטי של האסלאמו-פשיזם, הכריז עלינו מלחמה, אסור שהביטחון היחסי שנוסכת בנו חומת ברזל תמנע מאיתנו להפעיל בדיוק את אותו שיקול דעת; ואפילו אם היועצים המשפטיים סבורים אחרת.

גיס חמישי

ואם ביועצים משפטיים עסקינן, מעניין מה היו אומרים הללו על החלק הפיקנטי ביותר בנאומו המפורסם של צ'רצ'יל. שכן צ'רצ'יל מצא לנכון להתייחס בדבריו (ובמעשיו) ל"גיס החמישי", קרי, לאותם אזרחים בריטים שעלולים היו לדעתו לפגוע במאמץ המלחמתי:

מצאנו שהכרחי לנקוט באמצעים חמורים יותר ויותר לא רק נגד זרים אזרחי האויב וטיפוסים חשודים של לאומים אחרים, אלא גם נגד אזרחים בריטיים שעלולים להפוך לסכנה או מטרד אם המלחמה תגיע לממלכה המאוחדת … הפרלמנט הסמיך אותנו לדכא את פעולות הגיס החמישי ביד קשה, ואנו נשתמש בכוח הזה – בכפוף להשגחה ולתיקון של בית זה – ללא כל היסוס, עד שנהיה בטוחים, ויותר מבטוחים, שמארה זו בינותינו נמחצה ביעילות.

מהו אותו גיס חמישי שכל כך הטריד את צ'רצ'יל? מדובר בעיקר בארגון שנקרא "The Right Club", שכלל אנגלים פטריוטיים מהאליטה והאצולה הבריטיים, שהיו אנטישמים ואנטי-קומוניסטים ולכן, למרות שבעצמם היו דמוקרטים, לא ראו פסול בהסכם עם המשטרים הפשיסטיים. חברי הארגון רצו, כפי שהגדיר זאת מנהיגם חבר-הפרלמנט והקצין-בדימוס ארצ'יבלד ראמזי, ליצור מצב שבו יתקיים "שלום מכובד כתוצאה ממשא-ומתן" עם גרמניה.

מעשיהם של חברי הארגון, בהתאם למעמדם הציבורי, היו רחוקים מקיצוניות או עבריינות בוטה. פעילותם העיקרית הייתה הדבקת מדבקות ושלטים. העבירה החמורה ביותר שהם נחשדו בה הייתה העברת חומרים ממשלתיים (בעיקר התכתבויות בין צ'רצ'יל לרוזוולט) לפוליטיקאים אמריקנים שהתנגדו למלחמה. לא אלימות, לא חסימת צירים, לא זריקת אבנים, לא ריגול צבאי, לא קריאות להשמדת בריטניה, לא הפגנות בעד גרמניה שתפדה את אנגליה במיליון שהידים, לא קבלת כספים מן האויב ותומכיו על-מנת לזרוע מבוכה ציבורית, להלשין על בריטניה ולסייע לתעמולה נגדה בעולם, לא לעזור לתביעת קצינים אנגלים בבתי-משפט בחו"ל. שום דבר מאלה. יותר משהו בסגנון של קריאה לכך ש"שלום עושים עם אויבים".

ולמרות זאת, כמה מחברי הארגון נשפטו ונשלחו למאסרים ממושכים, וראמזי עצמו נאסר ללא משפט במהלך המלחמה כצעד מונע (במסגרת הרחבת סמכויות המאבק בגיס החמישי).

האם האומה הבריטית, מופת של דמוקרטיה וחירות, פעלה כנדרש נוכח אותם פעילי שלום שקראו למשא-ומתן, נעזרו בעיקר באמצעים דיפלומטיים ודמוקרטיים, פעלו לשינוי האווירה הציבורית, ושהיו בעיני עצמם פטריוטים טובים? או שמא בשעת מלחמה אין להיות סובלני לפעולה נגד מדיניות הממשלה ולשינוי האווירה הציבורית התומכת בה, לפחות כשהיא כוללת שיתוף פעולה אידיאולוגי או ערכי עם נציגי האויב או תומכיו?

ישפוט ויחליט הקורא מה דין אנגליה, ומה צריך להיות הדין כאן, מול מעשים חמורים בהרבה, הנעשים תוך כדי מלחמה נגד החמאס בדרום, ארגוני טרור בלבנון, והאיום הגובר במזרח, בסוריה, ובישראל פנימה. רק ישמור אותנו האלוהים מן היועצים המשפטיים, כי הם, מאורות תבונה שכמותם, כבר החליטו באופן דמוקרטי-מהותי שאין אף אחד מלבדם – לא הציבור ולא נציגיו – הרשאי להחליט בסוגיה זו.

[adsanity id="51486" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. אולי תפסיקו לדווח על כל שטות של אורי משגב ? הוא אולי פופולרי בפייסבוק אבל מעל 90% מהציבור לא שמע עליו ואינו יודע מי זה. אז תפסיקו לתת לו פרסום חינם. הוא סתם איש הזוי ולא רלוונטי.