הפצצה שהצילה מיליונים

כישלון החזק לנצח במלחמה כשהוא בעמדת עדיפות הוא לא ביטוי של אדיבות אלא של אכזריות. התוצאה היא הנצחת העימות ויותר נפגעים.

בניגוד למיתוס הרווח, השימוש בפצצות האטום במלחמת העולם השניה הביא לחסכון בחייהם של רבים, שהיו צפויים להיהרג ולהיפצע בהמשך המערכה היבשתית באיי האוקינוס השקט • הימנעותו של הצד החזק מלנצל את עמדתו העדיפה כדי לנצח במלחמה הוא לא ביטוי של אדיבות, אלא של אכזריות • התוצאה היא הנצחת העימות במקום סיומו, זוועות בלתי פוסקות ובסופו של דבר גם יותר נפגעים בשני הצדדים • לקחים מהטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי לפני 70 שנים בדיוק

מכה חזקה יכולה למנוע הרבה יותר אבדות; נשק יום הדין. צילום: משרד האנרגיה האמריקני
מכה חזקה יכולה למנוע הרבה יותר אבדות; נשק יום הדין. צילום: משרד האנרגיה האמריקני

תרגום: דן בורנשטיין

בקיץ 1945 ארה"ב שמה בבת-אחת קץ למלחמה ארוכה, שמאז קרב איוו-ג'ימה העקוב מדם רבים האמינו שבלתי-אפשרי לנצח בה. ב-6 באוגוסט הוטלה הפצצה על הירושימה. ב-9 הגיע תורה של נגסאקי. שישה ימים מאוחר יותר, יפן – שהייתה נכונה להילחם עד האיש האחרון – נכנעה.

אנשי השמאל הפכו את שמות שתי הערים האלה לסמל של זוועות מכונת המלחמה האמריקנית, על אף שההפצצות האטומיות דווקא הצילו את חייהם של אין-ספור אמריקאים ויפנים. שתי פצצות האטום הן ניגודם המוחלט של הפרויקטים הבלתי-נגמרים לבניית מדינות, שבהם הסוף מגיע רק כשארה"ב מרימה ידיים. הנשיא טרומן חתך את הקשר הגורדי ונמנע ממערכה ארוכה שהייתה פוגעת אנושות באוכלוסיית יפן והורסת דור שלם של חיילים אמריקנים.

העובדה שאנחנו יכולים לדבר על יפן כעל ניצחון, ושהזוג המפורסם בטיימס סקוור צולם כשהוא מתנשק ולא כשהוא סתם נושם לרווחה, היא בזכות אותה החלטה להשתמש בפצצה. אם טרומן לא היה מחליט כך, יפן הייתה הופכת לעוד עיראק או וייטנאם. יכול להיות שהיינו מנצחים במחיר איום ומאבדים את נכונותנו לצאת למלחמות עתידיות, מה שהיה פותח בפני ברית-המועצות את הדרך לניצחון מהיר באסיה.

אנשי צבא מקצועיים מבינים את הערך ההומניטרי של לחימה נטולת מעצורים. אזרח פציפיסט אולי משתנק מאימה למראה ענן הפטריה, אבל הלוחם יודע שבחירה בדרך הארוכה הייתה מותירה כל עיר ועיר ביפן במצב גרוע בהרבה מהירושימה.

לפי ההערכות, בקרב על אוקינאווה מתו יותר אנשים, בשני הצדדים (כ-260,000 איש), מאשר בהירושימה ונגסאקי יחדיו (כ-200,000 איש). תשעה מתוך עשרה בניינים באי נהרסו. לא פחות משליש מתושביו אולצו להתאבד, נמלטו למערות שהופצצו, נוצלו כמגינים אנושיים או נהרגו, כשחיילי ארה"ב נאלצו להילחם ללא יכולת להבחין בין אזרחים אמיתיים לבין חיילים יפנים שהתחזו לאזרחים.

וכל זה היה באי קטן ומרוחק של יפן, שלא היה משולב לגמרי בזהות הלאומית שלה. לא קשה לשער איך הייתה נראית פלישה לאי המרכזי, הונשו: תחשבו על הזוועות הגרועות ביותר של וייטנאם ותכפילו אותן עוד ועוד עד שייגמר לכם הדמיון. עובדה שמרמזת על מה שהיה יכול לקרות במצב כזה היא שבאוקינאווה, צבא יפן חילק לאוכלוסייה רימוני יד ותוכנית ההגנה שלו כללה שליחת אזרחים לביצוע התקפות התאבדות.

צבא ארה"ב לא הבין את צורת המחשבה הפנאטית של אויביו, אבל הוא כן הבין שעליו להילחם באכזריות לא פחותה משלהם.

800px-Baleta_Pass,_near_Baugio,_Luzon
נחסכו עשרות אלפי חיי אדם. מארינס אמריקניים במערכה על האיים באוקיינוס השקט

רחמנות אכזרית

ועכשיו, שוב באוגוסט הלוהט, ארה"ב מוצאת את עצמה במלחמה שאי-אפשר לנצח בה. למעשה המלחמה בטרור לא באמת אבודה, אבל יש תחושה שכבר עשינו כל דבר שניתן להעלות על הדעת וכל מה שנותר הוא להסתגל ולחיות עם הבעיה. כמו שהשמאל ישמח להזכיר לנו, ב-2001 יותר אמריקנים נהרגו בתאונות דרכים מאשר ב-11 בספטמבר.

אין ספק שיותר אמריקאים נהרגו ב-1941 בקומבינציה כלשהי של תאונות מאשר בפרל הארבור. במקום לקרוא לזה "תאריך שייזכר לקלון", הנשיא רוזוולט יכול היה להכניס את ההרג לפרופורציה על-ידי השוואתו למספר האמריקאים שמתו ממחלת הפוליו, ולהוסיף נאום טיפוסי מז'אנר אובמה שמזהיר את הציבור מפני מסקנות נמהרות כלשהן.

דמיינו גנרל אמריקני מאוגוסט 2014 שנשלח חזרה בזמן לנהל את המלחמה באוגוסט 1945, ואיך החיילים מקבלים חוברות על תרבות יפן, מחוייבים להשתתף בטקסי שינטו ונשלחים לקרב בלי סיוע ארטילרי ואווירי כדי לא להרגיז את האוכלוסייה המקומית. בהיסטוריה החלופית הזו, הפיקוד העליון מקדיש חלק ניכר מזמנו כדי להדגיש שהמלחמה היא לא עם יפן או העם היפני, אלא עם מיעוט זעיר של קיצונים פנאטים. ואז המלחמה נמשכת ונגררת לאורך שני עשורים.

השתלשלות אירועים כזאת אולי נראית יותר רחומה או מוסרית, אבל היא לא זה ולא זה. היא רק מאריכה את הכאב והסבל של כל המעורבים. כישלונו של הצד החזק לנצח במלחמה כשהוא בעמדת עדיפות הוא לא ביטוי של אדיבות – אלא של אכזריות. הוא מנציח את העימות, גורר אותו ללא צורך ופותח את השער להתנגדות אזרחית ממושכת, עם כל הזוועות שטרור ומלחמת גרילה מביאים לשני הצדדים.

מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה.
הצילו את המצב. מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה.

חכמים בלילה

בווייטנאם, עיראק, קוריאה ואפגניסטן, שבהן קשרנו לעצמנו את הידיים, האוכלוסייה האזרחית נותרה במצב גרוע בהרבה מאשר במדינות שבהן הפעלנו את כל כוחנו כדי להגיע להכרעה. הטקטיקות שראינו כרחומות היו דווקא אכזריות, והובילו בסופו של דבר לניצחונם של כוחות מפלצתיים כמו משפחת קים או הטליבאן, שהתעללו באזרחים בדרכים שלא יכולנו לדמיין.

אמריקה נרדפה על-ידי הירושימה, בעוד שמן הראוי היה שתירדף על-ידי אוקינאווה. וכך הגענו למצב שבו הפכנו לבדיחה בעיני אל-קאעידה, דאע"ש, טליבאן, ושאר רשתות המחבלים המסועפות שממשיכות להיווצר רק מפני שהגבלנו את עצמנו לדעת במלחמה נגד הטרור.

העצה הוותיקה, "אל תשלוף אקדח אלא אם אתה מתכוון להשתמש בו", נכונה לאנשים יחידים וגם לעמים שלמים. אם אתה יוצא למלחמה, כדאי שתתכוון לזה. מלחמה היא דבר אכזרי ומכוער, היא לא נועדה לסוג האנשים שחושבים שהצמדת המילה "חכם" למשהו משפרת אותו אופן אוטומטי. והמשמעות של "להתכוון לזה" היא להיות מחויב להכרעת האויב.

אנחנו לא מבינים את המחבל המוסלמי והוא לא מבין אותנו. הוא חושב שאנחנו מנהלים מלחמה נגד האיסלאם, מפני שכך הוא היה נוהג במקומנו. לא הייתה לו שום בעיה להבין את אמריקה של 1945 שהתכוונה למה שהיא אמרה – אבל הוא לא מצליח להבין את אמריקה של 2014, שרק רוצה שיאהבו אותה, אפילו כשהיא מטילה פצצות.

המחבל רוצה שנדע שהוא שונא אותנו, אבל המנהיגים שלנו מבועתים מפני האפשרות שנהפוך למטרה לשנאה. מאז הירושימה, אנחנו רוצים שהעולם יאהב אותנו. אנחנו לא רוצים שיסתכלו עלינו כעל המטורפים שאיידו בבת-אחת מאות אלפי אנשים. לאויבים שלנו אין בעיה שישנאו אותם ויפחדו מהם; לנו יש בעיה כזאת. ולכן אנחנו מעמידים פנים שהאויבים האלה הם בעצם ידידינו. אנחנו הופכים מלחמות למשימות הומניטריות וגורמים נזק גדול בהרבה לשני הצדדים מכפי שמלחמה אמיתית היתה גורמת, ואז אנחנו שואלים את עצמנו מה השתבש.

אמריקה ניצבת עכשיו בפני אויב שכוחו העיקרי הוא השנאה. לטרוריסט המוסלמי אין נכס של ממש מלבדה. למרבה הצער, שנאה היא החולשה שלנו. אנחנו אימפריה שמפחדת שישנאו אותה, מעצמה עולמית שנכנסת לדיכאון מהמחשבה שהיא לא תמצא חן בעיני מישהו. וכך, המדינה שהטילה שתי פצצות אטום באוגוסט 1945 עומדת עכשיו בפיק ברכיים מול הקמיקזים של הקוראן.

דניאל גרינפילד הוא סופר ועיתונאי אמריקני, פובליציסט ועמית במרכז החירות של דייוויד הורוביץ. את המאמר המקורי באנגלית ניתן למצוא כאן. מאמרים נוספים שלו אפשר לקרוא בבלוג 'סולטן קניש' בעברית –http://danielgreenfieldhebrew.blogspot.com ובאנגלית – http://sultanknish.blogspot.com

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. מעניין שהמחבר לא מצרף למאמר הערכה מספרים של ההרוגים במהלך האירועים המצוינים או ההיפוטטים. הטיעונים שלו מסתמכים על נתונים כאלה ולמרות זאת הם בולטים בהעדרם.

    בקשר לסוגיה המוסרית שמוצגת, אני נזכר במשל על העיר שתושביה נהנים מאוטופיה מוחלטת בזמן שכל הקיום שלהם נובע ותלוי בילדה אחת שמעונה בעינויים נוראיים. האם חיים כאלה הם ראויים? האם סבל הילדה הוא מוסרי?

    אם מוסר הוא דבר כמותי ואין להבדיל בין הרוגים אזרחים לבין חמושים אז אולי יש טרור מוצדק? אם המטרה מול עיני תמנע אבל נורא אז אולי בחישובים כאלו או אחרים אוכל להראות שהתנקשות בבכירי תאגידי הנפט למען עצירת הזיהום וההתחממום הגלובלית היא מוצדקת?

    אם היפנים לא היו נכנעים? לפי העמדה המוסרית של הכותב על האמריקאים היה להמשיך עד שהיו משמידים את האוכלוסיה היפנית? 1%? 10%? 20%? 50%?

    1. ואם כל מה שצריך בשביל שהילדה לא תסבול זה שהיא תפסיק לנסות לרצוח את תושבי העיר?

    2. כשהילדה הזו היא ההמשכיות של מי שמנסה לחסל את הילדה שלך- מוסרי וסבבה לגמרי.

    3. יפה שקראת את לה-גוין, אבל העמדה שציינת מגיעה בדיוק לאותו מספר פרדוקסים כמו הגישה שאותה אתה תוקף (האם היה מוצדק להרוג את היטלר כשהיה צעיר? אה, אז תגיד שמותר רק להרוג כאלו שיהרגו אחרים. אבל איך אתה יודע את זה אז? ואולי אם יתנו את אי-פירוז חבל הסאר ואת צכוסלובקיה הוא היה שותק? ומה עם דנציג? ומה אם התנקשות בבכירי תאגידי הנפט באמת תמנע התחממות גלובלית?).

      לדעתי, אין פתרון סדור לבעיות האלו. המטרה לא מקדשת את האמצעים, אבל אפשר להגיע לתוצאה גרועה הרבה יותר כשפועלים בצדקנות. מה טוב יותר? יש מצבים שאי אפשר לדעת את התשובה – ויש מצבים שגם לעולם לא נדע.

      נ.ב.
      היפוטטים -> היפותתיים.
      "אבל" נורא -> עוול נורא

  2. היפנים ש"לחמו" בנאנקינג ב-1937 מספרים איך נהגו לערוך תחרויות עריפת ראשים של התושבים הסיניים המקומיים. את הנערות בנות ה-12 שאנסו קבוצתית היו נוהגים לשחוט אחר-כך בדקירות בבטן, משום מה. היחס שלהם לאוכלוסייה המקומית היה כאל חרקים. את הקוריאניות שיעבדו לזנות, ואת תושבי בורניאו פשוט אכלו כשהיו רעבים. ממליץ לקרוא על זה למי שרוצה להרגיש יותר טוב לגבי שואת יהודי אירופה. מה שיפה בכל זה, זה שלקח בדיוק שבוע לסיים את כל הסיפור לתמיד. היפנים היום מחייכים, מצלמים, והולכים הביתה בנימוס.
    ויחד עם כל מה שידעה האנושות בנושא, אני לא מאוד אופטימי לגבי מצב העניינים עם דעא"ש וחבריהם. התנהגותם התת-אנושית לצערי תיאלץ לפגוש פתרון מחוץ לשולחן המשא-ומתן. אני תקווה שהאנושות תאזור אומץ להכחיד את הכמעט-אנשים האלה – כמו שההומו ספיאנס הכחיד את הנאנדרטלים. ושוב לחסוך בכך הרבה חיי-אדם

  3. מה היה קורה אילו היו מפילים את הפצצה על מטרה צבאית? אי מאוכלס באלפי חיילים יפניים!
    האם היפנים לא היו מבינים את הרמז? וזה היה חוסך גם כמה צל"שים והרוגים מחיילים אמריקאיים.
    אבל אלה שאלות שלא שואלים! למה.

    1. את כל השאלות האלה שאלו:
      1. ראשית, לאמריקאים לא היו מספיק פצצות כדי לבזבז אחת על מטרה חסרת חשיבות. אי היה מטרה חסרת חשיבות. אם אני זוכר נכון בשעה הזו, את אופציית ה'הדגמה' שללו כי חששו שזה לא יעשה מספיק רושם.
      2. מי ביפן בדיוק היה מבין רמז של מה שקורה באי נידח הרחק מיפן, בלי בכלל לראות מה קורה שם ובלי דרך להגיע לשם?
      3. הפצצה הראשונה לא הכניעה את יפן. השניה עשתה – או למעשה, החשש היפני מכך שיש עוד ועוד ועוד פצצות כאלה בארסנל האמריקאי.

      מה שכן, המאמר הזה מזכיר לי לא מעט את "תודה לא-ל על פצצת האטום" של פול פוסל.
      http://www.uio.no/studier/emner/hf/iakh/HIS1300MET/v12/undervisningsmateriale/Fussel%20-%20thank%20god%20for%20the%20atom%20bomb.pdf

  4. 1. רוב המהומה באשר לפצצת האטום צבועה, שכן ההפצצות הרגילות של ארה"ב הרגו הרבה יותר בני אדם ביפן. בעיני העולם אז, לא היה הבדל רב מדי חוץ משיטת ההרג.

    2. מכל מקום, אנו יודעים בדיוק מה האמריקאים תכננו לעשות במקרה ויפן לא נכנעה ולא היה שימוש באטום: חיל האוויר רצה להפציץ את ערי יפן (מה שהרג הרבה יותר מהאטום), חיל הים רצה להרעיב את יפן (כנ"ל) וחיל היבשה רצה לפלוש ליפן (עם תוצאות לוואי שכללו את שתי האופציות הקודמות). כך שברור שהאמריקאים היה הורגים יותר. גם היפנים הרגו לא מעט בסין באותה תקופה.

    3. השאלה העיקרית לפיכך היא האם היפנים היו נכנעים גם ללא פצצת האטום? יש חוקרים הטוענים שהפלישה הסובייטית היא גורם עיקרי (אולי אפילו יותר) בכניעה היפנית ושגם ללא הפצצה היפנים היו נכנעים במהרה. מצד שני, גם בזמן הכניעה במציאות שלנו היה נסיון הפיכה (נגד הכניעה) שכשל… ואולי המסקנה היא שבהרבה מקרים כאלו אין בחירות נכונות, אלא ברות מזל יותר ופחות.