מדינות ריבוניות לא מבקשות רשות

כשראש ממשלת ישראל עומד באו"ם ושואל "באיזה עולם מוסרי רצח עם כולל אזהרה להתרחק מאזור הסכנה" הוא עושה מספר טעויות רטוריות מביכות כמעט, בייחוד כשזוכרים שאנו עוסקים במי שנחשב לוירטואוז בתחום. הוא חוזר על ההאשמה המופרכת כנגד ישראל באזני מי שאולי לא שמעו אותה, ובעצם התייחסותו להאשמה מעניק לה משנה תוקף. הוא שואל שאלה שהתשובה אליה, בקהל אליו הוא פונה, רחוקה מלהיות מובנת מאליה (בבחינת "אני לוזר?!").

הוא מאפשר תשובות דוגמת "לאן הם יכולים לברוח?" שהופכות את הניסיון הכן של ישראל להגן על חייהם של אזרחים פלסטינים לניסיון ציני "לעמוד בדרישות החוק הבינ"ל", בלי כוונה אמיתית להגן על אזרחים. אלו לא טיעונים של בלוגרים הזויים. הם הופיעו גם בתוכניות אירוח אמריקניות.

והכי גרוע, הוא מבקש רשות. הוא מעמיד את עצמו במו פיו לשיפוטם של מאזיניו. גם לו היו המאזינים קהל אוהד הפניה הזו בטעות יסודה. היא מותירה לקהל בחירה במקום שבו מדינה חפצת חיים לא היתה מעלה על דעתה לעשות זאת. בין אם נתניהו פונה לאזרחיו או לשופטיו, ראוי היה שיעמיד בפניהם עובדה מוגמרת ולא ברירה עכורה. אסור שזכותה של ישראל להגנה עצמית תעלה בכלל לדיון. כדי להוריד אותה משולחן הדיונים צריך לעשות תרגיל רטורי מאד פשוט: להוריד אותה משולחן הדיונים. היא מגוחכת כל כך שהיא אינה ראויה להתייחסות.

מדינות ריבוניות לא מבקשות רשות. הן לא מצטדקות ולא מבקשות שיבינו אותן. הן יודעות שהן צודקות. זכותן להתקיים וזכותם של אזרחיהן לחיים, חירות ואושר כל כך ברורים להן, שהן לא חשות צורך לקבל אשרור להן שוב ושוב משכנותיהן ובנות בריתן. לפעמים, כשהן ממש עוברות את הגבול בהגנתן על זכויות אלו הן מבקשות סליחה. בדרך כלל, גם זה לא.

המסבירים הישראלים הם אנשים מסורים ומוכשרים שאינם מבינים את הבעיה העקרונית בניסיון להיות תמיד צודקים: הוא לא אמין. כשסגנית דובר משרד החוץ מנסה להסביר, בראיון טלויזיוני שחמאס מאיים על שלומם של ילדי ישראל ובד בבד לטעון שישראל עושה מאמצים עילאיים כדי להגן על חייהם של ילדים בשני הצדדים היא מאבדת אמינות באזני מאזיניהם בשני חלקי הטיעון שלה. כי מדינה ריבונית שמאיימים על הילדים שלה לא עוצרת לספור גופים חמים לפני שהיא יורה. היא מתקיפה בעיוורון, בחוסר הבחנה, בזעם חסר מעצורים. היכולת של ישראל לעצור ולנשום ולהתנהג כמבוגר אחראי הופכת את האיום עליה ללא אמין ברמה הרגשית הבסיסית ביותר של כל הורה, של כל אדם מצפוני המאזין ויודע שהוא היה דורש, ומקבל מהמדינה שלו, את ראשם של הטרוריסטים על מגש. כיוון שהדוברת כבר נתפסת כשקרנית, האמון בטענתה שישראל נמנעת מפגיעה באזרחים נפגע גם הוא. ואם עקבתם אחרי דוברים פלסטיניים בתקשורת הבינ"ל, ויותר מכך, אחרי התגובות ברשתות החברתיות (אפילו בישראל) הטענות כי חמאס מסכנת במכוון את ביטחונם של ילדים פלסטיניים נדחו על ידי רבים בשאט נפש כלא אמינות. גם כאן, העובדות חסרות חשיבות. הרעיון שמישהו יסכן כך את ילדיו (כמו זוועות אנושיות רבות אחרות) אינו נתפס.

נאום נתניהו באו"ם היה דוגמה מזהירה לבעיה העקרונית של ההסברה הישראלית: שהיא לא מפסיקה להתנצל ולבקש שיסכימו איתה. היא לא מפסיקה לבקש רשות. ראשי המדינות האחרות שנאמו בפני העצרת ניצלו את ההזדמנות כדי לומר לעולם מה הוא צריך לעשות. לו חיינו במדינה נורמלית ראש הממשלה שלנו היה מושיט את אצבעו בהאשמה לקהל (ולאויביו) ואומר אתם עשיתם את זה! הוא היה מאשים את ההנהגה הפלסטינית ה-"מתונה" במסירת ילדיהם לידי חמאס בסרבנות השלום וחוסר הפשרה הנצחיים שלהם.

הוא היה מנצל את האנלוגיה המדויקת בין חמאס לדאע"ש, ארגון הנתפס כאיום אסטרטגי בעיני המערב, כדי להבהיר שהכישלון לעצור את הראשון הוא גורם ישיר לעליית כוחו של השני. הוא היה מבהיר להם שכדי להגן על עצמם הם צריכים לוודא שגם ישראל, העומדת בחוד החנית של המתקפה האיסלמיסטית על העולם המערבי, צריכה להיות מוגנת. הוא היה קובע ולא שואל. דורש ולא מבקש.

הבעיה האמיתית שלנו היא לא האנטישמיות, המוסלמים או ההתנחלויות. הבעיה האמיתית היא הרצון "שיאהבו אותנו". בטענה שישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים הזקוקה לעזרתן של בנות בריתה אנחנו מתעלמים מכך שהן זקוקות לישראל לא פחות. ולמען הסר ספק לגבי נכונותנו לעשות הכל כדי שיאהבו אותנו, בשונה מכל מדינה אחרת בעולם, אנחנו רואים בביקורת על המדיניות שלנו משהו חיובי שיש לשקול ולהפנים. כאילו שביחסים בינ"ל יש בכלל דבר כזה "ביקורת בונה".

לאיחוד האירופי יש סעיף העוסק בשמירה על זכויות אדם מול כל אחת ממדינות המזרח התיכון איתן חתם על "הסכם אסוציאציה". רק בנוגע לישראל נשמעים חדשות לפרקים איומים בהשעיית ההסכם בגין הפרת הסעיף. רק בנוגע לישראל יש התניה בין סוגיה שאיננה קשורה ישירות ליחסים הבילטרליים (התהליך המדיני) והתקדמות ביחסים הללו. האם יש ספק בדעתו של מישהו לגבי העובדה שמצב זכויות האדם שישראל טוב לאין ערוך מזה שבמצרים או באלג'יר? האם יש ספק בדעתו של מישהו כי ביקורת ישראלית לגבי מצבם של מהגרים באירופה תתקל בבוז ובדחייה בשאט נפש של עצם החוצפה להעלות את הסוגיה (הפנימית!) לדיון?

מוכרים את עצמנו בחינם

לישראל "מדינת הסטארט-אפ" יש נכסים שלא יסולאו בפז לאירופה המאובנת רעיונית והשוקעת כלכלית. יש לה תרומה ייחודית למערב במלחמתו באיומים המתהווים במזרח התיכון כמוצב המערבי היחיד באזור עם יכולות מודיעיניות ומבצעיות שאין שני להן בעולם. יש לה אפילו מה לתרום להתוויית הסטנדרטים המוסריים של לחימה בארגוני טרור. שוב ושוב אנחנו מנסים להפגין שיתוף פעולה ורצון טוב בעולם המדבר במונחים של מוסר וצדק אך מנוהל בסופו של דבר רק על ידי אינטרסים.

אנחנו כל כך רוצים להיות חברים במועדון המדינות הליברליות שאנחנו אפילו לא משתמשים בנכסים אלו כדמי כניסה, אלא מעניקים אותם חינם אין כסף בתקווה, חסרת תוחלת, שיאהבו אותנו מספיק כדי להזמין אותנו להצטרף. אנחנו נרתעים, בבוז אפילו, מקישור בין תרומתנו למאבקים צודקים כנגד איומים על אחרים לתמיכה בנו במאבקנו נגד איומים צודקים לא פחות.

גם המדינות המוסריות ביותר בעולם (שאינן ישראל) דואגות קודם כל לאינטרסים של עצמן. אין להן שום תמריץ לסייע לישראל שהעמידה לצידה "עולה" להן במטבע קשה בדעת הקהל המקומית והעולמית שלהן, כשממילא אפשר לקבל מישראל מה שצריך ובחינם. יש להם מנגד תמריץ להעמיד דרישות לישראל כיוון שבשונה מכל מדינה אחרת בעולם, ישראל נענית לדרישות אלו. אחרי מלחמת ששת הימים (זאת אומרת, מיד אחרי "הכיבוש" המפורסם) היתה ישראל מושא הערצה במערב כולו. כשניצחנו, אהבו אותנו.

מאז אנחנו רק מתנצלים. במו ידינו העכרנו את הניצחון. לא מדינות ערב, לא האנטישמיות ואפילו לא "שלום עכשיו". ההנהגות הישראליות המבקשות שוב ושוב מהעולם שיכיר "בזכותה של ישראל להתקיים" זורעות את ההרס והחורבן של ישראל בדעת הקהל בעולם כולו. מדיניות ריבוניות לא מבקשות רשות. לישראל, בניגוד לרבות אחרות, גם אין על מה לבקש סליחה.