פלסטיניזם ואסלאמיזם: השלב הבא באנטישמיות הבינלאומית

ביום ראשון ראשון האחרון, פרופ' רוברט ויסטריך, מנהל המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית, שלח את מאמרו לעורך ה'ג'רוזלם פוסט' בבקשה לפרסמו מאוחר יותר. ביום רביעי התבשרנו על פטירתו של פרופ' ויסטריך. זהו מאמרו האחרון שמבטא לא מעט ממפעל חייו: המאבק והזיהוי של האנטישמיות החדשה. אנו מודים למערכת ה'ג'רוזלם פוסט' על הרשות לתרגמו. יהי זכרו ברוך

+++

יש מעט נושאים מדאיגים ודחופים יותר עבור הקהילות היהודיות בעולם מאשר הגל העכשווי הגואה של האנטישמיות. כינוס הפורום העולמי ה-5 למלחמה באנטישמיות נערך בירושלים לפני שבוע, וקשה לחשוב על עיתוי טוב יותר מזה. היתה זו התכנסות רחבה ומרשימה. הגיעו משתתפים מכל רחבי העולם, ומי שיזם את ההתכנסות היה משרד החוץ ומחלקת ענייני התפוצות. בהערות שלי בוועידה הדגשתי את הצורך לשחרר את עצמנו ממיתוסים מסוימים שעבר זמנם.

הנקודה הראשונה שלי היתה שאפילו היום, יהודים בישראל ובתפוצות נעולים על הקבעון של סכנת האנטישמיות המסורתית הבאה מהימין-הקיצוני. בין אם זהו ימין גזעני, דתי או לאומני. הגם שהניאו-פשיזם לא נעלם מהמפה, זהו בכל אופן ברוב המקרים איום משני. שנית, ישנה אמונה אשלייתית שעוד חינוך בנושא השואה ועוד מאמצי הנצחה ישרתו את העניין של חיסון יעיל נגד האנטישמיות בת זמננו. מחשבה זו, המשותפת לממשלות רבות וליברלים רבים שאינם יהודים, היא במידה רבה חסרת יסוד. ההיפך הוא הנכון – היום הנושא של "היפוך משמעות השואה" (הפיכתם הסוטה של היהודים לנאצים ואת המוסלמים לקורבנות היהודים) הופכת לעתים קרובות לכלי נשק באמצעותו מוקיעים את ישראל ומשמיצים את העם היהודי ומפחיתים בערכו. מכאן שהגישה לכל הנושא מצריכה חשיבה מחדש, עדכון וכיול.

שלוש: חייבת להיות הכרה בהירה הרבה יותר מבעבר שמאז 1975 (עם התקבלות החלטת האו"ם השערורייתית שהאשימה את הציונות כגזענות) השנאה לישראל עברה מוטציה והפכה לציר העיקרי של האנטישמיות "החדשה". בכך שהוציאו את דיבת המדינה היהודית כ"גזענית", "נאצית", "מדינת אפרטהייד" שנוסדה על טיהור אתני, אויביה של ישראל הפכו את הציונות למלה נרדפת של פליליות נפשעת, מושג שמגדיר את הקלון בהתגלמותו. יוצא אפוא שכל יהודי (או לא-יהודי) שתומך ב"ישות הציונית" חסרת הלגיטימיות באופן מוחלט, הבלתי מוסרית, הופך שותף לרשע בממדים קוסמיים.

הנקודה הרביעית היא העובדה שהאנטישמיות של היום היא תוצר של דת אזרחית חדשה שניתן לכנותה "פלסטיניזם". הנרטיב הפלסטיני הרשמי מבקש להקים במקום ישראל פלסטין שהיא יודנריין, שתשתרע מהים התיכון ועד נהר הירדן. במקרה של חמאס, הכוונה מוצאת את ביטויה במלים מפורשות וברורות. במקרה של פתח, הכוונה מוסווית במידה חלקית מסיבות טקטיות.

האסלאמיזם שדרג את שנאת היהודים

אבל כשמדובר באידיאולוגיה הפלסטינית, והמיליונים ברחבי העולם הפועלים לפיה ותומכים בה, כל פעולה של הגנה עצמית על-ידי ישראל מתויקת באופן מידי כ"רצח-עם". על פעולה כזאת מקבלת צורה של דמוניזציה כחלק מקונספירציה יהודית אימפריאליסטית זדונית. באופן לא מפתיע, אם כן, הפגנות פרו-פלסטיניות בקיץ 2014 לוו בדרך כלל בסיסמאות מכוערות של "מוות ליהודים" ובתקריות אנטישמיות.

הנקודה החמישית שהעליתי קשורה למציאות הזאת. מאז תחילת המאה ה-21 האנטישמיות עברה תהליך של איסלאמיזציה גוברת. היא מחוברת למלחמת הקודש של הטרור נגד יהודים וכופרים אחרים שאינם-מוסלמים, ויש לה תוצאות קטלניות באמת.

ואולם, מתברר שרוב הדיונים והוויכוחים עוקפים מסביב את השאלות של איראן ושל האסלאם הרדיקלי. אבל אם לא נתייצב חזיתית מול הסכנה העיקרית שמציבה האנטישמיות הג'נוסיידית האיסלאמיסטית הרדיקלית, כיצד אפשר לקוות שהמאבק המשותף שלנו יצליח? אחד הסימפטומים של מדיניות השווא הפייסנית שאמריקה פועלת לפיה כמו גם אירופה היא התגובה הפבלובית כמעט אחרי כל פעולת טרור אנטישמית מקוממת: מיד קמים ומכריזים שאין לטרור הזה כל קשר לאסלאם. כמובן, אסלאמיסטי אינו זהה לאסלאם, ורק מיעוט מתוך מאמיני האסלאם תומכים בטרור; הטלת סטיגמה היא מעשה לא נכון. באותה מידה עלינו גם להעצים את כוחם של המתונים בכל מקום שזה אפשרי.

אבל הכחשה לא תעבוד. רמת האנטישמיות בין המוסלמים באופן ברור היא הגבוהה בעולם; קשה להתעלם מגורלם המבהיל של המיעוטים תחת שלטון תנועות הג'יהאד כמו המדינה האסלאמית. אין מה להרוויח מלטאטא את האיום מתחת לשטיח. האסלאמיסטים הם ראש החץ של האנטישמיות העכשווית, ומי שמסייע לה ופורץ לה דרך אלו הליברלים הנאיבים הרבים בעלי המוסר הרלטיביסטי במערב.

להגדיר מחדש את הזהות היהודית

ההערה השישית שלי מתייחסת לצורך של הישראלים ושל יהודי התפוצות לגלות מחדש ולהגדיר מחדש ולהעריך מחדש את הזהות היהודית שלהם, את הערכים היהודיים שלהם, ואת עומק הקשר שלהם לארץ ישראל כמו גם למורשת ההיסטורית שלהם. היה לי הכבוד ליצור לפני שנתיים את התערוכה 'עם, ספר, ארץ – הקשר בן 3,500 שנה של העם היהודי לארץ הקודש'. זה היה מפעל נועז שיזם מרכז שמעון ויזנטל יחד עם UNESCO. כנגד כל הסיכויים ומול התנגדות צפויה, התערוכה נפתחה במרכז מטה UNESCO בפריז ביוני 2014.

באפריל השנה התערוכה הוצגה אפילו במרכז האו"ם בניו יורק, ובקרוב תגיע לישראל. זה לא סתם תרגיל היסטורי, כיוון שהתערוכה מראה את כוח העמידה הבלתי רגיל של היהודים, את החיוניות התרבותית שלהם, חיי הרוח, והקשרים המטאפיזיים כמו גם הפיזיים של יהודים והיהדות לארץ ישראל. שום דבר מכל זה לא היה מכוון לשלול את הנוכחות ההיסטורית של הנצרות ומשמעותה כמו גם של האיסלאם בקשריהן לארץ זו.

אבל זה מציב מחדש את האמת כפי שהיא.

המחשבה האחרונה שלי נובעת מהחוויה הזאת. אני מאמין שבעידן העצמות היהודית, כשאנו חיים במדינה ישראלית ריבונית ודמוקרטית, אנו יכולים, אנו חייבים, קודם כל להבהיר לעצמנו את יעודנו, את סיבת קיומנו, את סדרי העדיפויות המוסריים שלנו. אנו חייבים להבהיר לעצמנו את המשמעות העמוקה של השיבה הכמעט-נסית שלנו למולדתנו ההיסטורית.

זהו הצד השני של המטבע במאבק המהותי וחסר הלאות נגד האנטישמיות. בעוד אנחנו חוגגים את יום ירושלים, הבה נהיה ראויים להבטחה המקראית: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

כאן, בליבה הפועם של האומה היהודית, מקום שהגוף והנשמה מצטרפים יחדיו בעיר השלום, עלינו להיות נאמנים לחזון הלאומי והאוניברסאלי של נביאי התנ"ך. האנטישמיות, אותו צל מתארך שליווה כל כך הרבה זמן את נפתולי הגלות בת שנות אלפיים, וכן את 70 שנות המדינה המתחדשת, אינה "נצחית". היא גם אינה יכולה למנוע מיהודים להגשים את ייעודם הסופי להפוך בבוא היום ל"אור לגויים".