בחזרה לתמימות השיפוטית

ספרו החדש של פרופ' דניאל פרידמן, אינו רק ספר חשוב אלא גם ספר מהנה ומרתק. ביקורת ספר: 'לפני המהפכה: משפט ופוליטיקה בעידן התמימות'.

קווי יסוד למציאות שונה. כריכת הספר

ספרו החדש של פרופ' דניאל פרידמן, הוא ספר המשך לספרו הקודם, 'הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושיברה' שיצא לאור ב-2013. פרידמן הוא אדם עתיר הישגים. חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה הלאומית למדעים ושר משפטים הגון ואמיץ מאין כמוהו. גישתו המשפטית של פרידמן, שאיתה אני מזדהה, היא גישה מאוזנת הרחוקה מאוד מהתווית  "הפורמאליסטית" ו"האנטי אקטיביסטית קיצונית" שנהוג ליחס למחבר ולאחרים הקרובים לדעתו. כותרות המשנה של הספרים מעידות על גישתו הבסיסית. הספר הראשון עוסק בתיאבון חסר הרסן של קברניטי מערכת המשפט, שאמנם אין בידם "ארנק וחרב" ובכל זאת אין גבול סביר לכמיהתם הנחרצת לסמכות ועוצמה. לא רק שחלומם "נשבר" והוא גלוי לעין כל, אלא שבמו ידיהם הם "שוברים" בהתמדה את מעמדה של הרשות השופטת.

הספר השני, שבו ענייננו, מתאר את המצב שבטרם המהפכה. "עידן התמימות" שבו פעל בית המשפט מתוך שאיפה לקדם את ערכי צדק וזכויות האדם במסגרת הדמוקרטית ובמסגרת שלטון החוק. בעידן התמימות לא שאפו קברניטי מערכת המשפט להפקיע מידי הנבחרים את סמכויותיהם הדמוקרטיות, והקפידו על שמירת שלטון החוק מתוך כבוד לנורמות שנקבעו על ידי הרשות המחוקקת ומתוך הכרה בסמכויותיהם הדמוקרטיות והחוקיות של ראשי הרשות המבצעת.

לקראת צאת הספר רואיין דניאל פרידמן על ידי עו"ד שלמי (שמחי) שני ב'עורך הדין', כתב העת של לשכת עורכי הדין. דומה כי ראוי לשמוע את דניאל פרידמן עצמו, מגדיר את שני ספריו והיחס ביניהם. כך ענה לשאלת המראיין:

'הארנק והחרב' מתרכז בהתרחשויות הפוליטיות והמשפטיות בתקופת המהפכה המשפטית, כלומר משנות ה-80 ועד ימינו, והוא מצביע על כך שהמשפט קיבל על עצמו משימה שהוא לא יכול לעמוד בה. מערכת המשפט הייתה לשותפה בניהול ענייני המדינה, והתוצאה היא שיבוש בפעולתן של הרשויות האחרות בצד שיבוש בפעולת בתי המשפט.

על הספר החדש הוא אומר:

(הספר) עוסק במשפט ובפוליטיקה מתקופת השלטון העות'מאני ועד למלחמת יום הכיפורים, והדגש הוא על עשרים וחמש השנים הראשונות מקום המדינה. הספר מבוסס על אותה הנחה שבבסיס "הארנק והחרב", היינו שיש השפעה הדדית בין המשפט ובין הפוליטיקה. ההנחה הנוספת היא שההיסטוריה של המשפט אינה עצמאית ונפרדת אלא היא חלק מההיסטוריה של המדינה.

השאלה הנועלת את הראיון היא, "מה הדבר הראשון שצריך לעשות שר המשפטים הבא?"

בשלב הראשון חייבים להבהיר שתפקידו של היועץ המשפטי הוא לסייע לממשלה להגשים את מדיניותה במסגרת החוק, ושחוות דעתו אינה מחייבת את הממשלה. צריך גם לקבוע שהממשלה זכאית לייצוג בבית המשפט והיועץ המשפטי אינו רשאי לסתום את פיה על ידי כך שיסרב לייצגה, וכי במקרה כזה היא זכאית לייצוג על ידי פרקליט אחר. זהו התנאי הבסיסי להחזרת המשילות למדינה.

President of the Supreme Court of Israel Dorit Beinish and Justice Minister Daniel Fridman talk during a ceremony in Jerusalem on November 20, 2008. Photo by Michal Fattal/Flash90. *** Local Caption *** ????? ?????? ????? ?????? ??? ???? ?????
שר משפטים שלא פחד מעימות. פרידמן עם נשיאת העליון לשעבר בייניש. צילום: מיכאל פטאל /פלאש90

תגובות רפלקסיביות עוינות

לאחרונה, עורר מינויה של איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים התנפלות רבתי מצד גורמי שמאל ומצד התומכים ברעיונות המהפכה המשפטית על יסודותיה הרעועים. באומץ וביושר – כמקובל עליו – יצא פרידמן להגנתה של שקד. זאת, למרות שברור כי בנושאים פוליטיים מרכזיים רובצת תהום בין השקפותיו לבין השקפותיה. לגופו של עניין אני מאמין, שגם שקד הייתה משיבה תשובה זהה כמעט לחלוטין לזו של פרידמן על השאלה, "מה הדבר הראשון שצריך לעשות שר המשפטים?"

"לפני המהפיכה" הוא ספר עב כרס המחזיק לא פחות מ-582 עמודים. 'הארנק והחרב' מחזיק 629 עמודים. בנוסף לתפיסה המשפטית והאקדמית שמציעים הספרים, הרי הם בבחינת אינציקלופדיה לתולדות המשפט והפוליטיקה בישראל ובארץ ישראל. היומרה של פרידמן לכסות הן את ההיסטוריה של המשפט והן את ההיסטוריה של המדינה במקביל, ותוך הצבעה על הזיקה שבין שני המישורים, היא יומרה מסוכנת. מפעל חובק עולם שכזה – גם כשהיקפו הכולל רחב כל כך – עלול להחמיץ נקודות מפתח מזה ולהיכשל בטעויות לוגיות ועובדתיות מזה. אך פרידמן עומד במשימה בכבוד. כמובן שאפשר להצביע במקרים נדירים על החמצות, הטיות ואפילו על טעויות ספורות. בוודאי שמצאתי גם דברים שאינם לרוחי. אך ביסודו של דבר, מדובר ביצירה מופלאה שיש להמליץ עליה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה המשפטית והפוליטית ולכל מי שהדמוקרטיה ושלטון החוק האמיתיים יקרים לו. הלוואי שגם מי שתפיסותיהם שונות מאלה של פרידמן יהיו מסוגלים לקרוא את הספרים מתוך פתיחות הדעת.

מאז יצא הספר, כבר היינו עדים לתגובות רפלקסיביות של בעלי השקפות שונות – וביניהם בעלי תפקידים בכירים – שראוי היה כי ישילו נעליהם בטרם יחרצו דעה. קריאה ביקורתית נחוצה תמיד. אך הכחשת המציאות מתוך צלילה לדיסוננס קוגניטיבי עמוק הולידה כבר לא פעם אסונות אישיים, חברתיים, מדיניים ומשפטיים.

Israeli_supreme_court_judges
בית המשפט העליון, 1953. במרכז: משה זמורה. איתו שמעון אגרנט, שמחה אסף, יצחק אולשן, שניאור זלמן חשין ומשה זילברג.

האם אנו בפתח עידן התיקון?

מתוקף "רציפות המשפט" הכפולה שבין השלטון העות'מאני ושלטון המנדט ובין האחרון לתקופת עיצוב המדינה – כפי שהתבטא בין היתר ב"מנשר", בפקודת סדרי השלטון והמשפט, ובחוק המעבר – כל תקופה ינקה מקודמתה. יתר על כן, מבחינה מעשית, גם אם נתעלם מהצד הפורמאלי של רציפות והשפעת תקדימים, קשה להעלות על הדעת חלוקה טבעית יותר מזו שמציע המחבר. התפיסה שמדריכה את פרידמן היא שיש לחלק את הסקירה ההיסטורית לשש תקופות. ארבע מן התקופות הללו מתוארות בארבעת החלקים הראשונים של הספר שלפנינו: "התקופה העות'מאנית", "המנדט הבריטי", "הקמת המדינה", "המאבקים על דמותה של ישראל".

עניינו של החלק האחרון בספר הוא "עיצוב מערכת המשפט". בחלק זה עוסק הספר בקווי המתאר העיקריים של התפתחות מערכת המשפט מהקמת המדינה ועד לעידן שבטרם "המהפכה". התקופה החמישית בתולדות המדינה ומערכת המשפט מכוסה על ידי 'הארנק והחרב'. דומני שלא אחטא לדעתו של פרידמן אם אומר שאנו ראויים לתקווה שהתקופה השישית, שאנו עומדים אולי בפתחה, תזכה לתואר "עידן התיקון", אך לא בהכרח לתואר "עידן מהפכת הנגד".

לפני המהפכה אינו רק ספר חשוב אלא גם ספר מהנה ומרתק לא פחות מהספר הקודם שבו זכינו. עלי להודות שקראתי את שני הספרים בשקיקה רבה והתקשיתי להניח אותם מידי. דומני שהמתעניינים בהיסטוריה הפוליטית והמשפטית של מדינת ישראל אינם יכולים להתאפק מלעיין בספרים שוב ושוב. גייסתי את כל כוחותיי כדי להימנע מהבאת דוגמאות למקרים ולפרשיות הנסקרים בספר.

אמירתו של בן בג בג "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ" מיוחדת אך ורק לתורה. ואולם, תחושה דומה ליוותה אותי בעת קריאת הספר. ובכל זאת, ראוי לזכור תמיד כי מעשיהם של בשר ודם נישאים-מעם ככל שיהיו, וביניהם מלומדים, נגידים ואפילו שופטים, אינם יכולים להיות מושלמים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. עד שלא תקום כאן מדינה עם "משטר דמוקרטי" (כלומר: הצבעה, וזהו), האתר הזה לא ינוח. תמשיכו, אתם בדרך הנכונה. וד"ש לדניאל פרידמן – שלמד משפט חוקתי בשנה א' בשנות החמישים, והיה תומך נלהב בבית המשפט העליון, עד שנילי כהן לא מונתה. מאז, הפך לאויב המערכת.

    1. נורא נוח להאשים את היריב במניעים אינטרסנטיים. זה מייתר את הצורך לענות על הטענות. עובד תמיד, אצל מי שזו הרמה שלו.

  2. אהרן ברק, זמנך עבר

    על 5 עמודים לא פחות, נמרח הראיון של אהרון ברק, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון עד 2006, במוסף יום ששי של "ידיעות אחרונות", מהשבוע שעבר. אם סברנו שהשנים הרבות שברק הוא בבחינת גימלאי, אולי תרמו לתובנות של האיש ולראיה יותר כוללת, פרספקטיבה יותר רחבה שלו, לגבי ההוויה הישראלית המורכבת, בא הראיון הזה וטפח על פנינו. ברק היה ונשאר אותו ברק. הפעם הוא נעזר במראיינים הפוסעים מעדנות על בהונות רגליהם לידו, ומשתדלים מאד שלא להכביד עליו בשאלות מיותרות. כך לדוגמה נשמטה לחלוטין השאלה המתבקשת על הפסיקה האומללה של ביהמ"ש העליון לגבי מתקן חולות ופסילת הפתרונות שהוצעו על ידי הממשלה לפתרון בעיית מהגרי העבודה בדרום תל אביב. למעשה ביהמ"ש העליון נכנע לגורמי שמאל שונים וארגונים חוץ פרלמנטריים והעדיף באופן ברור את מהגרי העבודה על פני שלומם וביטחונם של תושבי דרום תל אביב.
    לברק ניתן, בנדיבות רבה להגיד כל מה שעם לבו, אולם הוא לא נדרש לענות אף לא במילה אחת על אמירתו המפורסמת שסירסה את מערכות השלטון והחקיקה במדינה, האומרת כי "הכל שפיט". הוא גם טמן כזכור, מוקש רב עוצמה לניסיונה של שרת המשפטים דאז ציפי לבני, למנות את פרופ' רות גביזון, משפטנית מוערכת, לצוות ביהמ"ש. את סירובו נימק באמירה הדמוקרטית למופת, כי "יש לה, לגביזון… אג'נדה שאינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון". מדינת ישראל החמיצה הזדמנות אולי חד פעמית לצרף אושיה משפטית מוערכת ולרענן בכך את דימויו הפגום של המוסד המכובד. גביזון, שאיננה נמנית על הקאסטה הסגורה הזו, משום שדעותיה הפוליטיות והציבוריות שונות והיא שוללת את תפיסתו של ברק כי "הכל שפיט". לא ראויה לפיכך לשרת בקודש הקדשים של המשפט הישראלי. רק לבעלי האג'נדה של ברק מותר לכהן בקודש…
    עוד אירוע שהכה גלים בקהיליה המשפטים ברחבי העולם ולא מצא ביטוי בראיון היא אמירתו של פרופ ריצ'רד פוזנר, מרצה ידוע ולמשפטים המכהן כשופט פדרלי בארה"ב, שהשתמש בביטוי שודד ים לתאר את ברק, על שום הסמכויות שהוא נטל לעצמו בחוזק יד ממבני השלטון בישראל.
    גם על כך לא נשאל ברק. ולו מילה אחת.
    אהרן ברק מפציע עכשיו מתוך ההריסות של הדמוקרטיה הישראלית והעדר המשילות הממאיר בישראל שהוא במו ידיו ובמו פיו יצר. מאבקו הנוכחי עכשיו הוא לסכל את כוונותיה של שרת המשפטים וקבוצה גדולה של חברי כנסת להחזיר לכנסת את סמכויותיה כמחוקקת שנגזלו ממנה על ידו ועל ידי החונטה שאורגנה על ידו במסגרת שליטתו במערכת המשפטית.
    אהרן ברק, הצליח לעשות לתקשורת סיפוח זוחל. כשהמדיה מאמצת את דיברותיו, כאילו היה משה רבנו, אחת לאחת. האיש ששכנע אותנו או יותר נכון את התקשורת לאמץ את תפיסתו המנפצת את התפיסה העקרונית של חלוקת הסמכויות במדינה פתח עכשיו במערכה חדשה, הפעם נגד שרת המשפטים החדשה, על שום שהרהיבה עוז וכבר אמרה שתפעל לחיזוק הכנסת ולשיקום סמכויותיה כמחוקקת.

  3. פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג"צ!

    לדבריו הליכוד מראה חולשה בפעולתו נגד שלטון בג"צ וחברי הכנסת שלו אינם פועלים לביטול המהפיכה החוקתית של אהרון ברק רק מטעמי נוחות ומטעמים של בון טון ונמנעים מלעשות מה שהם חושבים שהוא באמת ראוי ונכון לעשות, מתוך פחד מהתנפלות עליהם.
    אין זה ראוי שכך יהיה.

    זה לא נעשה אך ורק מטעמי נוחות אינדיבידואליים של חברי הכנסת.

    אבל על חברי הכנסת לזכור שנחצו כל הגבולות, נחצו כאן כל הקווים האדומים ואין אף מדינה בעולם שהכוח של בית המשפט הוא כל כך מרחיק לכת כמו במדינת ישראל.

    הגיעה העת לפעול להפרדת רשויות במדינה.

    על הכנסת לשנס מותניה לחוקק את החקיקה הנדרשת להצלת המדינה היהודית!

    אי אפשר להשאיר את המצב בו בג"צ מתערב בחיינו בנושאים שאינם עיניינו בצורה בלתי מוגבלת כפי שזה נעשה היום.

    לדעתו חברי הכנסת נמנעים מלחוקק את החוקים המתאימים שיבטלו את השפעת חוקי היסוד חוק כבוד האדם וחוק חופש העיסוק, כמו גם את כל התוספות שחוקקו בהמשך על ידי חברי הכנסת שלא הבינו כלל לאיזו צרה הם מכניסים את המדינה במעשיהם, שכן החוקים הללו שימשו לחיסול שלטון הממשלות בישראל ולחיסול החופש של הכנסת לחוקק כרצונה וכחוק, בתור מייצגת ונבחרת של הציבור.

    לדבריו חברי הכנסת דואגים לכיסאם ואינם ממלאים את חובתם מטעמי נוחות וכיסאולוגיה, בשל חשש מפני התנפלות מערכת המשפט עליהם באמצעות התקשורת העויינת והמגוייסת.

    צריך לדבריו שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על קביעות בית המשפט כאשר הוא מעז להתנהג כמחוקק על, על ידי כך שתאמר לבית המשפט: שמענו על פסילת החוק ואנו מחוקקים אותו מחדש.

    יש לכנסת כלים לכך.

    כמו כן יש לבטל את זכות העמידה שמאפשרת לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר.

    על מנת לבטל את זכות העמידה, על הכנסת להשתמש באחת מהלכות בג"צ עצמו, שקבע לפני האקטיביזם השיפוטי את הגבול הברור במה אינו יכול לדון ולנסח הלכה כזו לחוק.

    כך יושם קץ להתערבות בג"צ בתחומים שאינם שייכים לתחום הסמכות שלו ואינם סבירים.

    ביטול זכות העמידה תמנע עתירות מהסוג הזה והתערבות לא לגיטימית בעינייני המדינה.

    לדברי פרופ' דיסקין גם כל נושא "צווי הביניים" חייב להיפסק והוא דוגמה לשינוי הנדרש.

    צו ביניים זה למעשה מין תרגיל של בית המשפט העליון שהוא נוקט בו שוב ושוב כשהוא רוצה להתערב וקשה לו לתת הנמקות לפסיקה מוגדרת מסויימת התואמת את עמדותיו ואז הוא נותן צו ביניים וצו הביניים בעצם מתקיים.

    כך הוא נמנע מלנמק את החלטתו ומשתמש בצו ביניים שעד שהצו הופך להחלטי יכולות לעבור שנים או שאף פעם אינו הופך להחלטי ונשאר במצב קבוע.

    צו ביניים זו הוראה שאסור לעשות, או צריך להימנע מלעשות, או שצריך כן לעשות איזשהו דבר ואז, עד שהצו הופך להחלטי, יכולות לעבור שנים ולפעמים אף פעם אין צו החלטי ולכן אף פעם אין אפילו נימוקים לעתירות מהסוג הזה, אך הצו בתוקף.

    את כל הדברים האלה ניתן לשנות בחקיקה בכנסת.

    בית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות שמנוגדות להלכות שהיו מקובלות עד סוף שנות ה- 80 ולכאורה זה דבר שצריך להיות מגובה בחוק, אבל לא היה שינוי חוק בכנסת.

    זה נעשה באופן חד צדדי ע"י בית המשפט ולכן זו פגיעה בשלטון החוק.
    הפרשנות מרחיקת הלכת הזו, הפכה את הפנייה לביהמ"ש להגרלה פרועה.

    בג"צ מרשה לעצמו לבטל חוקים של הכנסת והוא ביטל מעל 10 חוקים בנסיבות שנויות במחלוקת וזה קרה בתקופה קצרה, לעומת המצב בארה"ב למשל, ששם נפסלו 2 חוקים ב- 80 שנה.

    בית המשפט מתערב גם בנושאי מדיניות ובנושאים פוליטיים מובהקים כאשר חוק כבוד האדם וחירותו, או חוק חופש העיסוק נוצלו להתערבות הפוליטית – מדינית.

    החוקים כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק נוצלו ע"י ביהמ"ש על מנת להתערב בכל עניין, לכן הכנסת עשתה טעות! מי שהצביע בעד החוקים הללו מצטער היום.

    באמצעות 2 חוקים אלה ביהמ"ש נטל לעצמו הרבה סמכויות וניתן להפקיע סמכויות כאלה ע"י חקיקה מתאימה.

    שרי משפטים ניסו לעצור את הסחף הזה אבל זה נתקל בעויינות מקיר לקיר מצד ביהמ"ש. פרופ' פרידמן אף אמר את זה. זה לא רק דמיון בראש של הציבור הרחב.

    יש הרבה ביקורת נסתרת ולא בפרהסיה.

    גם שופטים מכובדים פנו אלי ותמכו בי מיוזמתם, אך לא בפרהסיה ורק לאחר שאני אמרתי את הדברים הללו בפומבי.

    מאז אהרון ברק יש שלטון של הפחדה והטלת אימה על השופטים. זה ממש שלטון של טרור. מי שלא מיישר קו נפגע ולא מקודם.

    פרידמן הרי אמר: "מזל שלא דנו אותי כמו שעשו לנאמן ולרמון". לכן יש סיבה מוצדקת לפחד של מי שיוצא נגד האליטה הזו. זה מצב בלתי נסבל, שרוממות הסובלנות בגרונם אך בפועל אינם סובלנים כלפי דעות השונות משלהם.

    רק זכויות של ערבים או מסתננים אפריקנים שחורים מעניינות אותם, אך לא באמת סובלנות אמיתית ולכן מאוד קשה לבקר את בית המשפט העליון.

    אבל כיום זה מחלחל ויש יותר דעות הדורשות שינוי, כי כרגע שופטי בג"צ מובילים להרס שלטון החוק וזה לא דמוקרטי, היות והם לא גוף נבחר בכלל.

    הליך הבחירה היום הוא שהשופטים בוחרים את עצמם.

    על הכנסת לשנס מותניים ולחוקק את החוקים המתאימים על מנת לשנות את המצב.

  4. פרופ' מאוטנר: בג"צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל
    פוליטיזציה של משפט

    פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
    http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

    להלן התמלול המלא:

    קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

    בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

    בג"צ הפך למוסד פוליטי.

    זה חלק מתהליך.

    בית המשפט העליון פה לא לבד. הקבוצה הזו העבירה את הכוח שלה לא רק מהפוליטיקה של הבחירות, מהכנסת, לבית המשפט העליון, היא העבירה אותו גם אל היועץ המשפטי לממשלה, גם אל אגף התקציבים של האוצר, גם אל מבקר המדינה, גם אל בנק ישראל.

    כל הקבוצות האלה זה קבוצות לא נבחרות של פקידים שמופעלים על ידי הקבוצה הזאת כדי לנטרל את המערכת הפוליטית שפועלת למגינת ליבה של הקבוצה הזאת שאיבדה בכנסת הרבה מאד כוח.

    זה ההסבר הראשון.

    ההסבר השני הוא עליית תפיסה ניאו ליברלית במדינת ישראל.

    ניאו ליברלים עויינים את הפוליטיקה של הבחירות והם עוינים בתי נבחרים והם אוהבים מקומות של פקידות ביורוקרטית משכילה שדומה להם. הם לא אוהבים את הפוליטיקה של הבחירות כי שם יש אנשים לא משכילים כמוהם, לא אנינים כמוהם ולא צרכנים של סגנונות חיים כמוהם, אלא כל מיני אנשים שהם יותר נמוכים במידרגים האלה מהם.

    ולכן הם לא אוהבים את הפוליטיקה, ורוצים לתת הרבה יותר כוח לאנשים שדומים להם, המשכילים האנינים וכו'. נכון שהפוליטיקה בישראל עברה בשנים האחרונות בעיות חריפות של ירידה ברמה שלה וגם חוסר יציבות, אבל היא סובלת מבעיות חריפות ברמה שלה בגלל ההגיון הניאו ליברלי שהשתלט עליה והוא פריימריס במקום הועדות המסדרות.

    ולכן הקבוצה הניאו ליברלית בישראל פועלת במהלך כפול.

    מצד אחד שיקוץ וביזוי הפוליטיקה, שהיא הגורמת להורדת הרמה שלה בגלל הניאו ליברליזם בו היא דוגלת והיא כל הזמן משקצת ומנאצת את הפוליטיקה ומצד שני, היא מאדירה את כל הגופים הלא ליברליים ושוב זו אותה קבוצה. את בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה ואגף התקציבים ומבקר המדינה ואנשי בנק ישראל.

    בית המשפט העליון קרוב תרבותית לקבוצה הזאת ונשמת אפו זה הגנה על הזכויות הליברליות.

    הגנה על הזכויות הליברליות מה פירושה?

    "זכות ליברלית" זה כמו אי מוגן בחומה.

    יש לי את חופש הביטוי וחופש ההתאגדות ואת חופש התנועה, זה הכל כמו איים כאלה שמוגנים מפני חדירה של גורמים עוינים שיכולים לפגוע בי. זאת אומרת זאת הלוגיקה העמוקה של בית משפט ליברלי – לוגיקה של "איים מבוצרים".

    כמטאפורה ניתן לומר שאותה קבוצה חברתית המתגדרת ביומיום בקהילות מבוצרות היא גם זו שמתגדרת בבית המשפט העליון ובמשפט ליברלי שנשמת אפו זה זכויות שהן כמו איים מגודרים.

    לדעתי מלחמת התרבות, הצפיפות על הגבעה הפוליטית ועלייתה הנרחבת מאד של אידיאולוגיה ניאו ליברלית גורמים להבין שבעצם הועבר כאן הרבה מאד כוח לבית המשפט העליון.

    הדמוקרטיה הישראלית נמצאית במשבר חמור לא רק בגלל מה שקורה במערכת הפוליטית שלה. היא נמצאית במשבר לא פחות חמור בגלל מה שקורה בבית המשפט העליון שלה.

    אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.

    הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.

    יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו. כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

    פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על בג"צ של אחרי מהפך 77'

    http://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk

    ****

    יורם שפטל בהרצאה מרתקת – הדיקטטורה של בג"צ 1/4

    http://www.youtube.com/watch?v=Chdt-MdUsVQ&feature=related

  5. זה לא תפקיד של מערכת המשפט לקדם ערכים או "זכויות אדם"
    או כל קשקוש אחר.
    התפקיד שלה הוא לאכוף את החוק ככתבו וכלשונו.
    ללא "פרשנות" וללא "תקדימים".
    זה כמובן לא יקרה.הפוגלמן מניח כהנחת יסוד את עליונותו
    האינטלקטואלית והמוסרית על יתר האנושות,מניח שהוא נועד
    "לתקן את העולם" שזה אומר לשעבד את האנושות ולכפות עליה
    כל מה שמתחשק לו.
    את בעיית הפוגלמן והשחצנות שלו ניתן לפתור רק ע"י השמדה
    פיזית או טרנספר מהסוג שביצעו פרדיננד ואיזבלה.

  6. בעניין זה אין לטעות, ככל שקיימת שחיתות ברשויות השונות, השחיתות במערכת השיפוטית היא המסוכנת והרת האסון לקיומה של החברה, יותר מכל גילוי שחיתות ברשויות האחרות. הדעה הרווחת כיום בציבור היא שמערכת השיפוט בישראל נתונה בפשיטת רגל ערכית. שופטים אינם עושים משפט וצדק אלא עושים "משפח" ופועלים כ"אוכפי גביה" ויישום של שיקולים פנימיים, אישיים לרבות האדרת "אי תלות", מנהלית, תקציבית. מרבית השופטים בישראל שכחו והזניחו לחלוטין את הערכים הבסיסיים המנחים בעשיית משפט . מערכת בתי המשפט זקוקה לרפורמה מקיפה ויסודית לרבות חיובם של שופטים מכהנים לעבור מבחנים אובייקטיביים על ידי גוף מקצועי בלתי תלוי. מי שימצא בלתי מתאים, יעבור הכשרה מתאימה לחילופין תופסק כהונתו.

    הסיבה העיקרית להתדרדרות הערכית טמונה במדיניות השיפוטית המוכתבת על ידי הרוב השולט ברשות השופטת. ב – 20 השנים האחרונות, ונכון להיום, הרוב השולט ברשות השופטת הוא בעד ישום מדיניות שיפוט אקטיביסטית קטגורית המאדירה בעלי הון ופוגעת בבעלי דין חלשים .

    מרבית השופטים בישראל הנם יוצאי פרקליטות, משטרה, תפקיד משפטי ציבורי וכיוצ"ב. הערכה היא שהם מהווים כ – 98% מכלל השופטים. יודגש, כי בחירת שופט על בסיס היותו נושא תפקיד קטגורי בעברו אינו כשלעצמו קריטריון פסול שכן למועמד שכזה קיים רקורד רשום, מוכח על פיו ניתן לאבחן מיומנות, יכולת, כישורים, ואמינות. הבעיה הראשית של שופט בעל עבר קטגורי מתחילה ונגמרת בהבנתו את תפקידו השיפוטי. זווית הסתכלותו על עושה העבירה מוגבלת וחסרת מעוף. הוא מוגבל לחשוב על פי כיווני חשיבה מוגדרים בהתאם לתפיסת עולמו הצר. מושגים כגון תיקון, חמלה, חרטה, סליחה, טיפול, שיקום כפרה, דרך המלך, חזרה למוטב, וכיוצ"ב אינם חלק מתפיסת עולמו לצורך יישום וביצוע. להוציא שופטים בודדים אשר מצאו לנכון ללכת כנגד הזרם הקטגורי ויישמו שיפוט מאוזן, רוב השופטים בישראל אינם חורגים מיישומה של המדיניות הקטגורית, השלטת כיום .

    השופט בעל העבר הקטגורי גומל לרוב השולט ופועל על פי מדיניות הזרם הראשי בהוצאתם מהכוח אל הפועל של מדיניות החמרה וענישה שאינם כורח המציאות, גם שאלה מנוגדים לדין ולנסיבות העניין. זהו סוג של שוחד וגמול בעד בחירה . הרוב השולט מצפה מהשופט הנבחר כי יפעל על פי מדיניותו ולא יסטה ממנה. השופט בעל העבר הקטגורי מודע היטב לסיבת היבחרותו וגומל לרוב השולט ביישום מדיניותו .

    שופט אשר פועל שלא על פי מדיניות הרוב השולט ובוחר ליישם בהחלטותיו הליך מאוזן הכרוך מעצם טבעו בהטלת מרות על נציגי התביעה והקפדה על פעילותם של נציגי מערכת אכיפת החוק סופג מיידית ביקורת קשה, הופך לחריג, שחיקתו מוגברת ובמרבית המקרים הוא מוצא עצמו מובל אל מחוץ לתפקידו השיפוטי.

    להלן המלצותינו לשיפור העומס על בתי המשפט :

    כמסכימים להמלצות בדוח הנ"ל ומבלי לגרוע מהן מומלץ כי בנוסף להמלצות בדוח יש לאמץ לאלתר המלצות נוספות ליישום שלא אוזכרו בדוח הנ"ל. להלן המלצותינו לשיפור העומס על מערכות המשפט בישראל :

    ראשית, הקמת גוף מבקר לשופטים שיהא בלתי תלוי, מקצועי , עם יכולת אמיתית ומיידית להביא להדחת שופט. הנציבות הקיימת אינה ממלא את יעודה והיא למעשה כלי בידי הרשות השופטת להוצאת קיטור מהציבור בלבד. במשך 3 שנות קיומה, הנציבות לא עשתה כל מהלך ראוי לציון אשר יתרום לעצירת הירידה באמון הציבור בשופטים ולמעשה כל התלונות שהוגשו "טוייחו" ולא טופלו כנדרש .

    שנית, שינוי הקריטריונים לבחירת שופטים. הן לגבי מועמדים לשיפוט והן לגבי שופטים מכהנים . כל מועמד לשיפוט, לקידום והמשך כהונה חייב לעמוד בסדרה של מבחנים אובייקטיביים מקצועיים לרבות מבחני אישיות, התאמה, כשירות נפשית וכיוצ"ב, על ידי גוף מקצועי מוסמך, בלתי תלוי כתנאי לקבלה, קידום ו/או המשך כהונה .

    שלישית, שינוי מהותי במדיניות הנוהגת כיום בדבר פסלות שופט. על נשיאת בית המשפט העליון לבחון מחדש את אימוץ מדיניות הרף הראייתי הגבוה להוכחת משוא פנים המוטל על המערער. די שהמערער יראה כי מראית פני הצדק נפגע במקרה הנדון. לא כל פסלות שופט מלישב בדין בתיק מסוים גוררת בהכרח אי התאמתו המוחלטת לתפקידו השיפוטי .

    רביעית , אכיפת עקרון רציפות הדיון באופן שישמע המשפט ברציפות, יום אחר יום. שופט אשר לא יקפיד על כך יינקטו נגדו סנקציות משמעתיות .