"הערבים הנוהרים לקלפיות" ורטוריקה מתלהמת נוספת מצד עושים עוול למדיניות האמיתית שנקטו ממשלות הימין לקידום ופיתוח המגזר הערבי.
אם יש דבר אחד שעליו מסכימים פרשני השמאל בישראל ובאמריקה, הוא שראש הממשלה בנימין נתניהו לא אוהב את ערביי ישראל ומבקש את רעתם. הסערה שהתעוררה סביב ההתבטאות שלו לפני הבחירות – טעות בשיפוט במקרה הטוב, או הסתה במקרה הגרוע – ביחס למצביעים הערביים ש"נעים בכמויות אל הקלפי" באוטובוסים של עמותות השמאל עזרה לבסס את החשד הזה. אך מבט מקרוב על העשייה של נתניהו למען ערביי ישראל, בניגוד להתבטאות פומבית כזו או אחרת, חושפת סיפור אחר לגמרי.
בתור התחלה, מדיניות ההעדפה המתקנת, שהונהגה תחת כהונתו של אולמרט, הואצה תחת ממשל נתניהו. היא העניקה עדיפות לפיתוח כלכלי, הכולל העברת תקציבים לאזורי תעשיה משותפים ביישובים ערביים ויהודיים; במסגרתה ניתן סבסוד ממשלתי לחברות במטרה לסייע להעסקת פועלים ערבים ולהרחבת תשתיות התחבורה, שאיפשרו לערבים להגיע לאזורי התעסוקה. המיזמים הללו היו כה מוצלחים, עד כדי כך שהממשלה החלה להקים פארקי תעשיות ולשכות תעסוקה במיוחד עבור היישובים הערביים. בנוסף, הממשלה הישראלית פיתחה תוכנית חומש לשיפור החינוך הערבי והקימה יחידה מיוחדת במשרד ראש הממשלה לקידום פיתוח כלכלי בקהילה הערבית.
למרות התנגדות הלאומנים הערביים, עוד ועוד קהילות ערביות החלו לשתף פעולה עם הרשויות הממשלתיות, במיוחד אלו שמזוהות עם הקו של מפלגת חד"ש. במקביל, היוזמות החינוכיות והתעסוקתיות החלו לשפר את האפשרויות של נשים ערביות, ושיעורי ההשתתפות שלהן בשוק העבודה השתפרו באופן ניכר. כך למשל, עבור נשים בגילאי 30 עד 39 טיפסו המספרים מ-24 אחוזים בשנת 2005 ל-34 אחוזים בשנת 2010.
השינויים הללו התרחשו גם במזרח ירושלים. ראש העיר ניר ברקת שיפר באופן משמעותי את השירותים הממשלתיים: השקעה בתשתיות ובתחבורה, תכנון השכונות, בניית בתי ספר והרחבה דרמטית של המתקנים הרפואיים, עד כדי כך שהשירותים הניתנים במזרח העיר אינם נופלים מאלו שבמערב ירושלים. המאמצים הובילו ערבים רבים ממזרח העיר לשייך עצמם למדינת ישראל, כולל עלייה חדה במספר מבקשי תעודות זהות ישראליות. למרות ניסיונותיהם הרבים של מנהיגים לאומניים, יותר ויותר תלמידים בבתי הספר נרשמו לתוכניות לימודים המכינות אותם למבחני הבגרות הישראליים.
כתוצאה ממדיניות זו, בין השנים 2005 ל-2011, גם לאחר חישוב האינפלציה, ההכנסה נטו של המשפחה הערבית עלתה ב-7.4 אחוזים. מנהלי עמותת 'סיכוי' רון גרליץ ובתיה קלוס, ציינו ש"מספרם של הערבים המועסקים בשירות המדינה עלה מ-2,800 עובדים בשנת 2003 לכ-5,000 בשנת 2011 – עליה משמעותית של כ-78 אחוזים, במיוחד בהשוואה לעליה של 12 אחוזים בקרב המגזר היהודי במהלך אותן השנים. […] ההתרחבות של ההיי-טק בנצרת במהלך השנים האחרונות (נכון לעכשיו יותר מ-300 ערבים מועסקים בהיי-טק בנצרת, בהשוואה ל-30 בשנת 2008); וההצלחה של הטכניון בתמיכה פילנטרופית צמצמו את שיעורי הנשירה של סטודנטים ערבים מ-28 אחוזים ל-12 אחוזים.
מה שפוליטיקאים אומרים, ומה שהם עושים
אז אם המצב אכן משתפר, מדוע באמריקה הביקורות הליברליות כלפי ישראל, המתריעות על מצבה המידרדר של החברה הערבית, כל כך קולניות?
סיבה חשובה אחת לחוסר רצונם של המבקרים להכיר בשיפור הניכר במצבם של השחורים בארצות-הברית בשנות ה-70' ובמצבם של ערביי ישראל בעשור האחרון היא הגישה שלהם כלפי הפוליטיקאים שאחראיים לשיפור. בארצות-הברית, הנשיא ניקסון נכנס לתפקידו בשנת 1969. הליברלים ציינו מיד את ההצהרות הרדיקליות הלא-רשמיות שלו ביחס לשחורים וליהודים. הם הדגישו שהניצחון שלו הוא תוצאה של "האסטרטגיה הדרומית", שמטרתה לדחוק בלבנים הגזענים לעבור מהמפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית. כך, ניקסון הוצג כאדם נקלה שהקיף עצמו באנשים בעלי דעות קדומות.
אך כאשר בוחנים את הפעולות שביצע ממשל ניקסון, נראה שמאמציו בתחום זכויות האזרח היו משמעותיים. לדוגמה, תקציב זכויות האזרח שלו עלה פי-עשרים, ובתקופתו נערך תהליך ביטול הפרדה (דה-סגרגציה) יוצא מן הכלל בבתי הספר בדרום. עד שנת 1971, חלק גדול מן התלמידים השחורים בדרום למד ברוב בתי הספר הלבנים. מספר התלמידים בבתי ספר שבהם יותר מ-80 אחוזים של תלמידים שחורים היה נמוך יותר מאשר בצפון. תוכנית פילדלפיה שלו הביאה לסיום רוב הפרקטיקות הגזעניות הקיצוניות שהיו נהוגות באיגודי בניה, ויוזמות העסקים הקטנים שלו הובילו להתרחבות דרמטית של חברות בבעלות שחורים.
ההיסטוריון יו דייויס גראהם כתב: "[ניקסון] חתם על תיקונים לזכויות הצבעה ב-1970 וחקיקה למען שוויון הזדמנויות ב-1972, שבדרכים רבות שיקפו את ההעדפות המדיניות של 'ועידת המנהיגות' בנושא זכויות אזרח ושל קבוצות השתדלנות הפמיניסטיות. אף יותר בולטת מכך הייתה העובדה שניקסון עודד פיתוח של חקיקת העדפה מתקנת, שדרשה העדפה של מיעוטים בחוזים ממשלתיים עבור חברות פרטיות וציבוריות".
זהו בדיוק הפרדוקס עם נתניהו. מצד אחד, למראית עין יש לו גישות רגרסיביות כלפי ערבים (בוודאי בעיני מחנה השמאל), ורבים מבעלי בריתו בכנסת מביעים דעות המבטאות עוינות כלפי ערביי ישראל ואף מפקפקות בנאמנותם למדינה. מצד שני, המדיניות של נתניהו בנושאי תעסוקה וחינוך ראויה לשבח, בדיוק כמו זו שננקטה בתקופת ממשל ניקסון. המאמצים האחרונים היו אפילו יותר אקטיביים ואפקטיביים. למרבה הצער, אלו המדברים לכאורה בשם ערביי ישראל היו הרבה יותר מרוכזים בחסרונות האישיים של נתניהו מאשר במדיניות שלו ובתוצאותיה. כמו הנשיא אובמה ואמריקנים ליברלים רבים אחרים, הם הרבה יותר מרוכזים במה שנתניהו אומר, והרבה פחות במה שהוא עושה בפועל ביחס למיעוטים בישראל.
השמאל חותר תחת מטרותיו שלו – כדי לעשות "דווקא" לימין
המבקרים ניסו להתעלם או לחתור תחת המדיניות היעילה של הממשלה. לדוגמה, לאומנים פלסטיניים דיכאו שיתוף פעולה עם הרשויות הישראליות. בשעה שהממשלה פיתחה את היוזמות למען המגזר הערבי, העיריות הערביות היו צריכות להחליט האם לשתף פעולה עם רשויות התכנון. העיריות שבהן ההשפעה של הלאומנים גבוהה יותר היו אלו שנטו לסרב לשיתוף הפעולה. כאשר הממשלה פתחה את השירות הלאומי עבור ערביי ישראל, לאומנים, בהובלת אקטיביסטים של מפלגת בל"ד, פיזרו איומים כדי למסמס את המהלך. אך למרות המאמצים שלהם, ההרשמה גברה בצורה דרמטית. הסוציולוג פרופסור סמי סמוחה דיווח כי 90 אחוזים מהמשתתפים בפרויקט מביעים גאווה וסיפוק מן השירות שלהם.
שיטה נוספת של ראייה צרה של התקשורת הליברלית, היא זו המבליטה את ההאשמות והרגשות האנטי-ערביים בקרב יהודים-ישראלים. לדוגמה, דיוויד רמניק ממגזין ה'ניו יורקר' טען שנשיא ישראל ראובן ריבלין "הפציע כאחד המבקרים הבולטים ביותר נגד האלימות הגזענית, הרטורית, הלאומנית, הפונדמנטליסטית והעדתית". תוך שהוא משבח את כנותו, רמניק מאמין באמת ובתמים כי ריבלין הוא קול בודד במפלגת הליכוד, שאין לה כל אינטרס לצמצם את "המעמד הלא-שוויוני של הפלסטינים הישראלים וההיעדר המוחלט של זכויות אזרח עבור פלסטינים בגדה המערבית". החוקר דב וקסמן העיר כי "משנת 2003 ל-2011, בין 40 ל-50 אחוזים מהציבור היהודי-ישראלי התנגד למתן שוויון זכויות לאזרחים הערבים".
אך בניגוד למבשרי האפוקליפסה הליברלים, ישנן ראיות משמעותיות לכך שגישתם של יהודים-ישראלים כלפי הערבים-הישראלים מתרככת, ובאופן לא הדדי.
על-פי מדד היחסים בין הערבים ליהודים לשנת 2012 שנערך על-ידי סמי סמוחה, 45.7 אחוזים מהיהודים הסכימו לנוכחותם של שכנים ערבים בשכונות יהודיות, זאת לעומת 34.5 אחוזים בשנת 2001. בניגוד לכך, בקרב הערבים צנח מספר האחוזים של אלו המוכנים לעבור לשכונות יהודיות מ-66.4 בשנת 2003 ל-55.3 אחוזים בשנת 2012.
בנוסף, אחוז היהודים אשר "מכיר בזכויות הערבים לגור במדינה כמיעוט בעל זכויות אזרח מלאות" נשאר יציב בסביבות ה-75 אחוזים, למרות העובדה שברוב התקופה שבין 2003 ל-2012 ממשלות ימין החזיקו בשלטון. החברה הישראלית עדיין ניצבת בפני אתגרים משמעותיים בנושא זה, ללא ספק, אך ראוי שהמבקרים הליברלים ישקלו את התמונה המלאה ולא יתמקדו רק בשלילי.
כך לא נראה אפרטהייד
הדבר נכון בעיקר כאשר אנו באים לדון במצבם של הבדואים בנגב, המדגים עבור מבקרי ישראל את המדיניות האנטי-ערבית הקשוחה של הממשלה. דוגמה לכך סיפק לא מזמן ה'ניו יורק טיימס', כאשר ניקולס כריסטוף תאר בטורו "שתי מדינות ישראל" הערכה חד-צדדית של הסיטואציה של הקהילה הבדואית בנגב, ואף השתמש בדימויים ממשטר האפרטהייד. לא רק שהכותרת של הטור רומזת על סיטואציה של אפרטהייד, הטור גם אפיין את היישובים הבדואים המוכרים כ"שמורות אינדיאנים", המקבילה האמריקנית לעיירות השחורות של דרום אפריקה.
אם לשפוט על-פי פועלו של ראש היישוב הבדואי חורה, מוחמד אל-אנבארי, הרי שמצטיירת תמונה אחרת לגמרי. תחת כהונתו הרוויח היישוב מקומות עבודה בדמות מוקדי שירות טלפוני, יוזמת קייטרינג של נשים המייצרות ארוחות לבתי ספר בדואיים, פרוייקטים משותפים עם הקיבוץ הסמוך ופרוייקט עם הקרן הקיימת לישראל כדי לגדל זנים מעורבים של כבשים ועזים עבור מזון אורגני ומוצרי צמר. במקביל הממשלה סיפקה סובסידיות נדיבות לחברות המעסיקות עובדים בדואים בפארק התעשייה החדש בעיר רהט ובאמצעות יוזמות תעסוקתיות נוספות.
כריסטוף היה צריך להתייעץ עם ה-OECD, שאישר את החברות הישראלית בהתבסס על שיפור משמעותי ביוזמות תעסוקה, מבנים, תשתיות, דרכים, רשתות תעבורה – ושיפור דרמטי בבתי הספר הבדואיים, שהקפיצו באופן משמעותי את ציוני התלמידים. בשנת 2000 לדוגמה, חלקם של ילדים יהודים וערבים שלמדו בגנים היה 85 אחוזים ו-48 אחוזים בהתאמה. דן בן דוד ממרכז 'טאוב' דיווח כי בזמן שאחוז הילדים היהודים נותר זהה בשנת 2010, אחוז התלמידים הערבים גדל ל-71 אחוזים.
בשנים 2007-8, כמות הכיתות שבהן מספר התלמידים עלה על 35 במגזר הערבי עמד על 35 אחוזים, ואילו במגזר היהודי הוא עמד על 19 אחוזים. כתוצאה מתוספת מימון, עד שנת 2010-11 רק 15 אחוזים מהכיתות בבתי הספר הערביים, בהשוואה ל-11 אחוזים בקרב היהודיים, סבלו מעודף תלמידים. במגזר הבדואי עמד המספר על 10 אחוזים בלבד. יחד עם יוזמות נוספות באותה תקופת זמן, מכון מיירס-JDC-ברוקדייל דיווח כי תוצאות מבחני מדד הצמיחה והיעילות של בתי הספר (GEMS) בקרב תלמידי כיתות ה' בבתי הספר הערביים עלו ביותר מ-40% בקרב תלמידים בדואים בנגב.
ובזמן שכריסטוף מתמקד במאמרו בעיקר בזכויות אדם ובהתמודדות של נשים עם אלימות, הוא מזניח את כל נושא המגבלות הפטריארכליות החמורות המגבילות את הנשים הבדואיות. למרות שמצבן השתפר פלאים בעשור האחרון – יותר נשים בדואיות משיגות גישה להשכלה מחוץ לקהילה המסורתית – המגבלות הפטריארכליות עדיין משחקות תפקיד משמעותי. יותר מדי נשים בדואיות עדיין לא יכולות לעזוב את הכפרים שלהן – ולפעמים אף את הבתים שלהן עצמן – ללא ליווי של קרוב משפחה ממין זכר.
ארגון הגג של ארגוני הנשים הערביות בנגב, פורום 'מען', הודה ש"בשל התרבות המסורתית והשבטית, החברה הבדואית לא מכירה בקיומן של הטרדות מיניות ואלימות נגד נשים. רוב מקרי ההתקפות המיניות כרוכים בגילוי עריות, ובמידה והם מתגלים בדרך כלשהי, הנערה/אישה מטופלת כאילו היא אשמה". אכן, לאחר שרציחות הנשים נמשכו בשבט אבו ע'נים, האקטיביסטית הפמיניסטית סמח סלמינה אע'בריה קוננה כי "לא הצלנו את האישה הצעירה מהכפר הבדואי הלא-מוכר בדרום, או את הנערה מהעיר מוכת הפשע". אפילו ח"כ חנין זועבי נאלצה להתבטא נגד הפטריארכיה הקיצונית שפוגעת בנשים ערביות-ישראליות רבות.
הכלכלה מרככת את השאיפות הלאומניות
והכי חשוב, היתרונות החינוכיים והתעסוקתיים הגבירו את התקווה בקרב הציבור הערבי-ישראלי. סקרים מצביעים על כך שהם מאמינים כי מצבם הכלכלי השתפר באופן משמעותי. במיוחד, חלקם של הערבים-ישראלים שהיו "מרוצים מאוד" מהתנאים הכלכליים שלהם עלה מ-40 אחוזים במהלך השנתיים של 2004-5 ל-60 אחוזים במהלך 2010-11. חשוב באותה מידה, בפעם הראשונה הראו תוצאות סקר של סמי סמוחה כי רוב מקרב ערביי ישראל דוחים את הגדרתם כפלסטינים. בזמן שהלאומנים הפלסטינים ממשיכים לדחות את המושג "ערבי-ישראלי", הסקר מאותת כי הציבור הערבי כבר לא מעוניין שהדרישות והשאיפות האישיות שלו ידחקו לאחור בשם מאבק לאומי למדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה.
כל השינויים הללו מצביעים על כך שמטרות לאומניות מוצאות פחות ופחות תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, המתניידת כלפי מעלה. ככל שיותר מהם עולים למעמד הבינוני ומפתחים שאיפות עבור ילדיהם, הם מעדיפים מעורבות קונסטרוקטיבית על פני עמדה לעומתית-בדלנית. במידה והמגמות הכלכליות והחינוכיות הללו ימשכו, בל"ד תייצג רק את הערבים הישראלים שנותרו מאחור.
בזמן בחירות 2015, סקרים הראו באופן עקבי כי האזרחים הערבים מעוניינים ברשימה הערבית המשותפת כדי לקדם את המדיניות הקונסטרוקטיבית ששיפרה את הרווחה הכלכלית שלהם. הם רצו שהרשימה המשותפת תמשיך את המאמצים הקונסטרוקטיביים של עמותת 'סיכוי'. כאשר אנשים פוטרו שלא בצדק בגלל התבטאויות סביב הלוחמה בעזה, כל אדם שאיפשר לעמותת 'סיכוי' לייצג אותו בבית המשפט זכה בעבודתו בחזרה. בעוד שלאומנים מחו נגד נוסחאות מס לא הוגנות המגבילות יישובים ערבים, הייתה זו 'סיכוי', יחד עם עמותת 'אינג'אז', שתיעדו את העוולות הללו, והכריחו את ערן ניצן, סגן מנהל התקציבים במשרד האוצר להודות בפני הציבור כי נוסחת המימון הנוכחית הייתה לא הוגנת ושהיא תשתנה.
במשך מספר שנים, ראשי הערים מטעם חד"ש עבדו ביעילות מול משרדי ממשלה כדי לשפר את רווחתם הכלכלית של תושביהן. הדוגמה והמופת היה ראש העיר רמיז ג'ראיסי, שעזר להפוך את נצרת למרכז היי-טק לעובדים ויזמים ערבים. המנהיג של הרשימה המשותפת מטעם חד"ש איימן עודה תומך גם הוא במעורבות בונה. כאשר נוגן המנון התקווה לכבודה של הכנסת החדשה, בניגוד לחברים אחרים ברשימה המשותפת, נשאר עודה בחדר, ועמד בשקט. הוא הסביר כי בכך התכוון להראות שהוא מעוניין לעבוד באמצעות המערכת, בדיוק כפי שהאוכלוסייה הערבית הישראלית רוצה יותר ויותר.
אז מה עוד יכול נתניהו לעשות?
עתה הדבר תלוי בקואליציה של נתניהו, אם היא תבצע, או לא, את הרפורמות הדרושות.
ראשית, הממשלה חייבת ליישם שינויים בנוסחת המס, כך שיישובים ערבים יזכו לקבל נתח הוגן יותר מההכנסות.
שנית, בשנת 2013 משרד החינוך החל יוזמה היסטורית: המטרה היא לשכור 500 מורים ערבים עבור בתי ספר יהודים, כדי שילמדו נושאים אחרים מלבד השפה הערבית. למרבה הצער, לאחר כשנה וחצי, פחות מ-100 נשכרו. הממשלה חייבת לקדם את מאמציה להשגת המטרה.
שלישית, המאמץ הממשלתי להעלות את ההרשמה הערבית-ישראלית בטכניון ל-21 אחוזים, חלק השווה למשקלם באוכלוסייה הישראלית הכללית – בעוד שהתעסוקה הערבית בהיי-טק גדלה באופן משמעותי, היא עדיין מרוכזת בחברות ערביות ובחברות לווין בינלאומיות. כך, מספר הולך וגדל של בוגרי טכניון ערבים יוכלו למצוא תעסוקה בהיי-טק רק אם הממשלה תדאג לחדירה מוגברת לחברות ההיי-טק הישראליות מהזרם המרכזי.
ישנם גורמים, כמו הנשיא הישראלי ראובן ריבלין, הסבורים שישראל צריכה גם לשנות או להתאים את הזהות שלה כך שתכלול סממנים לא-יהודיים. זהו בהחלט נושא ראוי לדיון. כך או כך, מאמציו של ראש הממשלה נתניהו הוכיחו כי הימין יכול לעשות הרבה כדי לעזור מיעוטים, לא פחות מהשמאל הפוליטי. אינטגרציה כלכלית וחופש, ואלו בהחלט לא תרופת פלא, הופכים את הדו-הקיום של חיי היומיום לקל יותר לאין שיעור.
מאנגלית: אריק גרינשטיין
______
רוברט צ'רי הוא פרופסור בברוקלין קולג' וב-CUNY Graduate Center. הוא פרסם שורה של מאמרים בנושא אי-שוויון גזעי וחיבר את הספר Moving Working Families Forward (הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 2013). המאמר הנוכחי מבוסס על מחקר שערך לכתב העת המדעי Israel Studies בשנת 2014 (ניתן למצוא כאן).
אכן התמונה אופטימית אפילו מבלי להזכיר את שיקום עזה, העברת כספים לרשות ושחרור המוני של רוצחים. הכל למען השוויון (וגם ניקסון הוזכר מה שתמיד משמח).
הדבר הכי חשוב שלא נכתב. הערבים המשכילים אמנם יותר קיצונים וחוצפנים (מהיכרות רבת שנים) אך גם מביא הרבה פחות ילדים.
אז יאלללה תפטמו את הפאלאחים הללו שיטבעו בשמנת ויפסיקו להציק לנו.
עדיף שיהיו משכילים וחוצפנים. ומובטלים. כך יש יותר סיכוי שהם יעזבו לחו"ל. יש הגירה לא קטנה של ערבים לאירופה, וזה טוב לנו. ולגבי האירופאים – האפר של קרובי משפחתי עדיין זועק מן האדמה, ולא רק האפר שנוצר בשואה אלא עוד הרבה לפני כן.
מורים ערבים בבתי ספר יהודיים זה רעיון מצוין להפגיש תלמידים יהודים עם ערבים. בעיקר כאשר הערבי מתפקד כמודל וכבעל סמכות, ולא כנותן שירותים. מפגש כזה יכול להיות חוויה חינוכית מעצימה ומשמעותית לבני הנוער.
כמובן שההשפעה תגדל בהרבה אם יהיו מורים יהודים בבתי ספר ערבים.
בקשר למורים יהודים – תחלום
גישה מאד פטרנליסטית\ נאיבית.
במסגדים הסתה נוסח דאעש בתחומי הקו הירוק.
לצד השיח הגלוי מתקיים שיח סמוי בעל מאפיינים גזעניים קיצוניים (בקרב ערביי ישראל), לכן גישת החינוך הלאומי כה חשובה.
נראה לי שמחבר המאמר לא מבין עניין בהלך הרוח בקרב שכבות המשכילים הערבים הן הדור הצעיר והן הדור של המשכילים שחוו את הגזענות והאפליה יותר.
ככל שהערבים יהפכו ליותר משכילים הם יחזקו את השייכות הלאומית והן את השייכות האזרחית ויהפכו ליותר תובעניים מהמדינה הן לצדק חברתי והן לשוויון לאומי .
בל"ד כמפלגה לצערם של רבים נתמכת לרוב ע"י המשכילים שפיתחו תודעה לאומית ודורשים שוויון מלא הן אזרחי והן חברתי-פוליט . מאוד חשוב לציין שרוב הציבור הערבי הפסיק מזמן להאמין בשמאל הציוני כמייצג את שאיפותיו הלאומיות והאזרחיות והוא מצביע בעיקר למפלגות הערביות או לשמאל הלא ציוני כמו חד""ש. אני לא יודע על במך מה המחבר בנה את התיזה שלו.
אנחנו דורשים שוויון אזרחי , חבקתי ולאומי. נקודה