להשיב את הריבונות לכפרים הערביים

לא רק בירושלים אין ריבונות ישראלית. גם הכפרים הערביים בצפון הם פצצת זמן מתקתקת, שתחילתה בעבירות בנייה וסופה באלימות קשה

כולם מתרכזים עכשיו באירועים באזור ירושלים וחברון, אך האמת היא שמדינת ישראל אינה טורחת להחיל את ריבונותה גם בכפרים הערביים בצפון • זה מתחיל בעבירות בנייה פשוטות ומסתיים באלימות קשה, והאנרכיה הזו לא תישאר לנצח בגבולות המגזר הערבי • הגיע הזמן להחיל את החוק הישראלי

זה מתחיל בבנייה בלתי חוקית ונגמר באלימות קשה; כפר ערבי-גלילי טיפוסי. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
זה מתחיל בבנייה בלתי חוקית ונגמר באלימות קשה; כפר ערבי-גלילי טיפוסי. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

על רקע אירועי הימים האחרונים עולה ביתר שאת שאלת הריבונות הישראלית במזרח ירושלים. באופן רשמי החוק הישראלי חל על מזרח ירושלים, גם בשכונות שמעבר לגדר ההפרדה, וזו עמדתה הרשמית של ישראל. עם זאת המציאות בשטח שונה לגמרי, ואכיפת החוק ומתן השירותים במזרח ירושלים כלל לא דומים לאלו שניתנים במערבה. ההתנהלות הזו מהווה כר פורה לגידול תופעות כמו אלו שאנו חווים כעת – מצב שלא קל לשנותו בן לילה. אך עם כל הכבוד לשאלת ירושלים, הסכנה רחבה בהרבה – ואותם מאפיינים מצויים ביישובים ערביים נוספים ברחבי הארץ, בהם אכיפת החוק היא דלה וסלקטיבית. היישובים הללו מהווים גם הם מצע להתפתחות תופעות שליליות כגון התחזקות פלגים קיצוניים, מתן לגיטימציה לקבוצות מתריסות, ושלטון של עבריינים.

הפגנת התנועה האסלאמית אשר התקיימה בסכנין בשבוע שעבר, הזכירה לנו אמת מטרידה אודות המצב בגליל בו נגענו לפני כשנה. החברה הערבית נתונה כל העת לחסדם של כוחות מקומיים קיצוניים, אשר לא בוחלים באמצעים אלימים על מנת לקדם את האינטרסים שלהם ולהטיל אימה – אימה שהופכת במהרה לכלי בעיצוב הקונצנזוס וקביעת גבולות הלגיטימציה.

היהודים היושבים לבטח בישוביהם, נותנים על כך את הדעת רק כאשר המצב מגיע לנקודת רתיחה. עד שההפגנות לא גולשות לרחוב, כבישים נחסמים ומתחילות זריקות האבנים, אנשים לא מטרידים עצמם מהנעשה בכפרים. ועדיין, את הפשיעה הגואה מרגישים היהודים רק בשוליה (למעט החקלאים החווים זאת באופן עקבי), ואלו שנידונים לחוות על בשרם את המצב הם הערבים עצמם, שמדינת ישראל החליטה להפקירם לגורלם.

כדאי לשמוע את דבריו של סעיד אבו-שקרה שנאמרו לכתב מקור ראשון, אסף גבור, ופורסמו בסוף השבוע האחרון:

אפשר לדבר גם על המשטרה, שלא מבצעת אכיפה בערים שלנו, ועל מערכת המשפט שמענישה נערים שנמצא אצלם נשק לשישה חודשי עבודות שירות בלבד. זו התנהלות שמאפשרת צמיחה של חברה אלימה ומסוכנת.

דעתו של אבו-שקרה אינה דעת שוליים ורבים ברחוב הערבי מסכימים עמו, אך דברים אלו לא נאמרים מספיק בקול רם. זאת מפני שאנשים חוששים להביע אותה. כשהמדינה לא נוכחת בכפרים ואיש הישר בעיניו יעשה, גורמים אשר לא בוחלים בפעולות אלימות משליטים טרור וקובעים את גבולות השיח בחברה הערבית. קשה להפר את השביתות הלאומניות המסורתיות שמתקיימות ביום האדמה או להתנגד לשלל הפעילויות הלעומתיות הספונטניות, כאשר אותם גורמים קיצוניים מאיימים להתנכל ולפגוע באלו אשר חורגים מ"גבול הטעם הטוב".

נסו לדמיין לעצמכם מצב שבו שכניכם בונים כאוות נפשם ועוסקים בשלל פעילויות עברייניות, החל באי תשלום מסים וכלה בהחזקת נשק לא חוקי. באין ריבון, האם הייתם נשארים אדישים ונוקטים במדיניות של "שב ואל תעשה", או שהייתם מנסים לזכות ביתרון על שכניכם או לפחות להשתוות לו? אין ספק שאדם בר-דעת שלא מוכן להיות נתון לכוח הכפייה של השכן, ינסה לצבור כוח בעצמו. הדינמיקה הזאת מביאה את המגזר הערבי לחיים בהם הפשע הוא דבר לגיטימי ויומיומי (בין פלילי ובין לאומני), והחזק יותר זוכה בקביעת סדר היום באמצעות הטלת אימה על שכניו.

קשה לומר זאת, אך את המציאות הזו יצרה במידה רבה ממשלת ישראל, הן במזרח ירושלים והן בשאר חלקי הארץ. הציבור הערבי הוא הקרבן הראשון שסובל מחוסר הרצון של מדינת ישראל לאכוף את ריבונותה, אך כפי שאנו רואים היום, הערבים אינה הקרבן האחרון. הבעיה תלך ותחמיר כל אימת שהממשלה לא תשנה את דרכה בנושא אכיפת הריבונות.

לא רק ירושלים; שוטר בהר הבית. צילום: סלימן חדר, פלאש 90
לא רק ירושלים; שוטר בהר הבית. צילום: סלימן חדר, פלאש 90

כיצד לחדש את הריבונות?

ראשית, יש לומר בכנות כי מדיניות יסודית של אכיפת ריבונות לא תניב פרי באופן מיידי. מדובר בעבודה קשה וסיזיפית שצריכה להתגבר על שנים רבות של הפקרות. הפתרון המוצע להלן כולל גזרים לצד מקלות, בניגוד למדיניות הממשלה המסורתית הכוללת מתן גזרים בלא מקלות או מקלות בלא גזרים, ואשר מופעלת רק בנקודות רתיחה.

אחת הבעיות המרכזיות בסוגיית אכיפת החוק בכפרים הערביים היא חוסר התיאום בין רשויות החוק השונות. רשות המסים אינה מתואמת עם הפרקליטות, שאינה מתואמת עם העיריות, שאינן מתואמות עם המשטרה או עם רשויות התכנון והבנייה. התוצאה היא חולשה מעשית שאינה מאפשרת פעילות נחושה וחזקה, דווקא במקום שהיא נדרשת יותר מכל. נראה שעל הממשלה להקים מטה רב-משרדי להחלת ריבונות, שירכז את כלל הסמכויות המוקנות לרשויות האכיפה ולמשרדים השונים תחת גוף אחד. גוף זה יפעל להחלת הריבונות בתיאום מקסימלי ובסיוע הדדי של הרשויות השונות, כך שלא יישאר תחום ללא מענה אשר ההפקרות תמשיך לשרור בו. לצד האכיפה הנחרצת, יש להפנות תקציבי פיתוח נדיבים לרשויות המוכיחות את עצמן לפי יעדי הריבונות.

סביר להניח שגוף מעין זה לא יוכל לפעול ביעילות בכל הגזרות בו-זמנית, מה גם שבתחילה יידרש מאמץ אכיפה חזק במיוחד, שייתקל באתגרים לא פשוטים של הפרות סדר ומלחמת חורמה מצד העברייניים. לכן, אם אין ברירה, ניתן להפעילו במרוכז בגזרה אחת כל פעם, וכאשר המצב באותה גזרה יתייצב הגוף יעבור על יעד הריבונות הבא. לאט ובאופן הדרגתי תקטן ההתנגדות, תחוסל הפשיעה ותינתן אפשרות לגורמים אשר שואפים לחיות את חייהם בשקט, בטחה ושגשוג להרים את ראשם. כך ניתן יהיה לפתור את הבעיות הקיימות, וחשוב מכך את הבעיות החמורות יותר, שעוד יבואו עלינו אם נזניח את שלטון החוק הישראלי ונאפשר היווצרות של אקס-טריטוריות.

כמובן שתכניות מעין אלו יסבלו מיחסי ציבור רעים ביותר בקרב ההנהגה הערבית הקיצונית, שתיחלש מאוד כתוצאה מהמהלך. אך חמור מכך, יימצאו מתנגדים לתכנית גם בשמאל ובימין הישראליים. דבר משותף לשני המחנות הללו הוא הרצון לגדר את הכפרים הערביים ולא לשמוע עליהם לעולם. השמאל חושב לעשות זאת באמצעות זריקת גזרים מעבר לחומה, ואילו הימין מעדיף לעשות זאת באמצעות ירי חיצים כל אימת שהמהומות גולשות מחוץ לחומה. אך שניהם לא הפנימו את משמעותה של ריבונות ואת הנדרש עבור קיום חיים לאומיים. חובה עלינו להתגבר על העכבות הללו, ולקבל החלטה קשה אך הכרחית לטווח הארוך – החלת ריבונות בכל מקום בו חל החוק הישראלי באופן רשמי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. חוסר רצון לאכוף את הריבונות = אי רצון להיכנס למלחמה.
    כל הורה לילדים מכיר את התופעה. צריך הרבה יותר כוחות בכדי להתעקש על משהו שהילד ממש לא רוצה מאשר לוותר / להסתכל בנחישות הצדה, לא לשמוע ולא לראות.
    אפשר גם להתחיל במלחמות עם המגזר הבדואי ולא לשלם להם פרוטקשין בכדי שלא יתחילו להשתחלל ולגרום לנזקים. אפשר לדוגמא לאכוף את החוק למניעת פוליגמיה. אבל למי יש את הכוחות והאנרגיות להפנות לכל יישוב, פעם אחרי פעם עד שנתחיל לראחת תוצאות. במובן הזה המלחמה עם תושבי מזרח ירושלים רק מרחיקה את הסכוי שישראל תפנה אנרגיות למגזר הערבי.

    ש

    1. *אפשר לדוגמא לאכוף את החוק למניעת פוליגמיה.

      לשם שינוי, לניהול העצמי שלהם יש גם צדדים חיוביים…

  2. הרעיון הזה יושב לי בראש מתחילת מאורעות תשע"ה. ניסחת מצוין, מסכים עם כל מילה.
    מדינת חוק לכל האזרחים באופן שווה. כל מי שקרא הוגה מדיני אחד או שניים יודע שרפיסות שלטונית שווה קריסת השלטון.

  3. המצב בכפרים הערביים הינו כמתואר במאמר בעיקר בשל היות האוכלוסיה הערבית בלתי מתאימה בעליל לחיים במדינה מודרנית. קשה מאוד לכפות נורמות התנהגות שונות עם הכלים שבידי מדינה דמוקרטית. מה עושים? מה שכבר עושים עכשיו, רק יותר.
    כמו כן, אפשר להיות תקיף בהרבה בנקודות הממשק עם יתר האוכלוסיה כמו הפרוטקשן וההשתלטות על קרקעות בנגב. לגבי נורמות ההתנהגות של הערבים בינם לבין עצמם, אין לנו הרבה השפעה, וזו האמת העצובה.

  4. מדובר בעבודה קשה וסיזיפית " עבודה סיזיפית מוגדרת כ" עבודה קשה ומפרכת ללא תכלית וללא תועלת" . השלטת הריבונות היא עבודה קשה אבל לחלוטין לא סיזיפית. חבל, להשתמש במלל סתמי

    1. עבודה סיזיפית היא גם עבודה קשה שצריך לעשות שוב ושוב, לכאורה ללא התקדמות.
      לא הכל מוגדר במילון.

  5. מסכים לחלוטין עם הנאמר ועונה לממשאול תחתיות לבני על התאמתו הוא לשותפותו בחברה בכלל .הגדרות ואו התיחסות מעין זו לקבוצה ואו לבודדים מסוכנת ביותר לקיום החברתי
    לעצם העניין רק קירוב חברתי והשקעה שווה ( לזו הקיימת בכל ישוב יהודי) בתיכנון בחינוך בתשתיות תוך כדי אכיפת החוק ומיגור המסיתים יביא לרגיעה