לאן בורחים צעירי אירופה?

אירופה בפאניקה: מאות אלפי צעירים נוטשים את מדינותיהם בתקווה למצוא עבודות מתגמלות יותר, והתופעה הולכת ומתרחבת ● גרמניה, אוסטרליה וארה"ב הפכו ליעדים מבוקשים עבור בוגרי האוניברסיטאות המשכילים, שסובלים מ-50% אבטלה במדינות המוצא שלהם ● האם הדבר יביא לקריסת הכלכלה האירופית?

בחודש שעבר נערך בישראל כנס הסטארט-אפים הגדול: ה-DLD. מספר המבקרים מחו"ל השנה היה בשיאו – 3,000 אנשי קרנות הון-סיכון, משקיעים פרטיים, חברות סטארט-אפ ויזמים, שהגיעו להתרשם ולהשקיע בתעשייה המקומית. הם באו בעקבות הגנום היזמי המיוחד של הצעיר הישראלי, וניסו לאתר את היזם שיביא לעולם את הוויז (WAZE) או האיי.סי.קיו ( I.C.Q ) הבאים.

מעבר לקרנות ההון-סיכון והמשקיעים הבודדים, באירוע נצפו גם נציגי מדינות וערים מרכזיות באירופה. למשל נציגי חממות טכנולוגיות מאיטליה וספרד שניסו לגייס סטארט-אפיסטים ישראלים להגיע לפעול במדינותיהם. כשנשאלו למה בחרו להגיע עד לכאן ולשכנע דווקא צעירים ישראלים, האין מספיק צעירים במדינותיהם? ענו באופן דומה – "צעירים? איזה צעירים?! כל הצעירים המבטיחים שלנו עסוקים בלברוח למקום עם יותר כסף ועתיד. זה לא דומה למה שהולך אצלכם. כאן חושבים על לשנות את המדינה ואת העולם, אצלנו הם בעיקר עסוקים בלעזוב את המדינה".

מאיפה בורחים צעירי אירופה?

התופעה שתיארו הנציגים מאיטליה וספרד, החלה לטפס למספרים גבוהים בשנת 2008, עם פגיעת המשבר הכלכלי באירופה. ההגירה הקריטית התרחשה בעיקר ממדינות הדרום: איטליה, ספרד, פורטוגל ויוון. שם אחוזי האבטלה של צעירים הגיעו בשנים האחרונות עד לרמה של 50%.

מיליוני צעירים משכילים, רובם המוחלט בוגרי אוניברסיטאות, ניצלו את אמנת שנגן (הורדת הגבולות בתוך אירופה וחופש תנועה בין מדינות) על מנת להגר למדינות אחרות ביבשת. השילוב של המשבר הכלכלי ומדיניות הגבולות הפתוחים הוביל למספר מהגרי-פנים עצום, שגרם לחשש אמיתי בקרב קברניטי היבשת.

כך, הגארדיאן הבריטי דיווח כי בשנים 2013-2008 עזבו את ספרד כ-133,000 צעירים. בשיא התקופה, שנת 2012, עזבו בשנה אחת 37,000 צעירים. המצב באיטליה חמור אף יותר: מספר כמעט זהה של צעירים, כ-135,000, עזב את המדינה בפחות מארבע שנים (2013-2010). 45,000 מתוכם עזבו ב-2012 בלבד. את יוון, שלא מתעדת עזיבת צעירים, עזבו בשנת 2012 כ-35,000 צעירים, וב-2011 עזבו את פורטוגל 100 אלף בני אדם (מתוך 10.7 מיליון תושבים) לעומת 23 אלף ב-2010. שיעורי האבטלה בפורטוגל היו גבוהים מאוד, 17.6%, ובלי ההגירה ההמונית מספרד הם היו גבוהים עוד יותר.

אך לא רק דרום אירופה מתרוקנת מצעיריה. הדוגמא הכואבת והבולטת ביותר מצפון היבשת היא אירלנד, שצעיריה המוכשרים נטשו את הספינה בעת המשבר הכלכלי החמור במדינה: כ-300,000 איש עזבו את האי האירי בשנים 2013-20093, ו-41% מתוכם הם צעירים בני 15-24. במדינה שבה חיים רק ארבעה וחצי מיליון אזרחים, המספרים הללו הם לא פחות ממבהילים.

לאן הם בורחים?

אמנת שנגן יצרה מציאות שבה כל אותם צעירים מהגרים לשני מוקדים עיקריים: גרמניה ומדינות סקנדינביה בצפון היבשת. במצב שבו מחצית מהצעירים בחלק מהמדינות אינו מצליח למצוא עבודה ולהתפרנס, גרמניה וסקנדינביה היו ונשארו שני איי-היציבות הכלכליים הבטוחים ביותר.

לא מדובר בהגירה עקב היעדר עבודה מוחלט. אחרי הכול מדובר לרוב בבוגרי אוניברסיטאות בתחומי כלכלה, עריכת דין והנדסה – ללא ספק אנשים מוכשרים שיכלו למצוא את מקומם גם בארצות המוצא שלהם. מדובר בהיעדר משרות איכותיות התואמות את השאיפות הכלכליות של הצעירים. "אני מסיימת חמש שנות לימודי הנדסה בקרוב", מציינת איזבלה, סטודנטית ספרדייה מאיחוד הסטודנטים הספרדי, "אך אחרי כל המאמץ הזה, השכר שמוצע לי כאן בוולנסיה (ספרד) הוא 1,200 יורו, והמצב לא הרבה יותר טוב במדריד הבירה. לכן אני מתכננת לעזוב בקרוב לנורבגיה, שם מחכה לי עבודה בשכר מתגמל הרבה יותר".

לצד סקנדינביה, גרמניה כאמור היא יעד אטרקטיבי נוסף. המדינה המתועשת והיצרנית ביותר באירופה, משמשת כמקור משיכה חזק לצעירים ממדינות הפריפריה שסביבה. גם אנגליה (לונדון בעיקר) היא יעד מרכזי עבור צעירים רבים: "ברוך הבא לעיר האיטלקית השישית בגודלה", כך ברך ראש עיריית לונדון, בוריס ג'ונסון, את ראש ממשלת איטליה מתיאור רנצי בביקורו בעיר בשנת 2014.

אנגליה היא היעד המרכזי עבור מהגרים איטלקים, ולפי רישומי הרשויות באיטליה 220,000  איטלקים חיים כיום באנגליה. אולם, בעיתונות האיטלקית מדווחים כי לפי הערכות הקונסול האיטלקי בלונדון, מסימיליאנו מאזטי, יותר מ-500,000 איטלקים חיים בממלכה. 250,000 בלונדון לבדה. המספר הזה כמעט וזהה למספר התושבים בגנואה, העיר האיטלקית השישית בגודלה (600,000 תושבים).

הגירה ליבשות אחרות

ההגירה המאסיבית של צעירים אירופאים הפכה מדבר שולי לדבר כה מדובר, עד שהתחילו לצוץ יעדים חדשים מחוץ ליבשת אירופה – וכאן החל כאב הראש האמיתי של מנהיגי היבשת. בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של הגירה משמעותית ליבשות אחרות הרחק מגבולות אירופה. אירים רבים היגרו לקנדה ואוסטרליה, ספרדים רבים עזבו לדרום אמריקה, פורטוגזים היגרו לקולוניות עבר של מדינתם באפריקה, יוונים לקהילות יווניות בארצות-הברית ואוסטרליה, ועוד. היכרותם עם השפה והתרבות המקומית והשכלתם הרחבה, הופכת אותם לאבני-חן מבוקשות בקרב חברות רב-לאומיות במדינות היעד הללו.

יועץ ראש ממשלת פורטוגל לשעבר, פדרו בסטורו, טוען כי מדובר באחת מבעיות הדגל של פורטוגל: "פורטוגל ידועה כמדינה שמבריחה את צעיריה. כל פוליטיקאי חדש כאן מבטיח חדשות לבקרים שהוא ידע להחזיר את צעירינו הביתה. זהו אתגר לאומי שידוע לכלל הציבור, והטיפול בו הוא קונצנזוס. יחד עם זאת, מעבר לעובדה שהכלכלה כאן עדיין לא מספיק טובה על מנת למשוך אותם בחזרה, העובדה שהם מפוזרים על פני יבשות רבות – אפריקה, דרום אמריקה, אסיה (בעיקר במקאו) – מקשה עלינו לאתר ולמשוך אותך בחזרה".

בריחת מוחות

דוח של הבנק העולמי מראה כי פורטוגל היא המדינה האירופית שממוקמת המדורגת ראשונה בטבלה הלא מחמיאה של מדינות הסובלות מעזיבת אקדמאים: 20% מבוגרי האוניברסיטאות הפורטוגזיות לא חיים בה. מדינות אירופיות נוספות שנוכחותן מורגשת בטבלה זו הן סלובקיה ואנגליה, בשתיהן 16.7% מבוגרי האוניברסיטאות עובדים בחו"ל. בסלובקיה ופורטוגל היעדר מקומות עבודה איכותיים הוא הסיבה המרכזית, בעוד שבאנגליה הביקוש לדוברי אנגלית כשפת-אם היא סיבת העזיבה.

מייסדי האיחוד האירופי לא ציפו למהלך הזה. כשהם ישבו ותכננו את האיחוד, הם ראו בחזונם את עשירי הצפון יורדים בערוב ימיהם לדרום החם, ובאמצעות הונם מחזקים את כלכלות הדרום. במציאות, התהליך הפוך לחלוטין: הצעירים המשכילים ביותר הם הראשונים לעזוב את מדינות הדרום לכיוון הצפון, בהשאירם מאחור דרום עייף, זקן ופאסימי. התהליך הזה הוא הרסני. אלו העוזבים כעת הם העתיד הכלכלי של מדינותיהם, מעמד הביניים היצרני, מנהיגות המחר בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות.

עזיבתם משנה את חוקי המשחק במדינותיהם. בספטמבר 2012 עזבו את ספרד 20 אלף איש יותר משנכנסו אליה. המשמעות היא אובדן של רבע מיליון אנשים בשנה, מיליון מדי ארבע שנים. במדינה שבה גם ככה אין מספיק אנשים עובדים כדי לממן את מערכת הפנסיות, והאוכלוסיה הולכת ומדלדלת עם מספר פנסיונרים שרק גדל והולך, מדובר במכת מוות למערכת הכלכלית.

בנוסף, הצעירים שמעתיקים את מגוריהם למדינות אחרות "שוכחים" לא פעם לעדכן את הרשויות בעזיבתם, וכך הם נשארים רשומים במדינות האם שלהם על מנת ליהנות משלל הזכויות הסוציאליות. כך נוצר מצב של היעדר מידע על מספר האזרחים ומיקומם.

קבוצת עיתונאים אירופאים שניסתה להבין טוב יותר את התופעה, הקימה את פרויקט דור ה-E, במטרה להבין את המספרים, הסיבות והסיפורים האמיתיים מאחורי ההגירה. באמצעות שאלונים שהפיצה ברשתות החברתיות וניתוח המספרים, טוענים חברי הפרויקט כי מספר העוזבים הוא לפחות (!) פי שניים מהמספרים שמציינים הרשויות והאיחוד האירופי. טענתם היא שהרשויות לא מצליחות להציג את המספרים המדויקים, משום שהמהגרים לא מעדכנים לא את המדינה הקולטת ולא את מדינת האם בעזיבה.

מה צופן העתיד?

אף אחד לא ניבא את התהליך הזה. השאיפה למיקסום הליברליות בתחומי הכלכלה, הביטחון והרווחה, הביאה לתוצאות בלתי רצויות בחלקן. תושבי אירופה רוצים את חופש התנועה ואת הורדת הגבולות. הם רוצים את האפשרויות האינסופיות הגלומות בליברליזציה של אירופה, תוך התעלמות מהמחירים שהיבשת עתידה לשלם ושהיא משלמת כבר כעת.

העיסוק האובססיבי של הצעיר האירופי בעצמו, במצבו ובאושרו גובר על כל שיקול לאומי אחר; אין אנחנו, יש רק אני. האיחוד האירופי מצדו, מתנהג כגוף שלא מסוגל להשפיע ולשנות את המציאות. רואים זאת בבירור בתחום מדיניות החוץ, למשל בנוגע למצב בסוריה. ורואים זאת במדיניות הפנים בחוסר היכולת וההחלטיות שהוא גילה בנוגע להגירת המוסלמים.

נוכח הרפיון של האיחוד, המדינות עצמן מנסות באמצעות חקיקה מקומית למנוע מצעירים לנדוד למקומות אחרים. חלק ממדינות מזרח אירופה, לדוגמא, חוקקו חוקים הקושרים את סבסוד הלימודים האקדמיים בהתחייבות של הסטודנט להישאר מספר שנים לאחר לימודיו לעבוד במדינתו. החוקים מעוררים סערה רבה, אך אלה הם הכלים היחידים שיש כעת למדינות אירופה להחזיק אצלן את הצעירים. בהיעדר כלים, רצון או יכולת לשנות את המציאות, נראה כי זו המגמה שתימשך בשנים הקרובות. הוסיפו לכך את העובדה שנושא ההגירה היחיד שנמצא על סדר היום האירופי הוא ההגירה המוסלמית ותקבלו מתכון לעתיד גדוש אתגרים ובעיות.

הכותב הוא מומחה וחוקר שווקי צעירים באירופה: YBOOSTER.CO.IL