עם הספר: הישראלים הראשונים מאמצים את האל"ף-בי"ת

בעוד שבמרחבי הפרת והחידקל בצפון השתמשו בכתב היתדות, ובאזורי הנילוס בדרום השתמשו בכתב החרטומים, התפתח הכתב האלפביתי במפתיע בין לבין: בשטח הקטן של סיני וישראל • למרות שהישראלים החזיקו בתרבות חומרית פשוטה בהשוואה לאויביהם הכנענים, מסתבר שדווקא הם אמצו ושכללו את הכתב היעיל והמתוחכם של האל"ף-בי"ת

מבנה גאוגרפי כגורם תרבותי

ההסטוריון הצרפתי הנודע פרנן ברודל טען ש"הציוויליזציה האורבנית באזורים הנמוכים חדרה לעולם ההררי בצורה לא מושלמת ובקצב איטי. אנשי ההר מתנגדים למהלך ההסטורי עם הברכה ועם המעמסה שבו, או שהם מקבלים אותו בהסתייגות".

האם צדק ברודל בדבריו המציגים את אנשי ההר כשמרנים החוששים מן הקדמה?

מחקרים רבים עסקו במבנה הגאוגרפי ובתנאי האקלים כגורמים להבדלים בתרבות החומרית בין יישובי ההר ליישובי המישור. הם התייחסו הן לממד הכולל של התופעה באגן הים התיכון והן לאזורים במזרח התיכון בהם ארץ ישראל, ועולה מהם שהקרבה אל הדרכים הבינלאומיות – העוברות באופן טבעי באזורים המישוריים – יחד עם הסמיכות לנמלי הים, יצרו במישור ובעמקים של ארץ-ישראל תרבות פתוחה להשפעות חיצוניות. בהר המרכזי של הארץ (יהודה, שומרון והגליל העליון) לעומת זאת, המבודד יחסית ומרוחק מדרכים בינלאומיות, התקיימה תרבות חומרית שהתאפיינה בשמרנות ובהסתגלות איטית לחידושים.

שדרת ההר של ארץ-ישראל אינה עשוי מקשה אחת. יש לחלקה ליחידות המבדילות בין אזורים הרריים הנחצים על-ידי עמקים רחבים, שהנגישות אליהם קלה יותר ופתוחה למישור – הרי שומרון לדוגמא, ובין אזורים הרריים אחרים שהנגישות אליהם קשה יותר והתנאים האקלימיים השוררים בהם נוחים פחות – הרי יהודה והגליל העליון. במחקרו על התקופה הפרסית בארץ-ישראל (332 – 539 לפנה"ס), הראה אפרים שטרן שכבר בראשית התקופה הפרסית נחלקה הארץ מבחינת התרבות החומרית לשני חבלים: התחום ההררי של יהודה ועבר הירדן (ובמידה פחותה גם שומרון) מזה, והגליל התחתון וחוף הים מזה. לדבריו, הגבול בין שני אזורי תרבות אלה היה לעתים קרובות חד מאוד, כמעט כמו גבול בין שתי ארצות. האם חלוקה זו נעשתה מתוך אילוץ או מתוך בחירה? דומה שבדרך כלל הגורם החלש יותר אולץ לעלות ולהתיישב בהר, שם תנאי החיים קשים יותר הן מבחינה טופוגרפית והן מבחינה אקלימית והפוטנציאל החקלאי מצומצם, בעוד שהגורם החזק השתלט על המישורים הנגישים והנוחים יותר, שם נמצאים שטחים חקלאיים נרחבים.

ואכן, בחינת ההסטוריה והארכאולוגיה של ארץ ישראל, מלמדת שהחלוקה בין ההר למישור הייתה קיימת לאורך התקופות המקראיות וגם בעת החדשה, ואפילו עד ימינו אלה. כך כתב ההסטוריון יוסף בן מתתיהו: "אנחנו היהודים לא שפת הים היא מושבנו ולא המסחר נותן שמחה בלבנו. כי ערינו בנויות מרחוק לים ונחלתנו היא טובה ופורייה ואת אדמתה אנו עובדים" (יוסף בן מתתיהו. נגד אפיון יב).

מאפייני תרבות ההר בתקופת השופטים

אחת התקופות בהן התקיימה חלוקה זו בצורה בולטת הייתה תקופת התנחלות השבטים והשופטים (1400-1000 לפנה"ס), חלוקה שגרמה להבדלים בולטים בין תרבותם של ישראל לתרבות הפלשתים והכנענים.

התרבות הישראלית, שהתבססה בעיקר באזורי ההר, התאפיינה בתקופה זו בפשטות קיצונית ובאחידות. מאות יישובים ישראליים התגלו במחקר הארכאולוגי ביהודה ושומרון, כמעט כולם יישובים קטנים שהשתרעו על פני כ-10-5 דונם בלבד, בראשי הגבעות. ליישובים אלה לא היו ביצורים, אולם הבתים היו צמודים האחד לשני וסודרו לאורך קו גובה אחד סביב פסגת הגבעה, כך שהבתים יצרו ביניהם מתחם פנימי סגור בעוד שהקירות האחוריים שלהם שימשו כקו הגנה. לא נמצאו ביישובים הישראליים מבני ציבור ולא יישוב מרכזי גדול היכול לשמש מרכז חברתי, מדיני או תרבותי. דומה שהפסוק המסיים והמסכם את ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", משתקף היטב בהקשר זה בממצא הארכאולוגי.

בתי המגורים עצמם היו פשוטים בתכלית. הבית הייחודי של הישראלים המכונה במחקר בית 'ארבעת המרחבים', היה מורכב משלושה מרחבים מאורכים מקבילים וממרחב רביעי אחורי הניצב להם. כלי החרס היו פשוטים גם הם, כמעט ללא עיטורים, ומגוון הכלים היה מצומצם וכלל בעיקר כלי אגירה לנוזלים ולתבואה וכלי בישול ותאורה. מעבר למה שנמצא במחקר, מעניין מאוד מה שלא נמצא. לא נמצאו מקדשים למעט המזבח בהר עיבל שהתגלה על-ידי אדם זרטל ז"ל. הפולחן הדתי בוצע כפי הנראה בטבע, תחת כיפת השמיים; גם צלמיות ששימשו לעבודה זרה לא התגלו. עוד תופעה מיוחדת לתרבות זו היא שלא התגלו קברים בני התקופה – דבר חריג בהשוואה לכל יתר התקופות הקדומות, בהן נהגו להשקיע בקבורה. (פרט לתקופת ההתנחלות בהר, נמצאו בארץ קברים מכל יתר התקופות). מסתבר כי העדר ממצאי הקבורה מימי ההתנחלות בהר, מלמד שהתושבים קברו את מתיהם בצורה פשוטה ללא ציון לקבר וללא חפצי לוואי.

ולבסוף, ממצא עצמות בעלי החיים באתרים הישראליים, מראה באופן מובהק שבני ישראל לא אכלו חזירים שלא כמו שכניהם במישור.

התרבות הכנענית והפלישתית במישורים

לעומת תושבי ההר ופשטותם החומרית, גרו תושבי המישור הפלישתים ושארית הכנענים בערים גדולות, מתוכננות ומבוצרות בנות מאות דונמים. מצבם החומרי היה מפותח ומתקדם יחסית: לא היה להם דגם אחיד של בית, וכלי החרס בהם השתמשו היו מגוונים ביותר ומעוטרים בצבעים שונים, בהם דגמים של צמחים ובעלי חיים. נמצאו מבנים המתפרשים כמקדשים, וצלמיות טין רבות ששמשו כנראה לפולחן התגלו ברחבי מישור החוף. ככלל, השפעות מיוון ומצרים ניכרות הן בארכיטקטורה הן בפולחן והן בקבורה. גם בחינת עצמות בעלי החיים מצביעה על כך שהשימוש בחזיר היה רב יחסית.

מה עמד מאחורי הפשטות הקיצונית שבה חי עם ישראל בהר? האם הייתה זו בעיה כלכלית או תרבותית המלמדת על חברה פרימיטיבית? התשובה לכך אינה חד-משמעית, אך דומה שזו הייתה חברה מפותחת בהיבט אחר: בתקופה זו התפתח הכתב האל"ף בי"תי דווקא ביישובי ההר הישראליים.

שני סוגי כתבים היו נפוצים במזרח התיכון: כתב היתדות באזורי הפרת והחידקל והכתב ההרוגליפי התמונתי במצרים. כתב היתדות כלל מאות רבות של סימנים, והוא נקרא כך מפני שסימניו היו בצורות משולשים וקוים, הנראים כיתדות. את הכתב הזה חרתו על לוחות אבן או לוחות טין רך, וכשהתקשו הלוחות הסימנים השתמרו בתוכם.

הכתב המצרי לעומת זאת היה בעיקרו כתב ציורי, המכונה גם כתב הרוגליפי (פירושו 'חריטה קדושה' ביוונית) או כתב חרטומים. כאשר רצו המצרים לציין חפץ מסוים הם פשוט ציירו אותו. כדי לכתוב את המילה שור, למשל, הם פשוט ציירו שור, אולם אם הם רצו לציין שהשור הולך הם הוסיפו לציור סימן מיוחד, סימן ממיין, המבטא את הליכת השור. במידה שהם רצו לכתוב את המילה בקר, הרי שהיו צריכים להוסיף סימן מיוחד המציין שאין מדובר בשור דווקא אלא במונח כללי יותר. קל לראות ששיטה זו הייתה מסורבלת ומורכבת במיוחד. בכתב ההרוגליפי היו מאות רבות של ציורים דוגמת בעלי חיים, איברי אדם, צמחים ועוד – בתוספת סימנים המבטאים תנועות, שייכות, זמנים ועוד. כתב מסובך כזה היה נחלתה של שכבה דקה באוכלוסיה המצרית – סופרי המלך וכהני הדת. במקביל לכתב ההרוגליפי התפתח במצרים גם כתב המכונה היראטי, שהיה מבוסס על אותו עקרון אלא שהסימנים שבו היו מופשטים יותר ולא ציוריים. כתב כזה היה בשימוש גם בארץ ישראל בסוף ימי הבית הראשון.

גלגולי האל"ף-בי"ת

במחקרים שנעשו במכרות הטורקיז במקום המכונה סרביט אל-חאדם שבחצי האי סיני, וכן במקום במצרים הקרוי ואדי אל-חול, נמצאו כתובות החרותות בכתב ההרוגליפי אך גם בכתב אחר המכונה הכתב הפרוטו-כנעני. על פי דעתה של האגיפטולוגית אורלי גולדווסר, היו במכרות עובדים שמיים שאינם מצרים (אולי כנענים או עברים), אשר לא יכלו לכתוב בכתב המצרי המסובך. במקום זאת הם פישטו אותו לכ-22 סימנים. שיטתם הייתה יחסית פשוטה: הם לא ציירו בעל חיים כביטוי ישיר לאותו בעל חיים, אלא כסמל המבטא רק את צליל ההברה הראשונה במילה. כך למשל, שור בכנענית ובמקרא נקרא "אלוף", וציור של ראש שור המצוי בכתב המצרי – – אינו מסמל בכתב הפרוטו-כנעני את השור, אלא רק את ההברה הראשונה במילה שהיא ההברה אל"ף. ציור של ריבוע המסמל בית במצרית – – מבטא בשיטה החדשה את ההברה בי"ת. ציור של ראש אדם – – אינו מבטא אדם (או ראש אדם) כפי שהדבר נהג במצרים, אלא רק את ההברה רי"ש. ציור של דג, אשר הפך ברבות הימים למשולש , סימל את הצליל דל"ת, וציור עינו של אדם – – ביטא את הצליל עי"ן וברבות השנים העין הפכה להיות עיגול עם נקודה באמצעיתה.

כך נוצרה מערכת סמלים שמבטאת את כל ההברות שהיו נהוגות בשפה הכנענית בצורה פשוטה ויעילה, שכללה כ-22 סימנים בלבד. הסימנים של שיטה פשוטה זו שהתפתחה כנראה בסיני, התבססו בעיקר על הכתב המצרי. אותם ציורים מצריים ששמשו בתחילת הדרך כאותיות הראשונות, איבדו ברבות השנים את צורתם הציורית המקורית והפכו לסימנים המוכרים לנו ככתב העברי הקדום שנהג בארץ ישראל ושכנותיה בתקופת הבית הראשון.

הדעה הרווחת היא אמנם שהכתב האלפביתי ראשיתו בכנענים, אולם במחקר הארכאולוגי ביישובים הכנעניים בארץ לא נמצאו טקסטים בכתב שהתפתח לכתב העברי הקדום, פרט לכמה אותיות בודדות. ניתן לצפות שאם אכן כתב האל"ף-בי"ת הוא רעיון כנעני, נמצא שימוש נרחב בכתב זה באתרים הכנעניים. אולם הכנענים המשיכו להשתמש בכתב היתדות האכדי בן מאות הסימנים שהיה מקובל במזרח התיכון, אשר שימש שכבה קטנה ביותר של יודעי ספר. עדות לכך שהכתב האלפביתי לא השתרש בקרב הכנענים נמצאה באפק שליד ראש העין. בחפירות הארכאולוגיות במקום התגלו שני שברי מילונים. אחד מהם תלת-לשוני – שומרית, אכדית, וכנענית, והשני דו-לשוני – כנענית ואכדית. מתברר מהממצאים שגם המילים בכנענית עתיקה נכתבו בכתב היתדות. לו צודקת הטענה שהכנענים פיתחו את הכתב האלפביתי, ניתן היה לצפות שבמילונים כאלה נמצא גם כתב עברי. אולם זה לא נמצא.

הישראלים מאמצים בחום את הכתב

ייתכן אם כן שהייתה מעורבות כנענית כלשהי בפיתוחו של כתב האל"ף-בי"ת, אך מסתבר שדווקא אויביהם של הכנענים – הלוא הם שבטי ישראל – אמצו ופיתחו כתב זה. שלא כמו ביישובי הכנענים במישור ובשפלה, ביישובי ההר הקטנים נמצאו עדויות רבות לכתיבה בכתב האלפביתי בן 22 האותיות. העדויות נמצאו אפילו ביישובים קטנים ושוליים ולא במרכזי תרבות ודת.

כאן המקום להעיר שבשל האקלים הלח בארץ ישראל לא שרדו כתובות שנכתבו על קלף או על פפירוס, כפי שהתגלו במצרים או באזור הפרת והחידקל בעלי האקלים היבש, אלא בעיקר כתובות שנכתבו בדיו או נחרתו על שברי חרסים או אבנים. לפיכך, המידע על הכתב בארץ ישראל בעת העתיקה מצומצם ביותר. ועדיין, נמצאו כתובות או שמות בכתב העברי העתיק. באתר המכונה עזבת צרטה, למשל, המצוי בתחומי ראש העין, נמצא שבר חרס ועליו רשימת של אותיות האל"ף-בי"ת. זאת בשעה שביישוב הכנעני אפק, הסמוך לאתר עזבת צרטה, נמצא שימוש בכתב יתדות.

בנוסף, נמצאו חרותות ישראליות על כלי חרס דוגמת השם 'נמש' או 'שמן' מאתר בשומרון, חרותת עם השם 'חנן' בבית שמש ועוד. רמז להתפשטות הכתב בקרב בני ישראל בתקופה זו נמצא בסיפורו של גדעון השופט. במרדף אחר המדיינים הגיע גדעון לעיר סוכות, ושם נאמר: "וילכד נער מאנשי סכות וישאלהו ויכתב אליו את שרי סכת…" (שופטים ח יד). סכת הייתה עיר קטנה בעבר הירדן, והתנ"ך משיח כאן לפי תומו שנמצא 'נער' – שמשמעותו משרת – היודע לכתוב. דבר מפתיע בהשוואה ליתר העולם העתיק, שבו ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה נחלת השכבות הנמוכות.

בעוד שמתקופת השופטים יש בידנו יחסית מעט כתובות, אם כי משמעותיות, הרי שהחל בראשית המאה ה-10 לפנה"ס המידע מתרחב והממצאים מתרבים. בחורבת קייפא, למשל, התגלתה כתובת מקוטעת ומחוקה ברובה. נעשו ניסיונות שחזור ואמנם אין הסכמה על פרטים רבים – אך מילים כמו 'עשה', 'עבד', ו'מלך' מוסכמות על הכל. נראה לדעת רוב החוקרים שמדובר בטקסט בעל אופי משפטי\חברתי. באותו מקום התגלתה חרותת (כתובת קצרה) על קנקן, עם השם 'אשבעל בן בדע'. (אשבעל הוא שם נדיר המוכר כשמו של אחד מבני שאול המלך). בדרום השפלה, באתר קטן אחר בשם תל זית, התגלתה חרותת על אבן ובה רשימת כל אותיות האל"ף-בי"ת, ובאתר גזר התגלה לוח אבן קטן ועליו חרות לוח חקלאי הכולל רשימה של חדשי השנה והעבודות שנעשו בכל חודש.

כתובות אלו, לצד כתובות רבות אחרות, מלמדות כי ידיעת קרוא וכתוב בכתב העברי קדום הלכה והתפשטה בכל הארץ, והקיפה גם את השכבות הנמוכות. תחילה בקרב הישראלים, ולאחר מכן גם הפלשתים – אויביהם המרים של ישראל – אמצו את הכתב ואת השפה העברית.

נראה אפוא שהעם הפשוט הזה, שבתחילת יישובו בהר לא החזיק בתרבות חומרית עשירה, היה מתוחכם למדי דווקא בכל הנוגע לתרבות הגבוהה של קריאה וכתיבה. אכן, עם הספר.