אפליה היא לא הבעיה האמיתית של מיעוטים

כולנו התרגלנו לחשוב שאפליה היא הבעיה האמיתית של מיעוטים ה"תקועים" במקום. מאמרו הקלאסי והלא תקין פוליטית של תומס סואל מוכיח אחרת

אפליה אינה הבעיה; הפגנה ישראלית. צילום: אורי לנץ, פלאש 90

וויל רוג'רס אמר פעם שהבורות היא לא כל כך נוראה כמו כל הדברים שאנחנו יודעים "שזה לא ככה". ובכן, חלק גדול ממה שאנחנו "יודעים" על מיעוטים גזעיים ואתניים בארצות־הברית אינו מבוסס ופשוט שגוי לחלוטין.

אנחנו "יודעים", לדוגמא, שיש בארצות־הברית רוב אנגלוסקסי פרוטסטנטי (של אלו המכונים "וואספים"), המוקף בשלל מיעוטים זעירים שלהם הכנסה נמוכה יותר, מקצועות ירודים יותר ומנת משכל נמוכה יותר, אך שיעורי פשיעה ופריון גבוהים יותר. אנחנו "יודעים" שהלא-לבנים מרוויחים תמיד פחות מהלבנים, אנחנו "יודעים" שהשחורים, הסובלים מקללת הבתים ההרוסים וממורשת של עבדות, נמצאים במצב הירוד ביותר במונחים כלכליים. אך אף אחת מהאמונות הנפוצות האלו אינה נכונה לחלוטין, וחלק מהן רחוקות מאוד מלהיות נכונות.

"מיעוטים"

עצם הרעיון של רוב וואספי ומיעוטים קטנים אינו נכון. סקרי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות־הברית מספרים לנו כי כמחצית מהאוכלוסיה במדינה אינה מזדהה כלל מבחינה אתנית, ככל הנראה בשל עירוב גזעי לאורך השנים. האנגלוסקסים הם הקבוצה המזוהה הגדולה ביותר באוכלוסיה, אך הם מהווים רק 14 אחוז מהאוכלוסיה — לא הרבה יותר מ'מיעוטים' כמו גרמנים-אמריקנים (13 אחוז) או שחורים (11 אחוז). מכאן שאין לפנינו רוב אתני המוצב מול מיעוטים, אלא פסיפס של קבוצות שונות, ומספר גדול מאוד של אנשים שמוצאם מיותר מקבוצה אחת.

אפילו ההבחנה הגזעית בין שחורים ללבנים אינה כה חדה וחותכת. רק שחורים מעטים יכולים להצביע על שורשים אפריקניים טהורים. לרובם יש לפחות אדם לבן אחד אי־שם באילן היוחסין, ונוסף על כך, שבטים שלמים של אינדיאנים נטמעו בתוך האוכלוסיה השחורה. מן העבר השני, היסטוריון מוביל העריך כי עשרות מיליוני לבנים בארצות־הברית מונים באילן היוחסין שלהם לפחות אדם שחור אחד. התורה הגזעית הנושנה של הדרום, לפיה "טיפה אחת של דם שחור" הופכת אותך לשחור מבחינה משפטית וחברתית, מעולם לא יושמה בפועל; כדי להימנע ממבוכה לכמה מהמשפחות הדרומיות הלבנות המהוללות ביותר, נדרש לשם אותה 'השחרה' שיעור מסוים ומעלה של שחורים באילן היוחסין.

האמריקנים אינם כמובן עיסה אחידה מבחינה גזעית, אך ארצות־הברית רחוקה מלהיות חברה של רוב ומיעוט, או חברה שבה ניתן להתייחס לתוויות גזעיות ואתניות באופן מילולי בלבד. באופן פרדוקסלי, רעיון כור ההיתוך נהנה מהפופולריות הרבה ביותר דווקא בתקופה שבה נישואים בין בני דתות או מוצא אתני שונה היו נדירים למדי, שלא לדבר על נישואים בין־גזעיים. כעת, רעיון כור ההיתוך נדחה בידי אינטלקטואלים, אף שמימושו בפועל נרחב יותר מאי־פעם. כך לדוגמה, רוב הגברים האמריקנים ממוצא אירי נישאים לנשים שאינן ממוצא אירי. רוב הגברים ממוצא גרמני או פולני אינם נישאים בתוך הקבוצה האתנית שלהם. והמגמה הזו אינה נחלתם של לבנים בלבד. בערך 40 אחוז מהיפנים-האמריקנים נישאים לנשים שאינן ממוצא יפני-אמריקני. ובקיצור, קבלתו ודחייתו של רעיון "כור ההיתוך" בקרב האינטלקטואלים שיקפו שינויים באופנת הדעות, ולא שינויים בחברה בפועל.

הכנסה ועיסוק

אמריקנים ממוצא אנגלוסקסי אינם מכתיבים את הטון בתחום ההכנסה, התעסוקה או ההשכלה. דווקא אמריקנים ממוצא יהודי, יפני, פולני, סיני או איטלקי מרוויחים יותר כסף. דימוי הוואספ מתייחס למשפחות עתיקות במובלעות אליטה, אך בפועל כוללים הוואספים גם אנשים עניים השוכנים לאורך מאות קילומטרים בהרי האפלצ'ים, ובעלי הכנסות ומקורות עיסוק שונים ומגוונים.

הרעיון של "ממוצע לאומי" מטעה לא פחות מהרעיון של רוב וואספי. רוב האנשים אינם ממוצעים. יש לעתים קרובות שוני בהכנסות קבוצות שונות, והשוני בהכנסות בשכבות גיל שונות ובין ערים שונות גדול אפילו יותר משוני ההכנסות בין קבוצות אתניות. הממוצע הלאומי הוא רק צבר סטטיסטי של כל השונויות השונות. הרעיון שיש נורמה או תקן כלשהו — שכל סטייה ממנו היא חריג חשוד הנובע מחטאי ה'חברה' — היא רטוריקה פוליטית שרירותית.

ההכנסה של ה'מיעוטים' האתניים אינה מיושרת בקו אחד מתחת לקו הממוצע הלאומי, אלא פרושה משני עבריו. לדוגמא, הקבוצות האתניות הבאות השתכרו את השיעורים הבאים בהשוואה לממוצע הארצי בארצות־הברית של הכנסת משקי בית, נכון למפקד האוכלוסין האחרון:

מוצא אתני הכנסה
יהודי 170 אחוז
יפני 132 אחוז
פולני 115 אחוז
איטלקי 112 אחוז
סיני 112 אחוז
גרמני 107 אחוז
אנגלוסקסי 107 אחוז
אירי 103 אחוז
הממוצע הלאומי 100 אחוז
פיליפיני 99 אחוז
איי הודו המערבית 94 אחוז
מקסיקני 76 אחוז
פורטוריקני 63 אחוז
שחור 62 אחוז
אינדיאני 60 אחוז

(מקור: Essays and Data on American Ethnic Groups, Urban Institute, 1978).

דפוסים אלו של הכנסה מצביעים על קיומו של רצף, יותר מאשר על דיכוטומיה של רוב מול מיעוט. יתר על־כן, שתיים מחמש הקבוצות בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר — הסינים והיפנים — אינן לבנות. רוב הפורטוריקנים הם לבנים, אך הכנסתם היא רק כמחצית מזו של שתי הקבוצות האלו מן המזרח, וזהה כמעט לזו של שחורים. בני איי הודו המערבית הם שחורים, אך הכנסתם שונה אך במעט מהממוצע הלאומי. ההשפעה החריפה, כביכול, של צבע על הרווחה הכלכלית בולטת פחות בנתוני מרשם האוכלוסין מאשר ברטוריקה של התקשורת.

לעתים נטען כי שחורים בני איי הודו המערבית זוכים ליחס מועדף אצל מעסיקים, הבוחרים בהם מבין שחורים אחרים לפי מבטאם, או לפי מקום הולדתם או לימודיהם. אך אם זו הייתה הסיבה לכך שבני איי הודו המערבית נהנים מהכנסה גבוהה הרבה יותר משחורים אחרים, הדברים לא היו חלים על בני הדור השני שמבטאם מובהק פחות (אם יש להם מבטא כלל) ונולדו והתחנכו בארצות־הברית. כל הטיעון קורס כבית קלפים תחת משקל נתוני מפקד האוכלוסין ביחס לבני הדור השני מאיי הודו המערבית, שהכנסותיהם גבוהות משל האנגלוסקסים וייצוגם גבוה יותר בין בעלי המקצועות החופשיים.

גם העובדות ביחס לתעסוקה מקצועית אינן עולות בקנה אחד עם האמונה המקובלת בתקשורת ביחס להכנסות. כ-14 אחוז מהאמריקנים מועסקים במקצועות חופשיים או בתחומים טכניים מקבילים. על אף הטיעון החוזר ונשנה בדבר חסמי גזע או הדרה של לא-לבנים ממקצועות אלו, יש לפחות ארבע קבוצות לא-לבנות המיוצגות מעבר לשיעורן באוכלוסיה במקצועות יוקרתיים אלו: שחורים בני איי הודו המערבית (15 אחוז), יפנים (18 אחוז), פיליפינים (23 אחוז) וסינים (25 אחוז). שחורים אמריקנים נמצאים בתת־ייצוג (8 אחוז), אך אצל לבנים פורטוריקנים תת־הייצוג חריף אף יותר (5 אחוז). יש סיבות רבות לכך שקבוצות שונות מיוצגות בשיעורים שונים במקצועות החופשיים, אך השפעת צבע עורו של אדם, המוצגת כגורם המכריע בידי התקשורת, אינה נתמכת בנתוני מפקד האוכלוסין.

בשלב מסוים, חייבים להתמודד עם העובדה הלא נעימה שצבע אינו הגורם המכריע כפי שחשבנו — או כפי שפעילי זכויות האזרח בארצות־הברית מתעקשים לטעון — וכי יש צורך בהתייחסות הרבה יותר רצינית לגורמים תרבותיים.

פתולוגיה חברתית

הבעיות בהן נתקלים מיעוטים הן כה קלישאתיות, עד שקבוצה אתנית שאין לה בעיות מיוחדות משלה אינה נחשבת בדרך כלל למיעוט. כמה מן הבעיות החוזרות ונשנות הן בתים הרוסים, ביצועים ירודים בתחום ההשכלה, שיעורי פשיעה גבוהים ומשפחות גדולות מאוד. ההתמקדות המופרזת הזו בפתולוגיה חברתית — ובאחריות של "החברה" לאותה פתולוגיה — מתעלמת בדרך כלל מהחוזקות ומההצלחות בתוך אותה קבוצה אתנית עצמה. חוקרים שכתבו על ההתקדמות הכלכלית של שחורים (כמו בן ג'יי ווטנברג וריצ'רד סקאמון) ניצבו בפני מטחי קריאות גנאי. וכך אירע גם לאחרים — כמוני — שכתבו על בתי־ספר בעלי הישגים גבוהים של שחורים.

צופה מן הצד היה עשוי לחשוב כי צריך להיות עניין רב במה שעובד ובמה שאינו עובד, במיוחד בתחום שבו מספר הכישלונות כה גדול. אך קבלת הפנים העוינת לה זכו חדשות טובות על התקדמות השחורים מצביעה על אינטרס מושקע משמעותי שיש לרבים בפתולוגיה החברתית — כמקור להאשמות ולדרישות מהחברה, וכסיבה להענקת כסף, כוח ומעמד פטרוני למאשימים ולמגנים. יש כמובן פתולוגיה חברתית, ממשית ומשמעותית, אך השאלה המרכזית היא מהו מקורה ומה יכול לשפר או להרע את המצב. ההסבר המועדף מבחינה פוליטית הוא האשמת אחרים בחטא – אך אין די במניית החטאים הקיימים. קל מאוד להוכיח קיומו של חטא בין בני אדם. הנושא האמיתי שעל הפרק, עם זאת, הוא השאלה האם הבעיות הכלכליות והאחרות של קבוצות אתניות קיימות ביחס ישר לשכיחות או לחומרת החטאים שבוצעו נגדם.

בעיה גזעית או תרבותית? ערביי ישראל מפגינים. צילום: רוני שוצר, פלאש 90
בעיה גזעית או תרבותית? ערביי ישראל מפגינים. צילום: רוני שוצר, פלאש 90

יש קבוצות הזוכות ליחס דומה למדי מצד החברה בכללה, אך הישגיהן הכלכליים והחברתיים שונים תכלית שינוי. יפנים-אמריקנים ומקסיקנים-אמריקנים, לדוגמה, הגיעו לארצות־הברית במספרים משמעותיים בערך באותה תקופה (תחילת המאה העשרים), התיישבו באותו מקום (דרום־מערב ארצות־הברית) והתמודדו עם אפליה בבתי־הספר ובמקומות העבודה. אך הכנסות היפנים-אמריקנים היום כמעט כפולות מהכנסות המקסיקנים-אמריקנים, ושיעורי הפשיעה והבתים ההרוסים בקרבם הם רק שבריר משיעור המקרים האלו בין המקסיקנים-אמריקנים. אשר ליחס מצד "החברה" – היפנים סבלו יותר: נמנעה מהם אזרחות ובעלות על אדמה במשך שנים רבות, והם אף נכלאו ואיבדו חלק ניכר מרכושם במהלך מלחמת־העולם השנייה. הם גם היו מטרות נוחות וקלות יותר ליחס גזעני, בגלל השוני החיצוני שלהם, שעה שרבים מהמקסיקנים-אמריקנים אינם נבדלים כלל מלבנים אחרים. (השפה היפנית, השונה מאוד מהאנגלית, הייתה קושי נוסף, בהשוואה לקרבה היחסית בין אנגלית לספרדית).

לא פשוט להסביר מדוע קבוצה מסוימת מצליחה יותר מאחרות. אבל התייצבותם של היהודים והיפנים בראש סולם ההכנסות בארצות־הברית מצביעה באופן בולט על־כך שדעות קדומות ואפליה אינן הסבר מספק.

מה שמבחין באופן בולט יותר בין קבוצות בעלות הכנסה גבוהה לקבוצות בעלות הכנסה נמוכה אינו צבע העור או אפליה, אלא המבנה המשפחתי. יותר ממחצית הילדים המקסיקנים-אמריקנים גדלים במשפחות שבהן שישה ילדים ויותר. מחצית מהילדים היפנים-אמריקנים גדלים במשפחות שבהן שלושה ילדים ופחות. בקבוצה שחורה משגשגת יחסית, כמו זו של בני איי הודו המערבית, יש פחות ילדים במשפחה בהשוואה לקבוצות לבנות עניות כמו הפורטוריקנים. כאשר יש רק אם, אך אין אב המטפל במשפחה הגדולה, הבעיות הופכות אפילו חריפות יותר.

האנשים התרים אחרי עוולות וחטאים מזדרזים לטעון כי משפחות חד־הוריות בקרב שחורים הן "מורשת העבדות". בפועל, עם זאת, מדובר בהתפתחות עדכנית למדי – והיא נפוצה לא פחות בקרב הפורטוריקנים, שלא היו משועבדים. (היא הייתה נפוצה בשלבים מוקדמים יותר במאה העשרים בקרב האירים, שחיו בתנאים דומים למדי לאלו של השחורים והפורטוריקנים היום). בהסתכלות לאחור, רוב הילדים השחורים גדלו במשק בית שבראשו אב ואם גם בתקופת העבדות וגם בתקופה שלאחריה, עמוק אל תוך המאה העשרים. המספר ההולך וגדל  בין השחורים של משפחות חד־הוריות בראשותן של אמהות היא תופעה מודרנית, שהתפתחה בעידן מדינת הרווחה – כשהממשלה החלה לסבסד נטישת ילדים והריונות בגיל העשרה.

נושא טעון אף יותר מבחינה אמוציונלית נוגע להבדלים הגזעיים בבחינות מנת־משכל. אנשים משני צדי המתרס בנושא זה מתייחסים אליו כאילו יש משהו מיוחד בשחורים – כאילו מדובר היה בקבוצה ייחודית מבחינה גנטית או בסביבת גידול ייחודית. זו דוגמה נוספת לסכנה הטמונה בהשוואת נתונים מקבוצה מבודדת אחת לממוצע הלאומי, שכן הנתונים האלו נמצאים על רצף, כשקבוצות שונות נמצאות זו לצד זו משני עברי המתרס של הממוצע.

לאורך השנים היו תוצאות מנת־משכל של 80-90, נחלתן של קבוצות אתניות מסוימות בארצות־הברית – כולל קבוצות הזוכות עתה לציון מנת משכל זהה או עולה על הממוצע הלאומי, כמו אצל איטלקים-אמריקנים או פולנים-אמריקנים. מנת משכל כזו הייתה נפוצה גם במדינות אחרות, כמו למשל אצל הקתולים בצפון אירלנד, אצל ילדי ספינות-התעלות בבריטניה, אצל ישראלים ממוצא מזרחי, או אצל קבוצות שחיו מחוץ לזרם המרכזי של התרבות המערבית. יתר על־כן, תוצאות בחינות מנת המשכל אינן קבועות אלא משתנות מעשור אחד למשנהו, כפי שניתן ללמוד מהתוצאות הבאות ממחקר לאומי רחב היקף בארצות־הברית:

מוצא אתני מנת משכל
  בשנות השבעים בשנות השמונים
פולני 109 107
סיני 108 107
גרמני 105 106
אירי 105 107
איטלקי 100 103
מקסיקני 87 82
שחור 82 88
פורטוריקני 80 84

(מקור: Essays and Data on American Ethnic Groups, Urban Institute, 1978).

גם שיעורי הפשיעה הגבוהים בקרב שחורים נתפשים כתופעה ייחודית, ומיוחסים בזחיחות דעת ל"סיבות יסוד" כמו גזענות ואפליה. מלקחי העבר נובע, עם זאת, שאין שום דבר ייחודי לשחורים ביחס לפשע ולאלימות. ניידות סטיישן של המשטרה מכונות "רכב פאדי" (Paddy Waggon) עד היום, משום שבמאה ה-19 הן היו גדושות בדרך כלל באירים. האירים הרגו יותר אנשים במהומה בודדת בניו־יורק בשנת 1863 מכל השחורים במהומות הגטאות בארצות־הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. והאירים לא היו מקרה ייחודי. למעשה, לעתים קרובות הם נפלו קורבן למהומות, כשקבוצות אחרות פלשו לשכונותיהם כדי לבצע מעשי אלימות, הצתה ורצח. "מהומות הגזע" של המאה ה-19 היו עקובות מדם הרבה יותר מאלו של ימינו, וזאת על אף העובדה שה"גזעים" המעורבים היו בדרך כלל כולם לבנים.

בהתייחס לטענה כי "גזענות לבנה" היא סיבת היסוד לכל הפשיעה של שחורים – לא ניתן היה להבחין בהשפעה כזו בקרב קבוצות לא-לבנות אחרות, כמו בני איי הודו המערבית או יפנים-אמריקנים. מחקרים הראו שבקרב שתי הקבוצות שיעורי הפשיעה נמוכים יותר מאשר אצל לבנים. אין להתכחש לעובדה שפשיעה בכלל, ושיעורי פשיעה גבוהים בין שחורים בפרט, הן בעיות חמורות. למעשה, הן חמורות עד כדי כך, שאסור לנו לבחון אותן מבעד לעדשות הזחוחות של תפישה אידאולוגית.

המשתנים שמהם מתעלמים

הנחות אידאולוגיות גורמות לנו להסביר דברים בלי להסתמך על עובדות. הן גם גורמות לנו להתעלם מסיבות שאינן קשורות בהאשמת גורם זה או אחר או שאינן מהוות פתרונות פוליטיים קלים.

כך יוצא שאנו מתעלמים מאחת הסיבות המתבקשות לפערי ההכנסה: חלק מהקבוצות עובדות יותר מאחרות. בערך חמישית ממשקי הבית הסיניים-אמריקניים כוללים שלושה או יותר עובדים במשק הבית. בין הפורטוריקנים שיעור העובדים הוא פחות ממחצית השיעור הזה. כשאנו בוחנים את דירוג משקי הבית בהם אין אדם עובד, הפורטוריקנים מובילים את המצעד, והסינים משתרכים בסופו. רוב הקבוצות האתניות מדורגות כאן ושם ביניהן, כשארבע הקבוצות בעלות ההכנסה הנמוכה ביותר הן גם הקבוצות שבהן שיעור התעסוקה הקבועה הוא הנמוך ביותר.

גם ניסיון הוא גורם משמעותי בפערי הכנסה — וגם מהגורם הזה מתעלמים בדרך כלל. בארצות־הברית פערי ההכנסות בין קבוצות גיל גדולים הרבה יותר מהבדלי ההכנסות בין גזעים וקבוצות אתניות. משום כך, הפרשי גיל (ניסיון) בין קבוצות שונות ישפיעו ללא ספק על ההכנסה. וההפרשים בגיל משמעותיים ביותר: ארבע הקבוצות בהן ההכנסה היא הנמוכה ביותר צעירת בעשור לפחות מארבע הקבוצות בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר, וצעירות בשני עשורים מהקבוצה בעלת ההכנסה הגבוהה ביותר, היהודים.

מוצא אתני גיל ממוצע
יהודי 46
פולני 40
אירי 37
גרמני 36
איטלקי 36
אנגלוסקסי 34
יפני 32
ארצות־הברית בכללה 28
סיני 27
שחורים 22
אינדיאנים 20
מקסיקני 18
פורטוריקני 18

(מקור: U.S. Bureau of the Census).

הפרשי גיל בשיעור כזה הופכים השוואה כוללת בין קבוצות אתניות להשוואה בין פיל לאנטילופה.  

פערים בהשכלה מחריפים את השפעת הבדלי הגיל. היהודים מבוגרים בכרבע מאה מהפורטוריקנים, וגם השכלתם עשירה בכ-70 אחוז. נוכח ההבדלים המשמעותיים האלו, כאשר אנו בוחנים תעסוקה במקצועות בשכר גבוה, בהם גם ניסיון וגם השכלה הם מוצר נדרש, לא ניתן לערוך את ההשוואה על בסיס ייצוג פרופורציונלי של הקבוצות האתניות השונות. ובכל זאת, מדיניות האפליה המתקנת של ממשלת ארצות־הברית משוות שוב ושוב את שיעורי התעסוקה של קבוצות שונות עם שיעורן באוכלוסיה, תוך התעלמות מהעובדה שנתוני מפקד האוכלוסין כוללים לא רק את נטולי הניסיון וההשכלה אלא גם ילדים ותינוקות.

גם לגורם תמים, לכאורה, כמו מקום מגורים, יש השפעה ניכרת על ההכנסה. יש הבדלים משמעותיים למדי בין אזור אחד למשנהו מבחינת רמת ההכנסה, במיוחד בין הדרום ואזורים אחרים. הפער הממוצע בהכנסה בין קליפורניה לארקנסו גדול יותר מההבדל שבין שחורים ללבנים. ההבדל בהכנסה בין אלסקה למיסיסיפי גדול אפילו יותר. את הפרדוקס, לכאורה, המתבטא בעובדה שהפורטוריקנים מרוויחים מעט יותר משחורים בממוצע כלל-לאומי, שעה שהשחורים מרוויחים יותר מפורטוריקנים בכל מקום נתון, מוסבר בקלות נוכח העובדה שמחצית מאוכלוסיית השחורים בארצות־הברית מתגוררת בדרום מעוט-ההכנסה. אפילו פערי ההכנסות המשמעותיים יותר שבין המקסיקנים-אמריקנים לשחורים נעלמים כאשר בוחנים רק את מצבם של השחורים מחוץ לדרום ארצות־הברית. בלוס אנג'לס, הכנסת שתי הקבוצות זהה כמעט לחלוטין.

כמעט לכל קבוצה אתנית בארצות־הברית יש דפוסים גיאוגרפיים ייחודיים לה, המשקפים את תלאות העבר ואת ההעדפה התרבותית של הקבוצה. ההכנסה הלאומית הממוצעת שלהן משקפת את השוני בין האזורים, ולעתים אין לה שום קשר למוצא האתני. אפילו בחברה המושלמת, נטולת האפליה, לא תהיה הכנסה שווה לקבוצות האתניות השונות כל עוד הפיזור הגיאוגרפי שלהן יהיה שונה – וזאת בנפרד מכל ההבדלים העצומים האחרים בגיל, בהשכלה ובגורמים אחרים.

גורם נעלם אחר, שגם לו יש חשיבות רבה, הוא השוני בתרבות, במסורת, בערכים ובכישורי העבודה של קבוצות שונות. שורשיהם של חלק גדול מההבדלים כאן נטועים עוד בתקופה שקדמה לרגע בו הציב מי מחברי הקבוצה את כף רגלו על אדמת אמריקה. הייצוג העודף של היהודים בתעשיית הביגוד בארצות־הברית משקף ייצוג עודף שהתקיים קודם לכן בתחום ייצור הבגדים במזרח אירופה. הייצוג העודף של הגרמנים בתעשיית הבירה האמריקנית ושל האירים בפוליטיקה משקף אף הוא את השורשים ההיסטוריים שלהם בארץ מוצאם.

ולא מדובר כאן רק בכישורים אלא גם בגישות שהביאו איתן הקבוצות מאירופה או ממקומות אחרים. האירים בבוסטון במפנה המאה העשרים היו משכילים יותר מהיהודים באותה עיר באותה תקופה, אך מספר הילדים היהודים שהלכו ללמוד במכללה היה גדול ממספר הילדים האירים שהלכו ללמוד במכללה. החברה האמריקנית העניקה לאירים (שהגיעו קודם לכן) השכלה טובה יותר מזו של היהודים, אך מאות שנים של מסורת באירופה הולידו אצל שתי הקבוצות גישה שונה לחלוטין ביחס להשכלה. "החברה" בארצות־הברית אינה הסיבה לכל התופעות החברתיות המתרחשות בארצות־הברית.

הנתונים קובעים שהצבע הוא לא העניין; מצעד מנהיגי השחורים בהובלת מרטין לותר קינג, 1963. צילום: סוכנות המידע של ארה"ב
הנתונים קובעים שהצבע הוא לא העניין; מצעד מנהיגי השחורים בהובלת מרטין לותר קינג, 1963. צילום: סוכנות המידע של ארה"ב

כמה השלכות

אין דבר קל יותר מלמצוא אפליה גזעית או אתנית בהיסטוריה האמריקנית – במשרות, בבתי־הספר, בדיור, ובתחומי יסוד אחרים בחיים. מפתה למצוא כאן גם את ההסבר לכל ההבדלים בין הקבוצות. אך קיומם של הבדלים ניכרים אחרים — בגיל, בתפוצה גיאוגרפית, בנטיות תרבותיות — משמעו שלא ניתן להניח כי אפליה היא הגורם היחידי הפועל כאן, ואפילו לא שזהו הגורם העיקרי.

לאן הגיעה ההתקדמות בסילוק ההפרשים המפלים בשכר בין פרטים בעלי כישורים דומים ממוצא אתני או גזעי שונה? בדור הצעיר, הגענו למעשה לסילוק כמעט מוחלט של הפערים. בסוף שנות השישים משפחות של שחורים ולבנים צעירים ממוצא משפחתי עם הרגלי קריאה (או אי-קריאה) דומים, ועם אותה רמה של השכלה, נהנו מאותה רמה של הכנסה.

זה היה ציון דרך במאבק נגד אפליה, אך מכך שנותרו עדיין הבדלים עצומים בהכנסה בין קבוצות אתניות וגזעיות שונות ניתן ללמוד שהמאבק נגד אפליה הוא רק אחד ממאבקים רבים שיש לעסוק בהם. הרגלי הקריאה, לדוגמה, שונים במידה משמעותית מקבוצה אתנית אחת לאחרת, וכך גם גודל המשפחה, שיעור המשפחות החד־הוריות ומאפיינים רבים אחרים המשפיעים על ההזדמנות העומדת לרשות צעירים להיכנס לשדה הכלכלי עם כישורים דומים. לא ניתן להתנחם בכך שרבות מהמגבלות האתניות והגזעיות מתקיימות עוד לפני שנקש הצעיר על דלתו של המעסיק – מצב זה הוא פשוט אות למקום שבו יש צורך בהשקעת מאמצים מוגברים.

לרוע המזל, רבים מהגורמים הסביבתיים האלו הרבה יותר קשים לטיפול מאפליית מעביד. ארגוני זכויות-אזרח עם שנים של התמחות במאבק באפליית מעבידים אינם יכולים לשנות את כיוון פעולתם בין-לילה, ואינם יכולים להתמודד עם מגוון חדש של בעיות חברתיות, שאיש עדיין אינו יודע איך להתמודד עמן ביעילות. שינוי כיוון מהותי כזה אינו נראה סביר. מה שכן אפשרי לעשות הוא שאנשים חושבים, ובמיוחד מקבלי החלטות, יתבעו חיזוק בממצאים מובהקים לפני שיאמצו מדיניות ציבורית המבוססת על קלישאות חבוטות, במיוחד כאשר הן באות מארגונים או דוברים מטעם עצמם החותרים להמשיך ולקיים עסקים-כרגיל.

המאמר פורסם באתר קומנטרי. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

מאנגלית: אורי רדלר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. המאמר מרתק באופן יוצא דופן. הוא מציג את המורכבות הרבה של הסיבות בעבר והסיבות בהווה שמשפיעה על ההרכב הסוציו-אקונומי במדינת ענק קולטת עליה כמו ארצות הברית.
    דבר אחד מייד צץ ועלה, ואותו הייתי רוצה לשתף עם הקוראים: בישראל אין שום מחקרים, בכל אופן אלו הידועים לנו, שמנתחים באופן מעמיק את אזרחי ישראל לפי מדינות מוצאם. בקלות רבה מידי נעשתה 'החלטה' הן באוניברסיטאות והן בתקשורת ואף במשרדי הממשלה, לחלק את האזרחים למזרחים ואשכנזים, קרי לפי יבשות.
    לא זכור לי שקראתי אפילו מחקר אחד, אפילו מחקרים אקדמאיים שנמנע מהחלוקה השבלונית הזו וחקר את המצב הסוציו אקונומי לפי מדינות מוצא, לפי נטייה דתית, ועוד.
    אם הייתי עושה מחקר סוציולוגי על החברה הישראלית, זה הדבר הראשון שהייתי מתעניין בו. מן הטעם הפשוט שהוא חסר באופן בולט.

    1. קח בחשבון שזה מחקר קשה מאוד לביצוע ולניתוח.
      נניח, סבי היקה שנא מאוד גאליציאנרים (יוצאי פולין). הוא עצמו היה גאה מאוד שהוא בן ונכד ליהודים גרמנים. בתו (אמי) נישאה לבן ליוצאי פולין. כלומר- ארץ המוצא (או ארץ המוצא של ההורים) עלולה להסתיר הגירה מארץ שלישית.

      ויש גם הבדל בין תקופת העליה. מי שעלה מפולין או גרמניה לפני מלה"ע השניה עם קצת רכוש שונה מחברו לעיר שעלה אחרי המלחמה כפליט, ועם גרעון של 10-20 שנה בוותק בארץ.

  2. 'שם הכתבה היה אמור להיות: 'אפליה היא רק אחת הבעיות של המיעוטים.
    הבדל קטן אך משמעותי

    אני מכירה תזה לפיה מזלם הטוב הגדול של האירים, היהודים והסינים בארה'ב הוא הגזענות העמוקה של הלבנים כלפי השחורים צאצאי העבדים, והזעם של השחורים כלפי משעבדי אבותיהם

    בחלוקה למחנות העוינים זה את זה, המכסיקנים שויכו בד'כ לצד השחורים. כל
    השאר כולל סינים ויהודים, שויכו בד'כ לצד של הלבנים

    באנלוגיה לישראל, העוינות הבסיסית בין היהודים לערבים הביאה לידי כך שגם עולים לא יהודים מרוסיה שויכו לצד היהודי. למרות שעל פי דתם הם קרובים יותר לערבים נוצרים מאשר ליהודים.

    איי הודו המערבית מקלקלים מעט את התזה של החלוקה למחנות.

    1. אני חולק עלייך לחלוטין.
      היחס לו זכו היהודים בתחילת המאה העשרים בארצות הברית (כולל בין השאר מוסדות להשכלה גבוהה שסירבו לקבל יהודים) והיפנים באמצע המאה העשרים מפריכות לחלוטין את הטענות שלך.

      העובדה שבתחילת המאה העשרים רוב המשפחות השחורות לא היו חד הוריות (הרבה לאחר העבדות), כמו גם היחס המפלה הברור לא זכו האירים באמצע המאה התשע עשרה ( אני מאמין ששחורים התגוררו בארצות הברית בתקופה זו, לא כך?) הן עוד כמה דוגמאות מאלפות מהמאמר שסותרות לחלוטין את התזה שלך.

      זה מאוד "נוח" לטפול את הצרות בצבע העור. אין ספק שיש לו תפקיד מסוים – אך הוא בטל ביחס לגורמים אחרים.

  3. לגבי ישראל, כמו כן לא נבחנות השפעות נוספות שיכלו לשפוך אור על המצב בישראל: המצב ההשכלתי של הסבים שעלו ארצה, מיקום גאוגרפי של החיים בישראל (לא רק מרכז ופריפריה), נישואים מעורבים באופן מפורט (מדינות מוצא של הסבים והשכלתם) ועוד.

  4. נתחיל בזה שמסכימה עם התזה של המאמר.
    אבל…
    בארה"ב לא מחויבים לעשות מפקד אוכלוסין אחת לעשור?
    הנתונים במאמר הזה הם מ-1978, הדברים השתנו מאז- לדוג' ההודים הם הקבוצה האתנית בעלת ההכנסה הגבוה ביותר

    1. המאמר הוא מ- 79' ואצוי היה לציין זאת
      (ובאותה מידה, לתקן את הכותרת "שנות השמונים" בטבלת מנות המשכל..)

      הייתי אומר שב-36 השנים מאז נובף מידע רב רלוונטי חדש; החברה האמריקאית אולי אינה גזענית (יש להם נשיא שחור, רבאק), אבל לגבי המשפחה השחורה

      *איני בטוח שהנתון על שיוויון בשכר בין "משפחות של שחורים ולבנים צעירים ממוצא משפחתי עם הרגלי קריאה (או אי-קריאה) דומים, ועם אותה רמה של השכלה" נשמר.

      – נוספו בודאי תובנות לגבי מדוע מאסות של צעירים שחורים כלל אינם זוכים למשפחה מסורתית ולהקניית הרגלי קריאה (נאמר, כי אבא שלהם היה בכלא על פשע פעוט

      הדרום נתן קפיצה כלכלית- מעניין אם השחורים שם נהנו ממנה יותר או פחות מהשאר.

      ובפרט, איני בטוח בכלל שהכותרת מתאימה ל*ישראל של ימינו* (כפי שמרמזת הכותרת "מאמר שנאה היום רלוונטי מתמיד". "".

  5. זה מאוד “נוח” לטפול את הצרות בצבע העור. אין ספק שיש לו תפקיד
    מסוים – אך הוא בטל ביחס לגורמים אחרים."

    כאחד שגדל בארה"ב אני אומר לך בפירוש שהצבע הוא הבעיה היחידה. לא יודע לגבי מדינות אחרות, אבל בארה"ב הממסד פשוט החריב את האוכלוסייה השחורה החל מהעבדות עד לג'ים-קרו, ואפילו אחרי זה עם הרצח של מרתין לותר קינג, הפנתרים השחורים וכו'. יש גם את המקרה המוכר של הסוכן הסמוי ריק רוס בשנות ה80-90 שייבא את הסמים שהפילו עליהם מכת מוות. ויש כמובן את האפליה בדיור, בחינוך, חוקי שמכוונים עליהם וכו'. בארה"ב הבעיה היא צבע מעל הכל. הבעיה של שני הצדדים, גם השחורים אגב, שהם מסרבים להבין את זה ומחמירים את המצב.

  6. לא זכורה לי קבוצה שחוותה טרור לבן כמו האפרו-אמריקאים. ואין ספק ששאר המיעוטים גם סבלו בשנות ה60, אמריקה הייתה גזענית, אבל בוא לא נשווה את זה לכמויות האדירות של לינצ'ים על שחורים. וזה אחרי עבדות ואפלייה חוקתית ששאר המיעוטים פשוט לא הגיעו בזמנים האלו לכן ההשוואה בעייתית. גם ההשואה לאינדינאים בעייתית שכן הם קיבלו פיצויים – אדמות, נכסים ופטור ממס. מה קיבלו השחורים אחרי העבדות? עבדות מסוג אחר.

    1. את לא נותנת לעובדות לבלבל אותך. השחורים מאיי הודו המערבית, היו עבדים באפריקה גם הם. משם הם היגרו לאיי הודו המערבית, ובתחילת המאה ה20 לאמריקה. אך הפלא ופלא, הם מרוויחים כמעט כמו הממוצע, בעוד השחורים שלא היגרו מאיי הודו המערבית, מרוויחים כמעט חצי מהממוצע.
      הרי לך דוגמא שמפריכה את התזה שלך. אותה עבדות חוקתית וממוסדת הרסה קבוצה אחת של שחורים, אבל לא השפיעה כמעט על קבוצה שניה של שחורים. כנראה שהסיבה אינה עבדות ואינה צבע, אלא משהו אחר. ועוד דבר אחד, האינדיאנים, למרות הפיצויים שהם מקבלים, מרוויחים עוד פחות מהשחורים, כך שאת סותרת את עצמך עם הטענה שהדבר הגרוע ביותר הוא עבדות.

  7. מסכים עם דבורה,
    עצם ההשוואה של כל האוכלוסיות האחרות לשחורים (אולי חוץ מהאינדיאנים) הוא מוטעה על סף הלא צודק.
    מעל ל-100 שנות עבדות ודמויית עבדות) הרסו את החברה השחורה לגמרי. העבדות לא רק שברה את החוסן הכלכלי של הקהילה השחורה, היא הרסה את הנפש שלהם.
    מה יכול לקרות במציאות של הפרדת בני משפחה אחד מהשני, מה יכול לקרות במציאות שבה בעל האדמה הלבן יכל לאנוס את הבת שלך במשך שנים (ודוגמאות מנשיאי ארה"ב לא חסר)
    מה קורה לחברה שלא יודעת אם תחיה מחר? היא תהיה זרה אחד לשני, שחור לשחור זאב, אלו ההשלכות.
    מי הכי סביר שישרוד את תקופת העבדות? החכמים שבהם או החזקים פיסית שבהם? ואז אתה מצפה שהם יתחרו בכל האוכלוסיות האחרות? איך?
    דווקא אצל האינדיאנים אפשר לומר שהחזקים לא שרדו כי הם נהרגו בקרב. החכמים או המתונים יותר נשארו בחיים.
    השחורים גם לא זכו ל"הטבה" הזו.

  8. התובנה הראשונה היא שמיעוטים לא יכולים לחיות נורמלי
    במדינה אחת ובסוף המדינה תתפצל .לדוגמה
    לבנון.עיראק.סוריה.לוב.תימן.קניה. מדינות שיש מלחמת אזרחים.במדינות דמוקרטיות
    יש רצון לחלוקה של המדינה לפי סוג האוכלוסיה ואלו הן
    ספרד.בלגיה.קנדה..במדינות אחרות יש מרי של. מיעוטים שדורשים עצמאות
    בישראל.בסין.ברוסיה.בהודו.בתאילנד.בקניה.המיעוט המוסלמי דורש היבדלות בדרך טרור
    כ שמדינות שיש בהם מיעוטים הם לא יציבות.והם בסכנה עתידית.
    מה הפתרון? באם ניתן להגיע להיבדלות בחלק מהמדינות אז צריך ללכת לפתרון כזה.
    ואם לא אז לנסות לטשטש את הפערים..לדעתי במאה הנוכחית מדינות רבות חדשות יקומו עקב קבלת עצמאות.אני חושש לגורל ארהב כמדינה אחת ולדעתי היא תתפצל כנראה מתי שהוא ישש בה סדקים רבים מדי כי כשאין עם אחד הומוגני הדבק נמס והכל מתפורר