איימן עודה: לא איש של שלום

התשואות להן זכה איימן עודה, מנהיג הרשימה הערבית המשותפת בישראל, בוועידת הארץ בשבוע שעבר מלמדות על האופן שבו נתפס האיש. מאות האינטלקטואלים ואנשי התקשורת שגדשו את האולם בניו-יורק רואים בו ללא ספק מנהיג של שלום ושוויון, התגשמות החלום הפרוגרסיבי במדינה היהודית-ערבית הקטנה. דבריו אודות שחרור "שני העמים מהכיבוש" ריגשו את הקהל, וחזון הצדק החברתי שלו חדר ללבבות היהודים הדמוקרטים האמידים. סטאנדיג אוביישן בשבילו, היה סטאנדינג אוביישן לחזון ה'קרן החדשה לישראל' ועיתון 'הארץ' כולו: דו קיום ושוויון במדינת רווחה רב לאומית.

שיקולים דומים הובילו את המגזין הנחשב 'פוריין פוליסי' להחשיב את עודה בין מאה "הוגי הדעות" הנחשבים בעולם לשנת 2015. "שיחות השלום אולי מתו, אך איימן עודה חולם לפתור את הסכסוך הכי סבוך של העולם", הסבירו עורכי המגזין את הבחירה, וציינו את העובדה שהוא מוביל לראשונה מפלגה מאוחדת של כלל ערביי ישראל: "עודה חיבר בין מגוון מנהיגים אסלאמיסטים, חילוניים, פמיניסטים וסוציאליסטים", והקים את "המפלגה שהיא כיום השלישית בגודלה בכנסת, והמפלגה הערבית הגדולה בהיסטוריה של ישראל".

אכן, עם הצלחה קשה להתווכח. אך הניסוח של 'פוריין פוליסי' חוטא לאמת כמעט בכל משפט.

נפתח בכך שחבר-הכנסת עודה לא "איחד" את המפלגות הערביות ולא "חיבר" ביניהן. כדי להבין זאת, אנו זקוקים למעט רקע על המערכת הפוליטית. בישראל כידוע מתמודדות לכנסת מפלגות רבות. בבחירות האחרונות התמודדו לא פחות מ-25 כאלו, שרק 10 מתוכן עברו את 'אחוז החסימה' וזכו להיכנס. גובה 'אחוז החסימה' משתנה מדי פעם בחקיקה, כאשר המטרה היא בדרך כלל נטרולן של מפלגות קטנות כדי לייצב את המערכת הפוליטית סביב מפלגות בינוניות וגדולות. בכנסת הקודמת יזמו חברי הכנסת של הימין, ובראשם אביגדור ליברמן ממפלגת ישראל ביתנו, העלאה דרמטית יחסית של אחוז החסימה: מ-2 אחוז ל-3.25 אחוז. כך נוצר תמריץ מיידי לאיחודן של מפלגות קטנות העומדות סביב 4-3 חברי-כנסת.

המפלגות הערביות, שמאחוריהן רקורד עשיר של יריבויות וסכסוכים פנימיים, זכו בשנים האחרונות ל-4-2 אחוזים בלבד, כלומר, הן עמדו בדיוק בגבול האחוז הנדרש. העלאתו של אחוז החסימה סיכנה את עצם קיומן, וההחלטה על ה"איחוד ההיסטורי" הייתה תגובה הישרדותית פרלמנטרית אלמנטרית. כך שלמעשה מי ש"איחד" את המפלגות הערביות לא היה איימן עודה אלא אביגדור ליברמן.

אבל כשבוחנים את הרשימה וההסכמים בין המפלגות יותר לעומק, רואים כי בעצם לא היה כאן כלל איחוד. המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת שמרו על עצמאותן הארגונית והאידאולוגית, ולמעשה, להוציא העובדה שכולן באופוזיציה (ובכך אין כל חידוש) הן אינן פועלות כרשימה אחת. "הרשימה המשותפת" נקרעת יום-יום במחלוקות אודות היחס לליגה הערבית, לשיתופי פעולה עם המפלגות הציוניות ולהצעות חוק שונות. אפילו שמה של הרשימה מעיד על כך. היא רק "משותפת" ולא "מאוחדת" – דבר המעיד על שיתוף פעולה טכני ולא מהותי.

עד כאן לגבי "איחוד" המפלגות הערביות. מה לגבי מטרותיו של עודה ומדיניותו? האם הוא אכן איש של שלום ופתרון סכסוכים?

עודה בוחן את הגבולות

מי שיעקוב אחר התבטאויותיו של איימן עודה, בעיקר בתקשורת הערבית, יתקשה מאוד לקבל את התדמית המתונה שמצייר לו ה'פוריין פוליסי'. עודה, בהיותו נאמן למאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל, לא רק נוהג להתקיף את ישראל באופן שלא משאיר תקווה למשא-ומתן והסדר הכולל פשרות משני הצדדים, אלא גם מהלך באופן מתמיד על הגבול הדקיק שבין הלגיטימי ללא-לגיטימי בתמיכה בטרור.

כך למשל הציג עודה בעיתון קול אל-ערב בינואר 2008 את מטרת תנועתו: "הגדרת האויב היסודי המשותף הוא הכיבוש הישראלי, במערכה להקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה, ומימוש זכויות הפליטים וההחלטות הבינלאומיות, ובראשן החלטה 194". הדגש על הפליטים, יודע מי שמצוי בנבכי הסכסוך, הוא שם קוד לאי-ההכרה הערבית בישראל כמדינה יהודית.

בהזדמנות אחרת, כשכבר כיהן כחבר כנסת, הבהיר עודה כי הוא תומך בהסתה נגד ישראל. "שורש הבעיה הוא הכיבוש, והסתה נגד הכיבוש היא חובה לאומית", אמר. בתום פגישות שערך בכלא עם המחבלים הפלסטינים מרואן ברגותי, כרים יונס ווליד דקה (כולם הורשעו במעשי רצח של אזרחים ישראלים חפים מפשע), סיפר עודה כי לפעילי הטרור יש "מורל גבוה ואמונה איתנה בניצחונו של העם הפלסטיני על הכיבוש", וכי הם מלאי "תקווה כי הכיבוש יסתיים והגזענות בתוך ישראל תובס". יתארו להם קוראי ה'פוריין פוליסי' חבר פרלמנט של מדינה מערבית כלשהי שייפגש עם טרוריסטים מורשעים שרצחו את אזרחי ארצו, ויצא בהכרזות דומות לאלו של עודה. האם יזכה לכותרות כאיש של שלום?

נמשיך. בראיון שהעניק ל'גלי צה"ל', הסביר עודה כי הוא "תומך במאבקו הצודק של העם הפלסטיני". כשנשאל מה הקווים האדומים מבחינתו במאבק הזה, השיב: "אני לא שם קווים אדומים לעם הפלסטיני. לא אגיד להם מאיפה לזרוק את האבן".

וזאת יש לדעת: המדינה עושה מאמצים רבים לשלב את אזרחי ישראל הערבים בחברה הכללית ולסייע להם בקניית ידע וכישורים מועילים, שיסייעו להם ויפתחו בפניהם הזדמנויות תעסוקה ולימודים. אחד האמצעים החשובים לכך הוא למשל ה"שירות הלאומי-אזרחי", המקביל לשירות הצבאי אך נמנע מן הדילמות המצפוניות והפוליטיות הכרוכות מן הצד הערבי בגיוס לצה"ל. עודה, איש השלום והפתרונות, הוא מהבולטים במתנגדים לניסיונות הללו. הוא מציג את השירות הלאומי ככניעה לשלטון הישראלי הקולוניאלי הזמני, ובלשונו: "ביבי לב-הצבוע לא יצליח לעשות כיום את מה שריצ'רד לב-הארי נכשל לעשותו במסעי הצלב"/

ערביי ישראל אינם מקשה אחת

אמנם, יחסי המיעוט הערבי והחברה הישראלית הם עניין רגיש וטעון. העובדה שמדובר באוכלוסיה שמבחינה היסטורית הייתה עוינת להקמת המדינה, יחד עם פערי התרבות והדת המובנים בתוכה, הפכו את שילובה בחברה הישראלית לאתגר עצום.

כפי שדאגו להזכיר ב'פוריין פוליסי', החברה הערבית אינה עשויה מקשה אחת: מתוך כ-1.4 מיליון אזרחי ישראל הערבים ניתן למצוא מוסלמים, בדואים, נוצרים ואחרים, בעלי אורחות חיים מגוונים. יש דתיים יותר ופחות, יש כפריים ועירוניים, יש מודרנים ואורתודוקסים, וכו'. אך למרות כל הבדלים והגוונים, דבר אחד משותף לרובם המוחלט: הם מעדיפים להיות אזרחי מדינת ישראל על-פני הגירה למדינה פלסטינית ריבונית.

לא, אין זו טעות. רבים מערביי ישראל בוודאי יביעו הזדהות מסוימת עם השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, ויש להם קשרי משפחה וזיקה לאומית. אבל כפי שמתברר באינספור סקרים, אל הקשיים והאתגרים של המגזר שלהם בישראל – למשל, בעיות חברתיות פנימיות, מתחים בין מודרנה למסורת, ומאמץ מתמיד לשפר את רמת החיים – הערבים מעוניינים לגשת כאזרחי מדינת ישראל.

הגישה המשלבת, המקבלת את קיום מדינת ישראל ומנסה לפלס נתיב במורכבות המצב תוך שיתוף פעולה עם המדינה, מוכיחה את עצמה. בשנים האחרונות השתפר מצבם של ערביי ישראל באופן משמעותי. למשל, בחמשת השנים שבין 2010-2005 שיעור ההשתתפות של נשים בגילאי 39-30 בכוח העבודה עלה מ-24 אחוז ל-34 אחוז, והוא ממשיך לעלות מאז. בשנים האחרונות מתפתח מרכז היי-טק בנצרת, המעסיק היום למעלה מ-300 עובדים ערבים, בהשוואה ל-30 בשנת 2008. שיעורי הנשירה של סטודנטים ערבים ממוסדות ההשכלה הגבוהה ירדו מ-28 אחוזים ל-12 אחוזים. והמגמה הזו ניכרת גם במצב הכלכלי: בין השנים 2005 ל-2011, גם לאחר ניכוי האינפלציה, עלתה ההכנסה נטו של המשפחה הערבית ב-7.4 אחוזים.

ערביי ישראל מודעים לכך היטב. סקרים מצביעים על כך שהם מאמינים כי מצבם הכלכלי השתפר באופן משמעותי. חלקם של הערבים-ישראלים שהיו "מרוצים מאוד" מהתנאים הכלכליים שלהם עלה מ-40 אחוזים בשנים 2005-2004 ל-60 אחוזים בשנים 2011-2010. לא פלא אם כן כי תוצאות סקר של סמי סמוחה מציגות שינוי דרמטי: רוב ערביי ישראל דוחים היום את הגדרתם כ"פלסטינים".

החברה הערבית נאבקת בין הזדהותה הבסיסית עם המאבק הלאומי הפלסטיני לבין הרצון לחיות בישראל בשלום ובביטחון מתוך הכרה במדינת הלאום של העם היהודי. ישנם רבים בקרב ערביי ישראל המעוניינים בטוב שיש לדמוקרטיה הישראלית להציע, והם נחושים לנצל את ההזדמנויות שהיא מאפשרת לאזרחיה. על רקע זה ניתן לזהות עלייה בשיעורי הגיוס לצה"ל של נוצרים ומוסלמים; פתיחתו של מסלול לשירות התנדבותי אזרחי; הזדמנויות עסקיות ויזמיות חדשות, וכמובן – המשך שילוב בני המיעוטים באקדמיה וברשויות המדינה.

בפולמוס הזה, עודה וחבריו נמצאים בצד הלא נכון של המשוואה. הראשונים להבין זאת הם מנהיגים בולטים מתוך החברה הערבית עצמה. בתקופה האחרונה יותר ויותר אישים יוצאים נגד המנהיגות הרשמית של ערביי ישראל ומוחים בקול נגד הניסיונות ליצור קרע בין החברה הישראלית לאזרחים הערבים. לא חסרות לכך דוגמאות.

"בפועל הבעיות שלנו מופקרות ובשם הדגל של הבעיה הפלסטינית מתעלמים לחלוטין מהצרכים של ערביי ישראל". כך אמר ל'מידה' נאיל זועבי, מנהל בית-הספר היסודי 'טמרה העמק' העוסק בשילוב תלמידיו בחברה הישראלית. לדעתו, חברי-הכנסת הערבים " הופכים להיות חלק מהבעיה ולא מהפתרון והם גוררים את כל הציבור הערבי ביחד איתם".

האב גבריאל נדאף, שנגדו מנהלים חבריו של עודה מסע הכפשה והסתה אלימה, מסביר כי לנוכח טבח הנוצרים במזרח-התיכון, עתידה ובטחונה של העדה הוא בשיתוף פעולה מלא עם ישראל: "בתוך הכאוס הזה ניתן למצוא רק אי אחד של שפיות, בו הנוצרים אינם נרדפים, בו הם מוגנים ונהנים מחופש דת ופולחן, חופש ביטוי, חיים בשלום ואינם משמשים מטרה לרצח עם. אי זה הוא מדינת ישראל. המדינה בה נולדתי ובה אני ואחיי הנוצרים חיים בחופש מוחלט". נדאף קורא לחברה הערבית-נוצרית להתגייס לצה"ל ולשתף פעולה עם המדינה במטרה לשפר את מרקם היחסים בין יהודים לשאר המגזרים בישראל.

אחד הרגעים המביכים של איימן עודה אחרי הבחירות התרחש כאשר התראיין בנצרת, ולפתע עבר באזור ראש העיר – שלא היסס להתעמת איתו במהלך שידור חי ולהתריס כלפיו כי הוא פוגע בתושבי עירו והורס את הכלכלה המקומית, בכך שהוא מרחיק ממנה יהודים:

איימן עודה, אם כן, איננו איש שלום. הוא רחוק מלעמוד במשימה החשובה שהציב בפניו המגזין 'פוריין פוליסי'. לדעתו ישראל היא ישות קולוניאלית וזמנית, הוא לא מגנה ואף מכשיר את המאבק הטרוריסטי בה, ובוויכוח הישראלי הפנים-ערבי הוא מייצג את הצד שמעדיף להשאיר את המיעוט הערבי מנוכר ועוין למדינה היהודית. בניגוד לדברי העורכים, איימן עודה הוא פוליטיקאי לאומני, המנצל את פתיחותה של הדמוקרטיה הישראלית כדי לפלג, לסכסך ולהסית. השלום לא יבוא כל עוד אנשים מסוגו נחשבים למתונים הראויים לכבוד ויקר.

________

המאמר פורסם גם באנגלית במגזין 'קומנטרי'.