קיינס, התכנון המרכזי והכשל הכלכלי

ג'ון מיינרד קיינס, אבי המקרו-כלכלה והמעורבות הממשלתית, הוא הכלכלן החשוב והמשפיע ביותר במאה האחרונה. כולנו חיים היום בעולם המונחים שהוא טבע. כולנו משלמים את מחיר השגיאות שלו

ג'ון מיינרד קיינס

ג'ון מיינרד קיינס היה אדם שהותיר רושם עז כמעט בכל מי שפגש. האיש המשופם וגבה הקומה (גובהו היה 198 ס"מ), שזכה ב-1942 לתואר ברון ולמושב בבית הלורדים, ניחן בכריזמה ובקסם אישי כבירים. רבים ממכריו, ואפילו כמה מאויביו, העידו כי היה האדם המבריק ביותר שפגשו. רבים ציינו את שנינותו, את כתיבתו הבהירה, את רוחב ידיעותיו, את תובנותיו המעמיקות ואת יכולתו המרשימה להרים את עיניו מהמולת ההתרחשות העכשווית ולצפות אל העתיד.

אך קיינס היה גם בן דורו, ועוצב בצל השקפות האליטה האינטלקטואלית בבריטניה של זמנו. קיינס גדל על ברכי היומרה הטיפוסית של הזמן כי בכוח מחשבתו הוא יוכל לפצח כל בעיה וכל קושי. הוא היה שותף לתחושות ההתנשאות האינטלקטואלית של אנשי קיימברידג', לבוז לכסף ולאנטישמיות העצלה והקטנונית של אנשי חוג בלומסברי, ואפילו לחיבה לתורות הנתעבות של השבחת הגזע שהיו חביבות על בני המעמד הגבוה בבריטניה (קיינס היה דירקטור בחברה האאוגנית הבריטית).

השבוע ציינו 70 שנה למותו, וזוהי הזדמנות מצויינת להכיר את הכלכלן החשוב והמשפיע ביותר במאה השנים האחרונות. האיש ששינה את פני הכלכלה המודרנית, והותיר מורשת שמלווה אותנו עד היום.

בצמתי ההכרעה

ג'ון מיינרד קיינס (John Maynard Keynes) נולד ב-5 ביוני 1883 למשפחה מן המעמד הבינוני האמיד בקיימברידג' שבבריטניה. כבר בנעוריו בלט בכישרונו המתמטי, כמו גם בחשיבתו המקורית. אך היו אלו דווקא קשריו של אביו, מנהלן בולט בקיימברידג' וידידו של הכלכלן הבריטי המוביל של הדור, אלפרד מרשל, שפילסו את דרכו אל שורות המרצים בקיימברידג'. מכאן הייתה הדרך קצרה לשורה של משרות, מינויים ומשימות חשובות ככלכלן בשליחות האימפריה הבריטית.

לאורך חייו ניצב קיינס במספר צומתי הכרעה חשובים. אחרי מלחמת העולם הראשונה נשלח קיינס ב-1919 כנציג משרד האוצר הבריטי לוועידת השלום בפריז, ואת חוויותיו שם סיכם בחיבור קצר ומבריק בשם "התוצאות הכלכליות של השלום". קיינס מחה בחיבורו בתוקף נגד הניסיון להכניע את גרמניה באמצעות הכפפתה לסנקציות כלכליות, וניבא כי הניסיון יפגע ביכולתה של גרמניה להתאושש מן המלחמה ולא יאחר להוליד רצון לנקום את השפלתה. קיינס כתב את הדברים כשאדולף היטלר היה חייל משוחרר אלמוני. ההיסטוריה הוכיחה את צדקת נבואתו.

מאוחר יותר היה קיינס נציגה של האימפריה הבריטית הדועכת בוועידת ברטון-וודס (1944), שעיצבה את הסדרי הסחר והמטבע בעולם שאחרי מלחמת־העולם השנייה. אף כי רבים מרעיונותיו של קיינס בוועידה נדחו בידי האמריקנים, ניכרה טביעת ידו בהסכם, ובייחוד בהחלטה להקים את "הבנק העולמי" ואת "קרן המטבע הבינלאומית", הגרסאות החלביות במקצת של שאיפתו לכונן מטבע עולמי ובנק מרכזי עולמי.

קיינס נישא ב-1921 לרקדנית הבלט הרוסיה לידיה לופוקובה. הנישואים הפתיעו את חבריו לחוג הספרותי בלומסברי — בהם וירג'יניה וולף, ונסה בל וא.מ. פורסטר — בין השאר משום שקיינס היה עד נישואיו הומוסקסואל נלהב. רבים מאנשי החוג בזו ללופוקובה על מבטאה וחוסר בקיאותה בנימוסים אנגליים, אך הנישואים שרדו ואף הסבו לקיינס אושר. לופוקובה עמדה לצידו של קיינס וסעדה אותו במחלתו עד מותו ב-21 באפריל 1946.

"עכשיו כולנו קיינסיאנים"

סביר להניח שלא היינו זוכרים היום את קיינס, אלמלא ספר אחד שלו: "תיאוריה כללית של תעסוקה, ריבית וכסף" שפורסם בשנת 1936, כשקיינס היה כבר בן 53.

כמעט כל כתביו עד אז עסקו בענייני השעה, ולמעט "התוצאות הכלכליות של השלום" ספק אם היו נזכרים בהיסטוריה של הכלכלה ביותר מהערת שוליים אגבית. מסה על כסף (1931), שקיינס עמל קשות על כתיבתה, הייתה אמורה להיות יצירת המופת שלו. שתחקוק את שמו בדברי ימי הכלכלה. זמן קצר אחרי פרסומה, עם זאת, פרסם הכלכלן הצעיר פרידריך פון האייק (אז בן 33) ביקורת עקבית וקשה על הספר. קיינס נאלץ לסגת בו כליל. להאייק הוא אמר, בנימה מזלזלת במקצת: "עזוב את זה, אני כבר לא מאמין בכל זה".

לתיאוריה כללית התמזל המזל יותר. הספר פורסם ב-1936, כשהעולם, ובמיוחד ארצות־הברית, עדיין נאנקו בייסורי "השפל הגדול", והציע פתרון קסם שהפעים כל כלכלן וכל קובע מדיניות. הפתרון לבעיות כלכליות בכלל, ולקשיים של שפל כלכלי בפרט, אינו השוק, גרס קיינס, כי אם התערבות ממשלתית המונחית בידם המתמטית האמינה של כלכלנים. השוק מונע לא מתוקף מצבים ונתונים ממשיים אלא בידי "רוח חייתית" לא רציונלית, גרס קיינס. הנהגה מחושבת, המבצעת מניפולציות כספיות ופסיכולוגיות נכונות, יכולה להגות את ספינת הכלכלה בכל כיוון הנראה לה.

תור הזהב של החשיבה הקיינסיאנית החל אחרי מלחמת־העולם השנייה, כשקביעותיו הכלליות של קיינס ב"תיאוריה כללית" זכו לניסוח תיאורטי בהיר ונגיש יותר. האמונה בניהול הכלכלה באופן רציונלי ומתמטי בידי כלכלנים, והשכנוע כי קיינס הצליח למצוא את המפתח לסילוק השפל הכלכלי והמשברים הכלכליים מן העולם היו לנחלת הכל. כשמילטון פרידמן הכריז בגיליון הסיכום של המגזין טיים לשנת 1965 כי "עכשיו כולנו קיינסיאנים" היו דבריו ציון עובדה פשוטה: כל כלכלן הפך לקיינסיאני.

קיינס, גרס טיים "הראה באופן משכנע שלממשלה יש לא רק את היכולת אלא גם את האחריות להשתמש בכוחותיה כדי להגביר את הייצור ואת ההכנסה ולהגדיל את מספר המשרות… באמצעות מניפולציה של שלושה כלים: מדיניות המס, מדיניות האשראי ומדיניות התקציב. השימוש בהם יגרום לחיזוק הצריכה הפרטית, ההשקעה והייצור…. [רעיונותיו של קיינס] הפכו לאורתודוקסיה החדשה באוניברסיטאות ולבסיס לניהול הכלכלי בוושינגטון… הכלכלנים, שירדו בהמוניהם ממגדלי השן ויושבים עתה, בטוחים ובוטחים, לצד המנהיגים העסקיים והפוליטיקאים ― מקום לשם הם נקראים יותר ויותר כדי להתוות תחזיות, לתכנן ולהחליט".

שנות השבעים היו שעה קשה לקיינסיאניות. קיומה של "סטגפלציה" — אינפלציה מלווה בקיפאון כלכלי — עמד בסתירה לתיאוריה והוביל רבים מהקיינסיאנים הגאים לאמץ תיאוריות אחרות. במובן מהותי יותר, עם זאת, מעמדו של קיינס חזק מתמיד. עולם המונחים של כלכלנים, הכשרתם וספרי הלימוד שלהם הם קיינסיאניים למשעי, רבים מזוכי פרס נובל מחזיקים בעמדות כאלו, הכלכלנים המובילים את החשיבה בשירות המדינה הם כמעט תמיד קיינסיאנים וראשי הבנקים המרכזיים הם תמיד קיינסיאנים. הנוסחאות הספציפיות אולי משתנות, אך האמונה בקרב כלכלנים היום איתנה כשהייתה בלבו של קיינס: הם-הם אלו שצריכים להיקרא לדגל "כדי להתוות תחזיות, לתכנן ולהחליט".

השפיע עמוקות; ארה"ב בתקופת השפל הגדול
השפיע עמוקות; ארה"ב בתקופת השפל הגדול

הכלכלה הופכת למדע

פול סמואלסון, מחסידיו המובהקים של קיינס, וכותב ספר הלימוד החשוב ביותר בכלכלה בארצות־הברית, גרס כי תיאוריה כללית הוא ספר "כתוב רע; לא מאורגן… גדוש ביצות טובעניות של בלבול". מדובר בתיאור מדויק, כפי שיעיד כל מי שנדרש לבוסס את דרכו לאורך הספר. נדמה כי קיינס, שנודע דווקא בסגנונו הקריא והבהיר, מנסה בספר לומר משהו בעודו מנסה לברר לעצמו מה הוא רוצה לומר — מתכון קלאסי לספר בלתי־קריא.

התיאוריות של קיינס בתיאוריה כללית גם אינן מקוריות. ליתר דיוק, כפי שכתב הנרי הזליט, "מה שנכון בספר, אינו מקורי; ומה שמקורי, אינו נכון". רבים מהרעיונות שמביע קיינס אינם בבחינת חידוש אלא ניסוח מחדש של תפישות שרווחו בין כלכלנים והדיוטות באותה תקופה. על מידת אי־החדשנות ניתן לעמוד מכך שרבים בעבר נטו להתייחס למדיניותה של ארצות־הברית בתקופת השפל הגדול כקיינסיאנית במהותה, בגלל צעדים "קיינסיאניים טיפוסיים" כמו הרחבת הגירעון הממשלתי, והזרמת כספים לפרויקטים של תעסוקה יזומה ובנייה ציבורית. עם זאת, לקיינס לא היה אפילו צל-צילה של השפעה על המדיניות או על קובעיה. זו הייתה רוח התקופה.

מסיבות אלו, כדאי לבחון את תיאוריה כללית ואת רעיונותיו של קיינס כפי שהתייחסו אליהם מעריציו וממשיכיו. כלומר, לא לפי מרשמי המדיניות הספציפיים שהעלה, או התיאוריות הספציפיות שניסה לקדם, אלא לפי המהות העמוקה והבסיסית יותר של רעיונותיו. כפי שניסח זאת מילטון פרידמן שנים ספורות אחרי הכרזתו הנלהבת ש"כולנו קיינסיאנים": "כולנו [הכלכלנים] משתמשים בשפה הקיינסיאנית ובעולם התפישות הקיינסיאני; איש מאיתנו אינו מקבל את המסקנות הראשוניות הקיינסיאניות".

רעיון הליבה של קיינס — זה הניצב ביסוד כל רעיונותיו — הוא אמונה בסיסית בכוחו של החקר הכלכלי להפוך, בהינתן המשוואות המתמטיות הנכונות, לענף חקר מדעי בדומה לפיזיקה או לביולוגיה. המשוואות המתמטיות עשויות להשתנות, להשתפר ולהשתכלל — אך לא העיקרון הבסיסי. תפישה זו של קיינס עוררה מהפכה-רבתי בתחום הכלכלה, שהייתה אז עדיין — בעיני כלכלנים כמו גם בעיני הדיוטות — ענף חקר הדומה יותר באופיו לחקר ההיסטוריה, הסוציולוגיה או הארכיאולוגיה. הכלכלנים ניסו לאתר דפוסים, נטיות והעדפות, אך לא חשבו על ענף החקר שלהם במונחים של מדע פוזיטיביסטי.

אחת הסיבות העיקריות שהניעה את קיינס לטעון כי כלכלה היא מדע באותו מובן שבו פיזיקה או ביולוגיה היא מדע הייתה הרעיון שדרושה מעורבות נרחבת הרבה יותר של המדינה בחיי הכלכלה; ויתר על כן, שכלכלנים צריכים להיקרא לדגל, כפי שנכתב בטיים, "כדי להתוות תחזיות, לתכנן ולהחליט" איך לנווט את המערכת הכלכלית. כדי להגיע למעמד רם זה, הייתה הכלכלה חייבת להיתפש כמדע והכלכלנים כמדענים המסוגלים לספק מרשמי מדיניות אמינים ולהנחות את המעורבות הממשלתית בכלכלת המדינה, בייחוד למניעת מצבים של שפל כלכלי.

הצעד הראשון של קיינס בדרך אל היעד היה לחסל את רובינזון קרוזו. כלכלנים עד קיינס חשבו על כלכלה במונחים של האדם הבודד והחלטותיו הכלכליות. אדם סמית' דיבר על האופה, החייט והסנדלר, בסטייה דיבר על ז'ן אישטוב, ורבים רבים נהנו להשתמש בדוגמאותיהם ברובינזון קרוזו שעל האי הבודד. הבעיה עם רובינזון קרוזו — מבחינת הכלכלה כמדע מעין-מדויק — הייתה שרובינזון קרוזו קיבל החלטות המבוססות על ידיעותיו, על בחינת המציאות סביבו ועל העדפותיו, גורמים שהיו יחסיים, משתנים וסובייקטיביים. קיינס, לעומת זאת, העדיף לחשוב על אוכלוסיות שלמות, על הצברים של פעילות כלכלית, על צריכה כמכלול, על כלל התוצר הלאומי ועל שיעור החיסכון הכללי.

תבוסתו של רובינזון קרוזו

במלחמה הזו קיינס ניצח בגדול. כשאנחנו חושבים היום על כלכלה, אנחנו חושבים עליה בעיקר במונחים של קיינס: אנחנו מדברים על התוצר המקומי הגולמי, על שיעור האבטלה, על נזילות, על תמרוץ, על פריון או על התעסוקה ומנתחים מדיניות כלכלית במונחים של הצברים כוללים אחידים. רובינזון קרוזו האומלל הוגלה לאי נידח במיוחד המכונה "מיקרו-כלכלה". אפילו שם, הוא נאלץ לחלוק את המקום עם האוטומטון הכלכלי המכונה "הומו אקונומיקוס".

המעבר ממיקרו למקרו בכלכלה לא נבע מטינה לאיש הקטן על האי הבודד. אחרי הכל, גם אם אנחנו מדברים בהצברים כוללים ובמונחים של תוצר לאומי, עדיין חלים עליהם אותם כללים בסיסיים החלים על רובינזון קרוזו. אלא שמטרתו של קיינס במעבר מלשון מיקרו ללשון מקרו נועדה לנטרל את ההיבטים המבוססים על ידיעות, על בחינת המציאות ועל העדפות הקיימים באי הבודד, כדי לטעון שעל ההצברים חלים כללים אחרים.

לדוגמה, אם ששת מקבל מרובינזון קרוזו עשרה אגוזי קוקוס כמשכורתו היומית, הרי שיהיה קשה לטעון שששת לא יבחין בשינוי אם רובינזון קרוזו יתחיל יום אחד לתת לו רק תשעה אגוזי קוקוס תמורת עמלו. אבל בתפישתו של קיינס ובתיאוריה הקיינסיאנית מצב זה ייתכן גם ייתכן כאשר אנחנו מדברים בהצברים: אם נקזז במשכורתו של אדם בהדרגה באמצעות אינפלציה בשיעור נמוך, הוא לא יבחין בקיזוז הזה.

או דוגמה אחרת: אם כדי לעודד את הפעילות המשקית על האי ייתן רובינזון לששת תוספת של שישה אגוזי קוקוס ליום, כדי שזה יבנה פירמידה מחול על החוף, וכדי להשיג תוספת זו של אגוזי קוקוס הוא יגנוב אותם ממטמון אגוזי הקוקוס שבמערתו של ששת, יהיה קשה להניח שששת לא יבחין בגניבה. אבל לפי קיינס, כאשר אנחנו מדברים בהצברים, זה בדיוק מה שיקרה: הזרמת כספים ממשלתית לצורך בניית פירמידות לא תורגש, משום שבאמצעות מניפולציה פסיכולוגית ניתן יהיה לגרום לציבור לחוש שהונו לא הצטמצם גם כאשר בפועל הוא הצטמצם.

מבקר חריף: פרופ' פרידריך האייק על בורותו של קיינס בכלכלה

קפיצת דרך מיסטית

המעבר מרמת המיקרו לרמת המקרו אצל קיינס אינו רק שינוי כמותי אלא שינוי איכותי. אם תרצו, יש כאן מעין קפיצת דרך מיסטית המאפשרת לטעון שכשאשר אנחנו מדברים בהצברים, ניתן להפעיל מניפולציות פסיכולוגיות ולתעתע לאורך זמן בפתאים המונחים בידי ה"רוח החייתית". אם למזג את שתי הדוגמאות כאן, קיינס גרס כי כדי להתגבר על שפל כלכלי יכולה הממשלה להזרים כמות גדולה של כסף אל המערכת הכלכלית — לדוגמה, כדי לבנות פירמידות — ובכך להניח כסף בכיסם של אנשים, לעודד את רוחו של הציבור ולגרום לו להגביר את הצריכה שלו, שתגביר את שכירת העובדים בידי יצרנים, וכן הלאה.

פעולה כזו כרוכה, כמובן, בגירעון ממשלתי (כלומר, בחוב ממשלתי לאזרחים). כדי לכסותו, גרס קיינס, יכולה הממשלה, כאשר המצב משתפר, לנקוט אינפלציה מוגבלת כדי לשחוק את ערך החוב הממשלתי. הציבור יחוש בהשפעה החיובית (הגברת הפעילות הכלכלית), אך לא יחוש בהשפעה השלילית (שחיקת כספו).

ניצחונו של קיינס כאן ניכר כמעט בכל מקרה בו מדינה נקלעת למשבר כלכלי. בלי קשר לעילת המשבר, ההמלצה הבסיסית של רוב מכריע מבין הכלכלנים היא הזרמת כספים ישירה למניעת פשיטות רגל והורדה של הריבית כדי להקל על בעיית ה"נזילות" (כלומר, כדי להתמודד עם רתיעתם של הבנקים ממתן הלוואות כאשר לא ברור אם הלווה יוכל לפרוע את חובו). בשלב השני ממליצים רוב הכלכלנים על הזרמת כספים ממשלתית לפרויקטים כאלו ואחרים, כדי לעודד את "הרוח החייתית" המדוכדכת. זו הייתה המדיניות שנקטה יפן בתחילת שנות התשעים, כאשר המשק היפני נקלע לשפל אחרי התפקעות בועת הנדל"ן במדינה; זו הייתה המדיניות שנקטה ארצות־הברית בסוף העשור הקודם, כאשר המשק האמריקני נקלע לשפל אחרי התפקעות בועת הנדל"ן במדינה; כך נעשה גם בסין, שבה נוצרה בועת נדל"ן ואשראי צרכני בהיקף דמיוני (חוב צרכנים של 30 טריליון דולר); וכמובן, זו הייתה גם המלצת בנק ישראל נוכח המשבר העולמי בשנת 2008.

אחת התופעות המעניינות כאן היא הישרדות התפישות האלו, גם כאשר הן אינן מניבות את התוצאה המבוקשת. מדיניות הכסף הזול (ריבית נמוכה) וההזרמה הפיסקלית (לפרויקטים) היו אמורים, לפי קיינס וממשיכיו, להימשך רק זמן קצר, כדי למנוע "סחרחורת שלילית" של צמצום נזילות והתכווצות. השלב השני, שבו המשק חוזר למתכונת רגילה, נחשב הכרחי כדי שהמדינה לא תטבע בחוב.

בפועל, כפי שאנו רואים בשנים האחרונות, החזרה למתכונת רגילה אינה מתאפשרת. ביפן, לדוגמה, הוחל בניסוי קיינסיאני נמרץ בתחילת שנות התשעים. ביפן יש היום תחנת רכבת, גינה ומוזיאון לכל פועל, אך ככלות 25 שנה המדינה עדיין שרויה במצב של קיפאון כלכלי, ריבית אפס וחוב אסטרונומי של הממשלה. תסריט דומה מתממש כעת בארצות־הברית, הנמצאת כבר בשנה התשיעית לריבית אפס, עם חוב ציבורי שהוכפל בשנות המשבר ליותר מ-19 טריליון דולר. הקושי הניכר של יפן, ארה"ב, סין ואחרות להיחלץ מהמצב הזה, כמו גם השפל העמוק המתרחש כשבועת הזרמת הכספים מתנפצת, מעידים שככל הנראה ששת אכן מבחין בכך שרובינסון קרוזו גונב אגוזי קוקוס מהמערה.

סילוקו של הצרפתי

המכשול השני שביקש קיינס להסיר מעל דרכו היה חוק סיי. הכלכלן הצרפתי ז'אן-באטיסט סיי, שפעל בתחילת המאה התשע־עשרה קבע כי עושר נוצר כאשר יצרנים מצליחים למכור את מוצריהם, ובתמורה שהם מקבלים הם קונים מוצרים של יצרנים אחרים. חוק סיי נשמע פשוט ומובן מאליו, אך אליה וקוץ בה: החוק פועל רק בכיוון אחד. רק אם היצרנים מצליחים למכור את מוצריהם הם יקנו בכסף שיקבלו מוצרים של יצרנים אחרים.

לפי חוק סיי, אם מנסים להגביר באופן מלאכותי שלב אחר בתהליך — לדוגמה, אם מחלקים כסף לצרכנים כדי לקנות מוצרים — העושר שנוצר הוא דמיוני ומתפוגג עד מהרה. היצרנים אולי שמחים תחילה על המכירות, מגדילים את היקף הייצור שלהם וקונים מוצרים של יצרנים אחרים, אך כשאוזל הכסף שחולק, המערכת שבה ומתכווצת לגודלה הרגיל. מסיבות אלו, כך לפי סיי, לא ייתכן מצב קבוע של ייצור יתר, שהרי אם היצרנים אינם מצליחים למכור את מוצריהם, הם יצמצמו את הייצור והעודף הזמני ייעלם. גרוע מכך, אם מחלקים סכומי כסף גדולים, יהיו אזרחים שיטעו ויחשבו שהכסף שברשותם מצדיק רכישות שאינן נחוצות להם באמת, וכך ייווצר עושר מלאכותי במקומות הלא נכונים — וההתכווצות הבלתי נמנעת אחר־כך תהיה קשה יותר.

קיינס סבר שחוק סיי הוא אבן הנגף החמורה ביותר בפני הגברת המעורבות הממשלתית שבה חפץ. אם חלוקת כסף לציבור אינה מניעה באמת את גלגל הצמיחה והשגשוג, הרי שאין שום טעם לנקוט לאורך זמן בצעדים כמו הורדת הריבית (כדי להוזיל את מחיר הכסף) או הזרמה פיסקלית (בניית פירמידות ורכבות תחתיות) — ומכאן נובע שלממשלה אין באמת תפקיד מרכזי לאורך זמן בהתמודדות עם משברים כלכליים.

קיינס לא חידש כאן שום דבר. כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, הרבה לפני שפורסם "תיאוריה כללית", כבר אימצו רוב קובעי המדיניות ורבים מהכלכלנים את התפישה שבעת משבר כלכלי חשוב מאוד לנקוט בשלב הראשון מדיניות של "תמיכה בביקושים" ומניעת הורדת שכר ומחירים — כלומר, ליצור מראית עין מלאכותית כאילו אין משבר, שתעודד את היציאה ממנו. השוק החופשי הוא עניין היפה לימים זיווניים, אך כשהעננים מתקבצים, צריך להוציא את השמש המלאכותית מהמחסן. סיסמת היום הייתה "נבזבז את דרכנו מחוץ למשבר". קיינס אמנם גרס כי המעורבות הממשלתית והשליטה הממשלתית בכלכלה צריכה להיות נמרצת יותר ועמוקה יותר — אך העיקרון הבסיסי היה זהה.

החלק החלש של התיאוריה הזו היה אסטרטגיית היציאה. הכל טוב ויפה בשלב בו מזרימים כספים והציבור סבור שיש כסף בכיסו — אפילו סיי היה מאשר בשמחה — אך השלב השני והמהותי יותר בהפרכת חוק סיי — ההיחלצות ממצב זה של הזרמה בלי ליצור התכווצות כלכלית — לא היה ברור כלל.

הקיינסיאניזם ניצח; בנק ישראל. צילום: נתי שוחט, פלאש90
הקיינסיאניזם ניצח; בנק ישראל. צילום: נתי שוחט, פלאש90

קיינס הכיר בכך שיצירת חוב ממשלתי גדול ותקציב גירעוני לאורך זמן אינם יפים לבריאות האומה. לטענתו, הייתה דרך מחוכמת לתמרץ את הכלכלה בהשקעה מזערית באמצעות "מכפיל". לפי רעיון שהגה ריצ'רד פרדיננד קהן, כאשר הממשלה מזרימה סכום כסף אל השוק — בדוגמה הפשוטה ביותר, פשוט באמצעות העברת סכום מסוים לאדם מסוים —  אותו אדם יעביר חלק מהכסף לחיסכון, אך רובו ישמש לצריכה. היצרנים ובעלי החנויות שיקבלו את הכסף הזה יפרישו גם הם לחיסכון, אך ישתמשו ברוב הכסף לצריכה, וכן הלאה וכן הלאה. באופן כזה, ההזרמה הראשונית תוכפל פי כמה וכמה במונחים של הוצאה לצריכה.

וגם בחסכון יש לטפל. ההפרשה לחיסכון מגבילה את כוחו של "המכפיל" (ואם ההפרשה משמעותית, למעשה מבטלת אותו) ולמעשה מחייבת הזרמת כספים ממשלתית גדולה ומסוכנת מאוד. כדי למנוע זאת, גרס קיינס, יש לצמצם את החיסכון באופן ניכר (לפי קיינס, חיסכון בשיעור אפס הוא המצב האידאלי).

כל זה יצר בעיה קונספטואלית חדשה. לפי ההבנה המקובלת, חיסכון והשקעה הם למעשה אותו דבר עצמו: הכסף שאנו חוסכים בבנק, הוא אותו כסף המשמש אחר כך כאשראי לעסקים ולהשקעות. לאורך עמודים ארוכים נפתל קיינס בניסיון לא משכנע לשכנע את הקורא שחיסכון והשקעה הם למעשה שני דברים שונים. כמוצא אחרון, הוא מעלה את הטענה שעד היום (כלומר, עד 1936) כבר צברנו ממילא מספיק עושר וחסכונות שיספיקו לנו לנצח, או לפחות בטווח הקצר. אשר למה שיקרה אחרי הטווח הקצר, תגובתו של קיינס הייתה ש"בטווח הארוך כולנו נמות".

המונחים מכתיבים את המסקנות

כאמור, מילטון פרידמן טען כי כל הכלכלנים היום "משתמשים בשפה הקיינסיאנית ובעולם התפישות הקיינסיאני". הוא סייג את דבריו ואמר כי עם זאת "איש מאיתנו אינו מקבל את המסקנות הראשוניות הקיינסיאניות". פרידמן צדק לחלוטין בקביעה הראשונה, אך החמיץ לחלוטין את הבעייתיות הטמונה בקביעתו השנייה. השפה, המונחים, התפישות והרעיונות שהטמיעו קיינס והקיינסיאניות אינם נייטרליים ואינם רק כלים טכניים המשמשים אותנו בניתוח: המונחים בהם אנו משתמשים כדי להגדיר דברים משפיעים באופן מהותי על אופן הניתוח וגם על המסקנות.

לשם דוגמה, התוצר הלאומי הגולמי — אחד ממונחי ה"הצבר" שקיינס סייע בקידומם — מודד את הצריכה הפרטית של מוצרים סופיים, את ההשקעות והוצאות הממשלה ואת הייצוא והייבוא. ההכללה של הוצאות הממשלה כחלק מהצבר התמ"ג אינה רק קביעה טכנית: היא מכווינה גם את אופן ההבנה של התרחשות כלכלית (לדוגמה, כאשר הממשלה מגדילה את הוצאותיה בשעה שההשקעות הפרטיות מצטמצמות בחדות) וגם את הצעדים שיש לנקוט.

דוגמה אחרת הקשורה בחשיבה ב"הצברים" נוגעת להתייחסות של קיינס ושל ממשיכיו לכלל הביקוש ולכלל ההיצע, להשקעות ולמשתנים אחרים כאילו היו צבר אחיד באיכות אחידה, המגיבים באופן אחיד זה לזה ול'גירויים' כמו גובה הריבית. התייחסות לכלל הביקוש או לכלל ההיצע, בלי להתייחס לאיכות מרכיביהם משליכה גם על המסקנות. למשל, שאין זה משנה מה יהיו מרכיבי ההיצע המוגבר או הביקוש המוגבר.

זו המורשת האמיתית והמתמדת של קיינס. הרעיונות, התפישות, היחסים והמונחים שטבע קיינס הפכו לשפה שבה נידונים ומנותחת מציאות כלכלית. הונח שהם נכונים ביסודם, ועל בסיסם פותחו דגמים מורכבים יותר. תפישת הריבית והכסף של קיינס הולידה את "מלכודת הנזילות" ומלכודת הנזילות הולידה את דגם IS–LM ודגם IS–LM הוליד את דגם IS-LM-BoP ואת דגם AD–AS ומכאן בא לעולם דגם AD–IA. תפישת הריבית והכסף של קיינס הופרכה, ובתורן יצאו מן האופנה "מלכודת הנזילות" ודגם IS–LM, אך הרעיונות הבסיסיים והסליל הגנטי שהותיר אחריו קיינס ממשיכים לפעם בהם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. כשמדברים על מעורבות ממשלתית, אין כוונתכם למינמום הכרחי כמו סלילת כבישים / שינוע מרכזי ידע וביטחון!

  2. מאמר מאלף. למדתי מן המאמר דברים חשובים ( שלא ראיתי קודם בעת שקראתי ספר של גלברית' אשר מאמץ את התורה של קינס. ואחר ראיתי פרסומים על התאוריה של מלטון פרי דמן אשר דוחה את דברי קינס. מרגרט ת'אצר ראש ממשלת בריטניה הנהיגה מהפך תפיסתי וכלכלי בבריטניה בהסתמכה על התאוריה של פרידריך הייק, פליט יהודי מגרמניה, בהשפעת קית' גוזף, אשר הציע לה לעמוד לראשות המפלגה השמרנית, ולא עמד בעצמו. קית' גוזף היה המדריך שלה בעקר במדיניות הכלכלה (גם הוא היה מבני עמנו)

    מאמר כזה מעלה את האתר למעמד גבוה משאר אתרי החדשות.

    1. פרדריך האייק לא היה פליט יהודי-גרמני, אלא נוצרי-אוסטרי ממשפחה מיוחסת מאוד שהתנגד לנאצים.

  3. מרתק!
    כמי שמאד מתעניין בכלכלה (אבל מבין מעט מאד…) , תמיד מעניין וחשוב לקרוא על כלכלה מנקודות מבט שונות מהנקודות שרואים תמיד מהזרם התקשורתי המרכזי.

  4. קראתי פעם ב Financial Times לפי שנים שקיינס סיפר שב 1944 או משהו כזה, היה בארוחת ערב בוושינגטון והתלוצץ "I was the only 'Non-Keynesian' jn the room" . האם זה באמת היה?

  5. הסיבה שהתאוריה של קיינס הצליחה איננה טיפשות כלכלית קולקטיבית, אלא פשוט העובדה שהיא נותנת לגיטימציה להוצאת כספים ממשלתיים. בא תאורטיקן כלכלי, ונותן לפוליטיקאים בחינם את כל החלומות שלהם: תוציאו כסף! כמה שיותר, יותר טוב!
    אז הפוליטיקאים אימצו, ועל התפר שבין כלכלה לפוליטיקה, קיבלנו מפלצת.

  6. אשמח אם מישהו יסביר לי משהו, ואקדים שאני שואל מרצון להבין, לא לויכוח לשמו.

    כסף נוצר כיום כתוצאה מחוב. כלומר, אם אני לוקח הלוואה, הבנק "מייצר" את הכסף הזה. עכשיו, אני משתמש בכסף הזה לקחת עצים ולהופכם לארונות. נוצר ערך. ועדיין, הכסף הזה נרשם כחוב. אני אולי החזרתי את הכסף לבנק (על ידי מכירת הארונות), אבל זה כסף חדש שקיים כחוב. עד כאן נכון?

    מכאן נובע (אם נכון), שככל שיותר אנשים מייצרים, נוצר חוב שיכול רק ללכת ולגדול. עצם המחשבה שאפשר להחזיר את החובות הלאומיים היא לא רצינית, שכן אין בעולם כמות הכסף הדרושה לכיסוי סך החובות הלאומיים. זה חוב פיקטיבי, לא?
    אז מול מי קיים החוב הזה? הוא אמיתי בכלל? האם לזה הכוונה כשקיינס טוען שעל ידי ריבית אפס, אפשר להניע את הכלכלה? (זה לא נכון, כפי שכל מי שינסה לקחת הלוואה בבנק, יגלה שהריבית אינה אפס כלל), כלומר הוא רוצה להקפיא את צמיחת החוב הזה? למה זה לא פועל?

    1. הבנקים יוצרים חוב טהור! הם עושים זאת תחת עינה הפקוחה של משפחת רוטשילד ומשפחת פורד, ובתמיכת ובמימון ה-CIA. הדרך היחידה היא להתנתק מהשיטה המוניטרית-וירטואלית באמצעות התנתקות מהאינטרנט. נסה ותיווכח!

    2. קין טוען כי בשביל להבין כלכלה לא צריך להיות כלכלן, ולמעשה עדיף שלא תהיה אחד.
      הכלכלנים המקצועיים, הוא טוען, התחנכו בצורה כזו שהם מתעלמים משלושה גורמים בסיסיים : חוב, אי־שיווי משקל וזמן.
      "לכל מי שלא קיבל חינוך של כלכלן ברור שכל מערכת כלכלית מתחילה באי־שיווי משקל ונשארת באי־שיווי משקל. כמו כן, אחד הדברים העיקריים שמניעים אותה הוא השינוי ברמת החוב על פני זמן"
      http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3553334,00.html

    3. לעמית,

      התשובה הקצרה היא (בניגוד למה שטוענים אנשי "כלכלה אמיתית" ואחרים) היא שבנקים אינם יוצרים כסף. הסברה שהם כן יוצרים כסף נשענת על אי-הבנה של עניין אלמנטרי אחד – העבר.

      הטענה שבנקים יוצרים כסף נשענת על העובדה שהבנקאות אינה ביחס של 1:1 בין הלוואות שהבנק נותן לכסף שיש לו בקופותיו. לדוגמה, בנקים מורשים לתת הלוואות בערך של 100 שקל על כל 8 שקל שיש להם בקופה.

      אבל היחס הזה (8:100) נוצר כבר לפני שנים רבות מאוד. הבנקים היום אינם יכולים להמשיך ולהגדיל את היקף ההלוואות שלהם בלי להגדיל את שיעור הכסף בקופותיהם – כך שייצור כסף על ידם אינו אפשרי.

      לדוגמה, נאמר שבאת לבנק והפקדת בו 800 שקל. הבנק יוצא מיד בשמחה ובששון ומלווה למישהו 10,000 שקל. לכאורה, נוצר כסף. בפועל, לא נוצר כסף: אצלך לא חל שינוי כלשהו. הבנק רשם מינוס של 10,000 שקל (ויכולתו להלוות כספים קטנה בהתאם). ואילו הלווה רשם פלוס 10,000 שקל. כלומר, לא נוצר כסף.

      הבנק יכול 'לרמות' ולטעון שאותם 10,000 שקל לא נגרעו מחשבונותיו אלא נוספו להם ולהמשיך להלוות על בסיס זה – אבל בתוך זמן קצר הוא יגיע ליחס של 8:1,000 ומכאן קצרה הדרך לקריסה.

  7. אני רואה את הכלכלה כמנוע סילון (jet). כסף נכנס לכלכלה, משתבח, ונפלט כתאוצה קדימה ( מוצרים לצריכה). יופי! פתאום מגיע רגע שאין ביקוש לתאוצה קדימה. למה? הביקוש הגיע למחסום ואין צורך בתזוזה אדירה קדימה, קורה לא? אז מה יעזור עם נוריד את מחיר הדלק לאפס אם אין ביקוש לתאוצה? הטעות כאן היא בחשיבה הסילונית שגורסת שיש קשר ישיר בין ההצע (כסף, דלק) והביקוש לתאוצה (צריכה). הצריכה משתנה תמיד, עולה ויורדת. היום כולנו רוצים את האייפון אבל מחר… מי יודע. אולי כדאי לרדת מהחשיבה הסילונית, הפשטנית שלא מקבלת את הנראה לעין ולקבל את המיתון בצריכה כחלק טבעי, ואולי נחוץ, לכלכלה בריאה. רגע, לפטר מיליונים בגלל שהיצור והצריכה הם כבר לא מה שהיה? איפה הלב? איפה השכל? כאן נכנס הכסף. כן הכסף– דמי אבטלה. אבל לשבת על הידים ולהתבטל בתקווה שיצור מוצרי אתמול יחזור ויקום לתחיה, לא חכם. יש מוסדות חינוך עצומים בחברה מודרנית, בתי ספר להכל. למה שהכסף לא ילך ללימודם של מוצרי העתיד. מה הם מוצרי העתיד, שאלתם? היום למשל נחת במאונטיין וויו, קליפורניה, מטוס סולרי שהמריא מהוואי בלי טיפה דלק והנחיתה הייתה דווקא בשעות הקטנות של הלילה. הנה לכם מוצר לצריכה עתידית, מטוס שהמריא למעשה מדובאיי בלי טיפת דלק, בלי מיכלים ולא זיהם את האוויר בכלל. כלכלנים, פוליטיקאים, בתי ספר ואוניברסיטאות יכולים להשקיע משאבים בחינוך נכון וליצור את הביקוש של מחר היום. חינוך הוא תמיד נכון, תמיד.

  8. מאמר מיושן המבוסס ברובו על חומר לימוד של תואר ראשון והמתעלם ממצב המאקרו כלכלה בעשרים או שלושים השנים האחרונות. חבל זהו נושא חשוב שראוי לעסוק בו ברצינות.

    1. אכן, הגבת ככלכלן: במקום להעלות טענה עניינית (א׳ לא נכון, ב׳ לא נכון) עברת לאמירה בנוסח ״אתה לא מעודכן בחידושים האחרונים בתחום״ שאינה נוגעת לעניין עצמו.

  9. המאמר שגוי בכמה מקומות. המדיניות הכלכלית של ריסון הוביל ועדיין מוביל לאסונות וסבל רב ברחבי תבל.

    נכתב ״זו הייתה המדיניות שנקטה יפן בתחילת שנות התשעים, כאשר המשק היפני נקלע לשפל אחרי התפקעות בועת הנדל"ן במדינה״ – המאמר מתעלם מהעובדה שהמדיניות הקיינסית רק יושמה עד 1996 וסייעה רבות לכלכלה.

    ״ Start with government spending. Everyone knows that in the early 1990s Japan tried to boost its economy with a surge in public investment; it’s less well-known that public investment fell rapidly after 1996 even as the government raised taxes, undermining progress toward recovery.״
    http://www.nytimes.com/2014/10/31/opinion/paul-krugman-apologizing-to-japan.html

    ״תסריט דומה מתממש כעת בארצות־הברית, הנמצאת כבר בשנה התשיעית לריבית אפס, עם חוב ציבורי שהוכפל בשנות המשבר ליותר מ-19 טריליון דולר.״ – בעוד ארה״ב מהווה דוגמה להצלחה של תורת קיינס. בהשוואה למדינות שנקטו בריסון כלכלי (יוון ופורטוגל למשל) המשק האמריקאי צמח בשנים האחרונות עם גידול בתעסוקה ואינפלציה נמוכה. לולא מדיניות קיינס, ארה״ב והעולם היה במצב הרבה פחות טוב.

    "The August 2013 gross domestic product report by the US Bureau of Economic Analysis drew little attention, but it contained a fairly remarkable piece of data: Inflation-adjusted GDP per capita in the United States hit a new all-time high in the second quarter of 2013, the first time a new high had been reached since 2007. . . Few nations across the Atlantic can say the same

    "Why America’s economy has recovered while Europe remains stuck near recession is largely a factor of two forces: Europe by and large chose the path of fiscal austerity while America chose stimulus, and America also has control over its own currency, while member states under the euro currency do not."
    http://www.worldaffairsjournal.org/article/two-speed-recovery-us-vs-eu
    .
    בנוגע לחוב שהוכפל, המספר ״19-טריליון״ אינו רלוונטי. מה שרלוונטי הוא החוב ביחס לתמל״ג. איזכור החוב הנומינלי הוא סתם דמגוגיה ללא משמעות כלכלית. לכן הנתון הבא הכי רלוונטי:

    The federal budget deficit will fall in 2015, the sixth consecutive year of decreases relative to the overall economy, according to new figures by the Congressional Budget Office. The office also says the U.S. economy will expand at a "solid pace" for the next few years.
    http://www.npr.org/sections/thetwo-way/2015/01/26/381639118/2015-will-continue-streak-of-shrinking-u-s-budget-deficit

    1. לאילן,

      לגבי יפן – המאמר מציין את האמת. קרוגמן, לא. בשנים 1992 עד 1995 היו שש תכניות הזרמה בהיקף כולל של 65 טריליון יין. צעדים אלו גם לוו בקיצוצים במסים. בשנים 1998-2000 הוכרזו הזרמות נוספות בהיקף של כ-53 טריליון יין נוספים (ובסך הכל, הזרמה של כ-1,200 מיליארד דולר). בשנים 2001-2006 הייתה הקלה כמותית בהיקף של כ-30 טריליון יין. בשנת 2009 הוכרזה הזרמה כמותית נוספת של 18 טריליון יין, שנמשכת ברציפות ואף מוגברת עד היום.

      בסך הכל הוזרמו בשנים 1992-2000 לפרויקטים של תשתיות 488.3 מיליארד דולר ו-495.1 היו הזרמות אחרות.

      http://fpc.state.gov/documents/organization/125542.pdf

      ריסון כלכלי: אני חושב שהטענה שיוון ופורטוגל נקטו ריסון כלכלי היא סוג של התחכמות. היחס בין ההוצאה הממשלתית לתוצר בפורטוגל הורע (45.3 אחוז בפרוץ המשבר, 48.3 אחוז עתה. ביוון הוא עלה באותן שנים מ-50.8 ל-55.3 אחוז.

      לעניין יחס החוב לתמ"ג של ארצות הברית היה 62.1 אחוז בשנת 2006 והוא היום כ-105.0 אחוז.

  10. אני נזכר בציטוט מפורסם של הכלכלן הבריטי המהולל ג'ון מיינרד קיינס. "לרעיונות של כלכלנים ושל פילוסופיים פוליטיים, גם כשהם צודקים וגם כשהם טועים, יש הרבה יותר עוצמה משנהוג לחשוב. למעשה, העולם נשלט בידי לא הרבה יותר מזה. אנשים מעשיים, שמאמינים שהם פטורים מהשפעות אינטלקטואליות, הם בעצם עבדים של איזה כלכלן שאבד עליו הכלח. ואילו המשוגעים שבשלטון, ששומעים קולות באוויר, מזקקים את הטירוף שלהם ממה שאיזה אקדמאי קשקש כמה שנים לפני כן".
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3515445,00.html