היכן היא מולדת היהודים?

הוא לעג לדתיים, הטיף לטמיעה תרבותית, הסתכסך עם הציונים, ושלח את היהודים לכל מקום פרט לארץ ישראל; אבל הוא גם חרד לגורל העם והשפה העברית. הלל הלקין על דמותו המורכבת והמרתקת של יל"ג, יהודה לייב גורדון

גורן במושבת חובבי ציון זכרון יעקב, המאה ה-19. ארכיון חיליק לייטנר

המאמר פורסם לראשונה באנגלית במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

תרגום: צור ארליך.

בעשרה במארס 1883, על פי הלוח היוליאני שנהג ברוסיה הצארית, פרסם העיתון העברי 'הַמֵּלִיץ' שהופיע פעמיים בשבוע בפטרבורג שיר מיוחד לרגל פורים: "אחותי רוחמה", שירו של עורך העיתון, יהודה לייב גורדון, הלא הוא יל"ג, הנחשב לגדול המשוררים העברים בעת ההיא.

הבקיאים מבין קוראי המֵליץ זיהו ודאי לאן כיוונה הכותרת: לפרק א' בספר הושע, מקום שם נצטווה הנביא להתחתן עם אשת הזנונים גומר בת דבליים ולהוליד ממנה ילדי זנונים, "כי זנֹה תִזנֶה הארץ מאחרי ה'". לבת שתלד גומר נצטווה הנביא לקרוא בשם "לא רוחמה", "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל". שמותיהם של הבנים יהיו "יזרעאל" ו"לא עמי". אולם בפרק ב', ידעו הקוראים, הכול יסתדר. לא רוחמה ולא עמי ישכנעו את אמם לחזור בתשובה, ונישואי ישראל וה' יתחדשו. ואז – "אמרו לאחֵיכם עַמי, ולאחותיכם רֻחָמָה".

גם כותרת-המשנה בשירו של יל"ג הייתה מקראית: "לכבוד בת יעקב אשר עִנָּהּ בן חמור". מה לדינה בת יעקב, שנאנסה בידי שכם בן חמור כשיצאה "לראות בבנות הארץ", ולבתו של הושע הנביא? הקוראים הנבונים הבינו מיד: זוהי דרך לרמוז, מאחורי גבו של הצנזור הרוסי, לנושא האמתי של השיר: גל הפוגרומים של 1881 בדרום רוסיה, ה"סופות בנגב", שזעזע את יהודי הממלכה וגרם לגל הגירה גדול. גורדון בן ה-53, מן האידיאולוגים המרכזיים בתנועת ההשכלה, היה קודם לכן מאמין אדוק בהשתלבות היהודים בחברה הרוסית. בעיניו, הקצב האטי של השתלבות זו נגרם בעיקר בשל החושך הדתי של היהודים והסתגרנות החברתית שלהם, ופחות מכך בגלל האנטישמיות הרוסית, ההולכת ונדחקת מפני המגמות הליברליות בשכבת האינטליגנציה הרוסית. אבל עכשיו שינה כיוון. הנה השיר במלואו:

מַה-תִּתְיַפִּחִי, אֲחוֹתִי רֻחָמָה,
מַה-נָּפַל לִבֵּךְ, מָה רוּחֵךְ נִפְעָמָה,
וּלְחָיַיִךְ שׁוֹשָׁנִים מַה-נָבֵלוּ?
כִּי בָּאוּ שׁוֹדְדִים וּכְבוֹדֵךְ חִלֵּלוּ?
אִם גָּבַר הָאֶגְרוֹף, יַד זֵדִים רָמָה,
הֲבָךְ הָעָוֹן, אֲחוֹתִי רֻחָמָה?!

"אָן אוֹלִיך חֶרְפָּתִי?" – אַיֵּה חֶרְפָּתֵךְ?
לִבֵּך לֹא חָרַף, לֹא הֵסַרְתְּ תֻּמָּתֵךְ;
קוּמִי אֵפוֹא וּשְׂאִי מִמּוּם פָּנַיִךְ,
לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ,
מִטֻּמְאָתָם תֻּמָּתֵך לֹא נִכְתָּמָה;
זַכָּה כַּבֹּר אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

דַּם הֶבֶל הוּא הָאוֹת עַל מֵצַח קַיִן!
וּבְדָמַיִךְ גַּם אַתְּ תַּחַז כָּל עַיִן
אוֹת קַיִן אוֹת קָלוֹן וּכְלִמַּת נֶצַח
עַל מֵצַח הַנְּבָלִים אַנְשֵׁי הָרֶצַח;
יִרְאוּ יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל קֵדְמָה גַּם יָמָּה,
יֵדְעוּ מַה עֻנֵּית, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

טוֹב לִי כִּי עֻנֵּית: הֵן נַפְשִׁי נָשָׂאָה
כָּל צָרָה וּמְצוּקָה אֹתָהּ מָצָאָה;
כָּל חָמָס וָשֹׁד נָשָאתִי סָבַלְתִּי,
אַרְצִי לֹא זָנַחְתִּי, לַטּוֹב יִחָלְתִּי,
אַךְ בָּשְׁתֵּךְ לָשֵׂאת רוּחַ בִּי לֹא קָמָה,
קוּמִי נֵלֵכָה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

קוּמִי נֵלֵכָה – הָהּ בֵּית אֵם אוֹהָבֶת
לֹא אוּכַל אֲבִיאֵךְ בֶּטַח לָשָׁבֶת:
אֵם אֵין לָנוּ וּבְבֵיתָהּ לֹא נָגוּרָה –
לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחֵר לָלוּן נָסוּרָה,
עַד יַחְמֹל עָלֵינוּ אָבִינוּ – שָׁמָה
נֵשֵׁב וּנְחַכֶּה, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

קוּמִי נֵלֵכָה! בִּמְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ
יִזְרַח עַל כָּל בָּשָׂר יָאִיר כָּל נֶפֶשׁ,
בִּמְקוֹם חָבִיב כָּל הַנִּבְרָא בַּצֶּלֶם,
עַל עַמּוֹ וֵאלֹהָיו אִיש לֹא יִכָּלֶם –
שָׁם לֹא יַעַשְׁקוּךְ זֵדִים; שָׁם נִכְלָמָה
לֹא תִּהְיִי גַּם אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה.

לו נפלה תרדמה על מי ממנויי 'המליץ' בסוף שנות השבעים, ולפתע נעור ממנה וקרא את גיליון הפורים הזה, לא היה יודע ממה להיות מופתע יותר: מהמשורר שתמיד גער ביהודי רוסיה על חוסר הפתיחות שלהם כלפי החברה הרוסית, והנה לפתע הוא מודיעם שאינם אשמים באיבתם של מעניהם; או מקריאתו להם לעזוב את הארץ שעד לא מכבר התעקש שעליהם להשתקע בה ולחיות בה באושר; או מהצעתו ללכת לא לארץ ישראל, כי "אֵם אֵין לָנוּ וּבְבֵיתָהּ לֹא נָגוּרָה" – אלא "לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחֵר", לאמריקה, "מְקוֹם אוֹר הַחֹפֶשׁ".

מן הדבר האחרון נדהמו בוודאי גם המתמידים שבקוראים, שעקבו דרך קבע אחר מאמריו של עורך 'המליץ'. הם כבר ידעו שהוא שינה את דעתו על רוסיה, מקום שם ירש הצאר הריאקציונר המוצהר אלכסנדר השלישי את מקומו של אלכסנדר השני הליברל שנרצח בשנת הפוגרומים; והם גם ידעו שגורדון מפקפק בסיכויי הצלחתה של התיישבות יהודית בארץ ישראל. אבל ארצות הברית כיעד מועדף להגירה, יעד רצוי יחיד בעצם? אף כי גורדון תיאר את ארצות הברית כ"מלון אורחים", מקלט לילה זמני, כדרכן של ארצות גלותם הקודמות של היהודים המחכים לגאולתם, ברור היה ששחרו של לילה זה רחוק מאוד.

כמובן, "אחותי רוחמה" לא הציע רעיון חדש. יהודי רוסיה כבר הצביעו למען הרעיון הזה ברגליים, או ליתר דיוק בכרטיסי הנסיעה. אין בידינו נתונים מדויקים, אך מוסכם שההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית לארצות הברית הוכפלה בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19; הממוצע השנתי לאורך שנות השבעים לא עלה על עשרת אלפים איש, ואילו בשנים 1881–1884 הוא התקרב ל-20 אלף איש בשנה. באותה תקופה בת ארבע שנים, רק אלפים בודדים עלו לארץ ישראל שבאימפריה העות'מאנית. קולם של נתונים אלה רם מקולו של כל שיר.

א. אמריקה או ארץ ישראל?

ובכל זאת, הנתונים אינם מספרים את כל הסיפור. בקרב היהודים ששקלו להגר, ולו רק כאפשרות עתידית, העניין בארץ ישראל היה רב. בעקבות הפוגרומים צצו ברחבי רוסיה שפע אגודות מקומיות של 'חובבי ציון', אותו ארגון ציוני שקדם להרצל ואשר עודד התיישבות חקלאית בארץ ישראל. מספר המתיישבים בפועל היה נמוך, בשל צירוף נסיבות כלכליות ופוליטיות. חנינת רגבי ארץ אבותינו הייתה  אידיאל לאומי ודתי ואולי אף אפפה אותו הילה רומנטית, אך מעטים היהודים שבאמת רצו להיות חקלאים, וגם לאלה ברובם לא היו הכישורים הנחוצים – ואפשרויות עבודה לסוחרים וליזמים בארץ ישראל היו בצמצום רב. לא זו אף זו, הקרקעות הראויות לעיבוד נמכרו ביוקר, ומהמושבות הראשונות זרמו דיווחים על מצוקה חומרית, על קדחת, על יבולים כושלים ואפילו על רעב.

המצב החמיר באביב 1882. השלטונות התורכיים נחרדו מהאפשרות ששיטפון יהודי-רוסי יציף את הארץ, והוציאו צו שאסר את הכניסה אליה. הצו לא נאכף בקפדנות, ולבסוף בוטל, אך לאורך שנות השמונים הוא הרתיע מתיישבים פוטנציאליים. ואם עד מארס 1883 קמו בכל זאת בארץ ישראל חמש מושבות של חובבי ציון ובהן כמה מאות משפחות, הרי מושבות חקלאיות יהודיות קמו באותם ימים גם בלואיזיאנה, בדקוטה הדרומית ובאורגון, במימון ארגון יהודי מאודסה. הנה כי כן, גם באמריקה יכול היהודי להוציא לחם מן הארץ.

אך גם בשעה שהעלייה לארץ ישראל זִרְזפה, הוויכוח על הציונות בעיתונות היהודית במזרח אירופה סער לזלעפות. מכשולי עראי הם דבר צפוי, טענו שוחרי הציונות; בינתיים יש לעשות נפשות למען ציון ולהיאבק למענה בזירה האינטלקטואלית, כדי שכאשר יבשלו התנאים יהיו היהודים מוכנים לנצלם. "הדעה של יישוב ארץ ישראל לא הצליחה כראוי בראשית פעלה, ולזה סיבות גלויות וידועות", כתב הפובליציסט העברי יהודה לייב לוין בשבועון הציוני 'המגיד' שבועיים לאחר אותו פורים. "… וכיוון שהדעה אמתית וזולתה אין בלתה, לא ייפול לב אדם אם סיבות מעכבות עצרו פעולתה כרגע… אבל נמצאו בעמנו רשעים אשר בראותם כל המבוכות והשערוריות שהתחוללו לרגלי הדעה זו, בסיבה שאינה תלויה בה ובעצמה, מיהרו ויפטירו בשפה לחלל כל גאון צבי הדעה הנישאה". לא רק ליל"ג כיוון לוין בדבריו. במחנה הלאומי היהודי היו אינטלקטואלים נוספים שאפשר לשער שכיוון להם, כגון ההיסטוריון לעתיד שמעון דובנוב שתקף במאמריו את מאמציהם של חובבי ציון ותיארם כלא-ריאליים. ובכל זאת, כל ציוני ששמע על "אחותי רוחמה" ודאי חש שסכין ננעצה בגבו.

הציונות איבדה את המומנטום קצר הימים שנתנו לה הפוגרומים. הסופר פרץ סמולנסקין, עורך הירחון העברי הווינאי 'השחר', כתב שם ביולי 1883 כי "עברה לבלי שוב" ההזדמנות לממש במהירות את פרץ ההתלהבות ההתיישבותית שאחז ביהדות רוסיה. כספים שנאספו לעזרה למהגרים בידי ארגונים כגון 'כל ישראל חברים' (אליאנס) הצרפתי ו'אגודת הסיוע למהגר העברי' האמריקנית נוצלו להכוונת המהגרים מערבה, לא דרומה לארץ ישראל. "כי לרגלי הקול הזה אשר העבירו במחנה העברים, כי החברה תמאן אף שמוע שם ארץ ישראל, כי כן רק באמריקה נפשה חפצה, חדלו נדיבי הלב מתֵת נדבותיהם לדבר הזה", קונן סמולנסקין. קודם לכן פרסם סמולנסקין בעיתונו רבים משיריו של יל"ג, אך בגיליון הזה הופיעה פרודיה על השיר "אחותי רוחמה" שביקשה לתת לו מענה.

מחבר המהתלה הזו, יששכר בער הורוויץ, איש עסקים ומשורר לעת מצוא, היה יהודי דתי איש 'חובבי ציון'. בשיר החליף את "רוחמה" ב"נאשמה", ותקף את יל"ג לא רק על הפניית העורף לארץ האבות, אלא גם על תמיכתו ארוכת השנים ברעיונות ההשכלה. יהודי רוסיה, כתב הורוויץ, אכן אשמים בפוגרומים. בהשפעת ההשכלה הם נסחפו לחקות את אורחות שכניהם הרוסים, והתוצאות היו הרסניות. מחד גיסא, הם הרגיזו את הרוסים כשהעמידו פנים שאינם שונים מהם בדבר, שעה שכל רוסי ידע שיש שוני. מאידך גיסא, באבדם את האמון במסורותיהם שלהם, הם איבדו גם את החוסן הטבעי שלהם שעמד להם בשעות פורענות. השיר בן שבעה-עשר הבתים, המשתעשע בפנייתו הנרגשת של גורדון אל "אחותי רוחמה", פותח בבית זה:

מַה תִּתְאוֹנְנִי, אֲחוֹתִי נֶאֱשָׁמָה?
מָה יִזְעַף לִבֵּךְ, מָה רוּחֵךְ נִזְעָמָה!
כִּי עָרִיץ עִנָּךְ בַּחוּץ בָּאֹהֶלָה
וּכְבוֹדֵךְ בַּת יַעֲקֹב זֶה חִלֵּל, סֶלָה?
כִּי גָּבַר הַמֵּץ וּזְרוֹעַ שֹׁד רָמָה,
כִּי גַּם בָּךְ הָאָשָׁם, אֲחוֹתִי נֶאֱשָׁמָה!

עקיצה מיוחדת טמונה בשורה השלישית. "אוהל", במובן בית, הוא המילה שגורדון השתמש בה עשרים שנה קודם לכן באחד משיריו, בשורה שהייתה לסיסמת ההשכלה: "היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". היהודים, לעג הורוויץ, מילאו אחר עצתו של יל"ג – והנה זה גמולם הרע. הבית החמישי אומר זאת במפורש:

לִרְאוֹת בִּבְנוֹת אֶרֶץ חוּצוֹת תִּצְעָדִי,
וּלְבַקֵּשׁ אַהֲבָתָן דַּרְכֵּךְ תִּלְמָדִי.
בִּשְׁמוֹתָן נִקְרֵאת, חַגֵּיהֶן חַגַּיִךְ,
וַתִּשְׁכְּחִי אָבִיךְ, דָּתֵךְ וֵאלֹהַיִךְ;
וַתֹּאמְרִי כָּל אֶרֶץ לָךְ הָשְׁלָמָה –
אוֹיָה, אֵיךְ טָעִית אָחוֹת נֶאֱשָׁמָה!

הבית האחרון ב"אחותי נאשמה" כוון כנגד הטענה שהציונות אינה מעשית מפני ששיבתם של היהודים לארץ שנתקדשה גם על הנצרות והאסלאם תעורר התנגדות בינלאומית מוחצת. הורוויץ טוען כי ההפך הוא הנכון: המעצמות ישמחו לפתור את הבעיה היהודית באמצעות הגירה המונית מתוכן. נותר רק שהיהודים עצמם ירצו בכך:

שׁוּבִי וּשְׂאִי אֶל הָאָרֶץ עֵינַיִךְ,
שָׁם צִוָּה אֵל אֶל הַבְּרָכָה אֶל הוֹרַיִךְ;
גַּם מַלְכֵי עַמִּים חֶפְצֵךְ יִתְמֹכוּ,
לָשִׁיב כָּל עַם נִדָּח חֶסֶד יִמְשֹׁכוּ;
שׁוּבִי לְבֵית אָבִיךְ וַאֲדוֹנִי שָׁמָּה!
אָז לָךְ יִקְרְאוּ: "אֲחוֹתִי רוּחָמָה!"

יל"ג לא ענה ל"אחותי נאשמה", אף כי הוא עצמו, במחווה ג'נטלמנית, שלח את השיר הזה לסמולנסקין, לפרסום ב'השחר', משהחליט שלא לפרסמו ב'המליץ' שלו. כאשר שאל הורוויץ את יל"ג, במאי 1883, אם סמולנסקין מתכוון לפרסם את השיר, השיב לו יל"ג תוך שהוא סונט בטעמו הספרותי של סמולנסקין: "ובודאי ידפיס בעל השחר את השיר, לפי שטוב ומשובח הוא מאוד מכל השירים הטובים הבאים בהשחר חדשים לחדשים; נחכה עד בוא החוברות העתידות לבוא ונראה, הלא אחד משלומי אמוני ישראל אתה אשר נסו לחכות בכל יום שיבוא אף על פי שיתמהמה".

ב. דגל הלשון

השפעתה של העיתונות העברית ב-1883 חרגה הרחק מעבר למעגל המצומצם של מנויי ארבעת הפרסומים העיקריים: כ-2,000 מנויי 'המליץ', כ-2,500 מנויי השבועון הוורשאי 'הצפירה', כ-1,800 מנויי 'המגיד' שיצא לאור בגרמניה, ומנויי 'השחר' שמספרם נע סביב 1,000. מספר הקוראים היה גדול כפל-כפליים, שכן רבים מן המנויים חָלקו את הגיליונות עם חבריהם ובני משפחתם ואף מסָרום להם, והללו העבירו הלאה בתום הקריאה – וכן מפני שבעיירות רבות מאוד היו ספריות ציבוריות יהודיות שאפשרו לכל מבקש (והביקוש היה רב) לעיין בעיתונים העבריים. ניחוש מושכל יאמר שבשנות השמונים המוקדמות היו לעיתונים הללו יותר מ-100 אלף קוראים ברוסיה לבדה – הרבה יותר מכפי שהיו לשני כתבי העת היהודיים ברוסית, השבועון 'רַזְסְוִוייֶט' והירחון 'ווֹסחוֹד', ולשבועון היידי היחיד 'יידישעס פאָלקסבלאַט'.

ליהודים שלא ידעו לקרוא עיתון ברוסית, בפולנית או באחת מיתר השפות של האימפריה הצארית, העיתונות העברית הייתה האשנב העיקרי אל העולם הרחב. לצד היותה אכסניה לפולמוסים דעתניים, לפיליטונים, לשירה, לסיפורים בהמשכים ולמאמרים בשלל נושאים, היא הייתה גם ספקית החדשות של קוראיה. גיליון 10 במארס 1883 של המליץ, למשל, כלל, לצד מאמר ארוך מאת י"ל גורדון, גם מאמר על צבים כחיות מחמד וכמקור מזון; מכתב מקונסטנטינופול המגן על המתיישבים בארץ ישראל מפני האשמות בהתנהגות אנטי-דתית; כתבה על תסיסה אנטישמית בפולין ועל כומר קתולי שנאבק בה באומץ; סיפורים אנושיים יהודיים מכל רחבי רוסיה (לצד כביש ליד ויטבסק נמצאו יהודי ערוף ראש ועגלונו שנרצח אף הוא; בפלוצק נקבע מותו של יהודי, ובעוד אנשי החברה קדישא מתמקחים עם בני משפחתו על מחיר הקבורה הוא חזר להכרה; עגונה מגלזגו שבסקוטלנד תפסה בעיירה ורז'בּלובה את בעלה, תושב העיר שחזר אליה, אשר עמד לשאת שלא כדין אישה שנייה; וכן הלאה); כתבה על בית ספר חדש לרבנים בבודפשט; ודיווחים פוליטיים מאוסטריה, מרומניה, מצרפת, מאירלנד ומטורקיה.

מאמר המערכת מאת גורדון, בגיליון פורים ההוא, השתעשע בדמיון בין שמו של המן לבין הפועל העברי המ"ה, כדי להראות, בניגוד מה ל"אחותי רוחמה" של אותו מחבר באותו גיליון, שהיהודים הם אנשים קולניים החושבים שהם יודעים הכול, ופזיזותם החצופה קונה להם אויבים. הם אומרים הרבה ועושים מעט. לדוגמא: שנה שלמה עברה מאז פרסם הרופא האודסאי ליאון פינסקר את חיבורו המעולה 'אוטו-אמנציפציה', שבו הציע שהיהודים ישאפו לריבונות בארץ משלהם. עכשיו, כתב גורדון, "אחרי אשר הארץ הקדושה כפי הנראה בריחיה סגורים בעדנו לעולם", האם פעל מישהו על פי עצתו של פינסקר? הדבר היחיד שיהדות רוסיה עשתה עם תכנית פינסקר הוא להתווכח עליה.

יל"ג פרסם מפעם לפעם גם בעיתונות היהודית בשפה הרוסית. אך הוא השתבח בכך שאת ביקורתו על אחיו היהודים הוא שומר לעיתונות העברית בלבד, ואילו ברוסית הוא מגנם העקבי. ואכן, בעידן הפולמוס והאי-ודאות ההוא, העברית סיפקה ליהודים מרחב פרטי מוגן משלהם. כאן סודותיהם נשמרו במשפחה. כאן יכלו להתווכח, לצעוק, לכנות בשמות גנאי ולכבס את הכביסה המלוכלכת בלי לחשוש שיש זר שרואה ושומע. אפילו היידיש לא סיפקה את המעטה האטום שסיפקה העברית, שכן רוסים לא מעטים שגרו סמוך ליהודים הבינו יידיש במידה זו או אחרת. כשיהודי השטעטל דוברי היידיש רצו לומר לאחיהם בפומבי דבר-מה שלא רצו שהגויים יבינו, הם מהלו בלשונם מילים עבריות רבות ככל שיכלו.

היידיש, שפת הדיבור היהודית, רק החלה בימים ההם לפתח לעצמה כלי ביטוי ספרותיים ועיוניים; בעיני גורדון, כמוהו כשאר משכילים, היא עדיין הייתה סמל לנחשלות יהודית, שפתו של גטו מנטאלי שחומותיו עוד צריכות להיפרץ. מה עוד שכמחצית יהדות העולם לא ידעה יידיש. לכל אורך ההיסטוריה היהודית, העברית הייתה השפה המשותפת ליהודים בארצות פזוריהם השונות; ה"לינגואה פראנקה" הכתובה, ולפעמים אפילו המדוברת, של עם ישראל. בשלהי המאה ה-19, כשהצרפתית (שבמילא רק יהודים מעטים במזרח אירופה ידעו) כבר איבדה את מעמדה הבינלאומי, והאנגלית עוד לא כבשה לה את מעמדה הנוכחי, העברית הייתה הדבק הלשוני היחיד של העולם היהודי.

העברית היא גם השפה היחידה המקשרת את היהודים אל עברם הרחוק. היידיש, שורשיה המוקדמים בימי הביניים, לפני כאלף שנה, ולרוב אורך תולדותיה לא נוצרו בה כתבי מופת לדורות. בעברית, לעומת זאת, נכתבה ספרות עצומה המשקפת אלפי שנות היסטוריה, יצירתיות ומחשבה יהודית. היכולת לקשר בין המן לשורש המ"ה, ליצור ארמז מהדהד לנבואת הושע ולסנוט ביריב בעזרת לשון הרמב"ם אולי אינה כלי ספרותי מרכזי, אך היא מבוססת על היכרות עמוקה ומשותפת עם משעוליה של טריטוריה לשונית גדולה, היכרות הנקנית רק בחינוך יהודי רציני. לעם נטול ארץ, הנתון, לפחות על פי חזון ההשכלה, בתהליך של אבדן האמונה הדתית שקיימה אותו לאורך שנים רבות, נותרה כטריטוריה משותפת רק שפתו הקדומה. למרבה המזל, זוהי טריטוריה עצומה. גדולה, בדרכה, ככל מדינה באירופה, ומקור לרגש פטריוטי לא פחות מהן.

"שפת דָמי" ו"שפת אמי", כינה המשורר אורי צבי גרינברג את העברית והיידיש, בהתאמה. היו שקראו להן שפת האב ושפת האם – ואבחנות אלו הלמו בימים ההם את יהדות מזרח אירופה בכללותה. העברית הייתה שפת התורה, המצוות, התפילות והחינוך הדתי, והיידיש הייתה שפת הבית והחיים והיומיום. ובכל זאת הסופר אברהם מאפו דימה את העברית לגבירה, "העברייה", ואוהבי העברית דימו אותה לאם אוהבת ואהובה; לא אם ביתית בחלוק, אלא מלכה הדורה הזוכה לנאמנות נתיניה גם לאחר שהדיחו מן הכס את המלך, הלא הוא הדת. האנשה כגון זו נמצאת בכתביו המוקדמים של יל"ג, בייחוד במחזה-הקינה "הוי אח" שכתב לזכר חברו המשורר מיכ"ל, מיכה יוסף לבנזון, ואשר הופיע ב-1853, במלאת שנה לפטירתו. מיכ"ל, כוכב עולה בשמי השירה העברית, מת משחפת והוא בן עשרים וארבע, ויל"ג תיאר אותו עולה השמימה אל דמות דמוית-מדונה שהמלאך מיכאל מכנה "בת אל". היא מרימה בשתי ידיה את ראשו של המשורר הצעיר שעלה השמיימה ומציגה את עצמה:

הַכִּירֵנִי נָא, בֵּן יַקִּיר, הַכִּירָה!
אִמְּךָ אָנִי – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה,
עַל חֵיקִי הִתְעַלַּסְתָּ כָּל חַיֶּיךָ,
לִי רוּחֲךָ נָשָׂאתָ, לִי תַּאֲוַת נָפֶשׁ:
וַאֲנִי מִבְּלִי הֵרָאוֹת לָךְ לָעַיִן
מִשֹּׁד נִחֻמִּים נֹחַם הֵינַקְתִּיךָ.
הַכֵּר, בֵּן יַקִּיר, אֶת אִמְּךָ הַכִּירָה!
גַּם אֵם כָּל אַחֶיךָ הֲלֹא הִנֵּנִי,
אֵם כָּל גּוֹלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם:
מֵעָקַת אוֹיֵב כִּי תִקְצַר רוּחָמוֹ,
נֵטֶל הַחַיִּים כִּי יִכְבַּד עָלֵימוֹ,
אַךְ לִי יִשְּׂאוּ עַיִן, כִּי יִתְאַמָּצוּ;
וַאֲנִי אַט אֶל כֻּלָּם כַּנָּהָר יֶשַׁע,
אֲקוֹמֵם עֲדָתָם אֲאַזְּרֵם חָיִל.

השורות הללו אינן הפנינה שבכתר שירת יל"ג, אך הן מעידות על עוצמת זיקתם של הקוראים והכותבים בני דורו אל השפה העברית. אליה, אל שפת הלימוד והתפילה של ילדותם ונעוריהם, ניתבו את המיית לבם משנחלשה אמונתם הדתית. "אֵם כָּל קֹדֶשׁ!" קרא מיכ"ל לָעברית במכתב לחברם הטוב שלו ושל מאפו, ההוגה איש ההשכלה שניאור זק"ש: "לא אעשה בנפשי שקר להאמין בשווא נתעה, כי עתיד אנוכי לעלות על מוקד אש בעד עמי ואלוהי", המשיך מיכ"ל, והוסיף בגרמנית: "אין לי דת! כל בני האדם אחיי הם! העולם – מולדתי!". ובת-האל השכולה של יל"ג קוראת אל הנביאים ואל משוררי העבר הגדולים,

הוֹי אֵיתָנֵי גּוֹיִי אֲבוֹת עַם עֵבֶר,
לִי לְפֶה הֱיִיתֶם אָז בִּימֵי קֶדֶם,
עוּרוּ קוּמוּ נָא וּבְכוּ אִתִּי יָחַד!

דרכו של עולם שהשפה משרתת את משתמשיה. כאן הכיוון הפוך: העברית מדברת מפי דובריה. הם אריסיה, נושאי נִסָּהּ.

הציונות המזרח-אירופית התפתחה מלאומיות יהודית קדם-ציונית, שעדיין לא הייתה ממוקדת ארץ-ישראל, לאומיות כגון זו שניסח סמולנסקין. אבל לאומיות זו, בתורה, צמחה מתוך נאמנות ספרותית קדם-לאומית לעברית, מהסוג שאפשר למצוא אצל מאפו ואצל יל"ג המוקדם. סדר הדברים דומה לזה שאפיין את התנועות הלאומיות בנות הזמן באירופה, כגון תנועת התחייה הגאלית באירלנד והרנסנס הצ'כי בבוהמיה ובמורביה: ראשון מונף דגל הלשון. גם גורדון הגיע לבסוף אל הלאומיות היהודית. אך מדוע לא המשיך ממנה אל הציונות?

פורטרט של גורדון וחתימת ידו
פורטרט של גורדון וחתימת ידו

ג. אימא רוסיה פורשׂת זרועותיה

יהודה לייב גורדון נולד ב-1830 בווילנה – "ירושלים דליטא", מרכז לימוד תורה שנודע כמעוזם של המתנגדים לחסידות. אולם משנות הארבעים של המאה ה-19 ואילך הייתה וילנה גם מרכז לפעילות תנועת ההשכלה. פעלו בה סמינר לרבנים ברוח מתקדמת, בחסות ממשלתית, וכמה בתי ספר יהודיים מודרניים. בימי נעוריו של גורדון חיו בה אישים כגון שניאור זק"ש, המשורר הידוע אד"ם הכהן (לבנזון; אביו של מיכ"ל), מחבר ספרי הזיכרונות וההיסטוריה העבריים מרדכי אהרן גינצבורג, והסופר והמתרגם קלמן שולמן, שנודע במיוחד בעיבודים העבריים שכתב לרומאנים אירופיים. גורדון המתבגר פגש אותם ושכמותם והתיידד איתם, אך המשפיע ביותר עליו, כמשורר צעיר, היה מיכ"ל, שמותו בדמי ימיו העטיר עליו הילה טראגית של מעין נובאליס או ג'ון קיטס עברי.

כישרונו של מיכ"ל היה גדול, אך לא מומש. הוא היה נציגה הראשון של הרומנטיקה האירופית בשירה העברית, המשורר העברי היחיד שהיה רומנטיקן במלוא הכרתו – אך עולמם המילולי העברי שלו ושל בני דורו היה עולם קלאסי בעל גבולות מקובעים. מיכ"ל שלט היטב בעברית הזו – אבל אפילו יותר מכך היא שלטה בו. אילו היה אז לעברית קיום חי שבעל פה, היה הדבר עוזר למיכ"ל לעצב ניב שירי עברי משלו. אך בנסיבות הנתונות, קולו הייחודי נשמע בשיריו הקצרים ובבלדות ההיסטוריות הארוכות שלו רק למקוטעין. הבלדה ההיסטורית, והמקראית במיוחד, הייתה מן הסוגות החביבות עליו. היצירה הארוכה הראשונה שיל"ג פרסם, אפוס בן תריסר שירים ושמו "אהבת דוד ומיכל", היה ניסיון לחקות את שירי-העלילה הללו של מיכ"ל – ולהתעלות עליהם.

"אהבת דוד ומיכל", שהושלם ב-1857, מספר על פריחתה וכמילתה של מערכת היחסים, שהמקרא מתאר רק בכמה פסוקים פזורים, בין הנער הרועה שהיה למלך-משורר לבין אשתו הראשונה מיכל בת שאול. מה אמר הסיפור המקראי הזה ליל"ג מבחינה אישית – את זאת אפשר רק לשער. היצירה מסתיימת במותם, בו-בלילה, של השניים: דוד, "זָקֵן צָנוּם כְּצֶלֶם וּכְפוּפָה נַפְשׁוֹ וּמְאוֹר פָּנָיו הוּעַם", ומיכל האצילית ששמרה לו את אמוני אהבתה גם מששכח אותה. אולי ראוי לקשור יצירה זו עם "חנה", שיר אהבה שגורדון הצעיר כתב לעלמה ובו הבטיח לה שגם כאשר תזדקן, הזקנה תפגום אצלה "בִּיפִי בָּשָׂר" אך לא "בִּיפִי רוּחַ וּבְנֶפֶשׁ מַשְׂכָּלֶת". אם חנה הייתה אהבתו הראשונה של גורדון, אולי הייתה גם אהבתו האחרונה. המלך-משורר העתידי של העברית במאה ה-19 התחתן ב-1853 עם מי שמחבר הביוגרפיה שלו, מיכאל סטניסלבסקי, עתיד היה לתאר כאישה "אדיבה, אף כי פשוטה" אשר "רוסית ידעה מעט, עברית לא הבינה כלל, וחיה במנותק מעיסוקיו הספרותיים, הרוחניים והפוליטיים של בעלה, שאף עוררו בה מבוכת מה". היו להם שתי בנות ובן.

"אהבת דוד ומיכל" עלה על שיריו של מיכ"ל רק באורכו. הוא נכתב באותו סגנון שכבל את ידיו של מיכ"ל, ולאחר כל צעד קדימה בעלילה בא בו צעד הצידה של השתהות בהרהורי מוסר על משמעות ההתרחשויות. הקורא פוגש את דוד לראשונה בתחילת השיר השני, בארמונו של שאול. כך הוא מוצג:

דָּוִד הָרֹעֶה בֶּן אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם,
נַעַר אַדְמוֹנִי וִיפֵה גַּם עֵינָיִם,
מַקְלוֹ בִּימִינוֹ, יַלְקוּטוֹ עַל שֶׁכֶם,
בָּא בֵּיתָה מֶלֶךְ – קֹרָא מִשָּׁמָיִם.

אֶצְבַּע אֱלֹהִים, מַעֲשֶׂיךָ מָה-רָמוּ!
חָכְמָתֵךְ כַּיָּם הַתֵּבֵל מַקֶּפֶת,
אַךְ אָזְנֵי סוּג לֵב מִשְּׁמוֹעַ נֶאֱטָמוּ
וּבַת עֵין עִקֵּשׁ אֵינֶנָּה מַשְׁקֶפֶת.

אך גם בצעדי הצב שלו, ובהיעדר כנפי הפרפר הרומנטיות של מיכ"ל, בשירו של יל"ג ניכרות סגולות החסרות אצל קודמו עול הימים: שנינה, ויכולת לשפוט בעמקות מצבים חברתיים ולתאר אותם בפיקחות. היצירה, שנדפסה כספר, נחלה כישלון מסחרי, וגורדון פנה למיזם חדש, שהלם יותר את כישוריו הנזכרים: סדרה של משלי חיות מגוונים, בנוסח משלי קרילוב. הוא קיווה שהם ישמשו את המורים לעברית.

הספר, 'משלֵי יהודה', ששאל בלי חשבון מקרילוב, מלה-פונטיין ומאיזופוס, הופיע ב-1859. אף כי המוסד היחיד שאימץ אותו כספר לימוד היה בית ספר קראי בחצי האי קרים, ואף כי גורדון התאונן שהכסף שהוציא על משלוח עותקים לחבריו היה רב מהתמלוגים שקיבל, הסוגה החדשה החמיאה למחבר. הסגנון הקלאסי היטיב עם הנימה הסאטירית שהמשלים נקטו כלפי בעלי החיים, כלומר כלפי הנמשלים להם. הנה סיפור אופייני, על חמור וסוס:

עִזְרוּ בְּנֵי אָדָם, עִזְרוּ אִישׁ רֵעֵהוּ,
פֶּן יִכְרַע אָחִיךָ תַּחַת נִטְלֵהוּ
וּלְךָ יַעֲמֹסוּ הַמַּשָּׂא עַל שָׁכֶם.
חֲמוֹר מְטֹעָן לַעֲיֵפָה בָּר וָלֶחֶם
הִתְנַהֵל בִּכְבֵדֻת תַּחַת שֵׁבֶט נֹגְשֵׂהוּ,
וּלְפָנָיו דָּהַר סוּס אַבִּיר לָבֵשׁ רָעַם,
אֵין עָלָיו כֹּל בִּלְתִּי אִם הָרָסֶן.
"רֵעִי! – חִלָּה הַחֲמוֹר אֶת פְּנֵי רֵעֵהוּ –
קַח נָא מִנִּטְלִי, עָזְרֵנִי הַפָּעַם,
פֶּן לֹא אֶעְצֹר כֹּחַ, אֶגְוַע בַּדֶּרֶךְ".
בֶּן-בּוּז! – עָנָהוּ הַסּוּס בַחֲמַת פָּתֶן –
הַאֲמֹר לַסּוּס חֲמוֹר? עֶבֶד אֶל שׁוֹעַ?
חֶרְפָּה הִיא לִי, לֹא אַעַשׂ עֲבוֹדַת פָּרֶךְ.
שָׁוְא הִתְחַנֵּן הַחֲמוֹר, נֶאֱנַח כְּמַבְכִּירָה
כִּי אָטַם הַסּוּס אֶת אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ.
וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא הָעִירָה
וַיִּכְרַע הָאֻמְלָל תַּחְתָּיו כָּרֹעַ,
כִּי אָזַל כֹּחוֹ וַיֶּאֱסֹף רוּחֵהוּ.
אָז עַל הַסּוּס עָמְסוּ אֶת כָּל נִטְלֵהוּ,
גַּם עוֹר הַחֲמוֹר עוֹד הוֹסִיפוּ עָלֵיהוּ.

סירובו של הסוס לעזוב עם החמור במשאו גרם לו שנאלץ לסחוב גם משא החמור וגם את החמור עצמו. המסר החברתי היה ברור: אם הגבירים לא יתמכו באביוני הקהילה ובפועלי הדחק, ההתמוטטות החברתית שתיגרם מכך תעלה לגבירים ביוקר רב אפילו יותר. המידות שמשלי יהודה היללו – חסכנות, עמל, יושר, אחריות, עזרה לזולת – הן אלו שסוגת המשל המסורתית מהללת בדרך כלל. אלה הם גם הערכים של חיי המשפחה הבורגניים שגורדון, שהתייאש מהאפשרות להתפרנס מכתיבה, שאף לקיים מעתה כמנהל בתי ספר בערי שדה בליטא. בתי הספר שניהל, ושהיה אף שותף בייסודם (ביניהם בית ספר לבנות, דבר יוצא-דופן בימים ההם), היו ברוח ההשכלה. יום הלימודים היה קצר מבחדר המסורתי, שפות ההוראה היו רוסית ועברית ולא יידיש, ולצד לימודי קודש נלמדו בהם גם לשונות אירופה, ספרות, מתמטיקה והיסטוריה. החריגה החדה הזו מתורת-החינוך היהודית המקובלת קלעה את גורדון לשרשרת התנגשויות עם רבנים ועם דתיים-שמרנים, ולפולמוסי דת שהפכו אותו בהדרגה לאחד ההוגים האנטי-מסורתיים ביותר של ההשכלה במזרח אירופה. הוא היה מן המשכילים הבודדים שם שראו ביהדות הרפורמית בגרמניה מופת ליהדות במזרח אירופה, שרבניה היו בעיניו חשוכים ומושחתים.

מהלך האירועים בימים ההם נתן לו סיבה להיות אופטימי. ההשכלה הרחיבה בהתמדה את אחיזתה בחברה היהודית. יתרה מכך, עם עלייתו של אלכסנדר השני על כס הצאר, ב-1855, נכנסה רוסיה לעידן של רפורמה כלכלית וחברתית, שביטויו הדרמטי ביותר היה שחרור הצמיתים ב-1861. במערכה המתמשכת ברוסיה בין הליברלים המתמערבים לבין הדוגלים בבדלנות ובחוזק-יד שלטוני, נראה היה שניצחונם הסופי של הראשונים ממשמש לבוא. אחד הצעדים הראשונים של אלכסנדר היה ביטול חובת הגיוס של נערים יהודים, זו המוכרת מדפי ההיסטוריה היהודית בכינוי גזירת הקנטוניסטים. מיד לאחר מכן, ב-1856, הוצא צו ממלכתי שקרא לשינוי כל החקיקה האנטי-יהודית והחלפתה במדיניות של "הטמעת" יהודי רוסיה באוכלוסיה הסובבת. בשנים שלאחר מכן הקל המשטר את ההגבלות שמנעו מיהודים לגור מחוץ ל"תחום המושב" שהוגדר להם, ריסן את הגיבוי הממשלתי שניתן לפעילות מיסיונרית, ופעל לחיזוק מערכת החינוך היהודית הממשלתית, שבתי הספר של גורדון היו חלק ממנה.

נראה היה כי הוכחה צדקת אמונתה של ההשכלה בהשתלבות. ב-1863 פרסם יל"ג שיר שבתי הפתיחה שלו הריעו לשחר החדש:

הָקִיצָה עַמִּי! עַד מָתַי תִּישָׁנָה?
הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶש הֵאִירָה.
הָקִיצָה, שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה
וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה.

הֲכִי עָמַד הַזְּמָן וּכְנָפָיו רָפוּ
מִיּוֹם אֶל כַּנְפֵי הָאָרֶץ יָצָאתָ,
אוֹ שָׁנִים אֲלָפִים לֹא תָּמוּ סָפוּ
מִיּוֹם תַּם חָפְשְׁךָ וּבְאֶרֶץ נוֹד בָּאתָ?

העמדות כלפי היהודים השתנו. הסופרים והאינטלקטואלים הרוסים, כגון איוון טורגנייב וניקולאי צ'רנישבסקי, הטיפו נגד האנטישמיות. רוסיה הייתה לארץ אירופית נאורה. עכשיו הכדור בידי היהודים:

הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָּלֶד –
לִגְלִילוֹת אֵירֹפָּה הֲלֹא נֶחְשָׁבָה!
אֵירֹפָּה הַקְּטַנָּה מֵחֶלְקֵי חָלֶד
וּבְחִקְרֵי חָכְמָה מִכֻּלָּם נִשְׂגָּבָה.

אֶרֶץ עֵדֶן זֹאת הֵן לָךְ תִּפָּתֵחַ,
בָּנֶיהָ "אָחִינוּ" לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה.
עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ,
לָמָּה מִנֶּגֶד לָהֶם תֵּלֶך אָתָּה?

וּכְבָר גַּם יָסִירוּ שִׁכְמְךָ מִסֵּבֶל,
וּמֵעַל צַוָּארְךָ עֻלְּךָ יָרִימוּ,
יִמְחוּ מִלִּבָּם שִׂנְאַת שָׁוְא וָהֶבֶל,
יִתְּנוּ לָךְ יָדָם, לָךְ שָׁלוֹם יָשִׂימוּ.

הָרִימָה נָּא רֹאשְׁךָ, הַיְשַׁר גַּבֶּךָ,
וּבְעֵינֵי אַהֲבָה אֵלֵימוֹ הַשְׁגִיחָה,
וּתְנָה לַחָכְמָה וָדַעַת לִבֶּךָ
וֶהְיֵה עַם מַשְׂכִּיל וּבִלְשׁוֹנָם שִׂיחָה.

כָּל בַּעֲלֵי בִינָה בָּךְ חָכְמָה יִלְמָדוּ,
פֹּעֲלִים וָאֳמָנִים כָּל מַעֲשֵׁה חֲרֹשֶׁת,
אַמִּיצֵי הַלֵּב בַּצָּבָא יַעֲבֹדוּ,
אִכָּרִים יִקְנוּ שָׂדוֹת וּמַחֲרֶשֶת.

אֶל אוֹצַר הַמְּדִינָה הָבֵא חֵילֶךָ
וּבִנְכָסֶיהָ קַח חֵלֶק וָזָבֶד.
הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ,
אָח לִבְנֵי אַרְצֶךָ וּלְמַלְכְּךָ עָבֶד.

הָקִיצָה עַמִּי, עַד מָתַי תִּישָׁנָה?
הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶש הֵאִירָה;
הָקִיצָה, שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה
וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה.

בשורה המפורסמת "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" לא התכוון יל"ג להעמיד ניגוד בין אנושיות לבין יהודיות, אף כי כך מקובל להבין שורה זו. מן השורות הקודמות לה ברור ש"אדם" מכוון להרגשת השייכות האזרחית למדינה, שצריכה לדעתו להיות משותפת ליהודים הרוסים ולגויים הרוסים. ספק אם יל"ג היה שמח לדעת שמכל רבבות השורות שבמכלול יצירתו הענפה תיחרת לזיכרון עולם דווקא שורה סיסמתית מתוך שיר בינוני ותועמלני.

אבל גם בשיריו הטובים היה יל"ג תועמלן של ההשכלה. על הספרות הרוסית חלשו בימים ההם מבקרים כגון צ'רנישבסקי וניקולאי דוֹבְּרוֹלְיוֹבּוֹב, שסברו שלאמנות יש ערך רק אם היא מועילה לחברה. יל"ג היה במידה רבה שותף לתפיסה זו, וכמוהו קוראיו המשכיליים. פיכחותו של יל"ג, הווירטואוזיות המילולית שהפגין וכישרון החריזה והשקילה שלו היו בעיניהם שזורים לבלי הַתֵּר בביקורתו על הרבנים, על היהודים האמידים שהתרועעו איתם, ועל יהודי השטעטל שהמשיכו לחיות חיים של ימי הביניים כאילו זו גזירה משמיים. הגיע הזמן להשליך חיים אלה מאחורי גוונו.

ד. המשורר הלאומי היהודי

גורדון המשיך לחבר משלים, ובשנות השישים פרסם כרך מְשָלים שני, 'גם אלה משלֵי יהודה'. בתקופה הזו התברר שהשתלבות יהודי רוסיה בחיי הארץ תהיה במקרה הטוב אטית וקשה יותר מכפי שהסתמן בשנותיו הראשונות של הצאר אלכסנדר השני. יהודים רבים, בייחוד במרכזים העירוניים, הגיבו בהתלהבות לקריאה להתערות בתרבות הרוסית. אך בעיירות ובכפרים שבתחום המושב דבקו היהודים בהתבדלותם, לדבר ביידיש ובמקרים רבים גם להבין יידיש בלבד, לדקדק בכל תגי ההלכה, להיראות אחרת משכניהם הגויים ולהתלבש אחרת מהם, ולהתרחק מהם ככל האפשר.

"ועדה לשיפור מצב היהודים" שהקימו השלטונות ב-1870 כדי לקבוע מדוע ממשיכים הללו להוות "עדה דתית ואזרחית מבודדת … מדינה בתוך מדינה" כתבה במסקנותיה, בשנה שלאחר מכן, כי "הלכידות הקהילתית" בחברה היהודית מונעת כל התקדמות נוספת. הממשלה איבדה את אמונה בצעדיה הקודמים ונסוגה. כמה מן הרפורמות של אלכסנדר שונו; אחרות לא הוצאו לפועל. החומות סביב תחום המושב שבו וגבהו.

יל"ג האשים בכישלון את יהודי רוסיה, שלא קפצו על עגלת הרוסיפיקציה. הוא גם חזר אל השירה העלילתית – הפעם בסגנון מהודק וממוקד יותר. במיוחד שתיים מן היצירות הללו, "בין שיני אריות" ו"קוצו של יו"ד", תרמו תרומה נכבדה למוניטין שיצאו ליל"ג כמשורר ולמעמדו האמנותי. הראשונה, שנכתבה בתחילת שנות השישים, הייתה פואמה היסטורית. זמנה: לאחר כישלון המרד הגדול של היהודים ברומאים, כישלון שהשיר מייחס לתרבות דתית שהיא תמהיל של אמונה עיוורת ופלפלנות תלמודית שאין בה מקום לרציונליות במחשבה ובמעשה. מי אם לא היהודים, שואל השיר, ישתטה למרוד במעצמה הצבאית החזקה בעולם, על יסוד נבואות משיחיות ואמונה בעליונות חוקים אלוהיים שמתעסקים בהם לאין סוף?

שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ
לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת,
כֹּח וּמְרִי-נֶפֶשׁ מַה-יּוֹעִילוּךָ
אִם אֵין תַּחְבֻּלוֹת שָׂר, אִם אֵין מִשְׁמָעַת.
כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,
כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?
הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,
לַחֲשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

גיבורי "בין שיני אריות" הם מנהיג המורדים שמעון בר-גיורא ואשתו מרתה. הם נשבו בידי הרומים, הופרדו זה מזו, הובאו לרומא – היא כדי להימכר לעבדות, הוא כדי להיזרק לזירת הגלדיאטורים. שעה שבר-גיורא ממתין לתורו להילחם באריה לוּבי רעֵב בזירת הקולוסאום, הוא מבחין במרתה היושבת עם גבירתה הרומית, והם מחליפים מבטי אהבה אחרונים. האריה המשולהב משוחרר ומסתער על שמעון. ושמעון נזכר בשמשון הגיבור ששיסע את האריה:

"אֵי אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן!" – קָרָא וַיְדַלֵּג פֶּתַע,
אַחֲרֵי צַעֲדוֹ בַּתְּחִלָּה אֲחֹרַנִּית כְּפֶשַׂע,
לֶאֱחֹז בִּמְתַלְּעוֹת הַכְּפִיר וּלְשַׁסְּעֵהוּ שֶׁסַע…

אך המשורר מזכיר לגיבורו האומלל:

גִּבּוֹר אֹבֵד, הַעוֹד לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ,
אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אַיֵּהוּ?
אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אֵל אֵלִים
סָר מֵעַם נַחֲלָתוֹ וּמִגִּבּוֹרֵיהוּ
וַיְהִי עִם אוֹיְבֵיהֶם הַפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים,
וּכְמוֹ לֹא חֻנַּן עַמְּךָ כֵּן לֹא חֻנָּנְתָּ.

סיכויי ההצלחה של שמעון אינם רבים מסיכויי ההצלחה של המרד שהנהיג. עד מהרה האריה מכריע אותו למוות. מרתה צונחת ארצה לנוכח הזוועה, ונפש השניים יוצאת יחדיו אל השמיים ואל החופש. אף כי האלוהים ששמעון קורא לו אדיש לגורל היהודים או אף אינו קיים כלל, היהודים ממשיכים לשים בו את מבטחם במקום להישען על כוחם ועוצם ידם. יל"ג בחר לחזור למאה הראשונה לספירה, עוד בטרם נוצרה אפילו המשנה, כי ביקש לתקוף לא גוזמה או עיוות כאלו ואחרים שנוצרו עם השנים בהלכה הרבנית, אלא את היהדות הרבנית עצמה. אם "בין שיני אריות" לא עוררה מהומה בקרב קהל הקוראים המשכילי (המסורתניים מתנגדי ההשכלה נידו את יל"ג עוד קודם לכן), זה רק מפני שהוא הסווה את תוכנו בעלילה מימי קדם.

יל"ג כמעט שלא שב לבטא את השקפתו האנטי-דתית בצורה כה רדיקלית. אבל ההישג הסגנוני שלו ב"בין שיני אריות", שֶטֶף עלילתי שהפאתוס והמסרים החריפים אינם מאטים את זרימתו, היה מעתה לסימן ההיכר שלו. לבשלותה המרבית הגיעה יכולת זו בפואמה "קוצו של יו"ד" שגורדון פרסם ב'השחר' של סמולנסקין ב-1875. באותה עת הוא כבר התגורר בסנט פטרסבורג, שם החזיק בשתי משרות: מזכיר הקהילה היהודית האמידה, ומזכיר האגודה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה, ארגון שהתמסר להטמעת היהודים בחיי התרבות ברוסיה.

לאות יו"ד, הקטנה באותיות האלפבית, יש בליטה קטנה בראשה, ואם היא חסרה אפשר לומר שהאות נכתבה שלא כראוי; בליטה זו, מעין קוץ, היא "קוצו של יו"ד" – מונח שהיה למטבע לשון המתאר דקדוק קטנוני בפרטים זעירים. אולם בשירו של יל"ג, קוצו של יו"ד הוא, לצד מטבע הלשון הזה, גם האות י' עצמה, כולה. אות שאפשר לכתוב את השם הפרטי "הלל" איתה, "הילל" – או בלעדיה.

הלל המדובר הוא בעלה של בת-שוּעַ היפה והעדינה. הם התחתנו בשידוך כפוי בעודם בני נעורים. הוא יצא לחוץ לארץ לחפש פרנסה ונעלם בלי להשאיר עקבות, והיא נותרה עגונה (מקרה שכיח למדי בחברה היהודית בת הזמן: בעלים רבים גילו שהדרך היחידה להסתלק מנישואים כפויים בלי להתחייב בכתובה היא לברוח). בת-שוע נאלצת לפתוח מכולת קטנה ולעבוד בה יומם ולילה כדי לפרנס את ילדיה. גורדון, שגילה תמיד הבנה למצוקתן של נשים, התחיל את השיר בקריאה קדם-פמיניסטית:

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?
בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;
עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ
יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.
הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת
לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.
אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,
מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;
תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,
תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.

אופק חייה של בת-שוע מתבהר כאשר אלמן הגון ורגיש ושמו פאבי מגיע לעיר כדי לפקח על בנייתה של מסילת רכבת ומתאהב בבת-שוע. אף היא מתאהבת בו. התבהרות של ממש מסתמנת כשהלל הנעדר מתגלה בליברפול שבאנגליה ושולח לבת-שוע את הגט המיוחל – זמן קצר לפני שהוא מפליג בים וטובע. סוף סוף יכולה בת-שוע להתחתן עם פאבי. בית דין בהרכב של שלושה דיינים, בראשות רב העיר וָפְסִי, מתכנס לארגן את הגירושין. אך מתברר שבגט שהלל שלח שמו כתוב בכתיב חסר, בלי י'.

הַדַּיָּן הַקּוֹרֵא, מְקֻבָּל, יוֹדֵעַ חֵ"ן,
הֶחֱלִיט עַל פִּי "הָאֲרִ"י" כִּי הִלֵּל נִכְתָּב חָסֵר,
גַּם הַשֵּׁנִי עַל פִּי "בֶּדֶק הַבַּיִת" אָמַר כֵּן –
וּשְׁנֵיהֶם גִּלּוּ דַּעְתָּם כִּי הַגֵּט כָּשֵׁר,
אַךְ רַב וָפְסִי הֶחֱלִיט כִּי הִלֵּל מָלֵא
כְּדַעַת הַזַּ"ם וְהַסַּ"ם עַל פִּי הַשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ,
וַיִּגְעַר בָּם וַיֹּאמֶר כִּי בְּעֵינָיו יִפָּלֵא
אֵיךְ שָׁכְחוּ גַּם שְׁנֵיהֶם פְּסַק-דִּין עָרוּךְ.
וּבְכֵן עָמַד עַל דַּעְתּוֹ כַּדָּרְבָן וּכְעֵץ שָׁתוּל
וַיִּקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית: "הַגֵּט פָּסוּל!"

והיוצא מפי הרב ופסי – אין לערער אחריו. "שולחן ערוך" דורש כתיב נכון בגט, אין עדים חיים לכך שהלל אכן מת, ועל כן אי-אפשר לראות את בת-שוע לא כגרושה ולא כאלמנה. היא נידונה להיות עגונה עד אחרון ימיה. פאבי שבור הלב משלים את מלאכתו בעיר ועוזב; בת-שוע, המסרבת באצילות להצעתו הנדיבה של פאבי לפרנס אותה בסתר, חוזרת לחייה הקודמים, עכשיו באפס תקווה להיוושע מהם. האות המתה של ההלכה ניצחה את השכל הישר ואת האושר האנושי.

היו מקוראי "קוצו של יו"ד" שלצד שבחים על סגולותיה הספרותיות של היצירה התלוננו שהיא מציירת קריקטורה לא הוגנת של מצב ההלכה. נכון, אמרו, ישנם רבנים מחמירים, אולי יש גם דמויי-ופסי שהחומרה עולה אצלם לכדי אכזריות, אבל אם בת-שוע ופאבי הממשיים היו נתקלים ברב כזה היו יכולים למצוא רב מקל יותר שיכשיר את הגט. גורדון הסכים, אך אמר להגנתו, בצדק, שדרכה של סאטירה להגזים, ושקוצו של יו"ד היא סאטירה – סאטירה בעלת מסר מתון דווקא: לא למהפכה דתית היא קוראת, אלא לתיקונים.

ואכן, בדרך כלל העדיף יל"ג ללבוש את גלימת המתַקֵּן ולא את מַדי המהפכן. הדת היהודית, עם כל הנחותיה התיאולוגיות המפוקפקות בעיניו, הייתה לדידו רכיב מהותי בזהות היהודית, ועל כן הוא סבר שיש לשפר אותה ולא להיפטר ממנה. גישה זו אפשרה את הפופולריות העצומה שלו בקהל המשכילי שאמנם מאס בצרות האופקים האורתודוכסית אך לא רצה לשרוף את הגשרים בינו לבין המסורת. קהל זה הוקיר את זהירותו של גורדון לא פחות מכפי שהוקיר את רוח הקרב שלו; הצירוף הזה היה בעיניהם שביל הזהב.

גורדון כבר היה מוכר עתה לַכול כיל"ג; הכבוד להיקרא בראשי תיבות היה שמור לאושיות ציבוריות. בשלהי שנות השבעים כבר כינוהו המבקרים "המשורר הלאומי היהודי", גילומם החי של הנעלים בערכי ההשכלה.

ה. "לילות עמל אשר אין להם שחר"

בשלהי אוקטובר 1881, חצי שנה לאחר "הסופות בנגב", נאספו סולתה ושמנה של החברה היהודית בסנט פטרסבורג לנשף חגיגי לכבוד גורדון. הנשף, מספר הביוגרף סטניסלבסקי, ציין מלאת מחצית היובל לפרסום "אהבת דוד ומיכל", ולצד נאומי ברכה, הרמת כוסית והגשת עט זהב במתנה לגורדון, המשורר נתבשר בערב ההוא על החלטתה של הקהילה לגייס מנויים כדי להוציא לאור מהדורה בת ארבעה כרכים של כל שיריו. ההוקרה נגעה ללבו של המשורר. "כבוד גדול עשיתם לי אשר לא נעשה כמוהו לכל סופר בישראל עד היום", כתב לקוראיו ב'המליץ', העיתון שבשנה הקודמת נתמנה לעורכו. כעבור שנה,  בשירו "אתם עדיי", רמז למאורע בסרקאזם קל:

שָׁמְעוּ בְּנֵי עַמִּי, רָאוּ בַּעֲלֵי בְּרִיתִי,
כִּי רֵקָה נַפְשִׁי, נָעוּר וָרֵק כִּיסִי,
כִּי אֶפְחַד לֹא אֶבְטַח מִמּוּת בָּרָעָב
וַיְחָנוּנִי וַיִּתְּנוּ לִי – עֵט זָהָב.

הכיס הריק מטאפורי בלבד. משרת העורך הראשי של 'המליץ' הקנתה לו משכורת מכובדת מהמו"ל העשיר אלכסנדר צדרבוים, והוא היה אז בשיא כוחו הספרותי ובפסגת יוקרתו. אך הוא גם היה מותש; וחוויית הבלהות משנת 1879, עת נעצרו הוא ואשתו בידי משטרת הצאר והוגלו מהבירה, בשל מה שהתברר כזיהוי שגוי, עדיין רדפה אותו; והוא עדיין היה מזועזע מהפוגרומים – ופסימי באשר לעתיד העברית. שיר התלונה שציטטנו ממנו כאן מדבר לא על עט אחד, אלא על שניים ("אַתֶּם עֵטַי", הוא משחֵק במהלך השיר עם הכותרת "אַתֶּם עֵדַי"). העט שהוא קיבל בנשף – והעט שהוא כותב בו. את הראשון הוא ינחיל במותו ליורשיו, אבל השני, הכותב… מה ייעשה בו? למי יהיה חפץ בספרות העברית? "עֵט זְהָבִי לְיוֹרְשָׁי – וּלְמִי עֵט שְׂפַת עֵבֶר?", נחתם השיר באנחה כבדה.

חרדתו לגורלה של העברית לא הייתה חדשה. עוד ב-1871 פרסם את השיר "למי אני עמל?", שכותרתו הייתה אף היא לאחד ממטבעות הלשון המזוהים ביותר עם יל"ג.

עוֹד בַּת הַשּׁירָה אֵלַי מִתְגַּנֶּבֶת,
עוֹד לִבִּי הוֹגֶה וִימִינִי כּוֹתֶבֶת –
כּוֹתֶבֶת שִׁירִים וּבְשָׂפָה נִשְׁכַּחַת.
מַה-יִשְׁעִי מַה-חֶפְצִי וּמְגַמַּת פָּנָי,
וּלְמִי אֲנִי עָמֵל מִבְחַר כָּל שָׁנָי
וּמְחַסֵּר נַפְשִׁי מִטּוֹבָה וָנָחַת?

הוֹרַי – הַדְּבֵקִים בַּאלֹהִים וּבְעַמָּם,
עוֹסְקִים בִּסְחוֹרָה וּבְמִצְוֹת כָּל יוֹמָם,
מָאֲסוּ הַדַּעַת, לֹא לָמְדוּ טוּב טַעַם;
"מָוֶת בַּשִּׁיר, אֶפִּיקוּרְסוּת בַּמְּלִיצָה!
"אָסוּר עִם הַמְּשׁוֹרֵר לָדוּר בַּמְחִיצָה!"
כֵּן יִגְעֲרוּ בָּנוּ, יִרְדְפוּנוּ בַּזָּעַם.

אַחַי הַמַּשְׂכִּילִים דַּעַת לָמָדוּ,
בְּדֶבֵק לֹא-טוֹב לִלְשׁוֹן עַמָּם נִצְמָדוּ,
הֵם בָּזִים אֵם זָקְנָה תּוֹמֶכֶת פֶּלֶךְ:
"עִזְבוּ שָׂפָה, עָלֶיהָ אָבַד כֶּלַח,
"עִזְבוּ סִפְרוּתָהּ, תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח;
"עִזְבוּהָ כִּי אִישׁ לִשְׂפַת אַרְצוֹ נֵלֶךְ".

אֲחוֹתַי בְּנוֹת צִיוֹן! אוּלַי אַתֵּנָה
אֶל שִׂיחַת בַּת-שִׁירִי לִבְּכֵן תִתֵּנָה,
וַאלֹהִים חֲנַנְכֶן נֶפֶשׁ נֶחְמֶדֶת,
רוּח חֵן, חֵךְ טֹעַם, לֵב חַם בַּקֶּרֶב –
אַךְ הָהּ כִּי גֻּדַּלְתֶּן כִּשְׁבֻיוֹת חֶרֶב,
כִּי "בַּת תִּלְמַד תּוֹרָה – תִּפְלוּת לוֹמֶדֶת!"

וּבָנֵינוּ? הַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ?
הֵם מִנְעוּרֵיהֶם יִתְנַכְּרוּ אֵלֵינוּ,
– לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ יָזוֹבוּ –
הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָׁנָה שָׁנָה,
מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי? עַד אָנָה?
אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ…

וּלְמִי אֵפוֹא אֶעֱמוֹל אֲנִי הַגֶּבֶר?
לִמְתֵי מִסְפָּר הַשְּרִידִים מִבְּנֵי עֵבֶר
שׁעוֹד לֹא נָתְנוּ שִׁיר צִיוֹן לִשְׁנִינָה?
הוֹי, שִׁבֳּלים בּוֹדְדוֹת, מִי יֵדַע אַיָּמוֹ,
מִי יִשָׂא רֹאשָׁם, יִמְנֶה מִסְפָּר לָמוֹ? –
אֶחַד בָּעִיר הֵם וּשְׁנַיִם בַּמְּדִינָה!

הֱיוּ אֲשֵׁר תִּהְיוּ וּבַאֲשֶׁר שָׁמָּה!
לִשְׂפַת עֵבֶר תֹּאמְרוּ: אֲחוֹת רֻחָמָה,
נִיבִי לֹא תִּבְזוּ, תֹּאמְרוּ לִי: אָחִינוּ.
וּבְעוֹד רַבִּים אַחֲרֵי רֹאשָׁם יָנִיעוּ
לָכֶם שִׁירַי אֵלֶּה רוּחִי יַבִּיעוּ,
אַתֶּם תֵּדְעוּ נַפְשִׁי, לִבִּי תָּבִינוּ.

לָכֶם אֶזְבַּח רוּחִי, אַגִּישׁ דִּמְעָה לַנָּסֶךְ!
הָבָה אַבְךְ עַל צַּוַארְכֶם וּכְאֵבִי יֵחָשֶׂךְ,
אֲחַבְּקְכֶם אֶשָׁקְכֶם רִבּוֹא רִבְבוֹת מוֹנִים;
הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי
אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי,
אִם לֹא גַּם אַתֶּם הַקּוֹרְאִים הָאַחְרוֹנִים?!

לכאורה, "למי אני עמל" הוא שיר מוגזם ועתיר רחמים עצמיים. מצב הספרות העברית בימים ההם היה רחוק מן האפלה שגורדון מצייר. הרומאנים של מאפו זכו לפופולריות רבה; כתבי סופרים צעירים כפרץ סמולנסקין וכמשה לייב ליליינבלום נקראו בשקיקה; העיתונות העברית נמצאה במגמת התרחבות.

לטרוניות שבשיר גם לא היה כל יסוד בחייו האישיים של גורדון. אביו, יהודי דתי אדוק, לא רק שלא גער בו על שכתב שירה עברית, קל וחומר לא רדפהו על כך – אלא אף עודד אותו לכתוב. חברת אחיו המשכילים לא חסרה לו, והם דבקו כמוהו בקריאה ובכתיבה בעברית; אחד מהם, זאב קפלן, חברו הקרוב ביותר עוד משנות נעוריהם, נעשה למחותנו של יל"ג, משהתחתן בנו מקסים עם מינה גורדון. יחסיו של גורדון עם ילדיו, שאכן זכו לחינוך מתקדם, היו חמים וקרובים. אף כי בימים ההם יחידות סגולה היו הבנות שקיבלו חינוך עברי, יל"ג עצמו לימד חלק נכבד מן המעטות הללו, והתכתב בשפה העברית עם יותר מאישה אחת. ואף כי הרגיש מבודד בפריפריה הליטאית, בטרם עלה על דעתו שיזכה לעבור לסנט-פטרסבורג, הנה כבר אז נהנה מקהל קוראים גדול ליצירותיו וממעמד ספרותי בכיר. החשש המובע בסוף השיר כי הוא "האחרון במשוררי ציון" נראה חסר שחר.

אלא שיל"ג ראה את הכתובת שעל הקיר. העברית, ידע, לא תהיה לדור הבא, קל וחומר לדורות שאחריו, מה שהיא לדורו שלו. ולמרבה האירוניה, הסיבה לכך הייתה אותה רוסיפיקציה שהוא עצמו נתן לה את חילו! בשטעטלים שבתחום המושב עוד הייתה הרוסיפיקציה חזון רחוק; אבל מגמות חברתיות ותרבותיות מתחילות תמיד בערים ומתפשטות מהן החוצה, והמגמה הייתה נחרצת. משעבר גורדון לגור בסנט-פטרסבורג ראה בבירור לאן מועדות פני הדור הבא, ובכלל זה ילדיו שלו.

מכתב נוגע ללב שכתב לקפלן ב-1879 מתחיל בזיכרונות מימי נעוריהם של השניים בווילנה, עת ניסו הם וחבריהם לדבר עברית איש אל רעהו. אל קפלן נשאו בני החבורה את עיניהם. "בלבי זיכרון קדמות ימי נעוריי בהיותי כבן שש עשרה שנה בבית אבי – בעת ההיא ראיתיך וידעתיך ראשונה – ואתה ניצב לעיניי כנֵס על ההר ואנכי נושא עיני אליך לאמור: מי ייתן וידעתי לדבר כן בשפת עבר כאשר האיש הזה דובר".

קפלן, שידע כי חברו מדוכדך, כתב לו קודם לכן שהוא בטוח שבתולדותיה של הספרות העברית "ככוכב יאיר שמך" – ועל כך ענה לו גורדון במכתבו זה:

צדיק תמים! האף אמנם תחיה באמונתך כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלֵילות, לילות עמל אשר אין להם שחר?! האף אמנם תקווה כי שמות הסופרים יהיו ככוכבים מזהירים, ולא ככוכבי נשף או ככוכבים נופלים ואורות מתעים? האינך רואה כי מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח עולה על השפה הרפה ואל המחזיקים בה לענן עליהם ולהכחידם אותה ואֵתְהֶם מתחת שמי ה'? איה איפה הם העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה ולנטוע שמים חדשים וכוכבים חדשים אלה בתוכם? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי חלציו? האינך רואה אנה אנחנו עולים ואת אשר יקרה לעמנו באחרית הימים? צדיקים עוסקים בחכמה יוונית מזה, ופרושים עוסקים בהלכות בית-הכיסא מזה; אלה המה מחנות בני ישראל בימים יבואו…

הסבר קצר למשפט האחרון. "צדיקים" הם הצדוקים של ימי בית שני, "חכמה יוונית" היא, בלשון חז"ל, מדעים ואמנויות – יל"ג רומז כאן למגמת הרוסיפיקציה של זמנו. לעומתם, יורשי ה"פרושים" הם החרדים ואנשי ההלכה, המשחיתים את זמנם על דקדוקי הלכות טפלים. יל"ג חושש שבימים-יבואו יישארו רק יהודים מתבוללים מחד גיסא, ויהודים דתיים צרי-אופק מאידך גיסא, ולא לאלה ולא לאלה יהיה שמץ של עניין בשפה העברית כשפת ספרות. היהודי של ההשכלה – מודרני אך מחובר למסורת; שום דבר אנושי ושום דבר יהודי אינם זרים לו; דובר לשונות אירופה אך מחויב לשפת אבותיו – יהודי זה הוא תופעה חולפת.

ואכן, רְאו היכן הם ילדיהם של גורדון ושל קפלן עצמם! מינה לבית גורדון ובעלה מקסים קפלן, עורך דין פטרסבורגי מצליח, עוד זוכרים כנראה משהו מהעברית שלמדו בבית אבא, והולכים מפעם לפעם לבית הכנסת, להיראות את פני הקהילה – אך הם משוקעים עד צוואר ברוסיה ובתרבותה. האם יש איזו תקווה כי בילדם שלהם, יעקב הקטן, שסבא יהודה-לייב אהב כל כך, יישאר אפילו שמץ היהודיות הזה? האם יש סיכוי שילדיו של יעקב, בתורם, יידעו בכלל מהו להיות יהודי?

תנועת ההשכלה לא הבינה שהצלחתה היא, מיניה וביה, גזר דין המוות שלה. כדברי יל"ג ב'המליץ' במארס 1882 –

אמור אמרנו לרפא את שבר עמנו על ידי צֳרִי ההשכלה ותיקון דרכי החינוך. בימי דור אחד – רק דור אחד – אכלו בנינו מפרי עץ הדעת ויבוא כשמן בעצמותיהם… אבל אהה, כי שמחתנו הייתה עדי רגע.

ההשכלה, המשיך וכתב שם, הייתה מיקח טעות. דור האבות חשב שיוכל לשאת לו לאישה את התרבות האירופית כאישה שנייה לצד היהדות, אך דור הבנים רואה באישה-שנייה זו את אמו היחידה. העברית עמדה לאבד את הטריטוריה שלה.

המאה ה-19, רחוב הרצל החדרה.
המאה ה-19, רחוב הרצל החדרה.

ו. השיבה אל הלאומיות

אנשי רוח עברים כגון סמולנסקין ולילינבלום הזהירו לכל אורך הדרך שההשכלה נושאת את זרע הפורענות שלה עצמה, ושישועתה תבוא רק אם תכלול רכיב לאומי שיחסן את הזהות היהודית מפני האירופיזציה המכרסמת בה. עכשיו, כשהוא בן חמישים ויותר, החל גורדון לאחוז אף הוא בעיקר שיטתם. בתחילת שנות השמונים, סמולנסקין ולילינבלום היו ציונים נלהבים. מדוע אפוא, אם לחזור לשאלה שהוציאה את מסתנו זו לדרך, מדוע לא נעשה גם גורדון ציוני, ובמקום זאת כתב את "אחותי רוחמה"? השאלה מחריפה לנוכח מרכזיותה של העברית בעולמו של גורדון. מדוע קרא לאחיו להגר לאמריקה בשעה שחזון החייאתה של העברית כשפה מדוברת בארץ ישראל, החזון ששרטט אליעזר בן-יהודה שנים אחדות קודם לכן, ושאומץ בידי ציונים אחרים שפקפקו בו תחילה, נראה כדרך היחידה להציל את העברית משקיעה בתהומות הבלתי-רלבנטיוּת?

גם יל"ג שאל שאלה זו את עצמו, והיו לו שתי תשובות. ב-1887 הציג אותן בתמציתיות במכתב ללילינבלום. השניים התפייסו זמן קצר קודם לכן בתום כמה שנים של ניכור. לקרע ביניהם היו שני גורמים. לילינבלום כעס על כי יל"ג, בשיריו ובמאמריו ב'המליץ', לא תמך בציונות. ואילו יל"ג התרעם על כי בסקירה שפרסם לילינבלום ב-1884 על ארבעת כרכי שיריו, טען שקשה לקרוא משורר לאומי למשורר שתפיסתו היהודית כה מעורפלת. עתה, משהסכימו שניהם להניח למשקעי העבר, כתב גורדון:

חמתי הייתה עליך לא על כי דימית למצוא מגרעות ומומים בשיריי, אשר אני בעצמי מצאתי בהם כהנה וכהנה, כי אם על אשר לא ירדת לסוף דעתי וחשדתני במה שאין בי והוקעתני לעין כל ישראל כבוגד בעמו וכשונא-ציון, ואני לא הייתי כזאת מעודי. אם לא הרביתי להטיף ולשורר ולשאת חזון על רעיון יישוב-ארץ-הקודש – לא מאשר לא חפצתי בו הייתה זאת לי, כי אם מאשר לא האמנתי בו ובקיומו; מכיוון שחסרה לי האמונה – חסרה לי ההתפעלות. והשירה מאין תימצא? חפצי היה מרום מנגדכם ומרובה מחפצכם; חפצתי שסוף-סוף תהיה לנו גאולה שלמה ולא הצלה פורתא; וכיוון שתפשתי מרובה – לא תפשתי מאומה.

אבחנתו בין "גאולה שלמה" ל"הצלה פורתא" היא זו שפיתח בגיליון ערב פסח תרמ"ב (1882) של 'המֵליץ', באחד מאותם מאמרים שהרגיזו את לילנבלום. תחת הכותרת "גאולתנו ופדות נפשנו" קבע:

הכול מודים ומסכימים כי אין לנו פתח אחר לצאת מעמק עכור זה בלתי אם לעלות מן הארץ, אף על פי שנחלקו איזה הדרך נָבור לנו בצאתנו ובאיזה נוסח נסיים בשנה הזאת את סדר הפסח – אם נאמר "לשנה הבאה בירושלים" או "לשנה הבאה באמיריקא".

אמריקה, המשיך גורדון, היא החלופה הקלה מבין השתיים. הבאים לאמריקה, כתב, "באים לארץ נושבת, ארץ העולה כפורחת בעצם עלומיה". לא כן הבאים לארץ ישראל. מנגד, מנקודת מבט יהודית, "אין ספק שמחויבים אנחנו לתת היתרון לעלייה לארץ ישראל על הירידה לאמיריקא, אבל בתנאי כפול וקבוע במחשבה תחילה שהעלייה הזאת לא תהיה עליית רשות, כלומר להושיע להאובדים והנידחים רק תשועה ארעית ולתת להם הנאה גופנית לבד, כי מצד זה טובה באמת אמיריקא מארץ ישראל כאשר אמרנו, אלא שתהיה העלייה עליית מצווה, כלומר לשם יישוב ארץ ישראל וקיבוץ גלויות". אך אם היהודים בורחים מרוסיה רק כדי להציל את צווארם ולהיטיב את מצבם החומרי, "אז למה נהיה כחולמים ונעלה על לבנו זיכרונות ימי קדם?" הצידוק היחיד לבחירה בארץ ישראל הוא "כוונה ברורה וצרופה לקבוע לנו יתד במקום קדשנו ולחיותנו חיי עם… ככל משפחות האדמה".

עד לנקודה זו יכלו גם הציונים להסכים עם המאמר. אך כאן בא מִפנה. "אין זר בינותינו ואין מאחֵרים שומע את דברינו", כלומר, היות שאנחנו בכתב עת עברי, הרשו לי לדבר דוגרי על עצמנו, יהודי מזרח אירופה: "נפשנו שקועה במצולת דעות קדומות וידנו אוחזת במנהגים טפלים … הסבלנות לבני אמונה אחרת ולבעלי דעות אחרות חלשה אצלנו מאוד, והפאנאטיזמוס הדתי ועיקשות הלב ישתררו עלינו גם השתרר". אל "המצודה הגופנית" שהיהודים חיו בה בגולה, ושבמזרח אירופה הם עדיין חיים בה, מתלווה "המצודה הרוחנית" שאת חומותיה קשה להבקיע אפילו יותר.

במיוחד, המשיך גורדון, הוא מפחד שאם יהודי מזרח אירופה יבואו בהמוניהם לארץ ישראל הנתונה לשלטון הטורקים, הם לא ייחשפו לרוחות השינוי והשיפור המנשבות במערב, ויישארו לבוסס במצבם המנוון. "לא נוכל להוציא את בני ישראל מגלותם הארצית בטרם שנוציאם מהגלות הרוחנית הגדולה ממנה שהם מונחים בה, אסורים בזיקים על ידיהם ועל רגליהם", כתב. אמנם "היציאה לארץ ישראל קדושה היא בעינינו", אבל "חושבים אנחנו אותה כמוקדמת בזמן". במצב העניינים הנוכחי "כמעט יותר טוב לנו לפי שעה להביא את קהל הגולים לאמיריקא או לאחת משאר הארצות הנאורות", וכעבור שנות דור או שניים הגולים יהיו ל"אנשי תרבות, אנשים חכמים חרוצים וזריזים במלאכתם" – ואז יגיע הזמן לעודד עלייה המונית לארץ ישראל. בינתיים, סיכם יל"ג, "תהיה לנו הישיבה באמיריקא או בארץ הנאורה האחרת מה שהייתה ישיבתם של יוצאי מצרים במדבר, כי שם קיבלו תורת חיים והסירו מעליהם את קוצר רוחם ועבדותם להיות בני חורים וראויים לִכנוֹס לארץ".

לילינבלום הזדרז וענה לגורדון כבר בגיליון הבא. הוא טען שיל"ג בלבל בין שני דברים שונים. הצורך לשנות את החיים היהודיים הוא דבר אחד, והצורך להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל הוא דבר אחר – והשני אינו יכול לחכות לראשון. ועוד, גם אם יישבו היהודים דורות רבים באמריקה לא ייוולד שם הקונסנזוס היהודי המתקדם והליברלי שגורדון חפץ בו. המושג "גאולה שלמה" הוא תעתוע דמיון. "כי אחדות לא הייתה בנו מעולם ולא תהיה לעולמי עולמים, כמו שלא תהיה אל כל אומה ולשון". אין אומה אירופית שאין בה מפלגות שמרניות ודתיות לצד מפלגות ליברליות ומתקדמות. אלא שבמדינה עצמאית הזירה הפוליטית מאפשרת לסיעות היריבות, ואף מכריחה אותן, למצוא דרכים לחיות יחד ולהתגבר על הפערים ביניהן; לא כן אצל היהודים, שאין להם מדינה משלהם. גורדון רותם את העגלה לפני הסוסים. הוא חושב שכדי לכונן חברה יהודית חדשה יש לשחרר קודם את נפשם של היהודים, אך סדר הפעולות הנכון הפוך מזה. בגולה לא תיתכן פדות-הנפש. "החיים המדיניים אשר נחיה יתקנו את הכול!", סיכם.

לזמן מה, בתחילת 1888, חשב גורדון שהמאורעות מוכיחים את צדקתו. בארץ ישראל פרצה מחלוקת בין איכרי המושבות לבין הרבנים לקראת שנת השמיטה תרמ"ט. המושבות החדשות עמדו להיכנס לשנת השמיטה הראשונה שלהן, והוֹבָרַת השדות לשנה שלמה פירושה היה חיסול כלכלי של מפעל ההתיישבות הצעיר. הוצעו דרכים הלכתיות לעקוף את איסור עבודת האדמה בשמיטה, כגון "היתר המכירה" – מכירה פורמלית של הקרקעות לגוי, כמו במכירת החמץ בפסח. אך הרבנים, כמו הרב ופסי ב"קוצו של יו"ד", סירבו להקל ואיימו בחרם על יבול המושבות. גורדון רתח מזעם. "ועתה ראה גם ראה", כתב ללילינבלום, "אם לא צדקתי באמרי כי יחד עם גאולתנו צריכה לנו גם פדות-נפשנו, כי בלי פדות-נפשנו מכף העריצים האלה – גאולת הארץ לא תהיה".

ז. הבעיה של גורדון עם היהדות

בסופו של דבר נמצאו הרבנים הארצישראליים שאפשרו את מכירת הקרקעות, וההתנגשות נמנעה. אבל לילינבלום זיהה דבר נכון: שליל"ג יש בעיה עם היהדות, אף כי הוא מתאמץ שלא להודות בה. המשורר הלאומי, המתַקן שדאג שוב ושוב להבהיר שהוא רק רוצה שהיהדות תהיה רציונלית ומודרנית יותר, בסתר לבו לא היה בטוח שתיקון כזה אפשרי. ספקותיו הגדולים באשר ליכולתם של היהודים לכונן חברה בת-קיימא בארץ ישראל, גם אם יתאפשר להם לעלות אליה בהמוניהם, חרגו אל מעבר לביקורתו על הרבנים, ואפילו מעבר לביקורתו החד-פעמית ב"בין שיני אריות" על היהדות הרבנית עצמה. במהלך השנים כתב עוד פואמה אחת, שהרחיקה לכת אף יותר; פואמה שלילינבלום כתב עליה בסקירתו על מהדורת שירי יל"ג, כתב ולא פירש, כי "יותר טוב היה להשיר הזה אם היה נידון לגניזה".

השיר הוא "צדקיהו בבית הפקודות", כלומר בבית הסוהר. גורדון חיבר אותו ב-1879, כשהוא עצמו היה אסיר והוגלה מסנט פטרסבורג. על פי המסופר בספר מלכים, צדקיהו היה אחרון מלכי יהודה, שליט-בובה שהומלך בידי נבוכדנאצר שהדיח את שני אחיו. בניגוד לעצתו של הנביא ירמיהו ניסה צדקיהו למרוד בבבל, ובמהלך דיכוי המרד, בשנת 586 לפני הספירה, החריבו הבבלים את בית המקדש. הכובשים שחטו את שני בניו לנגד עיניו, עיוורו אותו ושלחו אותו ואת אשתו לשבי בבבל. "בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו, לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה'" (דברי הימים ב ל"ו, יא–יב).

פסוק זה בספר דברי הימים מכוון לסירובו של צדקיהו לדרישת ירמיהו לוותר על המרד. אולם שירו של יל"ג מכניס לכאן סוגיה אחרת, משנית. במקום אחר בספר ירמיהו מסופר כי כאשר התקרב צבאו של נבוכדנאצר לירושלים עמד ירמיהו הקנאי לדבר ה' בשערי ירושלים והכריז, "כֹּה אָמַר ה': הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם. … וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת – וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְלֹא תִכְבֶּה" (ירמיה י"ז, כא–כז).

המקרא אינו מקשר את הנאום הזה, בעניין שמירת שבת, לצדקיהו וליועציו. אך בשירו של יל"ג, המעוצב כמונולוג של צדקיהו העיוור והכלוא, צדקיהו זוכר את דבריו אלה של ירמיהו כמכוונים אליו ואל ההכנות הצבאיות למניעת המצור הבבלי, ומתווכח איתם בלבו:

"יַעַן לֹא נִכְנַעְתִּי לִפְנֵי יִרְמְיָהוּ!!"
וּמָה מְבַקֵּשׁ זֶה הַכֹּהֵן מֵעֲנָתוֹת?
"לִבְלִי בְּיוֹם הַשָּׁבָּת מַשָּׂא יִשָּׂאוּ!"
הַעֵת לָנוּ אָז לַחַגִּים וּלְשַׁבָּתוֹת?
צַר סְבִיב הָאָרֶץ, עָרֵי הַשָּׂדֶה שָׁאוּ,
עַד שַׁעֲרֵי עִיר הַמְּלוּכָה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ,
הַמַּמְלָכָה תָּנוּט, יֵהָרְסוּן הַשָּׁתוֹת –
וְהוּא עוֹמֵד יוֹם יוֹם בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם,
עוֹמֵד וְקוֹרֵא בְּאָזְנֵי הַבָּאִים שָׁם
לִבְלִי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מַשָּׂא יִשָּׂאוּ,
עַד כִּי הֵתֶל הָעָם בּוֹ לֵאמֹר: נָבִיא,
וּמַשָּׂא דְבָרֶיךָ בַּשַּׁבָּת נָבִיא?!
וַאֲנִי אֶת דְּבָרָיו בְּמֹאזְנַיִם שָׁקַלְתִּי,
גַּם אֶת פִּי שְׂרָיָה וּצְפַנְיָה שָׁאַלְתִּי,
אַךְ גַּם הֵם כָּמוֹנִי פֵּשֶׁר לֹא יָדָעוּ:
אֵיכָה נִצַּלְנוּ וּבַמֶּה נוֹשָעְנוּ,
אֵיכָה "יָשְׁבָה הָעִיר הַהִיא לְעוֹלָם"
לוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מַשָּׂא לֹא נָשָׂאנוּ?

בעיר העומדת להינתן במצור, יום בשבוע שבו אין מתכוננים למערכה הוא אסון הרסני. ירמיהו חיבל אפוא במאמץ המלחמתי. אך לירמיהו לא אכפת. מעניין אותו רק השינוי הרוחני שהוא מנבא שיתחולל ב"בית ישראל" וב"בית יהודה", כאשר, כפי שמבטיח ה', הוא ייתן "אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם … כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו ל"א, ל–לג). בתא הכלא שלו מהרהר צדקיהו במרירות:

עוֹד זֹאת, בְּרִית חֲדָשָׁה בָּדָא לִיהוּדָה:
כָּל עַם הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם עַד גְּדוֹלָם
יִלְמְדוּ דִּבְרֵי סֵפֶר תּוֹרָה וּתְעוּדָה.
כָּל הָעָם – מִן הַיוֹגְבִים עַד הַנְּשִׂיאִים
כֻּלָּם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְּבִיאִים.
חֲרִישָׁם יַעַזְבוּ עֹבְדֵי הָאֲדָמָה,
דִּגְלָם וַאֲזֵנָם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה,
חָרָשׁ וּמַסְגֵּר מִן הַחֲנֻיּוֹת יֵצֵאוּ
וּכְאִישׁ אֶחָד יֵאָסְפוּ אֶל נָיוֹת בָּרָמָה,
יִלְבְּשׁוּ אַדְּרוֹת שֵׂעָר וְיִתְנַבֵּאוּ.
אָז יִשְׁבַּת מֵאֶרֶץ גַּרְזֶן וּמַקֶּבֶת,
כָּל כְּלֵי יוֹצֵר שָׂרֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת,
וְכִתְּתוּ אֵת לָעֵט, לִמְזַמְּרוֹת מַזְמֵרוֹת,
קַרְדֹּם וּמוֹרָג לִנְבָלִים וְכִנּוֹרוֹת
וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים דָּרְבֹנוֹת וּמַסְמֵרוֹת;
הַגִּבֹּרִים יִתְפַּשְּׁטוּ מָגִנִּים וּקְשָׁתוֹת
וְעָטוּ מְגִלּוֹת כֻּלָּם וּבְמָתְנֵיהֶם קְסָתוֹת,
בַּיּוֹם הַהוּא תְּחַפְּשׂוּ אֶת יְהוּדָה בַּנֵּרוֹת
וְלֹא תִּמְצְאוּ אִכָּר, אִישׁ חַי, רַב פְּעָלִים!

… הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?
כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

לו שמע העם בקולו של ירמיהו, היה כולו למגָדול ועד קטן עסוק רק בלימוד תורה, בהתנבאות ובקיום מצוות. יהודה הייתה נחרבת במלחמה, וגם בלי מלחמה הייתה מתמוטטת מבחינה כלכלית. חמור מכך, אומר צדקיהו לעצמו, האדישות הקדושה הזו לצורכי החברה אינה רק נחלתו של ירמיהו, אלא היא מאפיינת את כל עולם הנבואה. יש עימות מַתמיד בין השליט שצריך לנהל ממלכה של בני אדם לבין הנביא המתעניין רק במלכות השמיים. עימות זה התקיים כבר בימי מלך ישראל הראשון, שאול, בינו לבין שמואל הנביא שמשח אותו למלך ושהדיח אותו לאחר שלא מילא את מצוות ה':

כֵּן מִיּוֹם הֱיוֹת הָעָם הַזֶּה וָהָלְאָה
רִיב בֵּין תֹּפְשֵׂי הַתּוֹרָה וְהַמֶּמְשָׁלָה;
תָּמִיד בִּקְּשׁוּ הַחֹזִים הַנִּבָּאִים
לִהיוֹת הַמְּלָכִים תַּחְתֵּיהֶם נִכְנָעִים.
כֵּן עָשָׂה לִפְנֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה
לַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן הָרֹאֶה בֶּן-אֶלְקָנָה [כלומר שמואל]

כָּכָה כָּל חֹזֶה כָּל נָבִיא, אִישׁ בְּשַׁעְתּוֹ,
יָגַע לְהַטּוֹת אֶת מַלְכּוֹ אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ!
אֵת מָצָא אֶת שָׁאוּל מָצָא גַּם אוֹתִי
מֵאֵת הַחֹזֶה הַזֶּה הָעַנְתֹתִי,
יִמְצָא כָּל רֹאשׁ וְקָצִין בִּבְנֵי עַמֵּנוּ
עַד סוֹף הַדֹּרוֹת, עַד אַחֲרִית יָמֵינוּ.

הוֹי רֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
דִּבְרֵי בֶן-חִלְקִיָּהוּ בִּיהוּדָה קָמִים:
הַבְּרִית תָּקוּם, הַמֶּמְשָׁלָה נֶהֱרֶסֶת,
וּמְקוֹם שֵׁבֶט משְׁלִים תִּירַשׁ הַקֶּסֶת,
כָּל הָעָם לִמּוּדִים יֹדְעֵי דָת וָסֵפֶר,
אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כְּעָפָר וָאֵפֶר,
רֹאֶה אֲנִי… הָהּ, לָמָּה בִּנְקֹר עֵינָי
לֹא חָשְׁכוּ גַּם עֵינֵי רוּחִי, מַעְיָנָי, …

"אחרית הימים" שצדקיהו חוזה היא, לדידו של המחבר, ימיו שלו, שלהי המאה ה-19. ההשכלה (וגם הנצרות) אהבה לצייר את הנביאים כהיפוכם של הרבנים, כדמויות רוחניות נשגבות הרחוקות מהדקדקנות הפולחנית של הכוהנים ושל ההלכה. אך גורדון (ובזאת הוא הסכים עם הרבנים) ראה את הנביאים כמהדורה מוקדמת של הרבנים. הנבואה והרבנות הן מוסָדות אחים. היהדות הייתה עוד בתחילת דרכה דת בלתי-תפקודית הנגועה באידיאליזם שולל-חיים, בפרפקציוניזם מוסרי ופולחני המסרב להתחשב בתנאי המציאות.

"צדקיהו בבית הפקודות" נכתב זמן רב אחרי "בין שיני אריות", אך הוא עוסק בתקופה מוקדמת יותר. עם ישראל לא הצליח לקיים שלטון עצמי בזמן המקרא, וגם לא בתקופה הרומית. גם בימינו, חשש גורדון, עם ישראל איננו מסוגל. מה תועיל הפוליטיקה לעם השבוי בידי אמונה המעמידה עצמה מעליו? "אוי לנו", כתב במאמר מערכת אחר ב'המליץ', "… אם כל פאנאטיק וקנאי תועה לבב יוכל לעשות את עירו כמרקחה ולתקוע בשופרות ולהחרים ולנדות ולעשות באף ובחמה נקם בכל איש אשר לא כמחשבותיו מחשבותיו ולא דרכיו דרכיו". דומה שיל"ג, לא בכל-לב אבל בחדר אחד מחדרי לבו, חשש מהצלחת הציונות עוד יותר משחשש מכישלונה, מפני ששיבת-ציון חדשה כומסת בתוכה זרע פורענות לאומית שעוד ינבוט. אפשר אפוא להבין מדוע לילינבלום, שפתח את סקירתו על שירת גורדון בהכרזה כי "השירים נחמדים הם בסגנונם, בחידודם, בתוכניתם, בתבניתם ובצביונם" – תכונות ש"צדקיהו בבית הפקודות" הצטיין בהן – חשב שמוטב היה לגנוז את השיר הזה.

ח. מחכים לגואל

גורדון חלה בסרטן ונפטר ב-1892. שנותיו האחרונות היו רצופות מחלות ואכזבות. ב-1888, מותש מסדרת התכתשויות עם צדרבוים על עצמאות המערכת, עזב את 'המליץ'. הוא דחה הצעות לערוך עיתון עברי חדש. לאחת מהן השיב: "המעט מכם אשר עמדתי בקשרי מלחמה ארבעים שנה ונלחמתי עליהם, ושבתי מן המערכה פצוע ומכה חרב וקשת רמיה, כי תאמרו אלי שוב וצא השדה והחזק מגן וצנה?".

פנסיה לא הייתה בימים ההם, וכדי להתפרנס לקח על עצמו להיות עורך לענייני יהדות באנציקלופדיה רוסית. אף כי סייע למלומד האודסאי הצעיר יהושע רבניצקי בהכנת מהדורה חדשה של כל כתביו, בפיוט ובפרוזה, משך ידיו מכתיבה נוספת. "ואתה עודך שואל אם פונה אני לעתים מזומנות להתעלס עם בנות השיר?", תהה במכתב ליהושע סירקין, סופר עברי ואיש חיבת ציון. "זה לי שלוש שנים מעת אשר הנחתי את קולמוסי העברי מיד ולא יספתי עוד לדעתו … המחשבות הטובות אשר היו לנו על בני עמנו היו כלא היו, ועל מה נדבר ונישא חזון ומשא דברנו?".

אחד משיריו האחרונים, "חנה (לאחר שלושים שנה)", פנה אל אותה חנה שבצעירותם הבטיח לה ששיני הזמן לא ינגסו בנפשה הצעירה והיפה. במפגש מקרי איתה נדהם לראות כמה נס ליחה – והשתומם על עצמו:

אֵיכָה כִּנְצִיב קֶרַח עַתָּה הִנֵּנִי
לְמַרְאֶה הֶחֳרָבוֹת אֵלֶּה הָעַתִּיקוֹת?
מַדּוּעַ חֶרְדַּת קֹדֶשׁ לֹא תַּחְדְּרֵנִי,
מַדּוּעַ בִּשְׂפָתַי קָפְאוּ הַנְּשִׁיקוֹת?

שיר מאוחר אחר, "שורש נשמתי", משתעשע עגומות ברעיון גלגול הנשמות:

אֱלֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁבִּי נָפַחְתָּ
מֵאַיִן לָקַחְתָּ?
הֲכִי חֲדָשָׁה מִן הַגּוּף הוֹצֵאתָ
וּבְגוּפִי הֵבֵאתָ –
אֵיכָה אֵפוֹא כֹּה רַבּוּ פְּצָעֶיהָ
בְּמִעוּט יָמֶיהָ?
כִּי מִיּוֹם הֱיוֹתָהּ בִּי עַל הָאֲדָמָה
יָזוּב זוֹב דָּמָהּ
וּמִן הַחוּשִׁים בָּהּ עַד הַמַּחֲשָׁבָה
רַק חֳלִי וּדְאָבָה.
רָאשֵׁי מַאֲוַיֶּיהָ הֻכּוּ כֻּלָּמוֹ
וּמְתֹם אֵין בָּמוֹ:
הָאַהֲבָה הוּפְרָה, הַתִּקְוָה בָּגָדָה,
הָאֱמוּנָה אָבָדָה;
יִשְׁרַת-לֵב בָּאָדָם, נִקְיוֹן כַּפָּיִם –
קֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם.
וּבְעֵת עַל עַמִּי עֵינִי מַשְׁקֶפֶת
רוּחִי מִתְעַטֶּפֶת:
הִנֵּה מָסַכְתָּ קִרְבּוֹ רוּחַ עִוְעִים
זֶה דּוֹרוֹת שִׁבְעִים:
יִתְּצוּהוּ סָבִיב מִחוּץ וּמִבַּיִת
וְעָלָה שָׁמִיר שַׁיִת,
כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין, כָּלְתָה כָּל עָיִן –
וִישׁוּעָה אָיִן.
וּבְכֵן כָּאֹב תִּכְאַב תָּמִיד נִשְׁמָתִי
עָלַי וְעַל אֻמָּתִי,
תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר, וּבְלִבִּי קַו תֹּהוּ
מֵאֵין כָּמֹהוּ –
הֲכִי יֻכּוּ כָּל אֵל הַפְּצָעִים יַחַד
בִּשְׁנוֹת גֶּבֶר אַחַד?
אֵין זֶה כִּי נִשְׁמָתִי כְּבָר הָיְתָה לְעוֹלָמִים
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים
וּמְלֵאָה חַבֻּרוֹת פֶּצַע וּמְדֻכָּאָה
אֶל קִרְבִּי בָּאָה.
אוּלַי נִשְׁמַת הַנָּבִיא הָעַנְּתֹתִי
הִיא הַמְּחַיָּה אוֹתִי,
אֲשֶׁר גַּם הִיא הִתְעַטְּפָה כָּל יָמֶיהָ

מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ;
אוֹ נִשְׁמַת אִיּוֹב בִּי – אִישׁ תָּם וְיָשָׁר

דֵּרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר,
אוֹ רוּחַ שְׁאָר אֹרְרֵי יוֹם וְנִשְׁמָתָן

עֹרְרֵי לִוְיָתָן.
מִשְּׂאֵת מַכְאוֹבִים כָּאֵלֶּה וָנֶהִי
טוֹב אֲשֶׁר לֹא אֱהִי!
אֱלֹהַי, רְפָא נָא נַפְשִׁי מִפְּצָעֶיהָ
בִּשְׁאֵרִית יָמֶיהָ,
אוֹ קַח מִמֶּנִּי אֶת רוּחִי הַקָּשָׁה
וּתְנָה לִי חֲדָשָׁה.

מעניינת הזדהותו של יל"ג עם ירמיהו, האיש הרע ב"צדקיהו בבית הפקודות", גם אם היא באה פה רק לתפארת המליצה. ההייתה זו דרכו של גורדון לומר שאחרי שאמר כל מה שאמר וכתב כל מה שכתב, הוא עבר לצד של ירמיהו? שהנביא, כמו המשורר, סובל מפני שהוא יודע שהוא נאלץ להציב דרישות בלתי-אפשריות?

ב-1886, כשעוד היה עורך המֵליץ, כתב יל"ג מאמר בשבחן של המושבות בארץ ישראל ובשבח הנחישות של תושביהן. היו אז שמונה מושבות כאלה, רובן ככולן בתמיכתו הכספית של הברון רוטשילד (ובינתיים, באמריקה, רק מושבה אחת מאלו שהוקמו עוד עמדה על מכונה). אולם רוח אחרת נשבה במכתב שכתב חצי שנה לפני מותו לרבניצקי. רבניצקי טען קודם לכן כי שיר של יל"ג, ששובצו בו מילותיו של ירמיהו הנביא "מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ" (ל"א, ט), הוא שיר אנטי-ציוני. יל"ג, בתשובתו, שב אל רוח מאמרו "גאולתנו ופדות נפשנו", וקָשַר לקיבוץ הגלויות כתר של קיבוץ נדבות:

אתה, כפי הנראה, רואה במלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים עתה בהרי ישראל גאולה שלמה לכלל-האומה, ומדמה כי שנת 'יקבצנו' כבר הגיעה ובאה; ואני רואה כי זהו יקבצנו של קבצנות.

והאמת היא שרשימת הישגיה של הציונות המזרח-אירופית בארץ ישראל, נכון לשלהי שנות השמונים, לא הייתה מרנינה הרבה יותר מתיאורו החמצמץ של גורדון. התלהבות הייתה להם, אך ארגון לא. יעד עמום כן, אך לא שום אסטרטגיה איך להגיע אליו. חסידים נאמנים – ללא מנהיגות אפקטיבית. הדברים לא התקדמו הרבה מעבר למה שתיאר גורדון בשיר שהקדיש בסתיו 1882 לפינסקר לרגל ספרו החדש 'אוטו-אמנציפציה':

מָה אָנוּ, תִּשְׁאֲלוּ, וּמָה חַיֵּינוּ:
הָעָם נַחְנוּ כָּעַמִּים מִסְּבִיבֵנוּ,
אוֹ רַק עֲדַת אִישִׁים בַּעֲלֵי דָּת אַחַת?
הָבָה אֲגַלֶּה לָכֶם סוֹד זֶה בְּנַחַת,
אַךְ אַל תּוֹצִיאוּ דִבָּה מִן הַחֶדֶר:
לֹא עַם, לֹא עֵדָה אֲנַחְנוּ, רַק – עֵדֶר.

יותר מכול חָסרו לציונות חיים פוליטיים, אלו שלילינבלום הכריז ש"יתקנו את הכול". כל אגודה מקומית של חובבי ציון פעלה לעצמה. את מאמרו על חובבי ציון בגיליון 'המליץ' האחרון לשנת 1885 פתח גורדון באומרו כי מאז הסופות בנגב –

החל העם להימלט ולעלות מן הארץ איש נגדו וילכו עד קצווי ארץ ואיים רחוקים עד אמיריקא ואוסטראליען וקצה נגב אפריקא… לכן נועצו בני חובבי ציון לדבר על לב הנמלטים והנסים לבחור גם באדמת יהודה.

חובבי ציון עוד לא הגיעו לשום מקום – אך אולי, קיווה גורדון, בזכות התנהלותה המציאותית, היא תזכה ויקרה לה מה שקרה לשאול כשחיפש אתונות ומצא את שמואל ואת המלוכה:

לו גם יקרה לנו מה שקרה לבן קיש ויבוא איזה נביא לקראתנו וייתן לנו במקום האתונות גם איזה צמיחת קרן… ההבדל בין זמן משיחי השקר לבין זמננו, ובין האמצעים שהשתמשו בם הם והאמצעים שמשתמשים בם עתה האנשים המבקשים עזרה לעמם – הוא רב ועצום מאוד. המשיחים הכוזבים התעו את עמם בסודות ובמסתרי קבלה בצירופים וגימטריאות, וכל מעשיהם לא היה לכתחילה אלא דברי חלומות ומגדלים פורחים באוויר; והמשתדלים להיטיב מצב עמנו בימינו משתמשים באמצעים טבעיים ומתנהלים לאטם לרגל המסבות והאפשרות, על פי העיקר הגדול: "תושיע לך ידך – ואלוהים יושיעך".

מי שיעזור לעצמו, האמין גורדון, אלוהים יעזור לו. ארבע שנים לאחר פטירתו זינק אל במת ההיסטוריה היהודית תיאודור הרצל. אולי אליו ייחל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. Let us remember, Zionism is first and foremost the strong affinity of the People of Israel, i.e. the Jewish people, to Zion, also known as Jerusalem, and the country in the midst of which it is located.

    Zionism has been part and parcel of Hebrew/Israeli/Jewish civilization since our king, King David, set up Zion/Jerusalem as the administrative, cultural and spiritual center of the kingdom.

    The affinity to Zion has taken different forms and shapes over the centuries, one of which has been political Zionism of the late 19th century which is still the predominant form to this day. But, while we celebrate the achievements of political Zionism we must not dismiss the essence of the concept: the strong affinity of all Jews to Zion/Jerusalem and the Land of Israel.

  2. תעשו מאמר על הצוררים היהודים של הממשטר הסובייטי. קצת צורם לי שכל מי שמסיים פה תיכון יודע מי זה אייכמן אבל אף פעם לא שמע על גנריך יגודה או לזר כגנוביץ' במיוחד לאור העובדה שהיקף הפשעים לא כל כך שונה. נראה לי שב"הארץ" מנסים להשתיק את העניין ורק בYNET היתה על זה לפני עשור כתבה רצינית. ("היהודים של סטאלין", סבר פלוצקר)

  3. כישלונה ההיסטורי של הציונות האשכנאזית נובע מהיותה מבוססת
    על הנחות היסטוריות מוטעות עד שיקריות שהחשובה שבהן מייחסת ליהודים האשכנאזים עבר היסטורי מיקראי כתחליף לעברם ההיסטורי הכוזרי.

  4. מולדת היהודים היא ארץ ישראל, אבל התרבות של מדינת ישראל היא אירופית מגוירת; הישראלים חייבים להפסיק להתענג ולהתחיל להשלים עם חוקי הטבע!!!