לבריאות שלנו נדאג בעצמנו, תודה

הצעת חוק פופוליסטית חדשה מבית היוצר של חבר הכנסת איתן כבל, קיבלה השבוע כותרת שמנמנה ב'ידיעות אחרונות'. על הפרק: מס המשקאות המתוקים. וכך מדווח עמיחי אתאלי:

על פי ההצעה של כבל, על משקאות ממותקים יוטל מס בשיעור יחסי לכמות הקלוריות שהם מכילים. כתוצאה מכך, המשקאות המכילים כמות גדולה של סוכר עשויים להתייקר בעשרות אחוזים.

על האיוולת שבהצעות חוק מעין אלה נכתב כבר ב'מידה', ומומלץ לקורא המעוניין לעיין שם היטב. ועם זאת, בהצעת החוק של איתן כבל יש דובדבן בקצפת. מיסוי לפי קלוריות הוא אחד הרעיונות המטופשים שיכול היה נבחר ציבור להעלות על דעתו.

מדוע? כי ערך קלורי אינו מה שקובע עד כמה בריא מה שאתה אוכל, וספירת קלוריות היא דרך רעה מאוד לשמור על הבריאות שלכם. כמה מחקרים אף מצאו קורלציה בין שתיית משקאות דיאטטיים לבין השמנה (מה ששמעתם), העלאת סיכון לסוכרת, והעלאת סיכון למחלות כלי דם, לרבות שבץ מוחי. אין ראיה לכך שמשקאות דיאטטיים עדיפים על פני משקאות "עתירי קלוריות". אולי הפוך.

אין לדעת מהיכן הגה כבל את הרעיון הגאוני הזה. מתברר שמי שדחפה את הצעת החוק הזו היא עמותת 'ידיד', שאותה מעניין כנראה החלק השני של המשוואה – ההכנסות מהמס הצפוי. מה יעשו עם ההכנסות הללו? הן כמובן "יועברו לצורך מימון סל של פתרונות בתחום הביטחון התזונתי". בנוסח הצעת החוק באתר העמותה, אגב, אין כל רמז למס לפי קלוריות, ולמעשה "משקאות ממותקים" שם כוללים כל משקה ממותק שהוא. פקטור הקלוריות המבריק הוא פרי מוחו הקודח של חבר הכנסת הוותיק.

את כבל וחבריו לא מעניין כנראה שהמס המוצע הוא מס רגרסיבי, שהרי העניים צורכים, באחוזים מההוצאות שלהם, הרבה יותר שתייה ממותקת מאשר העשירים (ובכך המס הזה דומה ל"מסים חברתיים" אחרים, דוגמת חוק השקיות). מס הקלוריות הזה, אם כן, לוקח כסף מעניים כדי לתת כסף לעניים, אבל בדרך עובר דרך מנגנונים ביורוקרטיים שכל אחד מהם גובה את חלקו.

אמרתי עניים? סליחה ומחילה. החוק בכלל לא מדבר על עניים. עוני אאוט, עכשיו מדברים על "אי ביטחון תזונתי". מה זה אי ביטחון תזונתי? טוב ששאלתם. "אי ביטחון תזונתי", אומרת הצעת החוק של העמותה, הוא "מצב שבו משפחה לא מסוגלת לספק את צרכי המזון בכמות ובאיכות המתאימה לה, ונאלצת להסתפק במה שידה משגת, בשל מחסור כלכלי".

קראו את זה שוב. "נאלצת להסתפק במה שידה משגת"! איזו הגדרה נהדרת. האם מנכ"לית לתת אינה נאלצת להסתפק במה שידה משגת? האם שלדון אדלסון לא נאלץ להסתפק במה שידו משגת?

ומהו "מחסור כלכלי"? כל עניינה של הכלכלה, לפי ההגדרה הקלאסית שלה, הוא ניהול משאבים הנמצאים במחסור. כל אחד נמצא במחסור כלכלי. ניקח, לדוגמא, אחת שרה נתניהו. כאשת ראש ממשלה, יש להניח ש"הכמות והאיכות המתאימה לה" אינה כאלה של כל אדם מן השורה. ומאחר שתקציב משרד ראש הממשלה מוגבל, היא "נאלצת להסתפק במה שידה משגת, בשל מחסור כלכלי". האם הצעת החוק נועדה לתמוך בה? ל'עמותת ידיד' הפתרונים.

אבא כבל אמא מדינה

הפוליטיקאים, כפי שאנחנו רואים, מתיימרים לנהל את חיינו. והם עושים זאת באופן גרוע, שוב ושוב. אבל מה הצידוק שלהם מלכתחילה להתערב בעניינינו הפרטיים? מהיכן מגיע הפטרנליזם ההופך את המדינה לאבא ואמא שלנו?

הכירו את "דוקטרינת כלוב הזהב". בעזרת הדוקטרינה הזו מצליחים מצדדיה של מדינת הרווחה לתמוך בכל התערבות שהיא בחיינו, קטנה כגדולה. הא כיצד? בתחילה, המדינה אינה אלא מלאך טוב ומיטיב, רשת ביטחון לחלשים ומספקת המזור לחולים ולנדכאים. היא הנותנת קצבאות ופנסיה לזקנים, והיא הדואגת להשכלת הילדים.

אלא שגן העדן הזה נסדק ומתערער לו כשמתברר שלכל מטבע יש שני צדדים. הכיס של המדינה איננו בלתי נדלה, ומישהו צריך לממן את התענוג הזה. לא רק מצד המסים – זה הרי מובן מאליו; אלא גם מצד התנהגות האזרחים. למה? בגלל הסיכון המוסרי: כאשר אדם אינו צריך לשלם על נזקים שההתנהגות שלו גורמת לעצמו או לרכושו, יש בכך עידוד לנהוג באופן יותר בלתי אחראי ולקחת סיכונים גדולים יותר. דוגמא קלסית היא רכב חברה, המכונה גם "רכב השטח הישראלי": כיון שהרכב אינו שלך, ולא אתה משלם על הטיפולים בו, אין לך תמריץ לנהוג בו באופן שקול ואחראי. בתחום הביטוח התופעה נפוצה מאוד: אם ביטחת את הדירה שלך מפני שריפה, כבר לא תטרח במיוחד להגן עליה.

בשוק החופשי נוצרים מנגנונים למזער את נזקי הסיכון המוסרי. כך לדוגמה חברת הביטוח גובה מכם השתתפות עצמית, ומעלה את הפרמיה, כדי להגן על עצמה מפני הבעיות הללו. מדינת הרווחה, לעומת זאת, מצאה פתרון אחר: למה לא להתערב לכם בחיים ולקבוע לכם איזו דירה תשכרו, מה תאכלו ומה תעשנו? אנחנו (המדינה) הרי משלמים עליכם! מי ידאג לכם אם תחלו בסרטן? אנחנו. מי יטפל בכם אם לא תחסכו לעת זקנה? אנחנו.

הנה כי כן המדינה המודרנית מציעה לנו את כלוב הזהב האולטימטיבי: היא תטפל בנו ותדאג לנו, ובתמורה תיכנס לנו לחיים, תקבע לנו מה לאכול ומה לשתות. וכמובן, תעשה את זה באופן גרוע במיוחד עם שלל תוצאות בלתי צפויות. תקחו או לא תקחו?

כלוב הזהב הזה מזכיר במידה רבה את חזיונות "עולם חדש, מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו שלטון פטרוני מביא את האזרחים אלי אושר תמידי, תמורת נטילת חירותם. אפשר שהאקסלי שאב את הרעיון מאלקסיס דה-טוקוויל, הוגה הדעות הצרפתי בן המאה ה-19, שניסה לחזות לאילו מקומות רעים יכולה לקחת אותנו הדמוקרטיה. וכה כתב טוקוויל, בדברים נבואיים שזה מכבר הפכו לקלאסיקה:

רואה אני המון אין-קץ של אנשים דומים ושווים הסובבים בלי מנוח סביב עצמם כדי לזכות בהנאות קטנות והמוניות שבהן ממלאים הם את נשמתם… מעל לכל אלה מתנשא שלטון אדיר ואפוטרופסי, המקבל עליו להבטיח את הנאותיהם ולהשגיח על גורלם לבדו. זהו שלטון מוחלט, פרטני, סדיר, שקול, מתון ודואג לעתיד. אולי היה דומה לשלטון אבהי אילו שם לו כמוהו למטרה להכשיר את בני האדם לגיל הגברות; אלא שכל מבוקשו רק להשאירם ילדים לעולם ועד.

נעים לו לראות את האזרחים בהנאותיהם, ובלבד שישימו בהן את כל מעייניהם. ברצון הוא פועל למען אושרם, אבל רוצה הוא להיות הגורם היחיד והפוסק היחיד בעניין; הוא דואג לביטחונם, חוזה מראש את צורכיהם ומבטיח את סיפוקם, מקל על תענוגותיהם, מנצח על ענייניהם העיקריים, מנה את תעשייתם, מסדיר את עיזבונותיהם, מחלק את ירושותיהם; וכי לא יוכל לחסוך מהם כליל את טורח החשיבה ואת עמל החיים? (הדמוקרטיה באמריקה, תרגום: אהרן אמיר, ירושלים תשס"ח, עמ' 763).

תודה, אבל לא תודה

"עולם חדש, מופלא" הוא דיסטופיה, והתיאור של טוקוויל אינו נוטה חיבה לרעיון של שלטון פטרוני ושולל-חירות מעין זה. כשאנו מקבלים גרסה גרוטסקית של כלוב הזהב, עם דמות אב בתור איתן כבל ודמות אם בסגנון מירי רגב, עם יוזמות "מיטיבות" המתבררות ככושלות פעם אחר פעם כמו פנסיה ממשלתית, חינוך ברמה נמוכה או שירותי בריאות בינוניים, עלינו להתנער מהן אחת ולתמיד ולומר לפטרונינו האדירים והביזאריים: תודה, אבל לא תודה.

"דוקטרינת כלוב הזהב" צריכה לעבור מן העולם, וקו הטיעון שלה צריך להתהפך לכיוון השני בדיוק: כיון שרק אנו יודעים מה טוב לנו, ולא תת-ועדה במשרד ממשלתי נידח, כיון שהיוזמות להנדוס מגבוה של החברה נכשלות באופן חרוץ פעם אחר פעם, עלינו לדחות גם את הצד המיטיב לכאורה של המדינה ולוותר על הדבש כדי לא לקבל את העוקץ בישבן. לעצמנו נדאג בכוחות עצמנו, ולעניים ממילא הציבור הרחב יודע לדאוג טוב יותר מכל מנגנון ממשלתי מנופח ובזבזני.

ולגבי השתייה המתוקה? לא צריך טובות. אנחנו ילדים גדולים ונדע לצמצם בצריכת סוכר בעצמנו. בינתיים, נשמח אם תאפשרו לנו לצאת מהמעגל המרושע של כלוב הזהב. אפשר מפתח, בבקשה?