מדינת הרווחה ומקורות היהדות

בחינה מדוקדקת של מקורות חז”ל מלמדת כי מדובר ברעיונות רחוקים מאוד.

רבים טוענים שהסוציאליזם “יהודי” יותר ושמדיניות השמאל הכלכלי תואמת את “ערכי היהדות” • בחינה מדוקדקת של מקורות חז”ל מלמדת כי מדובר למעשה ברעיונות רחוקים מאוד

A Jewish ultra orthodox at the Boyan yeshiva in the Beitar Illit settlement man whips another ultra orthodox man with a leather strap as a symbolic punishment for their sins during the traditional Malkot ceremony, a few hours before the start of Yom Kippur. Yom Kippur, also known as the day of Atonement is the most solemn of the Jewish holidays. The central themes are atonement and repentance. It is observed by a 25 hour fast and intensive prayer. September 17, 2010. Photo by Nati Shohat/FLASH90  *** Local Caption *** ???? ????? ??? ????? ????
מה בין מצוות הצדקה למדינת הרווחה? צילום: נתי שוחט /פלאש 90

מה בין מדינת הרווחה לבין מקורות היהדות? לכאורה, קשה לאתר קשר מהותי. מדינת הרווחה היא קונספט מודרני, המצאה בת מעט יותר ממאה שנה, ויישומה המלא לא בא אלא במחצית השנייה של המאה ה-20. ועדיין, יהודים דתיים רבים רואים בה דבר מובן מאליו, מוסרי וצודק, ויתרה מזו, סבורים שהיא נגזרת טבעית של מקורות היהדות. במאמר זה אנסה לבחון את הדברים לעומקם; אך ראשית יש לעסוק במקורות מדינת הרווחה המודרנית, ומתוך כך נוכל ללמוד דבר או שניים על מהותה.

מקורותיה וצמיחתה של מדינת הרווחה

ראשיתה של מדינת הרווחה היא בגרמניה של ביסמרק, בשלהי המאה ה-19. כחלק מהרצון לחזק את הלאומיות של המדינה שאך זה גובשה מערב רב של נסיכויות, הוכרזה מדיניות של “רשת ביטחון” סוציאלית במגוון תחומים ונוצר לראשונה מוסד ה”ביטוח הלאומי”, שדאג לפנסיות, לביטוח תאונות ולטיפול רפואי ממסדי. המערכת השתלבה יפה ב”מדינת המשטרה” של ביסמרק, מערכת ביורוקרטית רבת ממדים של פקידים ושוטרים שהיוו שליחיה של המדינה בכל מקום ואתר. ה”מדינה הסוציאלית” (Sozialstaat), כפי שכונתה המערכת, הייתה בין השאר גם מענה לרעיונות הסוציאליסטיים והקומוניסטיים שהחלו לשגשג באותה תקופה. במידה רבה נועד הדבר להקהות את עוקצם הפוליטי החריף של הרעיונות הללו, ושיכוך האי-שקט הציבורי במדינה. מסיבה זו עצמה התנגדו הקומוניסטים לרעיון הזה וראו בו זריית חול בעיני הציבור ועיכוב הדרך לגאולה הקומוניסטית.

רעיונות אלו חלחלו למדינות אחרות, ופוליטיקאים מן השמאל החלו בהליכי חקיקה שהלכו ומיסדו את מערכת הסעד, החינוך והבריאות – מן האזרחים, ממוסדות וולונטריים וממוסדות דת, אל תחת כנפיה של המדינה.

נקודת מפנה ביחס לרעיונות מדינת הרווחה הייתה בתקופת השפל הגדול, שבו הואשמה המערכת הקפיטליסטית (ניתוחים לאחר מעשה הצביעו על כך שהאשם המרכזי באורכו ועומקו של השפל היו הבנקים המרכזיים, שיו למעשה תחת הלאמה של המערכת הפיננסית, אך לא כך ראו זאת בני הזמן), ומודל מדינת הרווחה נראה בעיני רבים כ”שביל הזהב” בין קיצוניות השוק החופשי של ה”לסה פר” לבין הקיצוניות הקומוניסטית. כך לדוגמה בארצות הברית אומץ ה”ניו דיל”, ובהמשך הועברו חקיקות נוספות של ביטוח לאומי וחוקי עבודה.

ואולם מדינת הרווחה המודרנית לא פרצה במלוא עוזה אלא לאחר מלחמת העולם השנייה. נלהבים מהיעילות שהפגינו המערכות המדינתיות בשעת חירום, ביקשו תומכיה של מדינת הרווחה להחיל ריכוזיות זו גם בתנאי שלום. בבריטניה ראה אור בדצמבר 1942 “דו”ח בוורידג'”, שהמליץ להלאים חלק ניכר מן השירותים החברתיים וליצור ביטוח לאומי מקיף. הדו”ח אומץ במהרה בחום בידי שתי המפלגות הגדולות, וכך נסללה הדרך לאחד מהניסויים הגדולים ביותר בתולדות הכלכלה המודרנית. תהליכי הלאמה הואצו, רשויות ממשלתיות רבות הוקמו, ומדינת הרווחה על שלוחותיה – הביטוח הלאומי, תוכניות פנסיה, בריאות וחינוך מולאמים ועוד – יצאה לדרך. ניסיון ליצור מודל מקביל בארצות הברית בוצע בידי לינדון ג’ונסון, בתוכנית “החברה הגדולה” שלו, שביקש להביא את מדינת הרווחה לממדים חסרי תקדים.

לאורך כל הדרך היו קולות נגד המדיניות הסוציאליסטית בכלל ומדינת הרווחה בפרט, ואולם אלה היו בעמדת חולשה מבחינה פוליטית, וההבטחות לעתיד מזהיר שבו לא יהיו עניים, מובטלים או חולים בלא טיפול היו קורצות מדי. ועם זאת, עשורים בודדים חלפו עד שהתברר הבור הכלכלי שאליה הובילה מדינת הרווחה, וכבר בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80 החל מהפך, שהתגלם בדמותם של תאצ’ר בבריטניה ורייגן בארה”ב (ואצלנו בישראל עליית שלטון הליכוד). המהפך כלל שורה של צעדי ליברליזציה, ואולם המערכת הבירוקרטית עדיין חיה ובועטת, ומוסדות ענק כמו הביטוח הלאומי בארצות השונות חיים ומשגשגים.

הקולות נגד מדינת הרווחה נעו בשני מסלולים עיקריים. הטיעון המרכזי היה במישור העובדתי: ההבטחות של מדינת הרווחה, טענו כלכלנים רבים, אינן יכולות להתממש בלא מחיר שיהיה כבד יותר מעצם היתרונות המצופים; מדינת הרווחה, נטען, יוצרת עול גדול מדי על המערכת הכלכלית, שיתבטא בסופו של דבר בקריסה אשר תגרוף אחריה משפחות רבות. קולות אחרים הובעו במישור הערכי: מדינת הרווחה מדברת בשם ערכים כמו חמלה, סולידריות, עזרה לנזקקים ושוויון, ואולם בפועל היא עושה זאת על ידי כפייה ולקיחת כספים בכוח בלא שוויון בפני החוק, והיא מעודדת התנהגויות לא רצויות בכך שהיא מתגמלת את הנוהגים על פיהם. המישור העובדתי נתון לדיון נפרד, אך במאמר זה נדון בשאלה הערכית: האם ערכיה של מדינת הרווחה קרובים לערכי היהדות ויכולים לנבוע ממנה או לפחות לעלות עמה בקנה אחד, או שמא הם סותרים אותה?

Community charity boxes hang on a fence in a street in the Ultra Orthodox neighborhood of Sanhedria in Jerusalem, September 22, 2014. Photo by Nati Shohat/Flash90 *** Local Caption *** ???? ??????? ???? ???? ????? ????? ???? ??????? ???????
וימלאו את הארץ. קופות הצדקה. צילום: נתי שוחט /פלאש 90

עקרון קנה המידה

אין מי שטוען שבמקורות היהדות יש משהו הקרוב לכוליות ולהיקף של מדינת הרווחה. טענה רווחת היא שניתן למצוא רמזים שאותם ניתן להרחיב לכדי רציונל מדינת הרווחה, לאור שינויי הזמנים והנסיבות. רוצה לומר, אם בעבר התמקדו מוסדות הצדקה, לדוגמה, ברמת הקהילה והעיר, הרי שעם קום המדינה המודרנית יש להרחיב זאת לרמת המדינה.

הסברה הזו, הקיימת גם מחוץ לשיח היהדות והמודרנה, מתעלמת מכמה היבטים מהותיים שבמעבר בין קני המידה הללו, ובהקשר זה יש להתמקד במה שידוע בשם “עקרון קנה המידה”; השלם, כך אנו למדים פעמים רבות, אינו סכום חלקיו – עתים הוא יותר מסכום חלקיו, ועתים הוא פחות, או שונה לחלוטין מסכום חלקיו.

דוגמה לדבר מתחום הפיזיקה: הנמלה יכולה להרים משקל הגדול ממנה עשרות מונים; אך אם נגדיל את הנמלה לגודל אדם היא לא תוכל לשאת בית, אלא תכרע תחת כובד משקלה. גם קינג קונג, כפי שציין הפיזיקאי מיצ’יו קאקו, לא היה מסוגל לצעוד בעולם האמיתי צעד אחד בטרם ייפול. זאת משום שהכוח הפיזי גדל בשני ממדים (האורך והרוחב של מסת השריר), בעוד המשקל גדל בשלושה ממדים.

אם נחזור לשדה הפוליטיקה, כך הוא גם בהתנהלות החברתית: לא ראי היחסים בין בני משפחה כראי היחסים בין בני קהילה גדולה, ולא ראי זה וראי זה כראי היחסים בין פרטים בעיר גדולה, וכולם אינם דומים לניהול מדינה שלמה. במשפחה היחסים נבנים במידה רבה על שותפות גנים ושותפות אינטרסים חלקית, ועל היכרות אינטימית בין הפרטים. וכך האהבות והמריבות בין הפרטים במשפחה אישיים בהרבה מאשר בין בני קהילה גדולה. במשפחה, לדוגמה, תמצאו הרבה פחות עסקאות הכוללות העברת כסף תמורת שירותים, והרבה יותר אלטרואיזם חד-צדדי ודו-צדדי, כמו גם הרבה יותר התחשבנות בין הפרטים על נושאים שאינם ממוניים מובהקים.

כאשר משנים את קנה המידה, הדברים משתנים מהותית. ראש עיר אינו יכול לנהל את העיר כמו אב ואם המגדלים את ילדיהם. וודאי הוא שככל שהדבר נוגע לדברים שביכולתם של בני המשפחה לעשות, ראוי לו שישאירם לעסקיהם של בני המשפחה. גם אם ראש העיר רואה משפחה שלדעתו מתנהלת שלא בצורה האופטימלית, לא מומלץ שינסה להתערב בכך. חוסר ההיכרות האינטימית שלו ושל יועציו עם המקרים המסוימים, חזקה עליו שיביא בעיקר לצרות. הוא הדין למשרד ממשלתי המתיימר לנהל את כל רחובות הערים ואת כל השירותים העירוניים.

מדינת הרווחה והיהדות – נקודות הדמיון

הבה נדון, לאור הכלל הזה, בשאלת יחס היהדות למדינת הרווחה. אתמקד כאן בנושאים הקשורים בעיקר לחלוקת העושר ודאגה לנזקקים, ואניח בצד את שאלת מערכת הבריאות ומערכת החינוך, הראויים לדיון נפרד אך מסקנותיו אינן שונות באופן ניכר ממסקנות הדיון דלהלן. בקצרה יש לומר שמערכת הבריאות המוכרת במקורותינו היא פרטית לגמרי, ואילו במערכת החינוך מוכרת “תקנת יהושע בן גמלא”, שעיקרה הנגשת לימוד התורה גם לילדים יתומים, על ידי הושבת מלמדים בכל קהילה. לא זו בלבד שמדובר במערכת קהילתית ולא מדינתית (ועל כך להלן), אין בה כל רצון ל”שוויון” בחינוך בין בעלי אמצעים לבין אלו שאינם, אלא להניח תשתית בסיסית של לימוד תורה לכל תלמיד.

אם נשוב למדינת הרווחה בדמות מתן סעד לאומי, אלה הן נקודות הדמיון העיקריות בין מדינת הרווחה המודרנית לבין העולה ממקורות היהדות:

  1. ביהדות יש מצוות צדקה ועזרה לזולת – מדינת הרווחה נועדה לסייע לאזרחים החלשים.
  2. ביהדות נאסף כסף מהציבור לצורך כך – מדינת הרווחה גובה מסים.
  3. ובצורה כללית: היהדות מתנגדת לאגואיזם ומצפה מהאדם לתרום משלו – גם מדינת הרווחה מתנגדת לאגואיזם ומצפה מהאדם לתת מסים כדי לעזור לחלשים.

על חשיבות מצוות הצדקה ביהדות אין חולק. הנה כך כותב הרמב”ם (הלכות מתנות עניים ז,א-ב):

מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לֶעָנִי, אִם הָיְתָה יַד הַנּוֹתֵן מַשֶּׂגֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ” (דברים טו,ח), וְנֶאֱמַר: “וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ” (ויקרא כה,לה), וְנֶאֱמַר: “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (שם כה,לו). וְכָל הָרוֹאֶה עָנִי מְבַקֵּשׁ, וְהֶעֱלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ וְלֹא נָתַן לוֹ צְדָקָה – עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן” (דברים טו,ז).

שמא תאמר, הבדל גדול הוא! בעוד מצוות הצדקה היא וולונטרית, מדינת הרווחה כופה את אנשיה לתרום? הנה לך דברי הרמב”ם על כפייה לצדקה (שם ז,י):

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן צְדָקָה, אוֹ שֶׁיִּתֵּן מְעַט מִמַּה שֶּׁרָאוּי לוֹ – בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִתֵּן, וְיוֹרְדִין לִנְכָסָיו בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מֵהֶן מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וּמְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה, וַאֲפִלּוּ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת.

מוסד הצדקה, כפי שניתן לראות על נקלה, אינו רק פרטי אלא ממוסד ונתון בידי הציבור (שם ט,א-ג):

כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל – חַיָּבִין לְהַעֲמִיד מֵהֶן גַּבָּאֵי צְדָקָה: אנָשִׁים יְדוּעִים וְנֶאֱמָנִים, שֶׁיִּהְיו ּמְחַזְּרִין עַל הָעָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וְלוֹקְחִין מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לִתֵּן וְדָבָר הַקָּצוּב עָלָיו, וְהֵן מְחַלְּקִין הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וְנוֹתְנִין לְכָל עָנִי וְעָנִי מְזוֹנוֹת המספיקים לְשִׁבְעַת יָמִים, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת ‘קֻפָּה שֶׁל ִּצְדָקָה’.

וְכֵן מַעֲמִידִין גַּבָּאִין שֶׁלּוֹקְחִין בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִכָּל חָצֵר פַּת וּמִינֵי מַאֲכָל וּפֵרוֹת, או ֹמָעוֹת מִמִּי שֶׁהוּא מִתְנַדֵּב לְפִי שָׁעָה, וּמְחַלְּקִין אֶת הַגָּבוּי לָעֶרֶב בֵּין הָעֲנִיִּים, וְנוֹתְנִין לְכָל עָנִי מִמֶּנּו ּפַּרְנָסַת יוֹמוֹ, וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא ‘תַּמְחוּי’.

מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנו בְּקָהָל מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהֶן קֻפָּה שֶׁלּ ִצְדָקָה.אֲבָל הַתַּמְחוּי – יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בּוֹ. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט הַיּוֹם, שֶׁיִּהְיו ּגַּבָּאֵי הַקֻּפָּה מְחַזְּרִין בְּכָל יוֹם, וּמְחַלְּקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

הרי לנו תורה שלמה: מוסד מסודר של גביית כסף מן הציבור וחלוקתו לאחרים. ודאי אין כאן השארה של ההחלטה אם לתת צדקה או לא בידי כל אחד ואחד. יש לציין שדעת הרמב”ם כאן אינה היחידה, וראשונים אחרים התנגדו לכפייה במתן צדקה. ואולם דעתו זו היא שנתקבלה בדורות המאוחרים יותר, ואנו נדון לפיה.

A Jewish religious man sings in the Mahane Yehuda market in Jerusalem, November 19 2009. Photo by Abir Sultan/Flash90. *** Local Caption *** ???? ????? ????? ???? ??????? ??? ???? ????? ??????? ???? ??????? ??????
כופין על מצוות צדקה אך עד גבול מסוים. חסיד ברסלב מקבץ נדבות בי-ם. צילום: אביר סולטן /פלאש 90

מדינת הרווחה והיהדות – הפערים

ואולם הדמיון בין דברי הרמב”ם למקובל במדינת הרווחה מטעה מאוד. הרמב”ם מדבר על “עיר שיש בה ישראל”. עיר, במונחים קדומים, הכילה בדרך כלל כמה מאות אנשים, ולעתים עשרות בודדות (היו מקרים חריגים של כרכים גדולים של אלפים ואף רבבות, אך הן היו מיעוט). באותה עיר “יש ישראל”. כלומר מדובר בעיר בגולה, שבה יש “קהל מישראל”, קהילה קטנה. במילים אחרות, אכן כפייה יש כאן, אך לא של משרד ממשלתי ואף לא של ראש עיר, אלא של פרנסי קהילה ו”בית הדין” שלה. בקהילה קטנה, כולם מכירים את כולם, ויכולים לאמוד אישית את יכולתו של אדם עשיר לתת צדקה מנכסיו. בעיר גדולה, ובוודאי במדינה, יש צורך כבר במערכות שלמות של פקידים ושמאים וגובים, שיכולים להפוך את העסק לבעייתי במיוחד.

אבל קנה המידה אינו ההבדל היחידי בין המערכת המקובלת ביהדות לבין זו של מדינת הרווחה; אם תרצו, הוא רק הסימפטום או הגורם. שורה של הבדלים מהותיים קיימים בין המערכות:

1. המוטיבציה

הרציונל העומד מאחורי מדינת הרווחה בא לידי ביטוי פעמים רבות כ”חלוקה מחודשת של העושר”. מוטיבציה זו נעדרת מן היהדות ואף מנוגדת לה. אם ניזכר בפסוקים שהזכיר הרמב”ם: “כִּי  יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ” (דברים טו,ז-ח);

“וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדו ֹעִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּו ֹגֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּו ֹנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (ויקרא כה,לה-לו) – אלה מדברים על החמלה האנושית הבסיסית בין איש לרעהו. יש כאן מצווה לעזור לעני, מתוך דאגה אנושית לאחיך – אבל בהחלט לא “חלוקה של העושר”.

אדרבה, ביהדות אין כל בוז לעשירים; על רבי יהודה הנשיא ועל רבי עקיבא נאמר אף שהם נהגו לכבד עשירים (עירובין פו ע”א). מעניין במיוחד המשכה של הגמרא ופרשנותו של רש”י: “כדדרש רבא בר מרי:’ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו’ (תהילים סא,ח) –אימתי ישב עולם לפני אלהים? בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו”. ומפרש רש”י: “אימתי יש בעולם – בזמן שישבו עשירים, שגומלין ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו”. קדמונינו הבינו אם כן את הדבר הבסיסי שהוגים מודרניים רבים כשלו מלהבין: הכלכלה אינה משחק סכום אפס, שבו כדי שהעני ירוויח על העשיר להפסיד; אדרבה, קיומם של עשירים בעולם הוא המאפשר לעניים לחיות ברווחה יותר. ההלכה אף אסרה במפורש על אדם לתת יותר מדי מרכושו. חז”ל פסקו ש”המבזבז אל יבזבז יותר מחומש” (כתובות נ ע”א ומקבילות), דהיינו אסור לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מנכסיו, שמא ישקע בעצמו בעוני (שם; רמב”ם ערכין וחרמין ח,יג). גם כאן ההבנה היא שחלוקה של העושר, אפילו וולונטרית, אינה תמיד דבר מבורך, ויש לעשותה במידה.

עוד יש להעיר אגב אורחא, שמיסוי פרוגרסיבי, שהוא כה מקובל במדינת הרווחה, גם הוא אינו מוכר במקורותינו, ואפשר לראות בו משום גזל ממש, משום שאינו אחיד. אחד המחברים בני דורנו הביא מקור שדיבר על צדקה הנגבית מ”העשיר לפי עושרו”, והוסיף, “כלומר, פרוגרסיבית” – וכשל מלהבין שגבייה מהעשיר כפי עושרו אינה מחייבת אחוז גבייה גבוה יותר כי אם סכום גבוה יותר, בהתאמה לעושרו של העשיר (ואכן זה היה המובן של “מיסוי פרוגרסיבי” לפני שנוצר הרעיון החדש של אחוז מיסוי שונה). מסיבה זו היו פוסקים שהתירו להעלים מס, אף ש”דינא דמלכותא דינא”, משום שמס פרוגרסיבי לדעתם הוא “גזלנותא דמלכא”, כמו מלך הנטפל דווקא לפלוני או אלמוני, שאותו אין מצווה לקיים ואין לכך סמכות חוקית.

באשר לצדקה: אכן, הקהילה כופה על חבריה לתת צדקה, אבל נקודת המוצא היא שהצדקה היא חובה אישית, על כל אחד ואחד, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך לתת (רמב”ם מתנות עניים ז,ה). הרי עוד ראיה לכך שמצוות הצדקה אינה קשורה כלל לחלוקה מחדש של העושר.

נתינת הצדקה היא אם כן דרכו של האדם להביע את רצונו לסייע לאחיו, גם אם הוא עצמו במיטבו. יש לה כמובן מטרה ריאלית ומוחשית: לשפר את מצבם של העניים מבלי שהדבר יפגע ממשית באמידים; ואולם מטרה נוספת יש כאן, והיא המטרה המוסרית: כאשר אתה נותן לאחר משלך, אתה שותף לצרתו של הזולת. אתה גם מכפיף את יצרך, החפץ לעתים לשמור על הכסף אצלך, למטרות נעלות. ראייה זו של מצוות הצדקה ככזו שנועדה לתקן את מידותיו של האדם ניתן לראות אצל הרמב”ם, ועל פיה כתב שעדיף לאדם לתת אלף פעמים סכום קטן, מאשר סכום גדול בבת אחת, משום שבדרך זו נקנית מידת הנדיבות בצורה טובה יותר (פירוש המשנה אבות ג,טו).

אלמנט זה של הצדקה כמצווה, כהצהרת שותפות גורל, כעבודה על המידות או כעבודת האל, נעדר לחלוטין מן הדרך שבה גובה מדינת הרווחה את הכסף, ובכך נעלם אחד המוטיבים הבולטים שבמצוות הצדקה שביהדות. לא זו בלבד שהמוטיב הזה נעלם, אלא שפעמים רבות תומכיה של מדינת הרווחה יוצאים נגד הצדקה כמוסד פרטי, ופעמים רבות רואים בפריחת ארגוני הסיוע “כישלון של המדינה” (שהרי המדינה היא שצריכה לדאוג לכול, לא האנשים הפרטיים). מכך נובעת לעתים גם הימנעות אקטיבית מצדקה – מבחינת תומך מדינת הרווחה, המסים שהוא משלם הם די והותר – ובמקרים קיצוניים אף קריאה שלא לתרום לנזקקים, מסיבות פוליטיות שונות. מכל מקום הבדל זה בין צדקה למס מביא אותנו אל הבדל עיקרי נוסף בין מדינת הרווחה לבין הצדקה במקורות היהדות:

2. השיטה

מדינת הרווחה גובה מסים באופן לא שקוף, והם מתחלקים בין ההוצאות השונות של הממשלה, שעזרה לעניים היא רק חלק קטן מהן. בכך מדינת הרווחה משתמשת במכשיר המסים, שיש לו היסטוריה משלו, ומערבת אותו עם עניין הצדקה, בעוד במקור היו אלה שני נושאים נבדלים. המסים נגבו על ידי המלכות לצורך קיום שלטונה: החזקת צבא וכוחות שיטור, מערכות שיפוט, בניית תשתיות ומונומנטים וכן הלאה. חז”ל הכירו בלגיטימיות של גביית מסים, ואף אסרו להעלים מן המכס, אבל כל זאת רק כאשר ניכר היה שהגבייה שוויונית והוגנת. כאשר המלכות או המוכס נטפלו דווקא לאדם מסוים או לציבור מסוים, נחשב הדבר לגזלנות של ממש. הפוסקים הבחינו בעניין זה בין “דינא דמלכותא” שיש לו תוקף, לבין “גזלנותא דמלכא”, שאין לו תוקף (ראו לעיל, לעניין המיסוי הפרוגרסיבי).

ברמת הפנים-יהודית, ההלכה הכירה בזכותם של בני הקהילה או בני העיר לגבות מסים לצורך תקנת העיר, כגון בניית חומה (משנה בבא בתרא א,ה), אך בכל אלה מדובר בגבייה מסוימת למטרות מסוימות, כשלכל גבייה הכללים משלה (ראה בבלי בבא בתרא ז ע”ב). כך גם הצדקה, הרי היא נגבית לתוך קופה הייעודית אך ורק לזה – ולמעשה לתוך שתי מערכות נפרדות, האחת “קופה” שבה גובים ממון, והשנייה “תמחוי”, שאליו גובים מזון.

3. מות הבושה

אחד היתרונות לכאורה בצורת חלוקת הצדקה במדינת הרווחה, הוא העלמה של הבושה. ולא לחינם מדגישים תומכיה שבעצם אין מדובר בצדקה כי אם בצדק. הרציונל מאחורי מדינת הרווחה הוא שחלוקת המשאבים אינה מעשה של חסד ונדיבות כי אם תיקון עוולה בסיסית שלפיה לאחד יש יותר מלשני, וממילא זוכים העניים בהישג של ממש: כאשר הם מקבלים תקציבים מקופת המדינה אין הם חשים בושה כלשהי; זאת משום שלא אדם מסוים נותן להם את הכסף, אלא גוף אמורפי שנקרא “המדינה”, שיש לו “חוקים”. כל אחד יודע שלנצל את החוק לטובתך זו לא בושה, ואם הכסף נכנס לחשבון הבנק זה מצוין. לא תראו אנשים מתביישים ללכת ללשכת האבטלה, לדוגמה, או חשים כלימה כשהם רואים שנכנסת לחשבון הבנק שלהם קצבת ילדים. אדרבה, כאשר מקצצים בקצבאות הם חשים נפגעים, ויוצאים לעתים במאבק: אם “מגיע להם” הכסף הזה, הרי כשמקוצץ הכסף, או שהפקיד מערים קשיים, הרי שיש כאן התנכלות כלפיהם.

גם ביהדות ברור שיש למזער את הבושה הנגרמת לאדם המקבל סעד. ברשימת המעלות המפורסמת שמונה הרמב”ם במצוות הצדקה (מתנות עניים י,ז-יג), הדרגות העליונות ביותר (לאחר זו שבה העני מקבל סיוע לצאת ממצבו, כלומר מקבל “חכה” ולא “דג”), הן אלו שבהן מצומצמת הבושה בקרב מקבלי הצדקה, לדוגמה: “שֶׁיֵּדַע הֶעָנִי מִמִּי נָטַל וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן, כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִין הַמָּעוֹת בִּסְדִינֵיהֶם וּמַפְשִׁילִין לַאֲחוֹרֵיהֶם וּבָאִין הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם בּוּשָׁה”.

עם זאת יש לשים לב היטב: הבושה כלל אינה נעלמת. כאשר עני לוקח מאותן מעות הצרורים בבגדו של החכם, הוא עדיין צריך לעבור סף מסוים של בושה, כזו שאדם בעל גאווה עצמית יימנע מלרדת אליה אלא אם מצבו באמת קשה. כמובן קיימים תמיד רמאים המנצלים את מצוות הצדקה כדרך לגזול מהציבור, וכלפיהם משתמשת היהדות באיומים דתיים כדי לנסות לצמצם את פעולתם (“כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל, וּמְרַמֶּה אֶת הָעָם וְנוֹטֵל – אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת” – רמב”ם מתנות עניים י,יט). מכל מקום היהדות אינה מעודדת אנשים “לקחת את הכסף המגיע להם” אלא אם הם באמת זקוקים לכך (“וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל, כְּגוֹן זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַּעַל יִסּוּרִין, וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל – הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְאֵין לוֹ בְּצַעֲרוֹ אֶלָּא עֲווֹנוֹת וְחַטָּאוֹת” – שם). ואולם לגבי שאר כל האדם, היהדות דווקא מעודדת להסתפק במועט ולא לחיות על חשבון הציבור: “לְעוֹלָם יִדְחֹק אָדָם עַצְמוֹ וְיִתְגַּלְגֵּל בְּצַעַר וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאַל יַשְׁלִיךְ אָדָם עַצְמוֹ עַל הַצִּבּוּר. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל, וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלּוּ הָיָה חָכָם וּמְכֻבָּד, וְהֶעֱנִי – יַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּת, וַאֲפִלּוּ בְּאֻמָּנוּת מְנֻוֶּלֶת, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. מוּטָב לִפְשֹׁט עוֹרוֹת הַנְּבֵלוֹת בַּשּׁוּק, וְלֹא יֹאמַר לָעָם ‘חָכָם אָנִי’, וְ’גָדוֹל אָנִי’, וְ’כֹהֵן אָנִי’, ‘פַּרְנְסוּנִי’. וּבְכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים” (שם י,יח).

זהו אחד המקומות שבהם קיים הניגוד החריף ביותר בין תחושת ה”מגיע לי” של אזרח מדינת הרווחה לבין גישת ה”מגיע לאחרים” ביהדות; ויש לכך גם קשר להבדל הידוע בין שיח הזכויות המודרני לשיח החובות ביהדות, אך אין להאריך כאן בעניין זה. זה גם מסביר את הרתיעה האינסטינקטיבית של הציבור הדתי מן המחאה החברתית בקיץ 2009, אף שיסודות הצדקה והחמלה ביהדות גורמים לחלק נרחב מציבור זה דווקא להזדהות עם מדינת הרווחה (וכאמור במאמר זה – בטעות).

מדוע ההבדל הזה כה חשוב? משום שבחסרון הבושה נמצא אחד החסרונות המהותיים והבולטים של מדינת הרווחה. כפי שהצביעו רבים וטובים, מדינת הרווחה ותרבות הקצבאות היא בדיוק ההפך מן המעלה הראשונה במצוות הצדקה לפי הרמב”ם, דהיינו עזרה לאדם לעמוד על רגליו עצמאית. הקצבאות הניתנות על ידי המדינה מעודדות אנשים להיכנס לקטגוריות הללו כדי להרוויח כסף בלא להתאמץ יתר על המידה; ובכך כורה מדינת הרווחה בור עמוק למוטביה, ומובילה את החברה לסחרור של ממש. במילים אחרות, מדינת הרווחה מיוסדת על כוונות טובות, אך בפועל יוצרת תמריצים שליליים, המשקעים את הנזקקים עוד ועוד בנזקקותם.

ואולם כשמעיינים בדבר עולה השאלה – מדוע הטיעון הזה אינו יכול להיטען כלפי מצוות הצדקה בכלל? אם אתה נותן צדקה לעני, ובפרט אם אתה מצווה אנשים לתת צדקה לעניים, אתה נותן להם תמריצים להישאר בעוניים! ועל כך יש לענות שתי תשובות: האחת, אכן במצוות הצדקה קיימות בעיות שכאלה, והיהדות כאמור מנסה לצמצם אותה באמצעות אזהרות דתיות ומוסריות נגד הרמאים, ודרך אמצעים שונים כגון בדיקת האדם המבקש צדקה, ועוד. השנייה, והיא העיקר: אלמנט הבושה הוא קריטי כדי למנוע סחרור שכזה. הבושה של אדם בבואו לקבל צדקה היא מעין מס שמשלם מקבל הצדקה כדי להוכיח את רצינות כוונותיו, והיא מצמצמת בצורה ניכרת את נזקיה האינהרנטיים של הצדקה.

הדבר נכון גם בעניים הבאים לקבל מקופת הצדקה, גם באלה המחזרים על הפתחים, וגם בעניים הבאים ללקט את הלקט, השכחה והפאה, או באים לגורן לקבל את מעשר העני: פעולת הבקשה מצדם, המודעת לכך שיש כאן אלמנט של צדקה וחסד כלפיהם, מצמצמת את הסכנה לכך שהצדקה תעודד אותם להישאר במצבם. דבר זה, יחד עם האזהרות הדתיות המכוונות את האדם להסתפק בכל מלאכה שהיא ובלבד שלא ייפול למעמסה על הציבור (לשם השוואה: תארו לעצמכם את התגובה של אדם מכובד אם פקיד בלשכת האבטלה יכווין אותו “לפשוט נבלה בשוק”!), משנה מהותית את האפקטים של הצדקה במערכת המסורתית אל מול זו של מדינת הרווחה המודרנית.

A poor Israeli man collects money from passersby in an underground tunnel,Thursday 19 Oct.2006.Photo by Pierre Terdjman / Flash90 *** Local Caption *** ????? ?? ?????? ???? ????? ??? ??? ????  ????? ?? ?????? ???? ??? ???? ??? ???
היהדות דורשת את הצדקה והחסד ובאותה מידה נאבקת בהנצחת העוני. צילום: פייר תורג’מן /פלאש 90

סוף דבר: למדינת הרווחה אין דבר עם הדת – היהודית

מדינת הרווחה המודרנית משקפת אולי מבחינה חיצונית כמה אלמנטים המופיעים כבר במקורות היהדות, ואולם שינוי קנה המידה ושינוי המוטיבציות והשיטה יוצרים מערכת שונה בתכלית השינוי, שבמקרים רבים מנוגדת לחלוטין לרציונל המסורתי. הדבר נכון הן מצד הנותן – שאינו זוכה יותר לתחושת המצווה ותרגול מידת הנדיבות, הן מצד המקבל – שאינו חש יותר בושה בסיסית ועל כן השיטה עלולה לדרדר אותו עוד ועוד לנזקקות במקום לחלץ אותו ממצבו, הן מצד המערכת – שהופכת מאישית, קהילתית ומופרטת, לכללית, לא אישית וטכנית, ומשום כך יעילה הרבה פחות ובזבזנית הרבה יותר.

למרות הדמיון השטחי, נראה לפיכך ברור שמדינת הרווחה לא רק שאינה נובעת ממקורות היהדות, אלא שהיא מנוגדת להם בנקודות מפתח קריטיות. מערכת צדקה מבוזרת וקהילתית, ומדינה העוסקת אך ורק בנושאים ה”גדולים”, כגון ביטחון ושיטור, נראית כצורה מתאימה בהרבה לעולה מן המקורות, וכפי הנראה גם חומקת מכשלים רבים שחזון מדינת הרווחה המודרנית, שמשך אנשים כה רבים בתחילה, נתקל בהם בלא הרף.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

21 תגובות למאמר

  1. המסקנה מהמאמר של גרשוני הוא ברור: לעשות את המעבר מהדאגה של המדינה בנושא זולת וצדקה לאחריות הקהילה, אולם קשה לראות איך כלל הציבור מצליח ליצור מוסדות קהילתיים שדואגים לחלשים!

    1. בוודאי שלא מצליח. אנשים משלמים מספיק מיסים בשביל שזה לא יצליח. זאת בדיוק הנקודה של הכותב.

  2. הדיון הערכי חשוב, אבל כדאי להזכיר גם את הצד החומרי

    יש הבדל רב בין תנאי הכלכלה החקלאית של חז”ל לתנאים בימינו.
    כיום אין בעיה מעשית לזון, להלביש, לחנך, לתת רפואה בסיסית ולהלין את כל אוכלסיית העולם
    בודאי שמדינה מתקדמת יכולה לדאוג לאזרחיה; אני רואה את צמיחת מדינת הרווחה כצידה השני של מטבע מדינת הלאום: אם יש גיוס כללי של האזרחים, גם בימי שיגרה (וגם זו תופעה חדשה), הרי שצודק ונכון שאותם אזרחים-חיילים ייזכו לחינוך, רפואה ורווחה מידי המדינה ששולחת אותם לשדה הקרב. הופעת מדינת הרוחה קשורה ברצון “להפוך למדינה הראויה לגיבוריה” (בריטניה), “לדאוג לווטרנים” (ארה”ב) וכו’.

    ברור שחז”ל לא הטיפו לאידיאל שבימיהם לא ניתן היה לעמוד בו. .

    1. “כיום אין בעיה מעשית לזון, להלביש, לחנך, לתת רפואה בסיסית ולהלין את כל אוכלסיית העולם”? האומנם?
      איך בדיוק?

    2. אם תחשוב במונחים של עולם שלישי (ושם נמצאים מי שסובלים באמת מרעב, חוסר מים נקיים וכו’), תראה שמדובר במאות דולרים לאדם לשנה- מאות מילארדי דולרים בשנה
      סכום ענקי אך אפשרי- זה בערך תקציב הביטחון של ארה”ב; ב- 39 מיליארד היורו שהאיחוד האירופאי מוציא על תמיכה בחקלאים המבוססים של אירופה, אפשר היה לפתח חקלאות שתאכיל מאות מיליונים באוכל פשוט יותר מגבינות ויין (-:

    3. כן. זה לדעתי חוסר הבנה על איך הכלכלה עובדת. אתה לא יכול לקחת את הכסף בעולם, לעשות אותו בחלוקה פר ראש ולחשוב שפתרת את הבעיה. כלכלה זה דבר שמבוסס על תמריצים. לקחת מכולם את הכסף ולחלק לכולם, יוצר בהכרח שחיתות, תמריצים הפוכים מהרצוי, ועוד כהנה וכהנה.
      ראה בתמצות כאן http://www.themarker.com/markerweek/1.640094

    4. גם תקציב הבטחון האמריקאי, ואפילו תקציב סובסידיות המזון של האיחוד האירופאי, לא “מחלק כסף לפי ראש ופותר את הבעיה”.
      הנקודה שלי פשוטה- המערכת הכלכלית בתקופת חז”ל היתה מבוססת על כוח שרירים. זה איפשר להפיק מעט מאוד מעבר לצרכים של החקלאי עצמו, במידה והיה בר מזל דיו להגיע לקצת קרקע ומים.
      בימינו, הכלכלה העולמית מייצרת המון; די לקיום ברווחה של כמילארד נפש בעולם המפותח, וקיום סביר של מיליארדי “מעמד ביניים” (ברמה עולמית) בסין, הודו וכו’. ברור שיש די משאבים לתת רמת חיים בסיסית לכולם. די לראות איך ההתפתחות הכלכלית של העשורים האחרונים הוציאה מעל מיליארד סינים והודים מעוני. אמהות כבר לא אומרות לילדים “תדע לך שבהודו ילדים רעבים”. ילדים בהודו אוכלים היום (גם) בסאבווי. אני לא מדבר על אופן הביצוע, אלאל על האפשרויות.

    5. עקרונית אתה צודק. אפשר להעלות את הרמה הכלכלית, לאט לאט ובעבודה קשה (אולי תימשך עשרות או מאות שנים). אי אפשר שהרמה הכלכלית תעלה בלי שהאמון בין האזרחים יעלה, בלי מוסדות חוק וסדר, וכן הלאה. כל אלה התפתחו באירופה במשך מאות רבות של שנים, ואין סיבה לחשוב שאפשר יהיה לעשות קיצורי דרך במדינות אחרות לצורך כך.

    6. נכון, אך באירופה של הרנסנס והבארוק לא היתה טכנולוגיית ייצור מפותחת, לא מערכת שוק חופשי, לא היתה תקשורת אלקטרונית, לא היה מודל מיידי לחיקוי ולא מוסדות פיננסיים גלובליים. אני אופטימי ומקווה שהתהליך ייקרה ברובו עוד בחיי.
      בתיאוריה, היום נערה שאפתנית בכפר באפריקה יכולה לללמוד אנגלית באופן מקוון, לעבור לעיר ולעבוד בייצור או במכירות, ואחרי כמה שנים להקים חברה משלה. .
      דומני שסטינו מספיק מהנושא..

  3. ניתוח יפה אך יש לי הערה קלה. בחרת להתייחס לביטוין כביכול של עקרונות מדינת הרווחה דרך מצוות הצדקה אך ההתייחסות הביקורתית שלך הסתמכה על אופן קיום המצווה בקהילות יהודיות בגלות ולא בצורה ממלכתית כך שברור מעליו שתמצא את קשיי הקנה מידה שדיברת עליהן, אך לא הוכחת שדעת המחוקקים. התנכיים לא הייתה נוחה מהדרך שבה המצווה באה לידי ביטוי במדינת רווחה. דבר נוסף,מאמר שלם על סוציאליזם ויהדות בלי להזכיר את השמיטה? דווקא השמיטה כן נותנת לנו ביטוי אותנטי של האופי הסוציאליסטי של החקיקה במקרא בגלל שהיא לא קובעה,ולא יכלה להיות מקובעת באופן קהילתי בגלות.

    1. גם במקרא אין שום רמז למדינת רווחה, והרי זה דבר מובן מאליו – מדינת הרווחה היא מודרנית; אין שום זכר לקיום של מערכת רווחה ממלכתית בזמן המקרא וברור שלא היה כזה דבר. הדרישות של הנביאים לצדקה וחסד היו כלפי האנשים ולא כלפי המדינה.

      לגבי השמיטה, היא נושא לדיון נפרד. ברור הוא בכל מקרה שאין לה קשר למדינת רווחה. (גם אתה אמרת “סוציאליזם”. אלא שסוציאליזם של קהילה אינו דומה למערכת בירוקרטית של מדינת הרווחה. ולזה השמיטה, או היובל, או הריבית, אינם קשורים. וכיון שהזכרתי את מצוות היובל אעיר בקצרה שגם ממנה אין לעשות את מה שעושים היום. זו מצווה הקשורה לחלוקת הארץ, ארץ ישראל דווקא, ולא לכלכלה. ויש להאריך ואין כאן המקום.)

  4. מאמר מאיר עיניים, של כותב שתמיד מעניין לקרוא. היהדות אינה יכולה להיות לא סוציאליסטית ולא קפיטליסטית, כי המוטו שלה אינו חומרי אלא רוחני. מתוך היעד הרוחני צמחה התפיסה של “עזרה הדדית” ו”צדקה”, ומי שאינו שותף ליעד היהודי מתקשה להבין את שני הערכים האלה בהקשר הנכון שלהם.

  5. הי הלל
    נהנתי מאוד מהמאמר שלך ואני חותם על כל מילה.
    לא הבנתי איך לא מוזכר הסיפור של דוד המלך, צאו והתפרנסו זה מזה ואת התגובה שהוא קיבל

    מקווה לשמוע ממך תשובה

    1. תודה. האגדה על דוד המלך מעניינת, והיא אולי חושפת באמת סוג של תפיסה כלכלית טרום-מודרנית, כאילו כדי להגדיל את התפוקה אתה חייב לכבוש עוד שטח. אולי זה באמת היה נכון בכלכלה של אז, שלא היה אשראי גדול וכן הלאה. מכל מקום לדעתי “צאו ופשטו ידיכם בגדוד” הוא גם מדרש על היציאה של דוד על הגדוד ששבה את נשיהם וכספם של אנשי דוד, ואין כאן המקום להאריך.

  6. הכל טוב ויפה, אך היהדות אכן מכירה בצורך לאזן מחדש “ולחלק את העושר” מדי כמה זמן, או ליתר דיוק מדי 7 שנים בשנת שמיטה.
    אז נמחקים כל החובות (תאר לך כמה דירה היתה עולה אם לא ניתן היה לקחת משכנתא ל 30 שנה) , ומדי 50 שנה הנחלות מתחלקות מחדש והעושר דה-פקטו מחולק שוב בצורה שוויונית יותר.
    היהדות הכירה בכך שעושר מוביל לעושר ועוני לעוני ורצוי לחלק את הקלפים מחדש מדי פעם (תוך כדי שאתה משאיר על כנן את המוטיבציות וכו’).
    לא ראיתי גם התיחסות לאיסור על ריבית – גורם נוסף בהפיכת בעלי חוב לענייים.

    1. השמיטה אינה מחלקת מחדש את העושר. גם שמיטת כספים כנראה בפשט הכתובים אינה אלא דחייה של גביית החובות. וכאשר פירשו את זה כביטול חובות, קרה הדבר הקפיטליסטי הצפוי ונמנעו מלהלוות זה את זה, עד שהיה צריך לתקן את הפרוזבול הקפיטליסטי. מכל מקום כל זה אינו קשור למדינת הרווחה.

      היובל גם הוא אינו קשור לעושר ועוני כי אם לארץ ישראל – ארץ ישראל דווקא, שעליה אמר הכתוב “והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ”. זו חלוקת נחלות בין כובשי הארץ, שהיא על תנאי שכל נחלה תישאר אצל אותה משפחה. אין לזה קשר למדינת הרווחה.

      הריבית היא גם סיפור בפני עצמו שלא אכנס אליו כרגע. גם כן לא קשור למדינת הרווחה.

  7. ערך דתי, במיוחד כאשר הערך הדתי נתון לפרשנות החילונית. מדינה היא גוף נטול ערך דתי, המשימות המוטלות עליה הם בטחון חיצוני ופנימי, ושמירה על חוקים המונעים גזל, ופגיעה ברכוש הזולת, ותו לא. ובמיוחד אם נזכור שכל נסיון של יישום ערך נוסף כמו שוויון, חינוך, רפואה לכל, כרוך בבניית מנגנון המתנפח והולך, כך שיישום הערך הופך לנטל בלתי נסבל. במסגרת הדתית הקלסית, אין מנגנון של ממש. יתרה מזו, מדינה לא מספקת חינוך ולשם כך היא נוטלת מכל אחד מאתנו את כספו אלא להיפך כדי להצדיק את נטל המיסים הגדל והולך המדינה מספחת לעצמה פעילויות שונות כחינוך ורפואה. עוד כדאי לשים לב, המיסים בחברה הדתית הקלסית היו עקיפים למשל מס הבשר, לא אכלת בשר לא שילמת.

  8. ההבדל בפשטות הוא כזה ביהדות חובת הצדקה שלי היא ביני לבין בורא עולם הוא ציווה על הצדקה והחובה שלי היא כלפיו, למשל אני חייב לתת מעשר אבל אף כהן לא יכול לתבוע אותו ממני כי אני לא חייב לו את זה אישית, אלה שייללו במחאה החברתית כנראה כן חשבו שיש להם זכות לתבוע את הצדקה.

  9. מעניין מאד, אבל שים לב שחלק מהטיעונים שלך רלבנטיים גם לביטוחים פרטיים. אדם העושה ביטוח פרטי מרגיש ש”מגיע לו”, ולא מתבייש לדרוש את ה”זכויות” שלו (להפך, מי שמוותר על הזכויות שלו מתבייש). האם גם ביטוח פרטי מנוגד לעקרונות היהדות?

  10. יש כאן ערבוב מושגים. לכאורה יש רק שתי אפשרויות – או שאתה בעד צדק חברתי ובעד ערכים של שוויון – ולכן אתה מחוייב לתמוך במדינת רווחה – או שאתה בעד שוק חופשי ככל האפשר, עם מעט התערבות ככל האפשר.

    דבר זה לא נכון. יש הוגים בשמאל שאינם מאושרים ממדינת הרווחה ואינם חושבים שהתערבות ברמת המדינה היא הדבר הטוב ביותר. כלכלנים מוסדיים מודעים היטב למה שגרשוני כתב בהתחלת דבריו – ששינוי קנה המידה משנה גם את תפקוד המערכת – מה שעובד טוב בקהילה, עובד מעט אחרת בשכונה או עיר, ועובד אחרת לגמרי למדינה או איזור. יש זרמים בשמאל שהם בעד קהילות ולא רק בעד מדינות – ומעבר לזה מודעים לכך שהמציאות מושפעת מאוסף גדול של מוסדות (וטכנולוגיות) ולא רק ממוסד השוק ומוסד המדינה .

    התנאים בהם התפתחה היהדות שונים למדי מהתנאים שקיימים כיום – רוב הכלכלה התבססה על חקלאות ורובה היתה כלכלת קיום. לא היו טכנולוגיות רבות כמו מכוניות, מטוסים, חשמל , פצצות אטום – כך שלא היה צורך גם באמצעי בטיחות או רגולציה על טכנולוגיות כאלה – הצורך בחוקי תנועה או בעיצוב רחובות בטוחים כאשר בעיר (חזון אפס) הוא נמוך הרבה יותר כאשר אנשים לכל היותר נוסעים בעגלות ולא דוהרים בקופסת מתכת של טונה (או משאית – 35 טון) בסמוך לילדים. לא צריך חוקי בטיחות בחשמל כאשר אין חשמל כלל. הצורך ברגולציה הוא גם נמוך יותר כאשר מדובר בכלכלת קיום. ברור שאתה עצמך לא תכניס במודע חומר מזיק לעוגה שאתה אופה לבני משפחתך -שונה הדבר כאשר אתה יכול לחסוך כמה אגורות ממחיר העוגה , או להפוך אותה טעימה מעט יותר – ואתה צריך למכור כמה שיותר עוגות. גם לא תנסה לשווק לילדים שלך סיגריות או למכר אותם לחומרים ממכרים אחרים – דבר שלא בהכרח נכון לגבי כלכלת שוק.

    לפי הניתוח של גרשוני , הטעם המרכזי לקיומה של התערבות המדינה בשוק היא חלוקה מחודשת של הכנסות. זה ניתוח שטחי למדי. חלק חשוב בהתערבות המדינה (או של התערבות של מוסדות אחרים – כמו נישואין, או כסף) היא בכלל נסיון הגנה על “מוצרים ציבוריים” כמו בטחון ברחוב (שוטרים), בטחון לאומי (צבא), בטיחות (לדוגמה בתחום האש – כבאים, בתחום הבית – חוקי בניה, בתחום התחבורה – חוקי תנועה ותקנות על תעשיות הרכב) ועוד. השוק אינו דואג להספקה או הגנה על מוצרים ציבוריים – דבר זה ידוע עוד מתקופתו של אדם סמית – והן סמית והן מורו דיוויד יום עסקו בכך – אם שני אנשים רוצים למנוע הצפה בשטח משותף – הם יגיעו לסיכום על תשלום לסכר – אבל אם יש 1000 אנשים שרוצים בכך – קשה יותר לדאוג למימון על בסיס רווח, ועוד יותר קשה כאשר מדובר במיליון או מיליארד אנשים.

    הניתוח המוסדי מסביר גם לקונה נוספת בדברי גרשוני – הרעיון להמשיך לשמור את כל ההתערבות לרמת הקהילה. לא רק שדבר כזה בעייתי בעידן של כלכלה עולמית (כיצד מונעים בעיות כלל עולמיות כמו דיג יתר , התחממות עולמית או זיהום בחומרים כמו PCB שגם כמות קטנה מהם יכולה לגרור נזק גדול והם יכולים להחזיק מעמד עשרות שנים לאחר שחוררם), יש בעיה לגרשוני להבחין כי שני המוסדות – המדינה – אבל גם השוק העולמי – מככבים בפירוק קהילות והחלשתן.

    קהילה מבוססת על קשרים בין אנשים שגרים באותו מקום וחולקים ערכים משותפים. ישנן “קהילות וירוטאליות” שיש להן חשיבות משל עצמן אבל קשה להתסמך עליהן במגוון של היבטים – טוב שכן קרוב מאח רחוק. הקהילות הלא וירטואליות צריכות כיום להתמודד עם שלל אתגרים – אם זה שימוש גדול יותר ויותר במכוניות – כך שפחות פוגשים את השכנים, אם זה בניה של מגדלים (שוב- לא פוגשים את השכנים) אם זה מעברי דירות תכופים יותר (עקב שינוי מקום עבודה , עבודות בחול וכו), גם כאשר אנשים נמצאים יחד, הם עלולים להיות בנפרד עקב התמכרות גדלה למסכים. מדיניות אי התערבות בנושא זה – מתן לשוק לעשות את שלו – לא תועיל כאן -שכן למי שמוכר מכוניות לדוגמה – לא ממש אכפת אם השימוש הגדל בהן מקטין את הקשרים החברתיים בערים שבהן המכונית נפוצה – זה לא עלות שהוא רואה. ניתן לנסות למנוע את זה על ידי אמצעים וולנטרים שונים -אבל אין תחליף לצעדים פוליטיים.

    פוליטיקה היא קבלת החלטות הנוגעות לכלל הקבוצה או לכל המדינה ואפילו לפעמים כל העולם – יש דברים שהם הכרעה פוליטית הנוגעת להרבה אנשים – ולא ניתן לקבל אותה על ידי שימוש בשוק – צריך להשתמש בכלים אחרים – כך הדבר לדוגמה לגבי כללי בטיחות או החלטה על יציאה למלחמה או החלטה על הגנה על הסביבה.

    הגנה על מוצרים ציבוריים היא לא דבר פשוט – לא המדינה ובטח לא השוק עושים את זה בצורה טובה. מדינות יכולות לעשות עבודה גרועה למדי בהגנה או הספקה על מוצרים ציבוריים – אבל מכאן להניח שאין מוצרים ציבוריים או שהשוק יעשה עבודה טובה יותר – המרחק רב – השאלה כיצד להגן עליהם היא שאלה פתוחה – הדבר הטוב ביותר הוא קודם להכיר בקיומה של שאלה כזו והבנת משמעותה.