הפיכת האנטישמיות ל"פשע שנאה" חסר הקשר מעוותת את ההיסטוריה ופוגעת ביהודים ובישראל
בכנס יום השואה האחרון של לשכת עורכי הדין הזהיר נשיא העליון לשעבר פרופסור אהרן ברק: "אל תניחו שמה שקרה לא יכול לקרות אצלנו. אם זה קרה במדינתם של בטהובן ובאך, זה יכול לקרות גם אצלנו. אם הדמוקרטיה לא תגן על השופטים, השופטים לא יוכלו להגן על הדמוקרטיה". הבחירה להציג דווקא את אושיות התרבות הגרמנית כמודל לנאורות ומוסריות משקפת את מערכת הערכים שממנה יונק ברק את תפיסת עולמו ואמות המוסר שלו, שרואה בהגות האירופית ובמוסדות הבין לאומיים את מקור הסמכות המוסרי העליון. זו איננה רק בחירה רטורית תמימה בדוגמאות מוכרות, אלא השתקפות של עולם מושגים שלם שבו אירופה נתפסת כמרכז התרבות, המשפט והמוסר כמקור אוניברסלי עמוק של צדק, מוסר ותפיסת האדם.
כבר מראשית עידן האמנציפציה באירופה התפתח בקרב חלק מן האליטות היהודיות דפוס מחשבתי שביקש לעגן את הזהות היהודית בתוך המסגרת האוניברסלית של תרבות המערב. החל מיהודי ברלין של משה מנדלסון במאה ה־18, דרך האינטלקטואלים היהודים בגרמניה, אוסטריה וצרפת במאה ה־19, ועד חלקים מן האליטה המשפטית והאקדמית בישראל המודרנית, חזרה שוב ושוב אותה הנחת יסוד: ככל שהיהודי המשכיל יתקרב יותר אל האוניברסליזם האירופי, יאמץ את שפתו, ערכיו ומוסדותיו ויוותר על ייחודו הלאומי־תרבותי, כך יתקבל לבסוף כחלק אינטגרלי ממשפחת העמים. אלא שלאורך כל ההיסטוריה שוב ושוב טפחה המציאות על פניהם. בפועל האנטישמיות המודרנית צמחה דווקא מתוך לב ליבה של התרבות האירופית המשכילה: באוניברסיטאות, בבתי המשפט ובקרב הוגי הדעות של עידן הנאורות. חברי תנועת ההשכלה היהודית, שניסו במשך דורות להתקבל כשווים בין שווים למועדון הרוח האירופי, שבו וגילו כי גם כאשר אימצו בהתלהבות את שפתה, תרבותה וערכיה של אירופה, עדיין דלת הכניסה נותרה סגורה בפניהם, משום שהבעיה מעולם לא הייתה מידת אירופיותם, אלא בעצם יהדותם.
הפילוסוף הגרמני יוהאן גוטליב פיכטה, מראשי עידן הנאורות וההגות הלאומית האירופית, התייחס בבוז לניסיונות ההשתלבות של יהודי אירופה. "הדרך היחידה להעניק ליהודים זכויות אזרח היא לכרות את ראשיהם בלילה ולהחליפם בראשים אחרים, שלא יימצא בהם אפילו רעיון יהודי אחד", כתב פיכטה. בדברים אלו נחשף הפרדוקס הגדול של יהדות אירופה: ככל שניסתה להתמזג בתרבות הכללית, כך נתפסה דווקא כמאיימת יותר על יסודותיה. האוניברסליזם האירופי היה מוכן לעיתים לקבל את היהודי כיחיד, אך התקשה להשלים עם עצם קיומו של עם יהודי בעל זהות, זיכרון, מסורת ותודעה לאומית מובחנת.
במקום להביא להתפכחות עמוקה מן האשליה האירופית, עד היום נותרה בקרב חלקים נרחבים באליטה הישראלית אותה תודעת תלות תרבותית במערב שלכאורה ראוי לשאוב דווקא ממנו את מושגי המוסר, הנאורות והלגיטימציה הערכית. במובן זה, דבריו של פרופסור ברק אינם רק אמירה נקודתית על השואה, אלא ביטוי להמשך קיומה של אותה תודעת עומק אירופית־אוניברסליסטית שרואה במערב את מקור הסמכות המוסרי העליון, גם לאחר שהמערב עצמו הוליד את מנגנון ההשמדה התעשייתי הגדול בהיסטוריה האנושית. במקום לשוב אל מקורותיה הרוחניים, ההיסטוריים והמוסריים של הציוויליזציה היהודית, ממשיכה האליטה הישראלית־ליברלית לתור אחר לגיטימציה מוסרית וערכית דווקא באותם מוסדות ומוקדי כוח אירופאיים שגם בטבח הגדול ביותר שידעה המדינה מאז ימי השואה, הפנו עורף לאליטה הישראלית. כבר בשמיני באוקטובר, יומיים בלבד לאחר הפוגרום, גל אנטישמיות חסר תקדים החל להציף את אוניברסיטאות ליגת הקיסוס בארה"ב, שהופנה כנגד אנשי סגל יהודים.. חלק מאנשי הסגלים היו אנשי שמאל רדיקלי שבמשך שנים קידמו במרץ רעיונות אנטי ציוניים והיו חברים בתנועת החרם של ה-BDS. ברגע האמת גילתה האליטה הזו שהעולם כלל לא מבחין בינה לבין "תומכי ישראל".
גם פרופ' אהרן ברק בכבודו ובעצמו גילה את גבולותיה של אותה אשליה שאחזה בו לאורך חייו המקצועיים; במשך עשורים ארוכים הוא ביקש לשכנע את הציבור הישראלי שההגבלות הנרחבות על פעילות צה"ל וההתערבות ההולכת וגוברת של מערכת המשפט בסוגיות ביטחוניות, ישמשו ברגעי האמת כ"שכפ״ץ משפטי" חיוני מול מוסדות המשפט הבינלאומיים. ברם, כאשר נבחר לייצג את מדינת ישראל אל מול עלילת הדם בבית הדין הבינלאומי בהאג באשמת רצח עם", התברר לו על בשרו שקשרים רבי שנים בטרקלינים המשפטיים באירופה אינם עומדים לו כמיצגה של מדינת היהודים. ברגע האמת, אותם מוסדות בינלאומיים "נאורים" שהיו אמורים להבחין בין דמוקרטיה מערבית שנלחמת על חייה לבין ארגון טרור רצחני, בחרו לאמץ שוב את השיח האנטישמי ולהאשים דווקא את המדינה היהודית שנלחמת על חייה בפשעים כנגד האנושות.
פרופ' ברק בחר להיתלות באושיות התרבות והרוח האירופית שעיצבו את חייו שמושתים על עולם הערכים והמוסר האוניברסלי, על חשבון גדולי האומה היהודית לדורותיה כגאון מווילנה והחתם סופר, בני דורם של בטהובן ובאך שעיצבו בחייהם תודעה מוסרית, רוחנית ולאומית עמוקה, שהשפעתה חוצה דורות, קהילות ותרבויות עד ימינו. ברק פסח על גדולי אומה יהודיים כרמב"ם, רמב"ן או רבי יהודה הלוי, שהעמידו תפיסות מקיפות של אדם, מוסר, חירות וייעוד לאומי, בעומק מחשבתי שאין לו אח ורע בתרבות המערב. אילו אותם ענקי רוח יהודיים שאילו היו פועלים תחת מסגרות האקדמיה האירופית ומנגנוני ההאדרה התרבותיים של המערב, היו מתעלים ללא מאמץ מעל גדולי הפילוסופים, ההוגים והסופרים שעליהם נשענת התרבות האירופית המודרנית.
פרופ' ברק הזהיר בדבריו כי לקחי השואה מחייבים את החברה הישראלית להיזהר מהידרדרות מוסרית עד לכדי הפיכתנו בעצמנו ל"חיות אדם", כשהוא בוחר להתעלם מן הרקע ההיסטורי, הלאומי והאידיאולוגי הייחודי שהוביל להשמדת היהודים, שנאה אנטישמית עמוקה שקדמה לכל ויכוח פוליטי או מוסרי מודרני. במקום לעסוק בייחודיות השנאה כלפי העם היהודי, הוא שב ומשתמש בשואה ככלי בידי שיח פרוגרס רדיקלי שמבקש לטשטש את ההבדל ההיסטורי והמוסרי בין עם שהיה קורבן נרדף לאורך דורות. בין עם שבמשך אלפיים שנות גלות תרם לעולם ערכי מוסר, צדק, רוח, משפט ומדע, לבין תת־תרבויות ואידיאולוגיות ג'יהאדיסטיות רצחניות שפועלות מתוך פולחן מוות, קנאות דתית ושאיפה מוצהרת להשמדת הציביליזציה המערבית.
בניגוד לדברי ברק, ההיסטוריה האירופית והמרחב הגרמני בפרט כבר מקדמת דנא רוויים בדוגמאות למיליטריזם, כיבוש ואכזריות, החל מהעמים הגרמאניים הקדומים, דרך המיליטריזם הפרוסי והלאומנות האלימה של גרמניה המודרנית במלחמות העולם, ועד לשיא של גרמניה הנאצית שהובילה את מפעל ההשמדה הגדול בהיסטוריה המודרנית. זהו ההבדל המוסרי וההיסטורי שברק ואחרים מבקשים לטשטש: בין עם שהיה לאורך הדורות קורבן לרדיפות, גירושים ופוגרומים, ועדיין שמר גם בתנאי גלות קשים ואף בתנאים הבלתי־אנושיים של הגטאות והמחנות על ערכי משפחה, קהילה, מוסר, לימוד, ערבות הדדית ועשייה למען החברה שבתוכה חי, לבין משטרים ואידיאולוגיות שבנו את כוחם על רצח עמים, שעבוד בני אדם ופולחן כוח ואכזריות.
ראוי להזכיר – לאורך כל תקופת הגלות, לעולם לא הייתה מקבילה יהודית למפעלים הלאומיים של כיבוש, השמדה ורצח המונים שבוצעו על ידי אימפריות איסלמיות ונוצריות לאורך ההיסטוריה. במשך אלפיים שנות גלות, שבהן חיו מיליוני יהודים כמיעוט נרדף בקהילות שונות ברחבי העולם, שימשו הקהילות היהודיות כזרקור רוחני, מוסרית ואנושי, וכגורם תורם, בונה ומפתח לחברות שבתוכן הן פועלות, ושמרו על אחוזי אלימות אפסיים. נכון שלאורך הדורות היו בקרב היהודים מקרי אלימות פליליים ואף תופעה ייחודית נדירה של אנשי מאפיה כמאיר לנסקי, אך לעולם לא נרשמה בהיסטוריית הקהילות היהודיות ברחבי העולם אלימות לאומנית סדורה של רציחות של פרטים, ובוודאי שלא תופעות של כיבושי עמים, טיהור אתני, כפיית דת או פולחן מוות.
לפי הסיפור שהאירופים הנאורים מספרים לעצמם ולעולם, הנאצים לא פגעו רק ביהודים, ובוודאי שלא בשל יהדותם, אלא כפי שאמר נשיא הבונדסטאג נורברט למרט בנאום שנשא בבונדסטאג לפני שלוש שנים ביום השואה הבין לאומי: "אנו זוכרים את חסרי הזכויות, המעונים והנרצחים: יהודי אירופה, בני הסינטי והרומא [=צוענים], עדי יהוה, מיליונים של סלאבים עקורים, עובדי כפייה, הומוסקסואלים, אסירים פוליטיים, חולים ונכים – כל אלה שהוכרזו כאויבי האידאולוגיה הלאומית-סוציאליסטית ונרדפו על ידה". אליבא דנורברט, השואה הייתה אירוע של שנאה ואלימות כלפי אוכלוסיות מוחלשות ובתוכן היהודים.
במקום להתקומם בצורה פומבית כנגד דברי ההבל שיצאו מפיו של למרט, שמבקש להפחית מאחריותה ההיסטורית הבלעדית של ממשלתו בהקמת תעשיית מוות לראשונה בהיסטוריה האנושית, בחר הנציג הדיפלומטי הבכיר ביותר של ממשלת ישראל באותם ימים, שר החוץ לשעבר יאיר לפיד להעניק חותמת גושפנקא רשמית לדברי למרט. בכנס בין לאומי בנושא האנטישמיות אמר כך: "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. הם היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים, האנטישמים הם אנשים שהורגים במכות צעירים מהקהילה הלהט"בית, האנטישמים הם דאעש, ובוקו חארם", קבע בדברים שבוודאי ערבו לאוזני המנהיגים האירופאיים.
השיח שלפיד וברק מקדמים יוצר מנגנון מסוכן של אנטישמיות מתוצרת עצמית: האמירות הקיצוניות הופכות מיד לכותרות ראשיות בעולם ומוצגות כהוכחה "מבית" לכך שישראל אימצה את דרכם הנפשעת של מדכאיה ההיסטוריים. במקום שהעולם יתמודד עם האחריות האירופית לשואת היהודים, הוא מקבל דרך נוחה להפוך את היהודים עצמם לנאשמים החדשים. התוצאה הישירה היא זילות השואה, טשטוש ייחודיותה, והכשרת הקרקע לגל חדש של דמוניזציה נגד מדינת ישראל והעם היהודי בשם אותה "מוסריות אוניברסלית".
ישראל ניצבת ברגע גורלי שבו היא נדרשת להכרעה מול אויביה מבחוץ, ולבהירות פנימית מבית: האם נמשיך להשתוקק בכל מחיר להכרת הגויים, או שנשוב ונאמץ את תודעת השליחות ההיסטורית שלנו כעם.
אריק בלומברג הוא יועץ תקשורת.
