הסכר האתיופי שמחזק את ישראל על חשבון הפלסטינים

סכר חדש שמקימה אתיופיה על נהר הנילוס הופך למוקד דרמטי של התפתחויות אזוריות, ומחזק את היחסים בין מצרים לישראל. החששות המצריים מהקמת הסכר הובילו את נשיא מצרים א־סיסי להתרחקות מצרפת, להתקרבות לרוסיה ולהידוק שיתוף הפעולה עם ישראל. המפסידים הגדולים הם הפלסטינים: יוזמת השלום הצרפתית קורסת, וישראל נכנסת לתפקיד המתווך בסכסוכי אגן הנילוס.

"סכר התחייה", שהאתיופים מחדשים את הקמתו בימים אלה על הנילוס בעלות מוערכת של כ־4.8 מיליארד דולר, מדאיג את המצרים עד מאוד. הדאגה המצרית מובנת: כבר בשנה הבאה, עם השלמת בנייתו של החלק הראשון, עלולה מצרים להפסיד בין 11 ל-19 מיליארד מ"ק מים בשנה, מה שיגרום גם להקטנת יכולת תפוקת החשמל שלה בכ־25–40 אחוזים. העיתון האתיופי 'דה אתיופיאן הראלד' מתאר באופן ציורי כיצד המכונות המפלצתיות "החיו את השממה במדבר גובה" לפני כמה חודשים, כדי להקים את הסכר שעשוי לספק למדינה מקומות עבודה רבים.

משבר הנילוס בין אתיופיה למצרים איננו עניין חדש. בעבור אתיופיה, ניצול מי הנילוס מהווה סוגיה אסטרטגית בעלת חשיבות עליונה. לאחר שהסכר החדש יתחיל לפעול, ככל הנראה ב-2017, הוא יאפשר לאתיופיה לאגור יותר מי נילוס על חשבון מצרים וסודן. כצפוי, הדבר גורם לחששות רבים מצד המדינות הללו. יתר על כן, הפרלמנט האתיופי אישר ב-2013 אמנה המצמצמת את זכויות המצרים להשתמש במקור המים הנדון. ארבע מדינות נוספות באפריקה חתמו על העצומה והפכו את הסוגיה לנושא גאו־פוליטי מהותי מהמדרגה הראשונה ביבשת האפריקנית. ההתנגדות המצרית הוגדרה על ידי הרשויות באתיופיה כ"חלום בהקיץ".

הרוסים באים

במצרים, מדינה שסובלת ממיעוט גשמים, הנילוס הוא סוגיה חשובה ביותר המעצבת את מדיניות החוץ והפנים. בחודשים האחרונים פוקדת את מצרים בצורת קשה בקנה מידה היסטורי, המביאה לירידה דרסטית של מפלס הנילוס. המצרים ניסו תמיד למשוך תועפות מים לשטחם. בניית סכר אסואן בשנות השישים היא דוגמה מובהקת למדיניות הזו. שאלת המחסור במים מתחדדת במצרים מדי שנה. הנילוס, שמימיו מתאדים בקצב מהיר יותר ויותר מדי שנה, איננו מספק את כמות המים הנדרשת לסכר אסואן. אף שאוכלוסיית המדינה גדלה, השטחים החקלאיים במצרים הצטמצמו. הנשיא אנואר סאדאת הצהיר בשנות ה-70 כי "עדיף שהחיילים המצריים ימותו בשדות הקרב האתיופיים מאשר שימותו מצמא במדינה שלהם".

בתקופת נשיאותו של מוחמד מורסי הגיע הסכסוך לשיאו: בקיץ 2013 אמר מורסי כי אמנם איננו מעוניין במלחמה עם אתיופיה, אך "קהיר לא תרשה את יישום ההסכם לשינוי חלוקת המים, שעליו חתמו גם רואנדה, טנזניה, אוגנדה, קניה ובורונדי". מורסי הוסיף ואיים: "אנו משאירים את כל האופציות פתוחות. איננו מתנגדים לפרויקטים באגן הנילוס, אך בתנאי שהם לא משפיעים על הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות של מצרים".

לאחר משא ומתן ממושך התכנסו במרץ 2015 מנהיגי מצרים, אתיופיה וסודן בחרטום בירת סודן כדי לחתום על ההסכם המאפשר לאתיופיה לבנות את הסכר השנוי במחלוקת. קהיר התנגדה להסכם, בטענה כי הפרויקט יפגע באספקת המים שלה מהנהר. נשיא סודאן, עומר אל־באשיר, הצהיר בחתימת ההסכם כי מדובר ב"הסכם היסטורי" וכי הוא לא עומד "לפגוע באינטרסים של מדינות אחרות על ידי השימוש במים".

ההסכם הכתיב את פרטי השלמת הסכר, והעביר את הסמכות לבחינת השפעותיו העתידיות על חלוקת המים לשתי חברות צרפתיות – BRL ו'ארטליה'. אך למרות החתימה החגיגית, המצרים לא סומכים על דיווחי החברות הצרפתיות, והם מבקשים להתרחק מהיוזמות האזוריות שמקורן בפריז. במאמר שהתפרסם ב'ג'רוזלם פוסט' תחת הכותרת "הדיפלומטיה המצרית דוחפת את צרפת מהאזור", נטען כי המצרים רוצים להוביל את האזור, ולשם כך הם מבקשים להתרחק מההשפעה הצרפתית ולחמם את היחסים עם הרוסים.

ואכן, הרוסים הולכים להרוויח מהמהלך, ובגדול. קהיר חתמה לא מזמן על הסכם עם רוסיה להקמת כור גרעיני באזור דבעה, הממוקמת על חופי הים התיכון. זהו פרויקט לאומי בממדי ענק, שעוכב שנים רבות עקב המחויבות המצרית לארה"ב. הכור החדש עשוי לספק חלק משמעותי מהחשמל שמצרים צורכת. הרוסים הבינו שהאנרגיה המופקת מסכר אסואן תלך ותקטן עקב בניית הסכר החדש, ולא במקרה הציעו למצרים את תמיכתם במעבר הדרגתי לאנרגיה אטומית, והשקיעו הון בכור הגרעיני שעומד להיבנות. לפי צבי בראל מ"הארץ", "הפרויקט יעסיק כ-20 אלף עובדים בעת הקמתו וכ-4,000 עובדי תחזוקה ותפעול עם השלמתו". זהו מספר משמעותי למדינה ענייה שנדרשת לספק מדי שנה כמיליון מקומות עבודה והמתמודדת עם שיעור אבטלה ממוצע של כ-13% בקרב האוכלוסייה הכללית וכ-23% בקרב צעירים. לסיכום, רוסיה הופכת להיות ערובה לביטחונה הכלכלי והצבאי של מצרים.

הנשיא פוטין כבר זכה לקבלת פנים מלכותית בקהיר בתחילת 2015, ולא מזמן גם היה אורח הכבוד בפתיחת תעלת סואץ החדשה וחתם על חוזה להקמת מתקן גרעיני חדש במצרים. העסקה, בשווי 3 מיליארד דולר, שנחתמה בין הרוסים למצרים לאחר ששולמה על ידי האמירויות, הזרימה כסף רב לכלכלה הרוסית הסובלת מהסנקציות הכלכליות של המערב. הרוסים והמצרים חתמו גם על הסכמים בתחום הגז הטבעי, וכן סוכם כי הרוסים יבנו אזור תעשייה רוסי לאורך תעלת סואץ. מחזור המסחר בשנת 2015 בין שתי המדינות הגיע ל־5.5 מיליארד דולרים, עלייה של 86% לעומת 2013.

נתניהו מחליף את דחלאן

להתפתחויות הללו השפעה דרמטית על הדיפלומטיה האזורית. מהי הסיבה לכך שנשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי דאג לשלוח לירושלים את שר החוץ שלו, סאמח שוכרי, דווקא עכשיו לאחר שבנימין נתניהו חזר מאתיופיה? האם זהו מקרה? התשובה ברורה: א־סיסי רוצה ללחוץ על ראש ממשלת אתיופיה באמצעות ישראל, כדי להשיג תנאים יותר טובים בעסקת "סכר התחייה". כפי שכתב צבי בראל ב'הארץ', "מצרים מעריכה שלישראל יש מנופי השפעה על אתיופיה, ואם [ישראל] אינה יכולה למנוע את הקמת הסכר היא עשויה לפחות להשפיע על אתיופיה לתאם עם מצרים את חלוקת המים באופן שלא יפגע בכלכלתה".

האתיופים כועסים על מצרים, ואילו ראש ממשלת ישראל, שפיתח יחסים טובים עם אתיופיה, יכול לשמש כמתווך בין שתי המדינות. התזמון חשוב: ביום חמישי עומדת להתכנס באוגנדה "ועידת שרי החוץ של מדינות אגן הנילוס". נתניהו השאיר באוגנדה קרקע פורייה להתקדמות משא ומתן, ודאג שהאינטרסים המצריים לא ייפגעו כתוצאה מבניית הסכר.

גם ההצעה המצרית לוועידת שלום אזורית קשורה: זו הצעה שנועדה לנטרל את היוזמה הצרפתית ולהקטין את השפעתה באזור. בציר האזורי החדש שנוצר למצרים יש הרבה מה להרוויח מיחסים תקינים עם ישראל, על חשבון הפלסטינים. ב-2015 מוחמד דחלאן, איש הפת"ח לשעבר, תיווך בין מצרים, אתיופיה וסודאן. עכשיו נלקח תפקיד המתווך מדחלאן והועבר לישראל. רבים סבורים שמצרים משלמת מס שפתיים לשלטון ברמאללה, והיא לא באמת תעמוד בנחרצות מאחורי הרעיון של שתי מדינות לשני עמים.

גם אם יוזמת א־סיסי לשלום אזורי "לא תחזיק מים", ישראל יכולה לצפות שהוא ימשיך להיות בן בריתה בכל הקשור לחמאס ברצועת עזה ולמלחמה נגד דאעש ההולך ומשתלט בסיני, האויב המובהק מבחינת א־סיסי. וכאן, למצרים יש הרבה מה להרוויח משותפות עם ישראל, ולא עם צרפת החבולה.

______________________

ד"ר יבגני קלאובר הוא חוקר מזרח אירופה ואלימות אתנית בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב