עדות אלאור אזריה: כשמפקדים מעבירים אחריות למשפטנים

שלושה ימים של עדות אזריה מלמדים מה קורה כשהדרג הפיקודי מעביר את האחריות המבצעית לידי המשפטנים. משה איפרגן עם החקירה הסוריאליסטית, ההשלכות האסטרטגיות ומשבר האמון בתוך הצבא ובציבור

נזנח על ידי המערכת. אלאור אזריה, צילום: פלאש90

אני עוקב אחרי פרשת אזריה מן הרגע הראשון, וככל שהזמן עובר כך אני משוכנע יותר ויותר שהמשפט זוהם בצורה קיצונית כל־כך, עד שהוא איבד את ערכו לחלוטין.

בשבוע שעבר שוב התבטא הרמטכ"ל על מי ש"תומכים" באזריה – להזכירכם: רוב מוחלט בציבור – כמי שתומכים באתוס של כנופיות, ובכך הדגיש והעמיק את המסר הנשלח אל אולם המשפט: זיכוי אזריה יהיה בבחינת פרס לאתוס של כנופיות. בעידן שבו צה"ל חורת על דגלו את אתוס העליונות המוסרית, מדובר במסר חמור בהקשר של הליך משפטי שמתנהל.

גם התקשורת איננה טומנת ידה בצלחת. בדיון שהתקיים בתכנית 'אולפן שישי' האחרונה קבע המנחה דני קושמרו כי אזריה ירה ב"מחבל מנוטרל", ואילו רוני דניאל טען בתוקף כי התחקיר המבצעי הסתיים לפני שדובר צה"ל הוציא הודעה נגד אזריה. כפי שהתברר מעבר לכל ספק במשפט, אלו שקרים. המחבל לא היה מנוטרל אלא חי מאוד וחשוד כנושא מטען, ולא התקיים תחקיר מבצעי עד יום המחרת, לאחר שהודעות דובר צה"ל ושר הביטחון יצאו כבר בצהרי אותו יום. מצער מאוד שעיתונאים בכירים מפיצים טענות שקריות לציבור בזמן צפיית שיא, ומזהמים את דעת הקהל ואת המשפט. עוד יותר מצער כאשר אמנון אברמוביץ' קורא לדברי אזריה "גרסאות נחותות ושקריות", כשלצדו יושבים שני אנשים שטענו טענות שקריות על הנושא באותו רגע ממש.

מהרגע הראשון, כל עד שהעיד עשה זאת תחת המכבש התודעתי הזה. ד"ר אפרים פודוקסיק, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרסם בשבוע שעבר פוסט ובו ציין שלוש סיבות לזיכוי אזריה. בין היתר כתב כך:

הגנה מהצדק. התבטאויות של שר הביטחון ורמטכ"ל סמוך לאירוע, ועל אחת כמה וכמה התבטאות הרמטכ"ל היום פשוט אינם מאפשרים משפט צדק. לדעתי (וגם לדעת האנשים כאן באנגליה שהתייעצתי אתם) המשפט צריך להתבטל כי אין שום סיכוי ל- Fair trial.

מדוע ראשי הצבא מתגייסים במלוא כוחם להרשעת אזריה? מדוע אינם שמחים בכל גילוי שאולי יגלה להם שטעו? אלו שאלות חשובות ביותר, אך הן שייכות למאמר מסוג אחר.

התקשורת מול עדות אזריה

הפער בין הסיקור התקשורתי של המשפט ובין מה שקורה באולם הדיונים בפועל הוא עצום, וגורם ליצירתו של מצג שווא בעיני הציבור בכל הנוגע למתרחש במשפט. הנה כמה דוגמאות לפער הזה, מתוך אייטמים שקיבלו תשומת לב רבה בתקשורת בזמן עדותו של אזריה.

נפתח בטענה חדשה שהעלו הסנגורים, שלפיה בזמן האירוע וסמוך לאחריו אזריה היה לחוץ. זוהי טענה חשובה, שנועדה להבהיר כי הוא פעל תחת תחושת סכנה ולחץ ולא מתוך שיקול דעת קר של "נקמה". כנגד זה הציגה התביעה צילום של אזריה מחייך כעשר דקות לאחר אירוע הסטירות שטען לו, כדי להראות שטענותיו של אזריה על היותו בלחץ שקריות. בתקשורת חגגו על התמונה, אלא שעדים רבים מטעם התביעה עצמה העידו אחרת. המ"פ, למשל, מעיד על הזמן שמיד לאחר הירי:

תובע: איך הוא נראה לך כשאתה מדבר אתו?

מ"פ: אמרתי כבר בתחילת העדות, הנאשם הוא חייל שקט, חייל עדין באופי שלו, הוא היה נראה נסער בעיקר, משהו שאני בדרך כלל לא מזהה אצלו, הוא בן אדם שקט, הוא היה נראה מאוד, יכול להגיד נסער.

תובע: עוד משהו?

מ"פ: דרוך, קפוץ. הפנים שלו נראו, אני לא אגיד זעופות, אבל הוא היה נראה נסער בעיקר.

או המג"ד, שסיפר על שיחתו עם אזריה שעה וחצי לאחר הירי:

סנגור: אתך הוא מדבר כמה דקות אחרי האירוע?

מג"ד: שעה וחצי.

סנגור: הוא בוודאי נסער?

מג"ד: כן.

סנגור: נרגש?

מג"ד: כן.

גם עדים אחרים דיווחו באופן דומה. לא ברור מה ניסתה התביעה להשיג; האם רצתה להרוויח כותרות בתקשורת, במחיר סתירה משמעותית של עדי התביעה שלה? תמהני. בכל אופן, זו הייתה צריכה להיות הכותרת ההוגנת: "התביעה מראה תמונה הסותרת את דברי עדיה המרכזיים".

דוגמה נוספת היא הכיסוי הנרחב לכך שאזריה תוקף את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. הדיווח יצר רושם שאזריה "התפרע" והחליט לנצל את עדותו כדי לצאת נגד ראשי המערכת. הכותרות זעקו, והפרשנים תהו מי מייעץ לו לעשות זאת, וכמה זה גרוע עבורו במשפט. אבל שוב, הפרוטוקול מספר סיפור אחר. הנה:

סנגור: בהודעתך מיום ה 03\24 אתה מדבר על רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל (מפנה לת/7 עמוד 5 שורה 15-24), מה אתה מרגיש כשאתה אומר את המשפט הזה?

אזריה: אני מרגיש בגידה. המפקדים שלי, גם אחרי שאני מסביר להם, אירוע ראשון שלי, פצוע ראשון אמת שלי, פעם ראשונה שאני יורה בבן אדם, מחבל אבל בן אדם, אני מסביר להם מה גרם לי לעשות את זה, עדיין בשוק מהאירוע בכלל, תוקפים אותי, לא מנסים להבין אותי בכלל.

יוצא שהמג"ד שלי מגיע למ"פ, שואל אותו מה קרה, שומע ממנו חצאי דברים… לאחר מכן כשאני מדבר עם המג"ד, אני מסביר לו את שתי הטענות האלה, שני החששות, הסכנות שהיו לי, הוא לא מקשיב בכלל, ישירות תוקף ולא מקשיב לי, משפיל אותי מול כולם, המפקדים שסמכתי עליהם.

תוך כדי אני שומע התבטאויות של שר ביטחון, רמטכ"ל, מנסים… לא יודע מאיפה הם שומעים את מה שהם שומעים, ויוצאים בהודעת גינוי נגדי. בלי שהם יודעים בפועל מה קרה שם ולא מחכים לסיום ההליך. אני מאבד את כל האמון גם במפקדים, כל צמרת צה"ל, שר הביטחון.

אני מרגיש שאין לי אף אחד שאני יכול להאמין בו, הרגשה שזרקו אותי לכלבים בגלל פחד מעיתונאות, תקשורת, אולי שהראו סרטון שמציג בצורה מגמתית…".

מה מתברר אם כן? שאזריה משיב לשאלת הסנגור ומתייחס בכלל לדברים שהוא אמר ביום האירוע עצמו. הוא דיבר על כך אז, וכעת רק מבקשים ממנו להסביר מה הרגיש כשאמר אותם. זו לא מתקפה מלאכותית, מאוחרת וצינית. הציניות כאן היא של התקשורת, שהציגה אותם כאילו נאמרו לראשונה בזמן המשפט ובאופן משתלח.

אובדן האמון של הלוחם הפשוט, שחווה נטישה בעוצמה חסרת תקדים, בא לידי ביטוי בכך שכשביקש אזריה לפגוש קב"ן זמן קצר לאחר האירוע הציעו לו את הקב"ן של חטיבת כפיר, אך הוא סירב.

אמרתי שאני לא מוכן שמישהו שקשור לחטיבת כפיר יבדוק אותי. אין לי אמון בהם, הם נטשו אותי.

למרבה הצער, הדיון התקשורתי לא עוסק בנקודה הזאת, שהיא מכריעה בהיבט הציבורי של המשפט: המערכת הפיקודית ברחה מכל אחריות ונטשה את הלוחם כאילו היה אויב. זוהי נקודת השבר העמוקה בפרשה הזאת; נקודה שסדקה, בצדק, את האמון הציבורי בראשי הצבא ובמפקדים. האמון הזה נסדק גם בקרב חיילים, שאף העידו על כך כעדי תביעה דווקא.

 

"אני מרגיש בגידה, זרקו אות לכלבים". מפרוטוקול המשפט
"אני מרגיש בגידה, זרקו אותי לכלבים". מפרוטוקול המשפט

 

דוגמה נוספת למה שבאמת היה צריך לעורר את התעניינות התקשורת, היא דיווח מעניין שנותן אזריה. שימו לב:

נאשם: …למה אחרים לא פעלו? אני לא יודע. היום יודעים כבר מספר לא מבוטל של אנשים שנכחו שם חשו באותה סכנה. באחד מדיוני המעצר…

תובע: אני לא יודע מה הנאשם צפוי להגיד, אבל יש דברים בדיוני מעצר שכנראה לא צריכים להיות חשופים כאן.

סנגור: אבקש ממך להתייחס למידע עצמו בלי לשאלה היכן נחשפת לו.

נאשם: הגיע חומר חדש, ששם אחד האנשים שנכחו באירוע בזמן אמת אומר שהקדמתי אותו. הוא תכנן לבצע את אותו הדבר, אבל הקדמתי אותו.

האם הרצון לחשוף לעיני הציבור את התמונה המלאה, איננו מחייב לנסות ולגלות מי הוא אותו אדם שאולי יטיל אור חדש על האירוע? האין זה אמור להיות האינטרס העיתונאי היסודי? אלא שכרגיל בפרשה הזו, התקשורת משתפת פעולה עם הקמפיין להרשעת אזריה.

אסיים בדיווח של שבתאי בנדט מאתר 'וואלה'. אינני מסכים עם הדיווח בכללותו, אך אפילו הוא כותב: "אף שללא ספק, כך גם על פי עדי התביעה, החשש ממטען היה קיים בזירה, אזריה לא מצליח להסביר מדוע רק הוא נדרך וכל האחרים התנהלו בצורה רגועה ושלווה". האדמה צריכה לרעוד לנוכח הדברים, כי זוהי פעם ראשונה שמה שאני טוען מזה זמן רב מובא כעובדה: חיילים לא מעטים חשו סכנה מהמטען. הרי נגד הטענה הזאת יצאו בצה"ל מלכתחילה, ומח"ט הגזרה, המג"ד והמ"פ הכחישו אותה בתוקף. המח"ט והמ"פ אף האשימו את צוותי הרפואה בהמצאת החשש כדי לא לטפל בפצוע. האם מישהו מהם ייקח אחריות, יודה ויתנצל על עלילת השווא? האם מישהו יגיד שלא ניתן להסתמך על עדות הקצינים ביחס למניעי אזריה, בזמן שעם כל "בדיקותיהם" ו"תחקיריהם המבצעיים" הם לא הבינו עובדה בסיסית כל כך ביחס לזירה?

במיוחד נוגעים הדברים למ"פ, שעל עדותו בעצם מסתמכים כל הקצינים הבכירים ממנו. המ"פ הכחיש מצד אחד את סכנת המטען, אך מצד שני לא הגיש טיפול רפואי למחבל (וננזף על כך. אגב, ברור שאם היו מטפלים במחבל הפצוע אזריה לא היה יורה). מפקד הזירה בשעת הירי של אזריה פשוט לא הבין מה מתחולל סביבו, ולכן גם לא זיהה את הסכנה וגם לא הגיש סיוע רפואי, וכך נוצר חלון הסכנה שאזריה נאלץ לפעול בו.

משפטנים vs לוחם

אזריה הוא העד המרכזי, אך הוא עד ההגנה הראשון במסכת עדים שההגנה תעלה לדוכן במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר. בשלוש הכתבות הקודמות ניתחתי את עדי התביעה והראיתי כיצד קרסה התזה היסודית של התביעה, שלפיה המחבל היה מנוטרל מן הרגע הראשון ואזריה הוא היחיד שסיפר שחש איום מהמחבל. תזת התביעה נסמכה על מי שלא חשו באיום המחבל המתעורר לחיים, אך ההסבר הסביר שהצעתי פותר את הקושיה. בזירה ששוררת בה אנרכיה וכשבתחילה סברו שהמחבל מנוטרל, רק חלק מהחיילים הבחין בסיכון המתעורר. אזריה שייך לאותו חלק.

בתמצית, הקו שאזריה מציג בעדותו הוא כזה: הוא הוקפץ משינה לאירוע (לא על ידי המ"פ , למרות שהוא חלק מהחפ"ק), התארגן מהר והגיע לזירה כשש דקות לאחר תחילתו. הוא טיפל בחייל ללא כפפות, שמע צעקות על המטען, ראה את המעיל המנופח של המחבל ביום חם, וזמן קצר לפני הירי הוא שם לב גם לסכין. הוא רואה את המחבל זז ויורה בו. אזריה מעיד שהוא מודע לאיום על פיגוע אסטרטגי ועל תהלוכת עדלאידע של היישוב היהודי, שהייתה אמורה להתרחש זמן קצר לאחר מכן. הוא אומר שברגע מסוים, במצב של זירה לוחצת וכאשר כל הדברים האלה בראשו, נוצרה השנייה שבה כל הנקודות התחברו והוא ירה.

אזריה מתעקש על כך ששיפוט האירוע מחדרים ממוזגים, בלא הבנת הזירה המבצעית ותוך הסתמכות על סרטונים, לא יכול לסתור את מה שהוא חש כלוחם תחת לחץ. הוא מסרב לקבל את הטענה שנתונים מסוג זה סותרים את עדותו. חלק מהנקודות שעלו בחקירה המדוקדקת של התובע ממחישות את המתח בין נקודת המבט של המשפטן המנותק, לזו של הלוחם בשטח. להלן כמה דוגמאות.

האם היה חם?

אחת הטענות של אזריה, שהובעה גם על ידי עדים אחרים, היא שהעובדה שהמחבל לבש מעיל הייתה חריגה והעלתה חשש למטען. התובע מעמת את אזריה עם נתוני מזג האוויר הרשמיים:

תובע: בוא נדבר על עוד אלמנט שדיברת עליו וזה יום השמש החם, שאליו אתה מתייחס… אתה אומר שהיה 30 מעלות חום, ואני שואל אותך האם זו עוד נקודה בתיאור הסיבות לירי שאתה מסרת, שגם היא לא נכונה?

אזריה: כמו שאמרתי לך זוהי הרגשתי והתחושה שלי באירוע, אתה לא יכול להגיד לי מה אני מרגיש או מה חשבתי בכל מובן. לאחר עדים שהתביעה הביאה, אתה יודע שגם הם אמרו שהיה חם באותו היום.

תובע: אתה חולק על חוות הדעת של המומחה למטאורולוגיה שאנו הבאנו לכאן?

אזריה: הוא נתן חוות דעת, אני אומר את מה שהרגשתי בשטח. יש אדם שיאמר שהיה חם יותר או חם פחות, אני לא יודע.

תובע: אני אומר לך שלפי חוות הדעת המטאורולוגית, בזמן הזה שבו ביצעת את הירי בראש של המחבל הטמפרטורה הייתה בין 17.4-19.4 מעלות. אני שואל אותך אם אתה חולק על זה.

אזריה: כבר אמרתי מקודם שאני מקבל את חוות הדעת שלו.

תובע: אתה יכול להסביר לי איך בעדותך במצ"ח אתה מסרת נתון כל כך רחוק מהמציאות?

אזריה: כמו שאמרתי מקודם זו הרגשתי. היה לי חם באותו הזמן, הרגשתי שזה 30 מעלות.

וכך הדיון המשעשע ממשיך.

מעבר לעובדה שגם אחרים העידו שחשו כמו אזריה, הרי מי שיש עליו אפוד ונמצא בפעילות יכול בקלות להרגיש ולהעריך אחרת. מעבר לכך, מי ששמו לב למסוכנות המחבל דיווחו על מעיל נפוח בצורה יוצאת דופן, ואפשר לראות זאת בחלק מהסרטונים מהזירה, הנה תמונה להמחשה.

בליטה במעיל. צילומסך
בליטה במעיל. צילום מסך

זוהי תמונה של המחבל זמן קצר לפני הירי של אזריה. רואים בה אזרח בחולצה קצרה (רלוונטי לשאלת היום החם), קצין דרוך מול המחבל (רלוונטי לשאלת הסיכון בזירה) ובליטה משמעותית מהמעיל, כזו שאי אפשר לפספס.

על כך העיד, למשל, גם אחד הקצינים:

התעסקנו בטיפול בפצוע א.ו. תוך חשש למטען על המחבלים, במיוחד על המחבל השני, מכיוון שהיה עליו מעיל שיצר צורת גוף גדולה מהרגיל… צעקתי לכוחות ההצלה להזמין מישהו שיוודא, ישלול שיש מטען על המחבלים, וחזרתי להתעסק בבידוד השטח.

ואזריה בעדותו:

אני מסתכל עליו, מזהה שיש לו מעיל, מעיל שחור מנופח, כאילו הוא מסתיר בתוכו איזה שכפ"ץ.

כדי להבין עד כמה הדרמה משעשעת ומטרידה כאחד, שימו לב:

תובע: אז כשהוא נראה לך חריג לפני ההחלטה לירות לו בראש בלי התראה מוקדמת, בין היתר על בסיס הנתון הזה, לא חשבת לשאול את המ"פ או את א' או מישהו אחר, אם הלבוש לא נראה חריג של המחבל שבו ירית בראש?

אזריה: אומר לך שני דברים, את האמת, באמצע זירת אירוע, פיגוע, זה לא דבר שאתה חושב עליו, להגיד ככה וככה. בשטח הכל שונה ועניין של שניות כמו שאמרתי, שנייה אחת אתה חי שנייה אחרת אתה יכול להיות מת.

אזריה, ואתו עדים נוספים, רואים במעיל המנופח עניין מעורר חשד. חלקם סבור שזהו לא רק המראה המנופח, אלא גם עצם הלבוש של מעיל ביום חם. אך המשפטן מציע ללוחם את האפשרות שכשהוא מזהה סיכון מיידי, אולי עליו לשאול את המ"פ על כך. אבל ממתי לוחם צריך לנקוט זהירות של דיונים מלומדים בנוגע למה נראה חשוד ומה לא בזירת הקרב? ועוד כשמדובר בצורך לנטרל מחבל ודאי שכבר ביצע פיגוע, ושיש ממנו חשש מחודש? ידע המשפטן: לוחמים מחונכים להפך הגמור.

 

המרחק של הסכין מהמחבל

הלאה. התובע מראה שברגע הירי הסכין הייתה רחוקה, ומביא עדות שהמרחק היה שני מטרים, אך אזריה מתעקש על גרסתו. הבעיה של התובע היא שהוא סותר בדבריו את העד המרכזי שלו, המ"פ שהעיד בעבר:

סנגור: בעדות הראשונה שלך, שהסכמנו יחד שזכרת יותר טוב, ככל שזה יותר קרוב לאירוע, שואלים אותך בעמוד 8 שורה 2: "היכן הייתה הסכין שבאמצעותה דקר המחבל את א.ו.".

מ"פ: אמרתי שהיא הייתה כמה סנטימטרים מהמחבל.

סנגור: אני מבין שעברת על זה עם התובע.

מ"פ: כן.

סנגור: למה בעדות אמרת שזה היה כמה סנטימטרים.

מ"פ: לא זכרתי את הטווח כמה היא הייתה בדיוק, אבל זכרתי שהיא לא סיכנה, לא הייתה קרובה מספיק.

סנגור: יש הבדל בין כמה סנטימטרים, לבין רחוק מהמחבל, לבין היא לא סיכנה. פה אתה מדבר על כמה סנטימטרים מידו השמאלית. אתה יכול להגדיר מה זה כמה סנטימטרים?

מ"פ: משהו כמו ביני לבין הבקבוק, מרחק משמעותי. אני חושב ש־80 סנטימטרים. לא מרחק שתשלח את היד ותגיע.

עדים אחרים מציינים טווחים שונים. אבל יכול מאוד להיות שיש כאן עניין של זמנים שהסכין זזה בהם, זוויות ראיה וכדומה. אבל מה זה משנה? האם סכין שנמצאת שני מטרים ממחבל חי איננה קרובה מספיק? זהו סוג השאלות הראויות לתחקיר על זירה מבצעית? האם מישהו יכול לקבוע מראש מהו המרחק "הבטוח", והאם לוחם צריך לבוא עם סרט מדידה לזירה מבצעית?

בנוסף, העד המרכזי ביותר של התביעה מעריך את המרחק כמו אזריה. גם כשהוא מתקן נגד אזריה, זה מ"כמה סנטימטרים" ל "80 סנטימטרים". ודאי שלא "שני מטרים". התביעה סותרת את עדותה המרכזית, כאשר היא זו שמוטלת עליה חובת ההוכחה. במשפט ישר והגון, זה אמור לפעול לטובת אזריה.

מתי צעקו שיש מטען?

נקודה נוספת, שתפסה גם היא את כותרות העיתונים, נוגעת לשאלת פער הזמנים בין הצעקה של החובש עופר אוחנה, המזהיר מפני מטען שנושא המחבל, ובין הירי שביצע אזריה. הטענה הייתה שמכיוון שעבר זמן מה בין הצעקה לירי, הרי שלא החשש ממטען הניע את אזריה אלא משהו אחר. אלא שבפרוטוקולים מתברר שגם כאן מתנהל שיח של חירשים חסר תכלית.

תובע: אז אני אומר לך שהטענה שלך במצ"ח שבאותה שנייה של הירי מישהו צעק "יש עליו אולי מטען", היא טענה לא נכונה. היא עוד טענה לא נכונה משום שהצעקה שאליה אתה מתייחס הייתה שתי דקות לפני שאתה יורה. מה תגובתך?

אזריה: שזה היה פחות משתי דקות. בנוסף, אני גם אמרתי שתוך כדי השתלשלות אירועים יכול להיות שזכרתי את זה ככה וככה, שזה היה תוך כדי, יכול להיות שלא, לא הייתי עם סטופר כדי לדעת באיזה שנייה הוא אמר את זה, אבל תוך כדי השתלשלות אירועים דברים שהתחברו עד כדי ביצוע הירי.

תובע: אנחנו מנסים להבין מה היה באמת, אני אומר לך שבסמוך לפני ביצוע הירי לא הייתה שום צעקה בסגנון שתיארת במצ"ח בעמוד 4 לעדותך הראשונה ת/7, האם זה נכון?

אזריה: מה שאמרתי מקודם. תוך כדי השתלשלות אירועים. כמו שאני זכרתי ככה וככה בזמן החקירה, זה מה שזכרתי באותו הרגע. אבל שוב, אני לא הייתי עם טיימר או משהו, הכל הערכה.

יכולות להיות סיבות שונות לכך שלוחם, שתוך שעות ספורות מוצא עצמו במצב של נטישה כללית ובחקירת מצ"ח באשמת רצח מחבל, לא בטוח לגבי פרטים שכאלה. ינסה כל אחד מהקוראים לתת משך לאירוע מתגלגל שקרה לו לפני ארבע שעות. השאלה היא אם מקבלים את הטענה שהיה איום ממשי בזירה. משך הזמן המצוין צריך להתאים לתחושות באופן כללי, לא כמדידה אובייקטיבית.

זוהי שוב הוכחה לכך שכשמחליפים תחקיר מבצעי בהליך פלילי, וכשמעבירים הערכה של אירוע מבצעי ממפקדים למשפטנים, התוצאה היא חקירה מגוחכת המתאימה לבדיקת אליבי של עבריין מנוסה המואשם ברצח, לא של לוחם קרבי בזירת פיגוע.

כל זה לא מעניין את העיתונאים שמסקרים את המשפט. במקום להבין את המשמעויות האמתיות של הדברים, הם נדלקו מחצי משפט של השופטת ששאלה את אלאור "למה אתה מתפתל בעניין הזה". אבל אזריה לא התפתל במובן הרגיל. לאורך כל עדותו הוא מתעקש לשמור על הגרסה הסובייקטיבית שלו, ולא להעביר את השתלשלות האירועים כפי שנחרתו בזיכרונו, למערכת משפטית מנותקת ואובייקטיבית כביכול. לכן הוא גם משיב לשופטת: "כי אני יודע שלאור כל החקירה הנגדית, מצטער אל תיעלב, לאור כל התובנות האלה של התובע, שהוא לא יבין נכון מה שאני מתכוון". החיים, ובטח שלא זירה מבצעית, לא מתנהלים כמו בספרי הלימוד ובאולם הדיונים. אז איך יוכל המשפטן להבין?

אם יש ספק אין ספק?

זוהי אולי הדוגמה המובהקת ביותר, והיא מגיעה מאחד השופטים:

אזריה: שוב אני אומר, ברגע שיש חשש סביר אתה לא תיקח את הספק הזה.

שופט: כשאתה אומר שיש ספק אין ספק, זה לא אמור להיות הפוך? כלומר שיש ספק לא אמורים לבצע ירי כדי לא להגיע לתוצאה לא רצויה? לא זאת הכוונה?

אזריה: לא בטוח שהבנתי את השאלה שלך.

שופט: אתה אומר שהסבירו לך שכשיש ספק אין ספק, ולכן צריך לבצע ירי במצב הזה. אני שואל אם זה לא אמור להיות להפך, כדי למנוע תוצאה לא רצויה?

אזריה: מה שאני מבין מהמשפט הזה זה שיש לך ספק, סתם לדוגמה שמחבל מהווה סכנה, אתה תנטרל אותו. אתה לא תיקח את הסיכון הזה…

זוהי לא פחות מהתנגשות ציוויליזציות. בסיסמה "אם יש ספק אין ספק" משתמשים בחיי שגרה כדרישה מחייל שלא להימנע מאחריות במצב של ספק. לכן, כשאזריה ולוחמים משתמשים בה בהקשר מבצעי, הכוונה היא שאם יש ספק לסכנה אז יש לפעול כאילו אין ספק, קרי לקחת אחריות ולנטרל את האיום. אבל אצל המשפטן הכול הפוך: אם יש ספק – המשפטנים לא לוקחים אחריות, מהססים לפעול, וממתינים שמישהו אחר יקבל על עצמו את ההחלטה. העימות הזה מראה עד כמה המשפט הפך למגוחך.

למה אזריה דרך את הנשק ב-60 מעלות?

אחת השאלות שעולה תדיר בקשר לפעולותיו של אלאור היא העובדה שהוא דרך את הנשק שלו כשהוא מוגבה ב-60 מעלות, דבר המעיד, לכאורה, על תכנון הפעולה באופן קר ולא על תגובה אינסטינקטיבית לאיום. בחקירתו הוא משיב גם לזה, הנה כך:

תובע: למה דרכת את הנשק בשישים מעלות?

אזריה: כמו שאמרתי מקודם, פעולות אוטומטיות שהם בדיוק כמו שהוכשרתי. ככה חינכו אותנו.

כל לוחם או מאבטח יודע שדריכה בטיחותית נעשית דווקא ב-60 מעלות כדי להימנע מפליטת כדור, דבר חיוני בעיקר בסיטואציה מורכבת בה נמצאים אנשים רבים שאינם אויב. במצבים כאלו זו פעולה אינסטינקטיבית. רק במצבים שאויב מתקיל אותך, הדריכה מתבצע כשהקנה מופנה אליו.

הסיטואציה של אזריה היא קלאסית לדריכה ב-60 מעלות, אך המשפטן שלנו חשדן וכך גם אחד השופטים. כפי שאמרתי: התנגשות ציוויליזציות.

מתי התקבלה ההחלטה של אזריה לירות במחבל?

נקודה משמעותית לסיום החלק הזה היא התנגדותו העקרונית של אזריה להשוואה בין הסרטונים של התביעה ובין מה שהוא חווה. השופטים העירו לו כי עמדתו עלולה לפעול לרעתו, אלא שממש בסוף הדיון מתרחשת דרמה.

טענתה המרכזית של התביעה הייתה שכשתי דקות לפני הירי קיבל אזריה את ההחלטה לבצע את הירי, ולכן יש סתירות בין עדותו ובין הסרטונים בכמה נקודות. הסנגורים מבקשים להדגים נקודה חשובה דרך הסרטון, התובע מביע התנגדות נחרצת, אך השופטים מאשרים לסנגוריה לשאול, הנה:

סנגור: אבקש להציג את הסרטון המשולב שמסתיים בספרות 515, החל מדקה 08:32:43 ועד הנקודה של אחרי הירי (הסרטון נעצר ב-08:33:17:16). אני רוצה שתסתכל עוד טיפה קדימה מכאן ועד אחרי הירי (מקרין לאחרי הירי בהילוך אטי ללא אודיו. עוצר ב- 08:33:19:04). יש פה נקודה של עצירה (מוקרן שוב במהירות רגילה עם אודיו). אני רוצה שתתאר לנו. בית הדין שאל אותך לגבי קבלת ההחלטה. תוכל להסביר מה זה היה?

נאשם: אני חושב שהתייחסתי בחקירה הראשית, אמרתי שממש רגע לפני הירי עדיין יש לי עוד דילמה לגבי זה, אם אני יורה מבין שככל הנראה אתה גם נוטל חיים, מחבל, אבל אדם, זאת בכדי לנטרל ולהציל חיים.

זהו ממש סוף החקירה הנגדית, ובה טענת הסנגוריה ואזריה היא כזו: ההחלטה לירות התקבלה אצלו "ממש לפני הירי", כשכל הנקודות התחברו אצלו לתזוזה של המחבל. ההשתהות הזו, ההיסוס לקחת חיים, סותרת את המהלך המרכזי של התביעה שמדובר בנקמה. אזריה, לטענתו, לא רצה לירות, אבל מכלול הנסיבות המסוכן הכריע אותו לעשות זאת. בכל אופן, ברור שהיה חשש ממטען, ומכאן שהמחבל איננו מנוטרל (אחרת לא היה חשש) ולכן המ"פ כשל בהבנתו את הזירה ובפיקודו עליה. כל אלה מצביעים על זירה מבצעית פעילה. זוהי תמונת מצב שונה ממה שהוצג לציבור תחילה, וממה שהמפקדים והתקשורת מתכחשים לו. מאחר שכך, הרי שהעברת האירוע למצ"ח ולא לטיפול פנימי של היחידה הצבאית היה מוטעה, ועל כן מה שמתפתח לעינינו הוא משפט פלילי סבוך המעמיד לוחם בעמדה של עבריין. זוהי תוצאה הרת אסון במסר שהיא מעבירה ללוחמים.

מדוע המ"פ הסתיר?

ההתמקדות בעדות המ"פ עלתה שוב בעדותו של אזריה, ולכן ארחיב לגביו. אילו הייתי שואל את מי שניזון מהתקשורת: "היכן ומתי התרחשו כל האירועים שעליהם הוא שומע בפרשה?" הוא היה משיב מן הסתם שכולם התרחשו בפרק זמן קצר ובמרחב הפיזי של הזירה. אך האמת שונה לחלוטין. עדותו של אזריה השבוע, יחד עם עדויות אחרות של עדי התביעה, מאפשרות לשחזר פחות או יותר את סדר הדברים בשעות הקריטיות. עולות מהן שאלות מטרידות ביותר. אנסה לסדר את הזמנים על פי הבנתי את העדויות השונות.

הפיגוע של שני המחבלים התרחש בשעה 8:19 לערך. אזריה מוקפץ ומגיע לזירה לאחר שש דקות, ולאחר חמש דקות נוספות יורה. לאחר כרבע שעה הוא רואה את המ"פ משוחח עם המג"ד ומח"ט הגזרה, ולאחר מכן המ"פ חוזר איתו למוצב. כפי שהעידו מח"ט הגזרה והמג"ד, המ"פ לא מדווח על הירי של אזריה כשהוא מעדכן אותם לראשונה על האירוע בזירה. לדברי אזריה, המ"פ אומר לו שהאירוע נשאר ביניהם: "אז המ"פ מגיע אלי, לפני שאנחנו עולים למוצב, בא אלי ואומר 'תקשיב, בא נשאיר את הדברים בינינו עד שנראה אם זה יבוא אלינו. אם זה יגיע יגיע. עד אז לא נדבר".

לאחר מכן המ"פ ואזריה חוזרים לזירה כדי לאבטח את העדלידע של פורים של תושבי היישוב היהודי. התמונה של אזריה מחייך, שהופצה על ידי התביעה השבוע, היא משלב זה, כאשר מבחינתו של אזריה הכול בסדר ואירוע הירי מאחוריו. העסק מתחיל להסתבך רק מאוחר יותר, כאשר רק לאחר כשעה וחצי מהירי המג"ד קורא לאזריה. בשיחה קצרצרה הוא מחליט שאזריה הוא "שקרן", ושולח אותו למשפט אצל מח"ט כפיר. אצלו מתקבלת ההחלטה לפתוח בחקירת מצ"ח, יוצאות הודעות מרשיעות לעיתונות ומכאן הכול מתגלגל.

השתלשלות העניינים מעלה מספר שאלות חמורות. ראשית, מדוע המג"ד איננו מבצע תחקיר מבצעי מקיף בשטח? מדוע לשלוח את אזריה למשפט מח"ט על סמך שיחה של חצי דקה? אם היה טורח לתחקר את שאר הלוחמים, אולי היה המג"ד נוהג אחרת. בעדותו אומר המג"ד שהוא שלח את אזריה למח"ט כפיר, כי להבנתו המחבל "לא היווה איום למי שנמצא בסביבה". היום אנו יודעים שרבים בשטח חשו באיום. האם המג"ד לא כשל במילוי תפקידו בהבנת הזירה?

אבל שאלת השאלות, שהייתה אמורה להטריד כל עיתונאי בעל יושרה, היא אחרת: אם האירוע היה כל כך חמור בעיני המ"פ, מדוע הוא לא דיווח עליו? המג"ד עצמו אומר בעדותו שאי־הדיווח מצד המ"פ מטריד אותו:

סנגור: אם אגיד לך שזה מאוד חריג שאין דיווח כזה באופן מיידי, מה תגיד על זה?
מג"ד: יש פה משהו חריג.

חשוב להדגיש: המ"פ הוא עד מפתח, אך עדותו רצופת סתירות ויש בה בעיות זיכרון מטרידות, זאת מלבד כישלונותיו בזירה. עדות המג"ד על אי־הדיווח של המ"פ, למרות ההבנה שמדובר באירוע חריג, מעניקה אמינות רבה לגרסת אזריה. מהתמונה הכללית ברור שמבחינת המ"פ היה מדובר באירוע חריג, אך ודאי שהוא לא ראה בו "הוצאה להורג". לכן לא דיווח, וקיווה שהעניין יעבור בשקט. כל זה השתנה כאשר המג"ד פנה אליו, והוא הבין שהאירוע פורסם ונודע ברבים. אך במקום לגבות את פקודו – החובש והקשר הצמוד שלו – בחר המ"פ לצאת נגדו. מה הפלא שאזריה חש כה נבגד?

האם לא ראוי לשאול: הייתכן שכדי להגן על עצמו, או בשל פחד רגעי, נטש המ"פ את אזריה? למרבה הצער, למרות שמכל בחינה הוא כשל בניהול הזירה ובאי־דיווח למפקדיו, המ"פ מוצג בתקשורת כגיבור. אין בכך פלא, הרי בלי עדותו אזריה לא היה נשפט. להתנהלותו של המ"פ בזירה ואחרי האירוע יש משמעויות והשלכות מרחיקות לכת שאמורות לערער את כל אמינותו כעד, אלא שהתקשורת לא עוסקת בזה, והשופטים, חשוב לציין, נראים אדישים לכך (הם מיעטו להקשות עליו, אך הקשו ללא סוף על אזריה). הצבא בכל אופן הכריע: המ"פ ראוי לקידום.

אמון הציבור

כפי שפתחתי, ההליך השיפוטי זוהם ללא הכר, ולכן קשה באמת לקבל תמונה סבירה על ההתרחשויות. מאחר שאנו יודעים שהחשש בזירה מפני המחבל היה אמתי, כל ההתנהלות הפיקודית ביחס לאירוע מופיעה כסדרת כשלים, שהחמור שבהם הוא נטישת לוחם ובריחה מאחריות פיקודית, בעיקר של המ"פ ושל המג"ד. כשאזריה מגיע למח"ט כפיר, הכשל מתעצם: המערכת הפיקודית מוותרת על תפקידה כנושאת באחריות על כל ההיבטים המבצעיים, ומעבירה את אזריה לידי חוקרי מצ"ח ולמשפטנים. מכאן נפתח הקמפיין הציבורי והתקשורתי נגדו, שלא נפסק עד היום.

בינתיים הציבור מביע חוסר אמון מוחלט בצבא בפרשה. בסקר שערך אתר ynet ביום חמישי האחרון, לצד סרטו של אלוף במיל' דן ביטון הטוען כי "אלאור אזריה נרדף על ידי המערכת הצבאית", התברר כי כ-77% מהמשיבים (למעלה מ-15 אלף בסך הכול) הסכימו אתו. זהו שיעור, קבוע פחות או יותר, נגד עמדת ראשי הצבא מאז הסקרים הראשונים שנערכו לאחר האירוע.

העם עם אזריה. צילום מסך מאתר ynet
העם עם אלאור. צילום מסך מאתר ynet

האם אובדן אמון הציבור בהתנהלות ראשי הצבא מעיד על "אתוס של כנופיה" שהשתלט על הציבור, או שמא על כך שהציבור מבין שמי שהשתלט עליהם אתוס בעייתי הם ראשי הצבא עצמם, שבשם אתוס חדש וזר מעבירים את האחריות הפיקודית למשפטנים, ואת הלוחמים להליכים פליליים?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

53 תגובות למאמר

  1. נפלנו על הראש
    כל הענין הזה יצא מכלל שליטה לאחר שכמה קודקודים גזרו את דינו של החייל ללא בדיקה ועדויות מהמקום
    איך לוחמים יגיבו בעתיד לאור המשפח שמתקיים היום?
    האם אנו צריכים לשלוח עם כל לוחם עורך דין,צלם ואיש יחסי ציבור למשימה?
    מי יודע לאן כל זה יוביל בעתיד
    גם אם ייצא זכאי, ההיסוסים בבצוע משימות יהיו פועל יוצא של הקרקס הזה!
    חבל

  2. האירוע הזה הוא קו פרשת המים במשולש עם ישראל-צה"ל-דרג מדיני.
    לבי לבי עם החייל המסכן, ועוד יותר עם מה שנהיה מאתוס הגבורה של צה"ל, שזוהם ללא הכר על-ידי מפקדים שאינם ראויים לחיילים שעליהם הם ממונים

  3. מהכרות אישית המ"פ ואלאור תיאמו עמדות לאחר המקרה כדי לכסות על אפשרות לתקלות. זה בדיוק הסיבה שהמ"פ לא דיווח למג"ד וסגר את הסיפור עם אלאור. הבעיה התחילה לאחר שהמג"ד בא למ"פ וסיפר לו על הסרט. המ"פ כדי לכסות את התחת שלו הקריב את החייל כולל עדויות חצי שקריות כולל תאום גרסאות עם הדרגים מעליו. זה כל הסיפור. כולם עלו על העץ ונראה שלא המציאו סולם למקרה כזה…

  4. אני לא מתכון למ"פ באירוע אני מכוון אלי . אני הפוך מאלאור הייתי מ"פ בגזרת אסכרים אינתיפאדה ראשונה. זיהיתי תנועה של רעולי פנים בואדי כקילומטר ממני . התמקמתי על גבעה קטנה על שביל שעולה מהואדי וראיתי אותם עולים למעלה לכיוון שלי . לקח 20 דקות עד שהגיעו 15 מטר ממני . אני מעליהם על גבעה . צעקתי לעברם לעצור הם היו בהלם היה לי 3 4 שנית לכוון את הנשק והם על הכונת אבל באותו שניה עברו לי בראש את הסרט שעבר המג"ד לפני שבוע שהרג ערבי . את החקירות שעבר עם חוקרי מצ"ח , שיש לי עוד יום להשתחרר ממילואים את כל הבלגן שיהיה עם אני יהרוג אותם , את הספק אולי אני לא פועל נכון . לא יריתי הייתי פחדן ואנוכי . אם היו מסריטים אותי ובאמת הייתי יורה בהם היו אומרים שהחלטתי לירות בהם 5 דקות לפני . אבל תמיד ההחלטה שניה לפני שאתה לוחץ על ההידק .

    1. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה.

  5. תתביישו מה אתם עושים לחייל ולמשפחה שלו. אין גבול לרוע. מדובר בחייל לוחם שהתנדב כדי להגן עליכם ויכול חלילה לאבד את חייו .אם לא הייתי ימנית ולא שמאלנית היום אני ימנית. כמה רוע יש בשמאל הזה – מגנים בחירוף נפש על מחבלים ופוגעים בחיילים שלנו כמה שיותר בלי למצמץ

    1. אין לי בעיה עם מה שעשה החייל אבל כן יש לי בעיה עם חייל שמשקר מצידיד שיילך לכלא

  6. מדינת ישראל ( וצה"ל) לא יכולה לנצח את אויביה אם לחיילים אין גב !!!
    הגיבוי חייב להיות אוטומטי לחיילים גם אם טעו !!!
    לצערי הרב , השמאל באמת מצליח להשפיע רעות על הצבא ויש לי הרגשה שהאנשים פה שכחו מול מי אנחנו מתמודדים . ברומא התנהג כרומאי !
    אני באמת מאמין בחפותו האמיתית של אלאור גם אם לא עשה (אולי) דברים על הצד הטוב ביותר.
    החיילים יתפקדו טוב יותר במידה רבה אם יידעו שמפקדם ייתן גב באופן מוחלט . הטעויות של חיילים בשטח יהיו ברמת המינימום ביחס לכמות האדירה של מצבים לא קלים בהם הם נמצאים.
    מי ייתן ואלאור יחזור מייד למשפחתו והמשפט יסתיים ללא כלום.
    בקשה קטנה ממפקדי צה"ל …… למען עם ישראל , גבו בצורה ברורה את החיילים העומדים בפני אויב אכזר ( גם מבית – השמאל הקיצוני ) ואין דרך לנצח במלחמה זו בלי חיילים עם בטחון אישי גבוה במערכת.
    לסיום ,
    מדינת ישראל חייבת להוקיע ולהעיף אל מחוץ לחוק את ארגוני השמאל הקיצוני שכל תפקידם לערער את יסודות הציונות ולעשות יד אחת כנגד קיומה של המדינה . גם הדמוקרטיה לא יכולה להכיל התנהגות בהמית מסוג זה . מסרטונים שראיתי נזדעזעתי לראות את יחסם המשפיל לחיילנו התמימים ..אסור בשום אופן שדבר כזה יקרה !!!!!!!!!
    עם ישראל חי !

    1. רונן,

      אני רק שאלה. המ"פ שייך לארגון שמאל קיצוני? המג"ד שייך לארגון שמאל קיצוני? המח"ט שייך לארגון שמאל קיצוני? הפצ"ר שייך לארגון שמאל קיצוני? הרמטכ"ל שייך לארגון שמאל קיצוני? שר הביטחון שייך לארגון שמאל קיצוני? ראש הממשלה שייך לארגון שמאל קיצוני?

      במידה והתשובה לכל אחת מהתשובות היא חיובית – אנא הבא הוכחות לכך.

    2. לא, אבל כולם עברו במסגרת ההכשרה הצפת דעות מרוכזת של שמאל קיצוני ומוסדות הקרן החדשה כחלק ממדיניות מכוונת של צמרת צהל

  7. במידה ואלאור יורשע ויכנס לכלא, אני מקווה שיהיו אנשי ציבור אמיצים שיקראו לציבור לצאת לרחובות ולחיילי צה"ל למרוד במטכ"ל. לא ייתכן שחיילי צה"ל יופקו על ידי המערכת הצבאית. על החיילים למרוד במפקדיהם עד לשינוי פקודות הפתיחה באש במקרה של מחבלים רוצחים. מבחבלים אינם חיילי אויב ולכן לא חלים עליהם דינוי שבויים במלחמה. לאחר עסקת שליט המטורפת דינם צריך להיות אחד: חיסול בזירת האירוע.

    1. סעיף 134 לחוק העונשין:
      "המפרסם, מדפיס או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד, דינו – מאסר חמש שנים והפרסום יחולט."

      סעיף 136 לחוק העונשין:
      "לענין סימן זה, "להמריד" הוא אחת מאלה:
      (1) להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין;
      (2) להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין;
      (3) לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ;
      (4) לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין.

  8. תודה רבה על הניתוח המעמיק.
    זר של קוצים לתקשורת הישראלית ולראשי הצבא. עצוב מאוד, אבל כנראה צריך לפטר את כל המפקדים מדרגת תת-אלוף ומעלה.
    אם הצבא איבד אם העם, הצבא – כלומר מפקדיו הבכירים – צריכים ללכת.

  9. תודה רבה. מרתק וכל כך מדאיג.
    למרות שהייתי נייטרלית בהתחלה בכל הנוגע למשפט, השתכנעתי מהכתבות שאזריה זכאי לגמרי. ולא סתם זכאי, אלא אפילו היחיד שלקח אחריות. חבל, חבל, שהמערכת התגייסה להרשיע ולא מוכנה לפקוח עיניים כשהעובדות מראות אחרת.

  10. כיפאק לתובע. מתעלל בלוחם מצטיין, שהפך ברגע לפושע מספר אחת של "מדינת ישראל". מדקדק כחוט השערה עם לוחם שחווה רגע קריטי בחייו, שלתובע אין שום סיכויי לחוות כמהו. מנהל משפט "צדק" במדינה במצור של מליוני מרצחים, שמעולם לא הסתירו את תאוותם להשמידנו, בגלל חיסול אחד מהם, שהוכיח שהוא רוצח יהודים.
    כל המשפט הזה הוא מטורף, אבל, ידוע ש"מדינת ישראל" שונאת את עם ישראל, בטירוף.
    צמרת צה"ל, שלא התאמצה מעולם לשים קץ לשיגרת טבח היהודים בארץ, משתגעת מכך, של"מנוח" לא ניתנת הזדמנות נוספת לנסות ולשחוט יהודים.

  11. המשפט הזה חשוב ביותר לצבא הגנה לישראל. פרונקל גדול ומגעיל פוצפץ. יש עוד כמה בדרך

  12. אם החייל היה אומר את האמת היייתי תומך בו ב 100 אחוז אבל אחרי שהוא משחק טמבל שיילך לכלא

    1. אכן אתוס של כנופיות השתלט עלינו.
      ישנה כנופיה שתופסת בשלטון המדינה והצבא ומבצעת פעולות בניגוד גמור לעמדת הציבור.

  13. כל סדרת הכתבות הזו – מסטרפיס אמיתי!
    עבודה חשובה מאין כמוה שמציגה את מה שבתקשורת המיינסטרים לא מראים לנו, ומעניין למה…
    מרתק.
    תודה איפרגן ומידה.

  14. תצוגת התקשורת הציבורית שהינה חד צדדית באופן בוטה (הייתי אומרת פשיסטית ומסיתה) היא בדיוק הצגת תכלית מדוע צריך לסגור את הערוצים הכביכול ציבוריים. אם יש מצב להקים אותם מאוזנים והגונים מה טוב אם לא, לסגור לחלוטין, שיקומו תחנות עצמאיות חופשיות.

  15. 10 נקודות על הכתבה:

    1. ההתבטאות של בכירי הצבא, שהייתה לאחר עריכת התחקיר המבצעי – הייתה הכרחית בנסיבות העניין, בוודאי אל מול סרטון שצבר תהודה ציבורית כזו רחבה. מפקד צריך לחנך את החיילים מה מותר ומה אסור. התחקיר המבצעי העלה באופן חד משמעי שהמעשה שעשה אלאור היה אסור.

    האם אתם באמת מצפים שבמשך חצי שנה, הנורמה הבסיסית שלא יורים במחבל מנוטרל תישאר פרוצה?

    אתם טוענים שהחקירה הייתה מזוהמת? תסתכלו בעדויות. תסתכלו בעדויות של החיילים שמעידים, למרות אותן אמירות של בכירי הצבא, שבשטח הייתה סכנה (לא סכנת חיים מיידית וממשית שמצדיקה ירי – אבל עדיין סכנה). תסתכלו בחקירת מצ"ח המאוזנת, שגובה עדויות גם מאנשי ימין בעלי אינטרסים שהיו בזירה ואוספת מהם סרטונים (עופר אוחנה, למשל).

    2. בניגוד לאמור בכתבה – הטענה החדשה של הסנגורים היא לא שאלאור היה לחוץ. זה היה ידוע עוד במהלך דיוני המעצר. הטענה החדשה היא שהמ"פ נתן סטירות לאלאור אחרי הירי. ההתעלמות של הכתבה מהטענה הזאת היא תמוהה ביותר.

    זו טענה אבסורדית שלא אוזכרה במהלך החקירות שלו, במהלך דיוני המעצר, או אפילו במהלך חקירת המ"פ ויתר העדים בבית הדין! לכן, התמונות שצולמו זמן קצר אחרי האירוע כל כך חשובות. חייל שחטף סטירות מהמ"פ שלו יחייך ככה? יסתובב צמוד למ"פ ויחייך עם ברוך מרזל?

    3. לגבי השמצת המפקדים הבכירים – כן, זה קו הגנה מטומטם שגובל ברשלנות מקצועית, אפילו שהטענה עלתה עוד במהלך חקירת מצ"ח. ככל שאלאור יהפוך את המשפט לשאלה של אמינות, בייחוד לאור הגרסאות החדשות שלו – הוא ייפול. קו ההגנה היה צריך להתמקד בהגנה העצמית המדומה, לא יותר ולא פחות.

    4. לגבי סכנת המטען שאחרים בזירה הרגישו – זה לא מה שמזכה את אלאור! ההוראות דורשות סכנת חיים מיידית וממשית, באמצעות זיהוי ודאי של אמצעי, כוונה ויכולת.
    המטען לא זוהה באופן ודאי על ידי אף אחד, וגם אלאור מאשר זאת. בנוסף, אלאור לא זיהה יכולת של המחבל להפעיל את המטען – ובסרטון האירוע (בשונה מהפיגוע בדימונה, למשל) לא רואים את המחבל שולח יד למעיל, כפי שאלאור ניסה לטעון.

    5. המרחק של הסכין – אז המ"פ (שהתעסק בהרבה דברים בזירה) אמר בהתחלה שהסכין הייתה קרובה למחבל. אז מה??? בסרטונים של בצלם ושל עופר אוחנה רואים במובהק שבדקות לפני הירי הסכין הייתה במרחק מטרים מהמחבל וממש לא הייתה במרחק נגיעה ממנו, כפי שאלאור ניסה לטעון. העובדה שאלאוק מנסה להסתמך על כך, בניגוד מוחלט לראייה מצולמת, פוגעת בו לא פחות מקווי הגנה אחרים.

    6. הצעקה על המטען וההחלטה לבצע את הירי – בניגוד לנאמר בכתבה, פער הזמנים בין הצעקה וההחלטה לבצע את הירי הוא קריטי. אלאור צריך להתמודד עם הטענה שהצעקה על המטען הייתה במרחק של 2 דקות שלמות מהירי, כיוון שאם כל הנתונים היו בידיעתו (הצעקה, המעיל, ההתרעות המודיעיניות) והוא חיכה עם ההחלטה לבצע את הירי – הרי שהוא לא עמד בפני סכנה מיידית, ואסור היה לו לבצע את הירי.

    7. הדריכה ב60 מעלות – כל לוחם יודע שירי אינסטינקטיבי לא נעשה עם דריכה ב60 מעלות. ירי כזה גם לא נעשה בסידור הרצועה או בהליכה איטית לקראת המחבל. דריכה ב60 מעלות נעשית במטווח, לא במהלך אירוע מבצעי.

    8. לפי הידוע לי, המג"ד לא טען שהוא שלח את אלאור למשפט אצל המח"ט, אלא לתחקיר מבצעי. המג"ד ביצע בירור עובדתי ראשוני בשטח (כמו שראוי שמפקד יעשה כדי לדעת מה קרה בזירה שהוא מגיע אליה).

    9. לפי ההיגיון, אין שום סיבה למ"פ "למכור" את אלאור. במיוחד אם הוא כשל בניהול הזירה. הוא היה צריך לומר למפקדים את מה שאלאור לכאורה אמר לו – שהוא חשש, ובצדק, מסכין וממטען, ואז האירוע היה הופך להיות הרבה פחות "רועש" ציבורית ומעמיד אותו באור הזרקורים.

    10. ולגבי ההליכים הפליליים – תחת חשדות כאלו חמורים, בחשד להרג מחבל מתוך נקמה, אתם באמת מצפים שהמערכת תטייח את האירוע באיזה שהוא משפט פנימי עם 21 ימי ריתוק? זה יצייר את הצבא באור הרבה יותר גרוע מאשר ההליך הפלילי.

    1. רואים לפי התגובה הזו שאתה לא ממש מבין מה אתה אומר או את נסיבות המקרה.

      1. השאלה לא אם הייתה הכרחית או לא הייתה הכרחית. (ככל הנראה לא הייתה הכרחית אבל עזוב.) אלא אם זיהמה את המשפט או לא. לא הייתה בעיה שהצבא יציג את המקרה בתור נושא שצריך בירור וזו גם האמת וידגיש את הוראות הפתיחה באש בלי הזכרת המקרה הספציפי עצמו. שוב אתה חוזר על השקר של ירי במחבל מנוטרל בזמן שהוא לא היה מנוטרל ראה הסרטון מתורכיה.
      בחקירת הסנגור חיילים הודו שהצבא הכווין את דעתם ושהם חוששים לצאת כנגד עמדת המערכת. כך שבפועל המשפט זוהם גם אם כמה אמיצים נצמדו לעקרונות שלהם בכל זאת.

      2. זו טענה הגיונית לחלוטין בהתחשב בלחץ שהוא שכח את הסטירה. לוקח לאנשים הרבה זמן לעכל במצב כזה. חיוך יכול להיות גם תוצאה של מבוכה או לחץ ותמונה כל כך מגוחכת כמו שהראה התובע הלא מבין את המצב הזה, היא חסרת ערך לגמרי. כל מי שטיפה מבין בצילום יודע שאפשר לתפוס אדם בהבעות שונות ומשונות אם לוכדים את הרגע הנכון וכך יכולה להיווצר מראית עין של חיוך. אין כאן יותר מפופוליזם זול והסטת הנושא.

      3. זה לא קשור לקו ההגנה אלא לאמת. המפקדים הבכירים פישלו והתנהגו באופן מוטעה במקרה הטוב ובזוי במקרה הרע תוך חריצת משפט על סמך אפס עובדות ופחד מבצלם. הנזק שהמפקדים הללו עשו לצבא הוא בלתי נתפס.

      4. אתה מתבלבל בין דין אזרחי להוראות צה״ל. במקרה שחייל חושד שקיים מטען על מחבל שעומד להיות מופעל על מחבל שכבר הוכחה כוונתו, הירי יותר ממוצדק. אתה גם חי בסרט הוליוודי וחושב שאפשר לירות רק באותו רגע קצר שאתה רואה את היד מתחילה לזוז לעבר המותן. תן לי לחדש לך. אז זה כבר מאוחר מדי. מעבר לכך איך תדע שאין בזירה מישהו שעומד לפוצץ את המחבל באמצעי אחר בתור גיבוי? לא נראה לי שאתה מכיר כל כך מקרי אמת לפי הטענות המשונות שלך.

      5. תפסיק לשחק בעורך דין מתחיל ותפנים שמה שחשוב הוא לא מה ראה צלם בצלם או כל אחד אחר אלא מה ראה אלאור. אם מהזווית שלו הסכין נראתה לו קרובה, אז זה מה שמשנה. הבעיה שלך ושל אחרים שחושבים כמוך שאתם חושבים שסרט משקף במשהו את התחושות והמצב בזירה. הוא לא.

      6. שטויות של מישהו שלא מבין מצב אמת בזירת פיגוע. ושוב מבלבל בין חוקים אזרחיים להגנה עצמית מפני אדם שכוונתו לא הוכחה לבין חייל שתפקידו להגן על כל הסובבים מפני מחבל. מספיק שלקח לו זמן לעכל את הצעקה על מטען ואז הוא ראה תנועה וברגע אחד חש שמדובר בסכנה שהפעולה שלו תהיה יותר ממוצדקת.

      7. הוא לא לוחם סיירת אלא חובש חפ״ש שלא היה מעולם במצב אמת או עבר תרגול למצב דומה לזה. הוא חש בסכנה ואז פעל כפי שהכיר מן ההכשרה המוגבלת שלו.

      8. לפי הידוע לך טועה. תקרא את הכתבות הקודמות בסדרה ותבין את גודל הברוך. לא נערך שום תחקיר רציני וכל הליך השליחה למצח הסתמך על תחושות מפוקפקות וסרט של בצלם.

      9. יש לו. הוא נלחץ מהסרטון שכבר הפך את האירוע לרועש ממילא ומההתערבות המהירה של דרגים בכירים. ייתכן שפחד שהניהול הכושל של הזירה יכול להשפיע על הקידום שלו. על זה נאמר להאשים את השג.

      10. אבל לא הייתה שום סיבה לחשדות האלו לו היו טורחים להקשיב שניה לחייל. אתה מוכיח את מה שהוא טוען אבל במילים אחרות – הצבא נלחץ מסרטון של בצלם ולכן הקריב חייל להליכים פליליים לא מוצדקים וגרם נזק שאתה אפילו לא מתחיל להבין ביחס העם לצבא ובביטחון החייל במפקדיו.

      מילת סיום. לאור העובדה שהיה קיים יותר מספק סביר לכך שאלאור חש בסכנה, ביחוד לאור האופי הטוב והמוסרי הכללי שלו כפי שמעידים כולם, תחושות הסכנה הברורות בזירה והעובדה שמדובר במחבל שניסה לרצוח וכבר ראינו מחבלים שוכבים מפוצצים מטען בפתאומיות כמו בסרטון מתורכיה, התנהגות המפקדים שלו וחוסר הגיבוי בזיוניים ומעלים הרבה מאד שאלות ביחס למצב צהל כיום. בזמני המפקדים היו מגבים גם חייל שטעה בשיקול דעת ולא מעלים אותו על המוקד. הידיעה הזו היא מה שנותן לחייל ביטחון לפעול גם במצבים קשים ולקבל החלטות קשות. כאן יש חייל שבמקרה הכי גרוע טעה בשיקול דעת וירה במחבל רוצח שנזרק להליך פלילי מול כרישי משפט משומנים בעקבות הסתה תקשורתית נגדו וזיהום הליך של פוליטיקאים.

    2. רועי,
      1. אתה בורח מהשקר הגדול: הצבא טען שלא היה חשש למטען, שהמחבל היה מנוטרל, ושאזריה המציא את החשש והוא היחידי שאומר זאת. זה היה ביום הראשון.
      היום אנחנו יודעים שהכל שקר, ושגם שתי דקות לפני הירי קצין נבהל מהמחבל וקפץ לאחור.

      2. מחבל ודאי שביצע פיגוע ושיש עליו חשש למטען, מצדיק ירי, נקודה.

      3. הטענה שלך שביחס למחבל ודאי צריך סכנה מידית היא שערורייה. עבור מחבל ודאי שהסיכון ממנו הוא ביחס אחד למיליון צריך לפעול. הטענה שלך היא גם לא מוסרית, מדוע לקחת סיכון עבור מחבל?

      4. כל האלמנטים האחרים לא רלבנטיים. גם אם הוא הלך לאט והתלבט. ברגע שהסיכון בזירה הוכח וכל הקונספציה קרסה, הכל משתנה.

      5. העובדה שאיש לא שאל את המ"פ על כל הכשלים שלו והוא קודם מוכיחה שהוא ידע מה הוא עושה

      6.המג"ד לא ערך בירור, הוא ערך משפט שדה שכלל שני משפטים.

      7. אתה רק מוכיח את הטענה המרכזית שלי: אתה רואה אירוע צבאי כאירוע פלילי ומכאן יש רשעים ויש צדיקים ואת כל התיאוריה אתה מסדר לפי זה.

    3. ליוני:

      1. הטענה שהיה זיהום של המשפט היא טענה שתצטרך כמובן להיבחן לעומק על ידי בית הדין, תוך שקילת העדויות. אגב, כידוע לי, אותם החיילים שאמרו שהם חוששים מהמערכת אמרו גם שמה שהם מסרו בבית הדין ובמצ"ח היה אמת.

      ואני אומר שוב: מבחינת הצבא, זה לא נושא שצריך בירור – אלא היה בירור, בדמות התחקיר המבצעי. אני באופן אישי סבור שהצבא לא יכול ואסור לו לחכות חודשים על מנת להבהיר נורמה שחשוב לו להבהיר.

      לגבי הסרטון מטורקיה – מה בדיוק אתה מנסה להוכיח? שמחבל דאע"ש שביצע פיגוע ירי (לא סכין) התפוצץ שנייה (לא 11 דקות) לאחר שנורה, ובזמן שאנשים בורחים מהמקום אחרי שזיהו את המטען? לא רלוונטי למקרה של אלאור.
      ואותו דבר לגבי המקרה מדימונה שמוזכר הרבה – שם דובר על מטען שהיה גלוי לעין, כאשר התגובה המיידית הייתה הרחקת אנשים מהמקום וביצוע ירי רק לאחר שהשוטר ראה בוודאות את המחבל מושיט יד לעבר המטען. שוב, לא רלוונטי למקרה של אלאור.

      2. הטענה של השכחה של הטענה של הסטירה וההיזכרות בה, חודשים אחרי האירוע – לא יכולה להיות טענה הגיונית לחלוטין. הטענה העיקרית היא לא שהוא חייך בדקות לאחר הסטירה – אלא עצם העובדה שמדובר בטענה "כבושה", והתזמון שלה, לאחר חודשים של משפט – לאחר שנחקרו עדים רבים שנכחו במקום וניתן היה לשאול אותם בנוגע לכך – הוא לא פחות ממגוחך.

      3. השמצת המפקדים, שלא על בסיס עובדות, אלא על בסיס תחושות (פחד מ"בצלם"? מי אמר?) – היא לא נכונה לאלאור. גם "חריצת המשפט" בשטח שאתה מדבר עליה לא באמת הייתה כאן – המפקדים הם לא שיושבים בדין. דיווח על האירוע הוא לא נזק לצבא. הסתרה וטיוח הם לחלוטין כן.

      4. אני לא יודע מתי ואיפה שירתת – אבל אני חושב שאתה זה מתבלבל עם הוראות צה"ל. אלאור בעצמו דיבר על אמצעי, כוונה ויכולת – ועל הצורך בקיומה של סכנת חיים מיידית וממשית. ההוראות לא מאפשרות ירי רק כי יש איזה חשד. באופן דומה, אי אפשר לירות בהפס"דיסט בראש, כי אתה חושד שיש לו רימון בכיס.

      אז מה צריך לעשות אם אתה חושש ממטען על מחבל מנוטרל? פשוט מאוד, כמו שעשו בפיגוע בדימונה, וכמו שעושים בכל מקרה של חפץ חשוד – מרחיקים את האנשים מהזירה, מחכים לחבלן. גם הפרמדיקים ידעו את זה (כשצעקו "עד שלא בא חבלן אף אחד לא נוגע בו").

      והזכרת גם שיכול להיות מישהו שיפוצץ את המחבל בתור גיבוי? אדרבה! הירי לראש של המחבל הוא לא רלוונטי! אם עדיין הייתה סכנת חיים ממטען שיש על הגוף, מחשש שמישהו אחר יפוצץ אותו – למה אלאור לא מרחיק אנשים מהזירה אחרי הירי? למה הוא נותן לחובשים הצבאיים לטלטל את הגופה במורד הכביש בלי שזוכתה על ידי חבלן?

      5. אני מסכים איתך שמה שחשוב זה מה אלאור ראה – אבל אתה שוכח שעופר אוחנה צילם סרטונים בזירה גם מהזווית שבה אלאור עמד בזמן הירי – ובסרטונים האלו ניתן לראות שהסכין רחוקה מאוד מהמחבל. בשום מצב ובשום זווית שבה אלאור עמד לא ניתן לראות שהסכין קרובה לגוף המחבל.

      6. שוב, אני לא יודע על אלו חוקים אזרחיים אתה מדבר. אולי תפנה אותי לחוקים האלו, כדי שאני אדע בדיוק עם מה התבלבלתי. אני מדבר רק על החוקים הצבאיים, שאותם הזכיר גם אלאור בעדותו, שמחייבים קיומה של סכנה *מיידית* וממשית. פער הזמנים שבין ההחלטה לבצע את הירי לבין הירי עצמו הוא משמעותי.

      אתה טוען שלקח לאלאור זמן לעכל את הצעקה על מטען? אלאור בעצמו טען את זה מתי שהוא? ומה בדיוק יש לעכל פה?

      7. שוב, אני לא יודע איפה שירתת, אבל כל לוחם, חפ"ש או לוחם סיירת, מתורגל בירי אינסטנקטיבי. מידיעה אישית, הכשרה של לוחמי כפיר היא ממש לא "הכשרה מוגבלת". אל תמעיט בערכם של לוחמי כפיר.

      8. אתה יודע מה? נגיד אפילו ששלחו למצ"ח על בסיס הסרטון של בצלם. אז מה? התפקיד של מצ"ח הוא לחקור חשד לעבירות פליליות. הסרטון בהחלט מקים חשד, לפחות ראשוני, לעבירה פלילית. בטח לפני שאלאור מסר את גרסתו לאירוע.

      9. אתה שוכח שהטענות נגד המ"פ היו על סטירות בשטח ועל כך שהוא לא מסר למג"ד על כך שאלאור סיפר לו על מטען ועל סכין. אין לזה שום קשר לסרטון, שפורסם הרבה יותר מאוחר.

      10. הטענה של התביעה היא שהחייל בשטח, וגם לאחר מספר שעות, לא סיפר לאף אחד על המטען. בשלב הזה, הטענה הזאת מגובה בעדויות של המפקדים ושל חיילים נוספים. הטענה שאם רק היו "מקשיבים לחייל" היה אפשר להימנע מהליך פלילי – פשוט לא נכונה.

      בסופו של דבר – הנזק שבאמת היה נגרם לצבא היה במניעת החקירה וטיפול במסגרת הפנימית של הצבא (ומעבר לרעיון המוסרי שבמניעת טיוח – ראה עיקרון המשלימות באמנת רומא).

      מפקדים לא צריכים לגבות חיילים כאשר הם עושים מעשים פסולים, לא בעבירות פליליות רגילות (כמו גניבה והטרדה מינית) ולא בעבירות שנעשו בנסיבות מבצעיות (הכאת עצורים פלסטיניים, ביזה או הריגת מחבלים מנוטרלים). מפקדים כן צריכים לגבות חיילים כאשר הם טועים בשיקול הדעת, ולעמוד מאחוריהם גם במהלך חקירות פליליות. אבל, וזה אבל גדול, מפקדים לא צריכים להסתיר את האמת ממצ"ח מתוך אותו עיקרון גיבוי.

      למשה:
      1. כידוע לי, וזה היה נכון עוד בדיוני המעצר, הצבא מעולם לא טען שלא היה חשש בשטח ממטען (הסרטונים של עופר אוחנה היו מוכרים עוד מתחילת ההליך) – אלא שלא הייתה סכנה מיידית וממשית. שום דבר לא השתנה כעת, בטח לא אחרי החקירה של אלאור.

      2+3. אתה טוען שאם יש חשש למטען, ולא מדובר בסכנה מיידית זה מצדיק ירי? גם אם אתה חושב שזה נכון, זה נוגד במובהק את הוראות הפתיחה באש, שגם אלאור פירט בבית הדין. ראה תשובתי ליוני בנושא זה.

      4. שוב, עצם הסיכון בזירה לא רלוונטי. ההתנהלות שלו בזירה משמעותית. אני מזמין אותך לקרוא פסקי דין אחרים שעוסקים ב"הגנה עצמית מדומה", כפי שטען אלאור, ותבין את כוונתי.

      5. לא הבנתי את הטענה שלך. תסביר בבקשה.

      6. על מה אתה מדבר בנוגע ל"משפט שדה"? מה זה המושג הזה? מה היה העונש של אותו משפט, מעבר להדחה מלחימה? היה מג"ד שלא האמין להסבר של אלאור לירי, לאור ההסבר המנוגד שאלאור נתן למ"פ בנוגע לאותו ירי. ושני ההסברים האלו לא כללו מטען.

      7. בוודאי שאירוע צבאי יכול להיות אירוע פלילי – כמו שהמקרה של אל"ם שומר נחקר כמקרה פלילי, כמו שחיילי גבעתי עמדו לדין פלילי בנוהל שכן, כמו שחיילים עמדו לדין באשמת הכאת עצורים פלסטיניים כפותים, כמו שחיילים עמדו לדין על ביזה, וכמו שחייל הודה ונשפט ל-7 חודשי מאסר על ירי לא חוקי בשב"חים (http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2047760). כולם אירועים מבצעיים.

      ההתעלמות מהעובדה שאירועים מבצעיים נחקרים כבר שנים כאירועים פליליים, ובצדק, לא ברורה לי. אני לא המצאתי את החקירות המבצעיות.

    4. לרועי

      אתה מצפה ל"ירי אינסטינקטיבי" כאשר מסביב יש מלא אנשים, ובלי שלחייל יש ניסיון של קרב אמת? שחס וחלילה חבריו ייפגעו? במקרה כזה ירי מבוקר ומדויק אך מהר ככל האפשר היא הבחירה הכי בטוחה

    5. אפרים,

      אני לא מאמין שהירי מלכתחילה היה נחוץ, בנסיבות העניין.
      אני טוען שהירי היה חסר אחריות , לאור היותם של אנשים בסביבה הקרובה של הירי, ושהירי היה לא רלוונטי, ברגע שהמטען עדיין נשאר על גופו של המחבל ואלאור לא טורח להזהיר אף אחד, גם אחרי הירי, שהוא חשש ממטען והמטען עדיין על גופו של המחבל. אלאור אפילו ראה את הגופה עם המטען מועמסת על אלונקה ומטולטלת.

      מה שאני אומר הוא שגם אם הייתה סכנת חיים מיידית וממשית – (1) הירי שבוצע לא מבטא תחושה של סכנת חיים, אלא הוא בוצע ברוגע מחשיד (2) הירי לא תואם את ההכשרה שלוחמי כפיר מקבלים, והיא ביצוע ירי אינסטינקטיבי, ללא דריכה ב-60 מעלות, נוכח תחושת סכנה מיידית וממשית.

    6. רועי –

      השאלה היא לא האם הייתה נקשפת סכנה – אנחנו בוודאות יודעים שלא. אלא האם בעת ביצוע הירי אלאור האמין כי המחבל מהווה סכנה. אין הוכחות מעבר לספק סביר שהוא לא האמין בכך, ויש לא מעט נתונים שכן האמין.

      בני אדם שונים מתנהגים באופן פיזיולוגי שונה במצב מלחיץ ללא ניסיון קודם. אצלי, למשל, מופיעה איטיות ורוגע חיצוני שמאפשרים למוח לשלוט במצב ולהימנע מתנועות ספונטניות. אם אני הייתי נקלע במצב דומה ללא ניסיון של קרב אמת, אני הייתי נתנהג באותו אופן – מאט קצת, משחרר את עצמי מכל סוג של multitask (ראה העברת הקסדה) ועושה דברים באופן ששיננתי בצורה מרובעת. לכן אני מרגיש אינטואיטיבית וברמה פיזיולוגית שההתנהגות שלו מתאימה. אז אל תניח שהתגובה הפיזיולוגית שאופיינית לרוב האנשים אופיינית לכולם

    7. אפרים,

      אני מסכים איתך שמבחינה משפטית צריך לבחון מה אלאור חשב. אלאור התגונן בטענה משפטית שנקראת "הגנה עצמית מדומה" שהיא למעשה שילוב של הגנה עצמית ביחד עם הגנה שנקראת "טעות במצב דברים".

      אלאור למעשה טוען שמכיוון שהוא *טעה לחשוב* שהייתה בשטח סכנת חיים *מיידית וממשית* – הירי היה מוצדק.

      איך בוחנים את הטענה הזאת?
      מכיוון שבית הדין הוא לא קורא מחשבות, ועל מנת שלא כל אחד יוכל לטעון את הטענה הזו ולהתחמק מאחריות פלילית – נקבע כי יש לבחון האם הטענה היא סבירה מחד, וכנה מאידך.

      חשוב לציין שמכיוון שמדובר בטענת הגנה – הנטל להוכחת הטענה הזאת מונחת לפתחה של ההגנה, לא של התביעה. התביעה צריכה להוכיח מעבר לספק סביר שהיה פה ירי בניגוד לנהלי הפתיחה באש, וזה כבר הוכח.

      אז האם הטענה סבירה?
      הזירה עצמה וההתנהגות של החיילים והפרמדיקים בשטח מעידה שלא. אמנם צעקו שיש חשש שלמחבל יש מטען – אבל אף אחד מהאנשים הרבים בשטח לא מתנהג כאילו הסכנה הערטילאית הזאת היא מיידית וממשית. מעבר לצעקות של הפרמדיקים שתי דקות לפני הירי – אף אחד לא מרחיק את האנשים האחרים מהשטח, ואף אחד גם לא יורה במחבל.

      האם הטענה כנה?
      1. העובדה שאלאור לא העלה את הטענה הזאת בהזדמנות הראשונה בפני המ"פ, לא בפני המג"ד שדיבר איתו שעתיים אחרי, לא בפני יתר החיילים שהיו בשטח בזמן האירוע, לא בפני המשפחה שלו, לא בפני הפרמדיקית שדיברה איתו בטלפון – אלא הוא העלה אותה רק לאחר ששוחח עם עו"ד – מקימה ספק רציני בטענה שלו שהטענה הזאת היא כנה.
      2. העובדה שמה שכן שמעו בשטח זה שאלאור אמר שמגיע למחבל למות כי הוא דקר את חבר שלו (ולא כי הוא היווה סכנת חיים) – גם היא מקימה ספק בטענה שלו.
      3. העובדה שאלאור מוסר גרסאות נוספות ככל שהמשפט מתקדם, ומעלה מה שנקרא "טענות כבושות" – גם היא לא מוסיפה לאמינות הטענה שלו.
      4. וגם ההתנהגות האדישה שלו בשטח, לפני הירי, במהלכו ואחריו – פוגעת בגרסה כאילו הוא חש בסכנה מיידית.

      אתה טוען שבשטח הוא התנהג פיזיולוגית באופן איטי כי זה באישיות שלו? שיתכבד ויביא חוות דעת פסיכולוגית. שוב, חובת ההוכחה לטענת ההגנה מוטלת עליו.

  16. כל מילה בסלע.
    סדרת הכתבות שלך מאששת בהחלט את תחושת הבטן שיש כאן רדיפה והפקרה של חייל.
    צדק כבר לא יהיה. מהרגע ששר הביטחון יעלון והרמטכ"ל וכל יתר הקודקודים "שפטו" אותו ציבורית וזיהמו את התהליך נגמר הסיפור.
    השופטים ירשיעו אותו ויטו את המשפט ככל יכולתם.

    1. רועי,
      1. דקלום הנרטיב של המערכת מגוחך.

      2. אפילו בעדותם, מח"ט הגזרה, המג"ד והמ"פ הכחישו חשש למטען.

      3. לוחם שמרגיש באופן אותנטי סכנה ופועל, לא יעמוד לדין פלילי, נקודה. אם הוא טעה תדיח אותו מתפקיד לוחם, לא יותר מכך.

      4. אתה ממשיך לטעות, המ"פ והמג"ד לא ערכו שום בירור יותר מלשאול שאלה וחצי. בירור זה בירור מקיף של כל מה שקרה בזירה. תחקור אזרחים וחיילים, ועוד.
      המג"ד ערך משפט שדה במובן הכי נחות שלו.

      5. הכשלים של המ"פ כ"כ יסודיים שיש לו אחריות לאירוע, הכיצד זה שהוא קודם? האם שיער שאם יספק למערכת את מבוקשה אז כשליו ייסלחו?

      6. אירוע מבצעי צריך להיחקר במסגרת אירוע מבצעי בלבד, רק במקרי קיצון, כשאין ספק שהמניע היה אחר יש להעבירו למסגרת אחרת. זאת חרפה שאל"מ שומר נחקר במצ"ח

      7. העובדה שאתה מוכן לקבל מצב שבו מחבל וודאי שמהווה מיליונית סיכון מקבל "הגנה" היא שערורייה בלתי נסלחת. בעיקר מבחינה מוסרית.

    2. משה,

      התגובה שכתבתי משום מה לא עלתה, אנסה לשחזר אותה ולכתוב שוב.

      1. אני לא מבין במה אתה מאשים אותי. אתה זה שציטטת לא נכון את הטיעון של התביעה, למה אתה כועס עליי שאני מתקן לך אותו וכותב את הטיעון האמיתי?

      2. אני אחזור על זה שוב – זה לא משנה אם כל הלוחמים בזירה, כולל המפקדים, היו אומרים שהם חששו ממטען בזירה. יכול מאוד להיות שבאופן סובייקטיבי, המפקדים באמת לא חששו, לאור ניסיונם והיכולת שלהם לסנן את הצעקות של הפראמדיקים במקום.

      הטיעון הוא שגם אם הייתה תחושה של סכנה בזירה – הסכנה לא הייתה כזאת שמצדיקה ירי בראש של המחבל, ואכן, כל החיילים שהיו בזירה וחשו לכאורה את אותה סכנה של אלאור – לא פעלו כך.

      למה הסכנה לא הצדיקה את הירי? כי לפי הוראות הפתיחה באש, הסכנה צריכה להיות מיידית וממשית, דהיינו, שהסכנה הייתה סכנה ודאית ואמיתית ולולא ביצוע הירי הייתה סכנה מיידית לכל הסובבים אותו. אלאור היה מודע לחלוטין לכך וציטט בבית הדין את הוראות הפתיחה באש.

      ויותר מזה, אם הוראות הפתיחה באש היו מצדיקות ירי לראש בכל מקרה של סכנה – ההוראות לא היו מפרטות גם אופציה לביצוע נמ"ח (נוהל מעצר חשוד).

      כמה דוגמאות לשם המחשה:
      א. אם מחבל רץ אליך עם סכין והוא במרחק 100 מטר – הוא לא מהווה סכנה מיידית וממשית.
      ב. אם מישהו זורק בקת"ב לעבר הפילבוקס שלך – הוא לא מהווה סכנה מיידית וממשית.
      ג. אם אתה נמצא בעמדת שמירה ומישהו לידך מצביע על אדם אקראי ואומר "יש עליו כנראה מטען" – הוא לא מהווה סכנה מיידית וממשית.
      במצבים כאלו, ההוראות אומרות לפתוח בנמ"ח (עצור, וואקף וואקף וולא אנא בטוחק, דריכה הפגנתית, ירי באוויר, ירי ברגליים). רק אם המחבל נמצא במרחק שהוא מסכן אותך סכנה מיידית – רק אז ניתן לירות על מנת לנטרל אותו.

      3. טענת שלוחם שמרגיש באופן אותנטי סכנה ופועל – לא צריך לעמוד לדין פלילי. אני מסכים איתך – אבל אתה שוכח שסביב הנקודה הזאת בדיוק מתנהל כל המשפט, על מנת לברר האם אלאור חש בסכנת חיים מיידית וממשית באופן כנה. הגרסאות שנמסרו למ"פ ולמג"ד ולחיילים בסביבתו ולפרמדיקית – מפריכים את הטענה הזאת.

      4. רק כדי להבהיר:
      א. בשטח נעשה בירור עובדתי ראשוני – ובירור כזה נעשה על ידי המפקדים שמגיעים לזירה על מנת להבין בטווח המיידי מה קרה. זה כלי למפקד על מנת לשלוט בזירה. אין למפקד זמן להתחיל לחקור לעומק את כל החיילים, ובטח שלא אזרחים שלא נמצאים תחת פיקודו.
      ב. בירור עובדתי מעמיק לצורך הסקת מסקנות – נעשה במסגרת תחקיר מסודר, לא בשטח. הבירור הזה חסוי.
      ג. בירור עובדתי מעמיק לצורך חקר האמת בהליך פלילי – נעשה על ידי מצ"ח.

      אחרי שהבנו את ההבדל – צריך להבין שלבירור מהסוג הראשון, שנעשה על ידי המ"פ והמג"ד, אין שום השלכות מבחינת החייל. ההדחה מלחימה הייתה לאור הגרסאות הסותרות שאלאור נתן למ"פ ולמג"ד, מתוך שיקול דעת של האחרון.

      אז כשאתה אומר "משפט שדה" במובן הכי נחות שלו – אתה צריך להסביר מה הכוונה ומה ההשלכות של אותו משפט שדה.

      5. נניח לרגע שהמ"פ ניהל את הזירה באופן הכי גרוע בעולם. איך הוא אחראי לירי של אלאור, שהיה לחלוטין מיוזמתו? לא מדובר בשני שודדים שאחד מהם פתאום הביא אקדח וירה על דעתו. להאשים את המ"פ באחריות לירי זה כמו להאשים את השומר שלא נעל את הבנק בשוד.

      כפי שפורסם, המ"פ נשפט וננזף על תפעול לקוי של האירוע, בכך שלא הגיש סיוע רפואי למחבל הפצוע. הספקולציות לפיהן המ"פ "סיפק" את המערכת את מבוקשה הן נחמדות – אבל לא נכונות משתי סיבות עיקריות: (1) העדות של המ"פ שמסר שאלאור אמר לו שהמחבל דקר את חבר שלו ומגיע לו למות, אומתה על ידי חיילים נוספים בשטח ששמעו את הדברים מפיו של אלאור (2) המ"פ בעצמו התייחס בהתחלה לסכין כקרובה למחבל, באופן שדווקא *פוגע* בטענה של "המערכת".

      6. אני אחזור שוב – אירועים מבצעיים שמעלים חשש לעבירות פליליות צריכים להיחקר על ידי מצ"ח. דיברת על החשש על הטיוח של המ"פ את הכשלים שלו בניהול הזירה? תחשוב מה היה קורה אם היו נותנים למפקד להחליט אם חייל שסרח תחת פיקודו ייחקר במצ"ח או לא. החשש מטיוח היה אז הרבה הרבה הרבה יותר גדול.

      מי, לשיטתך, ייקבע מהם אותם "מקרי קיצון, כשאין ספק שהמניע היה אחר" שייחקרו במצ"ח? מיהו אותו גורם נטול פניות ואינטרסים שמוכשר לגבות עדויות תוך מתן זכויות, לאסוף ראיות ולבצע בדיקות פוליגרף ועימותים?

      7. אתה טוען שאני נותן "הגנה" למחבלים – אבל אתה שוב שוכח שאני לא זה שמחליט מהן הוראות הפתיחה באש.

      אם אתה טוען שאת כל המחבלים הוודאיים (כולל, אבל לא מוגבל ל: פצועים בחולצות קצרות, אלו שהרימו ידיים בכניעה, אלו שכפותים ומכוסי עיניים בג'יפ, אלו שמפרים סדר) – צריך לחסל בירי ממוקד לראש – אין לי מה להתווכח איתך על זה, אבל אל תטען שזו הסיבה בגינה צריך לזכות את סמל אזריה. זה עדיין לא החוק בצבא ובמדינת ישראל.

    3. עוד לפני שמשה פרסם את סדרת הכתבות שלו, היו שם טונים צורמים בטירוף.
      מי שמע על כזה דבר שעוד לפני שבכלל בוצע תחקיר בשטח, והכתבות של משה מאששות את זה ללא ספק, כבר שר הבטחון, הרמטכ"ל, איך לא, סגן הרמטכ"ל שרואה תהליכים, המח"ט המג"ד המ"פ..כוללללללללםםםםם… בלי יוצא מהכלל, כולל חרצו את דינו של החייל עזריה ממש בשניה.
      אני אומר שבכלל לאור העובדה שיש לנו כאלה קצינים.. מדהימים, למה צריך בכלל פצ"ר ופרקליטות צבאית??? הרי אלה גם אלה יכולים להכריע שעה אחרי אירוע מה מי כמה ולמה.
      בקיצור, וגם לא יעזור ה.. מוזר הזה רועי, שמסתבר לקח לעצמו כמטרת חיים להפיל את החייל ולמצוא כל דרך לגכח את עצמו, לא יעזור כלום והעדויות שמשה חושף הן ברמת הלם ותדהמה איך הצבא שלנו הופך לסניף בצלם.
      כן אז יבוא אותו עילוי, רועי, ויגיד שמחבל ממאה מטרים לא מהווה איום. נזכיר לו, שחייל נדקר באותו הפיגוע. מסתבר שלדעתו של אותו הרועי המחבל הזה בכלל היה חסיד אומות העולם שהלך לתומו ברחוב והחייל פשוט רץ אל הסכין שלו. הזוי.
      אלאור יזוכה כי לא קיים שום בית משפט, צבאי או אזרחי שלא יראה את הספק הסביר במקרה.
      אמרת נכון משה, במקרה הכי קיצוני היו צריכים להדיח אותו מתפקיד לוחם במקסימום וגם לא בטוח.

  17. עוד עדות לניתוק של המערכת המשפטית מהמציאות בשטח היא ציטוט של אחת השופטות(מובא בווינט- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4833547,00.html)
    "בשטח, כשהמ"פ בא אליי, מה שהיה לי בראש להגיד לו זה שהיה חשש מיידי ממטען וסכין", אמר אזריה מוקדם יותר הערב לשופטת מאיה הלר.
    הלר: "למה לא אמרת למ"פ משהו פשוט כמו 'הצלתי אתכם' והקראת לו מהוראות פתיחה באש?".
    אזריה: "הייתי בהלם ובסערת רגשות".
    כמה מנותק מהשטח צריך להיות בשביל להגיד דבר כמו-"למה לא הקראת מהוראות פתיחה באש" בסיטואציה כזאת?!

    1. יצחק,

      קצת הבנת הנקרא לא תזיק.

      השאלה של השופטת הייתה למה אלאור ציטט מתוך מהוראות הפתיחה באש, ולא אמר פשוט "הצלתי אתכם"? זה הצעד ההגיוני יותר. דווקא התשובה המתפלפלת-משפטית (ולא האינסטינטיבית) של אלאור היא זו שלא מסתדרת עם ההלם והסערת רגשות שהוא חש.

    2. רועי –

      ציטט כי שוב – מאוד מתאים לפרופיל של בן אדם שמצטייר. אחד כזה שמבצע הכל לפי הספר – ולכן מפילים עליו כפליים, אחד שלא פועל ספונטנית אלא יש לו רפלקסיה פנימית חזקה שמאטה את תנועותיו בעת לחץ על מנת שלמוח יהיה זמן להיווכח שהוא פועל בהתאם להוראות שהוא שינן.

  18. למה אין התייחסות לזאת שבזמן פעילות מבצעית ובמקום נמצאים צלמים של בצלם.

    1. לא יודע כמה אתה מכיר את חברון, אבל מחסום ג'ילבר הוא מקום פתוח לציבור, יהודים ופלסטינים. צלמים של בצלם הגיעו למקום כמו שברוך מרזל הגיע למקום.

  19. שמתם לב שביום הראשון של עדותו של אזריה לא הפסיקו לצאת ציטוטים ודיווחים ב"תקשרות" והחל מהיום השני יש שקט כמעט מוחלט?

  20. התחושה הכללית לאחר עיכול כל העדויות וההתרחשויות עד כה היא שאזריה אכן לא בעל הפרופיל הקרימינלי שיבצע חיסול פרטי על דעת עצמו. זה פשוט לא מתקבל על הדעת.

    טעם חמוץ נשאר בפה אחרי ההתגייסות פה אחד נגד החייל. ועדיין הטרול שעומד בראש צבא השוקולדה פוער את פיו ללא בושה נגד הציבור שבסך הכל מביע אמפתיה בריאה כלפי החייל.

  21. ניראה שלאור הכתבות והניתוח המאלף של מר איפרגן, התביעה החליטה סוף סוף להגיב ושלחה מישהו המתקרא "רועי" לנסות להקהות את הרושם הנורא בו היא והצבא מוצגים.
    מקריאת תגובות המתקרא רועי, לא ניראה לי שיעזור להם…

    1. הנה מה שאמרו חכמינו על מה שקורה היום לחייל

      חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה.

    2. הו שלום, הנה עוד אחד עם תיאוריות קונספירציה.

      אם כבר מדברים, נראה שדווקא מר איפרגן נשלח על ידי ההגנה לנסות להציל ציבורית את התיק שהם לא מצליחים לעצור בבית הדין.
      אחרת, ממי הוא קיבל את הפרוטוקולים המלאים? ככל הידוע לי הם לא פורסמו.

      ואני מנחש שאתה גם לא בדיוק מג"ד בדימוס – אחרת היית מכיר את הוראות הפתיחה באש ויודע עד כמה לאלאור אין קייס.

      אני מזמין אותך, ממרום ניסיונך כ"מג"ד בדימוס" – להפריך את הטענות שהועלו, ולא לתקוף אד הומינם.

    3. רועי, עלתה כאן שאלה, האם יש לך קשר לתביעה או לתקשורת או ליחצנים?

    4. למען האמת האיש מרוח פה על כל כך הרבה תגובות אנטי שיש שתי אפשרויות
      1. אין לו חיים וכל מה שיש לו זה בעצם לגרום או לתמוך בהרשעה של החייל.
      2. שמאלן שכל מה שחשוב לו זה שמחבלים יצאו בחיים מאירוע טרור.

      אדון רועי הלא יקר, תחסוך מאיתנו ואל תגיב אליי בבקשה.
      אני בניגוד אליך, כן יודע מה זה כשאתה בסכנת חיים, מה קורה כשהאדרנלין זורם בדם והכל הופך להיות בהילוך איטי.
      אני לא שופט את החייל לזכות או לחובה אני יודע בוודאות שמה שנעשה לחייל הזה בלי קשר למה שהוא עשה, הוא עוול ענק.
      זה לא משפט צדק ובאמת לא זכור לי מעולם, שגייסו עורך דין פרטי לפרקליטות הצבאית כדי שירשיע חייל.
      ולו רק בגלל העובדה הזאת, שעושה רושם שכל המטכ"ל שלנו נכבש ללא קרב על ידי שמאל קיצוני, ראוי שהחייל הזה יצא זכאי, מה שמאוד סביר שיקרה לאור העדויות

    5. סתם אחד וזיו,

      כיוון שנורא התעניינתם, אז אני סתם שמאלן שכל מה שחשוב לו זה צדק, ושנמאס לו מהשיח השקרי שמסתובב סביב המשפט הזה.

      ועוד שני דברים:
      1. הלוואי שהמחבל היה נהרג במהלך הפיגוע – אבל מה לעשות שהוא לא נהרג. זה לא מתפקידו של אלאור "לסיים את העבודה", כמו שלסוהר אסור לירות במחבלים רוצחים כלואים וכמו שאסור לחייל לדפוק מכות למחבלים כפותים.

      יש נורמות מוסריות בצבא. זה האינטרס של המדינה לשמור עליהן.

      2. הזעזוע על כך שגייסו עורך דין מבחוץ לעשות את התיק במילואים מצחיק אותי נורא – הסנגוריה הצבאית מביאה עורכי דין מבחוץ כל הזמן ולבוכריס הביאו, על חשבון הצבא, את רועי בלכר שייצג את אולמרט.

  22. 1. הפקודה לא לירות במחבל היא פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס עליה!!
    צריך לשחוט את מי שנותן פקודה כזאת.
    2. אלאור נהג נכון משתי סיבות
    א. אם אין ערבים אין פיגועים
    ב.ידוע לכול שערבי מת זה ערבי טוב!!

  23. הצעות מעשיות לצבא: 1. לא לחלק נשק לחילים. 2. לא לספק להם מדים (רק פיגמות). 3. ללמד את החילים איך להעביר זקנות את הכביש (שלא יפגעו ממכוניות). 4. לחלק ממתקים לילדים, וללמד אותם גם לכבד גם את המחבלים ברחוב. 5. לחלק ברחוב משקאות קרים כשחם, ומשקאות חמים כשקר (או להיפך). 6. מאוורר לכל חיל/חילת. 7. לשנות את הגדרת "חייל/ת" לעברית תקנית: ח-(מור) י-(פה) ל-(מכירה).

    1. המפקדים מזמן הפסיקו לפקד ועסוקים ״בקידום״ לדרגה הבאה או ״לזמן שידור״ והיתייפייפות.
      כל זאת מתחיל בראש הפירמידה החל בשר הבטחון לשעבר (תודה לאל) הרמטכ׳ל וסגן הרמטכ׳ל בדרגת ״העלוב״ יאיר גולן.
      יש להדיח מתפקידו המ׳פ שכשמו אין הוא ״תום״ גולן על ״מחדל״ הירי כמו כן את המג׳ד שקבע דיעה לפי הסרט ולא מתחקור החייל שהציל חיי חבריו והמח׳ט שנהג כמוהו.
      יש לטהר הצבא ממפקדים המטילים האחריות על ה ״ש׳ג״ ויבוא לציון גואל