המפץ הגדול שחולל הירי של אלאור אזריה בחברון חשף תהליך עמוק של דה־מיליטריזציה שעובר על הצבא. האתוס הלוחם הישן הוחלף באתוס חדש של עליונות מוסרית אותו שואף הפיקוד הבכיר לכפות על הציבור, תוך שהוא גורם למשבר אמון עמוק
בארבע הכתבות שפרסמתי עד כה על משפט אזריה (הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית), התמקדתי בהליך המשפטי כשלעצמו. בחנתי את העדויות של עדי התביעה ואת עדות אזריה עצמו, אל מול התמונה הראשונית שהתקבעה בצבא ובציבור על פי סרטון 'בצלם'. בניגוד לאותה עמדה התחלתית, התברר כי רבים בזירה חששו מהימצאות מטען על אותו מחבל שאזריה ירה בו. משמע, הוא לא היה מנוטרל. עוד התברר שאזריה אישית נחשף לסיכון, ושהירייה בוצעה לנוכח תזוזה של המחבל. כרגע הדיון עבר למישור פלילי מובהק, ובהתאם לכך על השופטים מוטל להכריע מה היה המניע הסובייקטיבי, היסוד הנפשי, של אזריה. על פי הפרטים החדשים, מה שהיה אמור להיות תחקיר מבצעי הפך למשפט פלילי.
אך בעוד המשפט מתנהל, מתברר כי פרשיית אזריה תפחה למאורע עמוק ומשמעותי יותר מגורלו של חייל אחד בחברון. "משפט אזריה" מתגלה כאירוע ציבורי בעל משמעויות רחבות ועמוקות לחברה הישראלית, לצה"ל וליחסים בינו ובין הדרג המדיני. במאמר זה אסקור תהליכים אלו במבט רחב יותר.
להלן אבקש להראות כי אפילו אם נקבל במלואן את טענות התביעה שלפיהן אלאור אזריה ירה במחבל שלא לצורך, ההתנהלות השערורייתית של הצבא בפרשה חשפה מהפך עמוק מאוד שהתרחש בצה"ל, שספק אם יוכל להשתקם ממנו. מהפך זה הוא המקור והסיבה למשבר אמון הולך וגובר בין חלק גדול בציבור ובין הפיקוד בצה"ל.
קיצה של האחריות הפיקודית
בשעות שלאחר פרסום סרטון 'בצלם' נודע כי היורה המדובר הוא חופ"ל (חובש פלוגתי), כלומר נושא בתפקיד פלוגתי רב־אחריות, וששתי הדמויות שהוא מסמן להן לזוז בבואו לירות הן המ"פ ומ"מ.
כמי שהיה בעצמו קצין חי"ר, תיאור האירוע עורר אצלי באופן מיידי שאלות שאינן מפסיקות לנקר במוחי מאז ועד היום: מדוע שחופ"ל יבצע פעולה כה חמורה לעיני המ"פ וכלל הקצינים שהיו לידו? ומדוע שיעשה זאת בביטחון כה רב, תוך שהוא מורה למ"פ ולמ"מ לזוז?
שאלות אלו מחריפות דווקא אם נניח שהתביעה צודקת ואזריה ירה לשווא. מה זה אומר על המ"פ שהחופ"ל שלו מבצע "הוצאה להורג" לנגד עיניו? מה זה אומר על סמכותו ועל מצב היחידה שלו?
ככל שנודעו יותר פרטים מאז האירוע, כך הפכו השאלות למעיקות יותר. עדי התביעה מדווחים על חייל מצטיין, ממושמע, אחראי, שקט ועדין, שלאחר שנה בלבד בצבא זכה בתעודת מצטיין גדודי. בכל 18 חודשי שירותו בצבא עד האירוע, מתוכם זמן רב ביהודה ושומרון, מעולם לא פגע בערבי ולא התבטא בצורה שלילית כלפי ערבים. דמות של חייל למופת, כפי שמודים גם המ"פ והמג"ד.
הנה לכם הסיפור, על פי התביעה כמובן: חייל מצטיין "מוציא להורג" מחבל בניגוד לפקודות הצבא ולעיני מפקדיו. זהו סיפור חמור המחייב בדיקות יסודיות ברמה המבצעית: כיצד קורה שחייל כה מצטיין נוהג כך? מה קרה בזירה? מה עבר על החייל ביחידתו? שאלות רבות ומסועפות, שמפקד קרבי בעל אחריות ליחידה חייב לשאול. הדבר הראשון שצריך לקרות בסיטואציה כזו הוא בירור עומק של העובדות הבסיסיות על ידי המפקדים, אך מה שנחשף במשפט הוא שהמערכת כולה התנערה מכך.
המ"פ בכלל לא דיווח על הירי בתחילה, כפי הנראה בתקווה שהאירוע יעבור בלי שאף אחד ידע; המג"ד, שקיבל דיווח ממח"ט הגזרה על "אירוע בעייתי", הסתפק בשיחה של דקה עם החייל שבמהלכה קבע שהוא "שקרן"; ומח"ט כפיר, שאליו הגיע אזריה למשפט משמעתי, התנער גם הוא מאחריותו והעביר אותו מיידית לחקירת מצ"ח.
האין זה מדהים שהמ"פ, המג"ד ומח"ט כפיר לא מגלים שום עניין בבדיקה יסודית של האירוע? האם כמפקדיו של חופ"ל שהוא חייל מצטיין, אין בהם סקרנות צבאית להבין מדוע אזריה "הוציא להורג" מחבל פצוע? האם למג"ד אין עניין לחקור את שהתרחש בזירה לעומק, ולתחקר את כלל החיילים שהיו בזירה?
זוהי בעיניי השערורייה האמיתית בפרשה: כל שרשרת הפיקוד של אזריה ויתרה על החובה הטבעית של אנשי צבא ללמוד את האירוע, להבין מה קרה לחייל המצטיין ולשרטט את שהתרחש בזירה. במקום זאת ויתרה המערכת הפיקודית על כל ערך צבאי והשליכה את יהבה על המערכת המשפטית. והפיקוד הבכיר לא רק שנתן לכך גיבוי מלא, אלא פצח בקמפיין נגד החייל בשם אידאת "העליונות המוסרית".
האם לפנינו התנהלות מקרית, או שמא זוהי תוצאה של דבר־מה עמוק יותר?
לשאלות שהעליתי עד כה מצטרפת תמיהה רבתי: למרות כשלים עמוקים בפיקוד על הזירה ובהכנת החיילים לתרחישים שונים, ואף שאירוע חמור לשיטת הצבא– כפי שביצע אזריה – דורש בדיקה עמוקה של תפקוד היחידה, הקצינים זכו לשבחים ולקידום. מדוע?
עליונות מוסרית, האתוס החדש של צה"ל
הנה התשובה: צה"ל כבר לא בודק את קציניו מהזווית המבצעית, אלא מבחינה "מוסרית". הצבא עבר תהליך עמוק של דה־מיליטריזציה, קרי התפרקות מערכים של צבא קלאסי והמרתם בערכים אחרים, בעיקר "מוסריים". בתחום זה פעלו מפקדיו של אזריה לעילא ולעילא וקידומם אפוא מתבקש.
לא מדובר בסוד צבאי. האתוס החדש של צה"ל הובהר באינספור נאומים של ראשי הצבא, בראיונות מג"דים ומח"טים ובדרשותיו של יעלון. לפי הפיקוד הבכיר כיום, התפקיד המרכזי של צה"ל הוא להיות הצבא הכי מוסרי בעולם.
הנה פוסט שכתב קצין במיל' ששהה בהשתלמות קצינים כחודש לאחר האירוע בחברון:
אחרי שלמדתי את פרטי המקרה, אחרי ששמעתי את עמדת צה"ל בעניין מפי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, אני סומך על צה"ל שיטפל בעניינו של החייל היורה מחברון בצורה ראויה ונכונה. מי שתומך בחייל בצורה עיוורת ומפגין נגד צה"ל (!!) פוגע בעליונות המוסרית של צה"ל ובחוסנו.
סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, מי שפגע עמוקות ברגשות הציבור בנאומו בערב יום השואה וברוב יהירותו סירב להתנצל (ולמרבה הצער נותר בתפקידו), רומס כל שריד של זכות השמורה ללוחם מצטיין המצוי בהליך משפטי ושעומדת לו חזקת החפות, ומנהל תעמולה בקרב קציני מילואים נגד הלוחם – כל זאת בשם אתוס העליונות המוסרית.
ביטוי למהפך זה אפשר לשמוע גם בדבריו של דובר צה"ל לשעבר רון כתרי, שהסביר כך את תפיסותיו לגבי התפקיד שאליו מונה בראשית שנות האלפיים:
בעידן שנראה כמבטיח שלום, וצה"ל המכוון לדגשים חברתיים, הצבא היה תחת קיצוצים ועלה צורך בשילוב בין הצבא לחברה והעברת מסרים ברוח זו. לי הייתה התנסות אזרחית וחברתית… ראיתי בהצעה (לתפקיד דובר צה"ל, מ"א) פתיחת דלת רצינית, הזדמנות לעשות עוד משהו לטובת המדינה. הרגשתי תחושת שליחות… התקופה הייתה מבטיחה, היו לנו הסכמי שלום עם מצרים וירדן, היה הסכם אוסלו, יצאנו מלבנון. השאלה הייתה איך מסבירים צבא של שלום לעם. חשבתי שבצבא כזה אני יכול להשתלב.
על פי הבנתו של כתרי, צה"ל שהוא נכנס אליו הוא צה"ל אחר משהיה. זהו צבא שתפקידיו הם חברתיים. תפקידו אפוא כדובר צה"ל הוא להסביר לעם את צה"ל כ"צבא של שלום", ושליחותו היא להטמיע בציבור את האתוס הצבאי החדש.
לתפיסה זו שותף גם הרמטכ"ל איזנקוט. כזכור, בתגובה לשאלת תלמיד תיכון על תקרית שהתרחשה כמה שבועות לפני האירוע בחברון, ענה הרמטכ"ל כך: "לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים". המסר של המשפט הזה הוא אחד: מעל הכול ולפני הכול, אני לא רוצה שחייל יעשה את זה. "לא לרוקן מחסנית על מחבלת בת 13" מטריד את הרמטכ"ל יותר ממניעת מזימתה של המחבלת הצעירה.
הציבור הרחב הגיב בכעס על אמירתו של הרמטכ"ל, משום שהוא הבין היטב את המסר: בשיאו של גל טרור רצחני – בראש סדר העדיפויות של הרמטכ"ל נמצא האתוס המוסרי, כאשר תפקיד הצבא להגן על האזרחים מתבצע רק בכפוף אליו.
המתח העצום שבין התחושות הטבעיות של הציבור ובין האתוס החדש של ראשי הצבא התפוצץ במשפט אזריה. בצה"ל ראו את סרטון הירי, והגיבו באופן אוטומטי על פי האתוס החדש: נטשו לוחם מצטיין, הוליכו אותו באזיקים והחלו בקמפיין אינטנסיבי להרשעתו, שלא פוסק עד היום. הציבור התקומם כמעט מיד, משום שעל פי האתוס הצבאי שרובנו מכירים צבא לא נוטש לוחם בחזית ויוצא נגדו כאחרון העבריינים, גם אם ביצע מעשה חמור. בניגוד לטיעון הרווח בתקשורת ובקצונה הבכירה, הציבור שיצא נגד התנהלות המערכת הצבאית איננו תומך בהוצאה להורג של מחבל פצוע; הוא יצא נגד התנהלות ראשי הצבא שהתפרקו מכל ערך צבאי ונטשו לוחם.
מעליונות מוסרית לעליונות משפטית
רבים בציבור מבקרים תדיר את העובדה שמשפטנים המלווים את המפקדים בצה"ל מסרסים את יכולת הצבא למלא את תפקידו בשם קודים מוסריים־משפטיים המנותקים מן המציאות ומן התכלית הצבאית, קרי ניצחון והכרעת האויב.
אני סבור שהמצב חמור מזה. ברגע שראשי הצבא אימצו אתוס של "עליונות מוסרית" ופועלים לפיו, הרי שמיניה וביה מרכז הכובד עובר למערכת המשפטית האקטיביסטית. מפקדים בצה"ל כבר לא רואים בהתערבות המשפטית אילוץ חיצוני, אלא הגבלה מרצון של התכלית הצבאית.
כך אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בראיון לארי שביט:
הצבא מומחה למלחמה. בית המשפט מומחה למידתיות הפגיעה של המלחמה בזכויות אדם… בית המשפט מאזן בין ביטחון לבין זכויות אדם.
את המימוש המלא של תפיסתו של ברק ניתן לראות אצל ד"ר ערן שמיר־בורר, מי שצפוי להתמנות בקרוב לראשות מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. כפי שעולה מהמידע שחשף לאחרונה עקיבא ביגמן באתר 'מידה', ד"ר שמיר־בורר מגלם בהשקפתו את חילוף האתוסים.
בריאיון ל'מעריב' ב־2012 אמר שמיר־בורר:
לנו כמדינה יש אינטרס לשמור על המשפט הבינלאומי. בראש ובראשונה כי ישראל היא מדינה שומרת חוק, וכי צה"ל הוא צבא ערכי במדינה דמוקרטית.
בתדרוך עיתונאי שצוטט באתר ynet אמר שמיר־בורר:
כאשר עורך דין נותן חוות דעת – היא קובעת. אם עורך הדין אומר שזו לא מטרה חוקית ואומר שאין מטרה, המפקד לא יכול לבצע את התקיפה ואי אפשר לערער עליו.
זוהי הפרקטיקה על פי האתוס החדש: המשפטן עליון על המפקד.
מצבא העם לצבא הקרן החדשה לישראל
מדובר בשינוי מהותי המתרחש בצבא מזה שני עשורים לפחות. לשינוי הזה שותפים שלל גופים אזרחיים, שהצליחו להוביל תהליך יסודי של החלפת האתוס בצה"ל.
בראשית שנות האלפיים קיים ארגון השמאל 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מפגש של 'פורום צבא וחברה', בשיתוף פעולה עם צה"ל. פרופ' מרדכי קרמניצר, משפטן ואיש שמאל קיצוני, מסביר לקציני צה"ל את המשמעות של חילופי האתוסים ('צה"ל והתקשורת בעתות לחימה', 2002):
במציאות יש כיבוש מתמשך, ויחסי הכוחות בין הצדדים אינם ניתנים לשינוי. צריך להכיר בזאת כדי לא לטפח ציפיות שווא … אפשר לעבוד רק על מזעור נזקים … על כן חובתו של הצבא בהערכת הסיכויים של המלחמה הכוללת היא לשבץ את הנתון הזה בתוך המשוואה, לתת לו את המשקל היאה לו בעולם המודרני ולהגיד דבר שהוא נגד האתוס של הצבא, שלפיו חייבים לנצח.
שנים ארוכות של לחץ משפטי כבד על הממשלה והצבא, כולל אינדוקטרינציה של ארגוני שמאל בתוך הצבא בשיתוף פעולה עם המערכת הצבאית, הפכו את אתוס זכויות האדם לאתוס החדש של הצבא עצמו.
לא מדובר בעניין תיאורטי שניתן להבחין בו בדיעבד, אלא במגמה מכוונת שהשתלטה על הצבא. קלמן ליבסקינד חשף לפני כשבועיים ב'מעריב' את העובדה שאלפי קציני צה"ל עוברים סדרות חינוך מטעם ארגוני שמאל כמו בינ"ה ומכון הרטמן, שני גופים הזוכים למענקים מאת 'הקרן החדשה לישראל'. על פי האתוס החדש, למשל, המסר המועבר לקציני צה"ל המבקרים במחנות ההשמדה בפולין איננו הצורך בעמידה על המשמר מפני אויבי ישראל וחשיבותה של מדינת ישראל כבית לעם היהודי, אלא החשש שנהפוך לנאצים בעצמנו.
הנה, כפי שציטט ליבסקינד, מה שנאמר ב"דגשים אפשריים לסיכום" בתוך תיק החומר הצה"לי למפקד צוות במסע 'מפקדים בפולין', תחת הכותרת "המדרון החלקלק":
על אף המרחק העצום בין מה שקורה היום למה שקרה בגרמניה של שנות ה־30, ראוי לעתים שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות האלו. האם אנו נמצאים לעתים בתחילתו של מדרון חלקלק, שבקצהו הרחוק אנו עלולים לבצע זוועות גם כן?
ויש גם לקח והערה למפקדים:
עלינו לשמור כל העת על גבולות ברורים להפעלת הכוח – שמירה על היותנו הצבא המוסרי בעולם נתונה ביד המפקדים בשטח.
"צה"ל העביר בשנים האחרונות את כל מערך החינוך שלו לגורמים אזרחיים חיצוניים", כותב ליבסקינד, "מכון הרטמן ומכון בינה, שני גופים עם אג'נדה שרחוקה מאוד מהמיינסטרים הישראלי, אחראים לחינוכם של אלפים מקציני צה"ל. קורס על כבוד האדם, לדוגמה, מעבירה למפקדי צה"ל ד"ר אורית קמיר, מי שקוראת לחרם על ההתנחלויות, מי שהזמינה את כולנו – עם כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון – לצאת לרחובות ו'לחסום את הפשיזם בגופנו', מי שהזהירה שליברמן יוציא את הילדים של כולנו 'לבצע מדיניות שעלולה להיות בריונית, אכזרית ורצחנית', מי שאמרה על תושבי חברון היהודים שהם 'פורעים אלימים, גזענים, פורקי עול וחסרי גבולות'. בין המרצים נמצא גם פרופ' אבי שגיא, שהאמון שלו בצה"ל הביא אותו, אחרי עופרת יצוקה, להמליץ להקים ועדת בדיקה חיצונית 'חסרת אינטרסים' כדי לבדוק את מה שעולל צה"ל ברצועת עזה".
קציני צה"ל עוברים אפוא בשנים האחרונות אינדוקטרינציית זכויות אדם מקיפה ועמוקה, במגמה להנחיל ולהשריש את אתוס העליונות המוסרית.
מדובר באחד הביטויים הבולטים של המהפכה העמוקה שעברו מערכות השלטון במהלך שנות התשעים. תהליך אוסלו שגרם ל"החלפת דיסקט" בצבא ובמערכת המדינית התרחש בד בבד עם המהפכה השיפוטית של אהרן ברק והעלייה בכוחם של ארגוני זכויות האדם, שמרביתם קשורים ל'קרן החדשה לישראל' ופועלים במימון מדינות זרות. השילוב בין ארגונים אלו לאקטיביזם השיפוטי פתח את הדלת לעתירות רבות נגד הצבא והממשלה, והפך לכוח רב עוצמה בהגבלת יכולת הפעולה של הצבא והדרג המדיני. כמו בתהליכים רבים דומים, המגבלות החיצוניות הופנמו אט אט על ידי מפקדי הצבא וגרמו לשינוי עמוק ויסודי באופן פעולתו. בסופו של התהליך אימץ הצבא את הנורמות המוסריות של ארגוני השמאל כמעט באופן מלא.
כידוע, הסכמי אוסלו לא הביאו את השלום המיוחל, והטרור נשאר איתנו ואף התעצם. אך עבור צה"ל היה כבר מאוחר מדי. במקום לשנות בחזרה את הדיסקט ולהשיבו לתפקיד הצבא הלוחם והמכריע, הדינמיקה בצה"ל העמיקה לכיוון ההפוך. תנועת המלקחיים של בג"ץ וארגוני הקרן החדשה לישראל הצליחה הרבה מעבר למשוער.
האתוס החדש וסיכון חיי חיילים ואזרחים
אימוצו המלא של האתוס החדש כלל בתוכו הגדלת הסיכונים לחיי אזרחים וחיילים שהפיקוד הצבאי נוטל. זוהי תופעה מוכרת הגוררת בעקבותיה זעם ציבורי רב ופוגעת באמון הציבור בפיקוד הבכיר של צה"ל.
הנחת יסוד מוסרית של "צבא לוחם" היא שלא פוגעים בבלתי מעורבים שלא לצורך, אך השאלה היא עד כמה נוטלים סיכונים לשם כך. בצה"ל הפנימו עמדה מוקצנת, המצדיקה סיכון לוחמים ואזרחים. כך אמר בני גנץ, כזכור הרמטכ"ל בעת 'צוק איתן', בדברים שפרסם אמנון לורד ב'מידה':
הייתי שם. בזמן המערכה גולני היו מתחת לבית החולים ונורתה אש מבית החולים. מראש הזהרנו את מנהלי בית החולים. וידאנו שאף אחד לא נמצא בפנים. הייתי שם בעצמי, ובכל זאת אמרתי למפקדים: חכו. שוב ביקשנו מהמנהלים שיוציאו את כולם, ורק אז נתתי אישור לתקוף. ואזרחים לא נפגעו. במקרה הזה לקחתי סיכון מטעם גולני (על חשבון גולני, א"ל). אז אנחנו לוקחים סיכונים.
דברים ברוח זו, כי "על חיילים להסתכן כדי לא לפגוע באזרחים", אמר גם יאיר גולן בשנת 2006, בהיותו מפקד אוגדת איו"ש, לתלמידי מכינה קדם־צבאית.
גם הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר יעלון שותף לתפיסה הזו, כפי שציטט לורד: "אנחנו מוותרים על אלמנט ההפתעה במקרים מסוימים. אנחנו מודיעים מראש שנפעל באזור מסוים. באמצעות מערכת כריזה, באמצעות עלונים. הקש בגג. חמאס כפה על האוכלוסייה להישאר באזורי הלחימה. אז זו החלטה: האם לאבד את ההפתעה? ואנחנו עושים זאת".
ליעלון התנסות מעשית בתחום: ההזדמנות שהוחמצה לחיסול בכירי חמאס. בספטמבר 2003, על רקע האינתיפאדה השנייה והלחימה ברצועה, התכנסה צמרת חמאס בבניין בן שלוש קומות בעזה. פגישה זו הוכיחה את הקשר העמוק בין "ההנהגה המדינית" של חמאס ל"הנהגה הצבאית" שלו, וסיפקה לישראל הזדמנות אסטרטגית לפגוע בהנהגת הארגון פגיעה אנושה. יעלון, שהיה רמטכ"ל ב־2003, סיפר במאמר ב'וושינגטון פוסט':
ידענו שפצצה של טון תהרוס את הבניין בן שלוש הקומות ותהרוג את הנהגת חמאס, אבל גם ידענו שפצצה כזו תסכן כארבעים משפחות שחיו בסמיכות. החלטנו להשתמש בפצצה קטנה יותר שתהרוס רק את הקומה העליונה של הבניין. כפי שהסתבר, מנהיגי חמאס נפגשו בקומת הקרקע. הם שרדו והמשיכו בטרור.
בבניין שהו באותו זמן, בין היתר, אסמאעיל הנייה ומוחמד דף.
אך זה לא הכול. בשני הסרטונים הבאים אדגים כיצד חיילים וקצינים נוטלים סיכון לא רק עבור בלתי מעורבים בצד השני, אלא גם בשביל מחבלים פצועים. הסרטון הבא, שפורסם לראשונה ב'וואלה', מציג את הפיגוע שבו אליאב גלמן ז"ל מצא את מותו הטרגי מירי כוחותינו. האירוע הזה התרחש חודש לפני אירוע הירי של אזריה.
בחלקו השני של הסרטון נראים הכוחות מטפלים בגלמן ז"ל, כשעל המדרכה שוכב המחבל הפצוע וזז בלי הרף. חייל מכוון אליו נשק, וחיילים מסתובבים סביבו בצורה בלתי אחראית. ברגע מסוים המחבל אף מתיישב. אי אפשר לשלול הסתברות שהמחבל עלול לבצע עוד פעולה, ואין לדעת אם הוא מסתיר דבר מה. אך במקום לנטרלו באופן סופי, החיילים מעדיפים ליטול את הסיכון.
הסרטון השני הוא הסרטון מהאירוע של אזריה שכבר הבאתי בשתי כתבות. כשתיים־שלוש דקות לפני הירי של אזריה נראה המחבל בוודאות מטריד במסוכנותו אזרח, קצין ושני חיילים שאף נדרכים מולו הן בתחילת הסרטון והן בסופו, אך איש מהם לא מנטרלו באופן סופי.
בשני האירועים אין אפילו קצין אחד שבא ואומר: "אני לא מבין, למה מסכנים את הכוחות? אם יש חשש כלשהו מהמחבל, ולא אכפת לי אם זה סכין, מטען או משהו אחר – חייבים לוודא הריגה, מה השאלה?". בדילמה שבין סיכון מוסרי לסיכון חיילים, הצבא של ימינו לא יסכן את המוסר.
ממתי הסכמנו שמחבל, בוודאי מי שזמן קצר קודם לכן ביצע פיגוע ושיש ממנו סיכון אפילו של אחד לאלף, מקבל הגנה בשם מוסר כלשהו? גם אם נסכים שבמקרי קיצון ראוי ליטול סיכונים בשל דאגה לבלתי מעורבים בצד האויב, אבל ליטול את הסיכון בשל מחבלים? אידאת העליונות המוסרית מביאה לאבסורד מוסרי.
לא תמיד זה היה כך. העיתונאי שמעון ריקלין חשף השבוע כי ב־1992 התרחש אירוע שבו שוטר חיסל מחבל מנוטרל לאחר שביצע פיגוע. למרות דרישות מן השמאל לחקור את האירוע, לא רק שהאירוע לא נחקר אלא השוטר אף זכה לשבחים, בין היתר מראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שאמר כי "כך צריך להיעשות לכל מי שינסה לתקוף שוטר, חייל או כל אזרח הנושא נשק ברישיון".
24 שנים לאחר מכן, אתוס אחר, צבא אחר.
התנגשות האתוסים ומשבר האמון
לב משבר האמון בין חלק גדול בציבור ובין צמרת הצבא איננו נעוץ בכך שרבים בציבור תומכים ב'אתוס של כנופיות', כפי שהתבטא הרמטכ"ל איזנקוט, אלא בכך שהם תומכים באתוס הישן והטוב של "צבא לוחם" עם ערכים צבאיים של אחריות פיקודית, אי־נטישת לוחמים ועוד. בפשטות, הם בוחרים להעדיף את החיילים והאזרחים הישראלים על פני אלה של האויב.
כיצד ניתן להצדיק את הבריחה הפיקודית מאחריות ללוחם ולאירוע והעברתו אל המערכת המשפטית? כיצד ניתן להצדיק את עריכת התחקיר המבצעי ללא נוכחות הלוחם, שהוא הדמות המרכזית באירוע? כיצד ניתן להצדיק את נטישת הלוחם ללא כל בדיקה, ואת רמיסת כבודו וזכויותיו עוד כשהוא נמצא בדרך לחקירות מצ"ח? כיצד ניתן להצדיק את זיהום ההליך המשפטי, הדחת העדים ושיבוש הליכי החקירה בהיקפים חסרי תקדים? כיצד ניתן להצדיק את גיוסו של פרקליט יוקרתי כתובע, כדי להעלות את סיכויי הרשעתו של הלוחם? כיצד ניתן להצדיק את קידומו של המ"פ שכשל בפיקוד על הזירה, שלא הבין את הסיכון מהמחבל, שלא הגיש לו סיוע רפואי אף שלהבנתו היה מנוטרל ושלא דיווח על האירוע בעצמו? כיצד ניתן להבין את התעקשותם של גורמי צה"ל, בניגוד לשלל העדויות, שלא להודות בקיומו של חשש ממטען בזירה?
אין שום דרך לתת תשובה טובה לשאלות הללו, ללא ההבנה כי לא מדובר כאן בטיפול נקודתי לקוי באירוע ספציפי, אלא בגורמים יסודיים שהביאו לאופן הפעולה הזה של המפקדים. אותו אתוס שמאפשר סיכון לוחמים בשדה הקרב, מאפשר גם נטישת חייל והתגייסות כוללת להרשעתו. הציבור התקומם גם במקרים כאלה וגם במשפט אזריה, משום שהוא מבחין היטב כי צה"ל מתנהל תחת קודים אחרים מבעבר. משפט אזריה זיקק את התהום בין הציבור לראשי הצבא. לפתע התגלה שהאתוס החדש איננו אילוץ חיצוני, אלא ערך שצמרת הצבא הנוכחית מאמינה בו ומקדמת אותו.
צה"ל כגורם פוליטי
חילוף האתוסים בצה"ל גרם לשינוי חמור נוסף: הפיכת צה"ל לגורם פוליטי. שינוי שגם לו תפקיד במשבר האמון שאנו עדים לו. הפיקוד הבכיר בצה"ל מתנהל כיום כמו שאר האליטות המנוכרות שאימצו אג'נדה אקדמית של זכויות אדם, ומשתמשות בעמדות הכוח הציבוריות שלהן לעימות מול הציבור.
כאשר סגן הרמטכ"ל יאיר גולן השתמש ביום השואה כדי להשוות את אזרחי ישראל לגרמניה בתקופה הנאצית ולא התנצל על כך, תוך שהוא פוגע גם בממשלה הנבחרת, הוא נוהג באותה התנשאות המאפיינת אנשי תרבות, אקדמיה ותקשורת שעושים כך חדשות לבקרים. זוהי הסיבה לכך שאותן אליטות מזדהות עם התנהלות הצבא בפרשת אזריה. כאשר הרמטכ"ל מגיע לוועדת החוץ והביטחון ונוזף בנבחרי הציבור כי הם בוחרים ב"אתוס של כנופיות", זוהי התנהגות הפוגעת בדמוקרטיה ושלא הייתה מתקבלת באף מדינה דמוקרטית.
בשנים האחרונות מקבלת צמרת צה"ל דמות של אליטה הומוגנית הכופה על הצבא מערכת ערכים חדשה. מעבר להנחלת האג'נדה החדשה דרך אינדוקטרינציה מתמדת של קצינים באמצעות ארגוני שמאל, קיים חשש רב שמערכת קידום הקצינים בתוך הצבא נעשית מתוך התחשבות בהתאמתם לאתוס הצה"לי החדש.
בנוסף, צה"ל מתפקד כיום כגורם במערכת הפוליטית. צמרת הצבא פועלת מתוך האידאה של זכויות האדם ורואה בהגנה עליה לא רק תכלית צבאית, אלא אידאה שיש לכפות על הציבור ונבחריו.
זאת יש לדעת: כל גוף הפועל בשם אידאת זכויות האדם מאמץ גם תפיסה של "דמוקרטיה מהותית", קרי מערכת ערכים שלרוב אסור לשנות והיא איננה נתונה לבחירת הציבור, פועל גם לכפות אותה כאשר הכוח בידיו, כפי שעושה בית המשפט העליון. אתוס העליונות המוסרית שאימצה צמרת צה"ל קשור בטבורו לתפיסה של דמוקרטיה מהותית. הכפיפות לאקטיביזם המשפטי, שיתוף הפעולה עם 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' והכשרת הקצינים על ידי ארגוני שמאל הם אפוא טבעיים. כל אלה דוגלים בתפיסת הדמוקרטיה המהותית, ועל כן מצויים בעימות מתמיד עם הציבור הרחב. העימות בין צה"ל לציבור בפרשת אזריה מזקק גם את העימות היסודי הזה.
התפיסה החדשה של תפקידו הפוליטי של הצבא מחלחלת כבר לדרגים הגבוהים ביותר. בנאום שנשא הרמטכ"ל בינואר השנה, כשהמתקפות על אזרחי ישראל בשיאן, אמר איזנקוט כך:
דווקא בנסיבות ביטחוניות מסובכות ורגישות, תפקידה של מערכת הביטחון הוא לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית, אי של יציבות, בעלת עוצמה צבאית וערכית.
אני מוכרח להודות שמעולם לא למדתי כי תפקידו של צה"ל הוא לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית. עד כמה שזכור לי, המדינה שבה הצבא נתפס באופן הזה, לפחות בעבר, היא טורקיה. דווקא בשיאו של גל אלימות רצחני במיוחד נגד אזרחי ישראל היהודים, מכריז הרמטכ"ל על תפקיד חדש שצה"ל נטל על עצמו. מסתבר שהאלימות הפלסטינית הרצחנית כלפי אזרחי ישראל הפכה את המותקפים לסיכון לדמוקרטיה.
לתפיסה זו שותף גם הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי, שצוטט כמי שאמר בשיחות סגורות: "חטפו לנו את המדינה. צריך להכריז פה נוהל חניבעל". למי שלא יודע, נוהל חניבעל הוא תגובה צבאית במקרה חטיפה, שבמסגרתה יורים לכיוון החוטפים והחטוף תוך לקיחת הסיכון שגם החטוף ייפגע. המתקפות של ראשי הצבא נגד העם הן מימוש קלאסי של הנוהל: ההמונים שחטפו את המדינה צריכים לחטוף, גם במחיר פגיעה בכולנו.
מי שביטא יותר מכול את תפקידו הפוליטי החדש של הצבא היה מכון ברוקינגס האמריקני שקבע כי "בוואקום שנוצר בישראל, צה"ל הוא מגן הדמוקרטיה". בהקשר זה יש להזכיר כי קציני צה"ל הבכירים מקיימים יחסים הדוקים עם מכונים מסוג זה במהלך שירותם הצבאי ובעיקר אחריו. קביעה מסוג זה מבטאת את העובדה שתפיסת הצבא כ"מגן הדמוקרטיה" נעשתה עמוקה ושיטתית.
כפועל יוצא מהאוריינטציה האידאולוגית־פוליטית של הפיקוד הבכיר בצה"ל הוא נתפס כמי שמהווה גורם משפיע על הפתרון הראוי ביחס לאחת הסוגיות המרכזיות בוויכוח הציבורי: עתיד יהודה ושומרון. כך באותו מאמר של מכון ברוקינגס:
לנוכח הוואקום הדיפלומטי שהתהווה בפוליטיקה הישראלית מאז קריסת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ב־2014, פועל צה"ל יותר ויותר כדי לקבע את עצמו כמגן הערכים הדמוקרטיים של ישראל וכגורם מייצב של הזירה הישראלית־פלסטינית.
הקשר בין התפקיד האידאולוגי־פוליטי ובין סוגיית יהודה ושומרון גם הוא תוצר של שיתוף הפעולה בין פיקוד צה"ל לארגוני השמאל עוד בראשית שנות האלפיים. הנה פרופ' מרדכי קרמניצר, מתוך דיונים שקיים בזמנו 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' עם צמרת הצבא ('החוזה בין צה"ל לחברה הישראלית', 2002):
עד התקופה האחרונה ממש היה קונסנזוס ישראלי חסר תקדים של מאבק שבו אנחנו לחלוטין צודקים… וזה הדבר החשוב ביותר במה שנוגע למוטיבציה ולצידוק הגיוס לצבא. יש סיכוי סביר שהתמונה הזאת תשתנה בעתיד הקרוב ושיהיה ויכוח פוליטי חריף בישראל… אם הדבר הזה יקרה, הוא עשוי לשנות את התמונה מקצה אל קצה, והתפקיד שלכם, אנשי הצבא, הוא לומר לדרג המדיני שאם המצב הזה אכן ייווצר, תתקבל תמונה שונה לגמרי מבחינת הנכונות לשרת. אני לא אומר שכולם יהיו סרבנים, אבל היום אנחנו יודעים שהאופציות לסרב הן מאוד מגוונות… כולנו הפנמנו את לקחי לבנון.
מכל הציטוטים הללו עולה תמונה מדאיגה. לא זו בלבד שצמרת צה"ל החליפה את האתוס של הצבא והיא פועלת להנחלתו בקרב קציני צה"ל באמצעות ארגוני שמאל, אלא שהיא הוסיפה לצבא תפקיד חדש של הגנה על הדמוקרטיה, שנובעת ממנה גם עמדה ברורה במחלוקת הפוליטית המרכזית בישראל.
מי שביטא בתמצית ובבהירות את התהליך כולו הוא איש מכון הרטמן פרופ' משה הלברטל , שהודה למעשה – אולי מבלי משים – בכל הטענות שפרסתי כאן: צה"ל נתפס כמי שנמצא בקבוצה אחת עם ארגוני השמאל ובית המשפט האקטיביסטי, ועומד נגד הממשלה והעם. כך, לפי דברים שהפיצה הקרן החדשה בעמוד הפייסבוק שלה באנגלית (עובדה רבת חשיבות כשלעצמה):
המפלגה השלטת בישראל הפכה ממפלגה לאומית נצית בעלת בסיס הומניטרי ודמוקרטי, למפלגה לאומנית המסמנת עתה את אויביה מבפנים – בית המשפט, ארגוני זכויות אדם, מערכת החינוך, המיעוט הערבי, ועתה: גם הצבא – כל מי שעומד בינה ובין מימוש הפרויקט המרכזי של הממשלה: המשך הכיבוש ביהודה ושומרון.
לאור כל הדברים הללו נדמה לי שלא אגזים אם אומר שבצבא רואים בהרשעת אזריה מטרה חשובה ביותר. בעימות שבין האליטה הצבאית ובין העם, האליטה פועלת להצדיק את עמדתה. התנהלות צה"ל ביחס לאזריה, נטישתו וההתייחסות אליו כאל עבריין גרמו נזק אדיר לאמון העם בצבא ולאמון החיילים במפקדיהם. אך מבחינת הפיקוד הבכיר, זהו מחיר ראוי למען ביסוס האתוס המוסרי והתפקיד הפוליטי שלקח על עצמו. זה לא צריך להפתיע. כפי שהראיתי לעיל, בשם אותו אתוס גם נוטלים סיכון לחיי אזרחים וחיילים. זהו מחירו של נוהל חניבעל.
משבר האמון העמוק איננו תוצאה של התבהמות העם או כל גידוף בזוי אחר מצד צמרת הצבא ותומכיה נגד רוב עצום בציבור, אלא תוצר של הפיכת הצבא לכלי אידאולוגי ופוליטי. ההשתלחויות של ראשי הצבא בציבור הן תופעה מוכרת מהמחנה הפוליטי שבמסגרתו הם פועלים. לכן אין להתפלא על החלוקה הפוליטית הברורה ביחס לפרשה זו.
סימן היכר לתהליך שתיארתי הוא העובדה שבשמאל יש מי שמביעים תקווה להפיכה צבאית, ובימין יש המביעים חשש ממנה. לשני הצדדים צריך לומר: הפיכה צבאית מהסוג שאתם מעלים בדעתכם לא רלוונטית לישראל, לפחות לא בעת הזו. אך מהרבה בחינות חשובות אחרות, הפיכה צבאית כבר התרחשה.
ע"פ חוקי מדינת ישראל שהתקבלו בצורה דמוקרטית יש להוציא להורג מחבלים ע"י כיתת יורים!
(חוק העונשין סעיף 197).
התחמקות בתי המשפט מלהטיל גזר דין מוות – היא המנוגדת לחוק לדמוקרטיה ולמוסר!
צריך לשמור על החוק – ולהוציא להורג את המחבלים במקום לשחרר אותם במחוות ועיסקאות מפוקפקות.
לששה מיליון יהודים באירופה היתה עליונות מוסרית אבל הרוצחים ניצחו.
נכון, ובגלל זה יש להם תקומה. מה היה קורה אם היינו קצת ערבים (כמו הימנים היום) והיינו רוצים לנקום בגרמנים??
לא יאומן מה שכתבת!
ניתן לראות את התהליכים שעוברים על צהל גם כתנועת נגד למכינות הדתיות. הצבא חושש שהדתיים יציפו אותו והוא "מזהה" זאת במכתבו הידוע של עופר וינטר. תגבות הנגד החילונית הזו קיצונית מאד, עד שהצבא הפך לגורם ממתן במזרח התיכון. אוי לאזניים שכך שומעות.
צריך להזכיר ששמיר אמר בתקופת הסכינאות שהיתה בזמנו שמחבל צריך לדעת ששהוא לא יוצא חי מהזירה. מישהו יודע איפה למצוא את המקור לציטוט הזה?
כתבה מגמתית שמסלפת עובדות. החייל בעל רקע של התבטאויות בעייתיות, רקע התנהגותי בעייתי למרות תעודת ההצטיינות שלו. העובדה שירה לעיני כל רק מפגין את עומק הזלזול שלו בחוק ובפיקוח ובניסיון נואש לצאת" גבר" בעיני משפחתו וחבריו. התנהגות ילדותית שנובעת מחינוך כושל לערכי מוסר ולחזק שאחראים אליו הוריו ואווירה ציבורית כללית הנתמכת בחברי כנסת אחידים.
המשפט הזה יעשה טוב למדינה שאזרחים יפנימו שיש חוק והמון צוהל ומעודד מעשים בלתי חוקיים אינו הופך את המעשה לחוקי.
ניסיון ההגנה לצייר מצב של לוחם שנקלע למצב חירום בעת לחימה וקבלת החלטה שגויה בדיעבד הוא לא יותר מהתפלפלות משפטית אקדמית, והמאמר הזה מתבסס על ובא לתמוך באופן מגמתי באותה מציאות מדומה שבנתה ההגנה.
יונתן
1. אשמח לקבל סימוכין להתנהגותו הבעייתית של החייל. ולא, אמנון אברמוביץ אינו מקור וגם העובדה שאולי החייל עשה לייק למישהו לא הופכת אותו לאשם
2. בתגובתך אתה מודע שמתבצע פה משפט ציבורי ושמטרת התהליך אינה לבחון עובדות בצורה יבשה.
3. האשמים בציבוריות התהליך הם אותם אלו שהפכו תחקיר מבצעי ו/ או דין משמעתי למשפט שדה מהרגע שנאמרו עליו האמירות טרם התחקיר המבצעי (וחוכמת הבדיעבד הסובייקטיבית אינה עילה להרשעה פלילית) מיד יהיו מי שיהפכו את השיח ל"אנחנו" "מולם".
4. אתה יכול לשכפל את הנימוק הקודם לטענותיך על ההגנה במשפט שלו. גם הניסיון לסווג האם פרק זמן של 2 דקות מרגע הישמע הצעקה על המטען מכשיר או פוגם בהחלטה כאילו מדובר באחרון עברייני צמרת ולא בלוחם שלקח החלטה בשטח הינה בעייתית לא פחות
מה אתם מצפים מחייל בשם "אלאור אזריה"?! אתם לא מבינים מה זה אומר? אתם באמת לא מבינים?!
נראה לכם ש"סער לוין" או "תום שפירא" או "ג'וני וייס" היה יורה בו?
ואם החברה האלה מהצנחנים היו יורים בו, נראה לכם שלא היתה פה הצדקה מבצעית לכך?
יונתן, נראה שאתה אידיוט שימושי קלסי. על איזה חוק אתה מדבר, הרי כאן השתלטה חונטה נפשעת של משפטנים -בגץ, יועמ"ש פרקליטות- שמטילים על הציבור וגם על ראשי המדינה הניבחרים טרור משפטי, טרור נפשע ומסוכן, שגם החייל אלאור נפל קורבן לו.
יונתן – אני מחזק את ידיך. צדיק בסדום
כל הטיעונים כאן הם מיותרים. אף אחד לא מצפה שהחייל ייכנס לשנים רבות לכלא.
המשפט האמיתי הוא על הוראות פתיחה באש, עליונות מוסרית וכמו שאמר הרמטכ"ל אתוס של כנופיות מול אתוס של מדינה.
כרגע נראה שהכנופיות מנצחות
כתבה מפורטת איכותית ומבריקה.
המצב אותו תיארת, הוא מצב שבו האויבים שלנו יכולים לשבת בחיבוק ידיים. למה להם להתעייף?
אנחנו נאכל אחד את השני במ ידי ו.
יש להרבות בכתיבת מאמרים בנושא בכל כלי תקשורת אפשרי עד שלמהפך. אמנם השאל לא נוהג לשחרר שטח שנכבש על ידו, אך הפעם חיינו וחיי המדינה תלויים בכך ישירות. לי המילים צה"ל הצבא הכי "מוסרי" עושה צמרמורת וגועל. עד כדי כך זיהמו את המוסריות.
היעד הסופי של הקרן החדשה לאכול את צה"ל בראש. יותר מחצי הדרך והמלאכה כבר נעשו. הפיקוד הגבוה, צועד אחרי הקרן החדשה, כמו העכברים אחרי החלילן מהמלין. ההמשך יבוא.
כתבה מדהימה, בהמשך לרצף הכתבות החושפניות, היסודיות והמעמיקות של משה איפרגן, על מה שאני מעדיף לכנותו משפט הדרייפוס של המאה ה21 כנגד הלוחם מחברון אלאור אזריה. אני חוזר ומצטט כאן מה שכתב עלי עבדו, שנראה בעל שכל ישר: ע"פ חוקי מדינת ישראל שהתקבלו בצורה דמוקרטית יש להוציא להורג מחבלים ע"י כיתת יורים! (חוק העונשין סעיף 197). התחמקות בתי המשפט מלהטיל גזר דין מוות – היא המנוגדת לחוק לדמוקרטיה ולמוסר! צריך לשמור על החוק – ולהוציא להורג את המחבלים במקום לשחרר אותם במחוות ועיסקאות מפוקפקות.
ועל דברים אלה אני מוסיף, המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים ואת זאת ראינו באתוס עיסקות המחבלים שבהם משחררים אלפי מרצחים, בדומה לשיחרור חיות טרף מסוכנות לרחובותינו. ואחר כך עוד דואגים להצילם, כמו במקרה הנדון, כדי לאסרם, לפרנסם ואחר כך לשחררם כדוקטורים לטרור.
הדוגמה שנתת מ-1992 ממחישה את עומק הדמגוגיה. השוטר הכחיש השבוע כי המחבל היה לא חמוש
דוד, תתפלא לשמוע שאני בעד עונש מוות למחבלים עם דם על הידיים. אכן כנראה שקיים חוק עונש מוות אך בתי המשפט נראים להשתמש בו.
אין כל קשר בין משפט אזריה למשפט דרייפוס. דרייפוס הואשם במעשה שלא עשה ואין חולק על כך שאזריה ביצע את המיוחס לו. אנו גם לא מסכים עם תיאוריות ה"חונטה" המשפטית שאתה מעלה. הרי בתי המשפט אוכפים את החוקים שבית המחוקקים מחוקק. הממשלה רשאית לחוקק חוק שכל אדם הנחשב בפעילות פח"ע דינו מוות מיידי הניתן להוצאה לפועל על ידי כל אדם בעל עת. כאשר חוק כזה יהיה במקום, גם אזריה לא ישפט וגם בתי המשפט לא ישפטו. בינתיים זה אינו המצב ולכן למען מניעת מצב אנרכיה המסוכנת את עצם קיומה של המדינה, כדי לכולנו לפעול במסגרת החוק. גם חייליו.
אני בהלם מהעובדה שבצמרת הביטחונית של מדינת ישראל יושבים אנשים נאיבים המנותקים מהמציאות האכזרית של המזרח התיכון. איך זה יכול להיות??? אני מציעה לכולם ובעיקר לפיקוד הבכיר לקרוא את הספר A God who hates. הספר הזה יטלטל כל אדם. כל מה שחשבתם שאתם יודעים על ערבים ועל האסלאם – זה הרבה יותר גרוע. הספר הזה יראה לכם את הרקע הדתי תרבותי לכל המלחמות של המוסלמים במזרח התיכון. הנושא של עליונות מוסרית מזמן יורד מהפרק. אין שום מקום להשוואה אפילו קטנה בין התרבות שלנו לבין נתרבות הרעה האכזרית הרקובה החולנית והמושחתת של הערבים המוסלמים. כאשר מפקדי צהל יואילו בטובם ללמוד את המתחולל בנפש האוייב הם יפסיקו להתחרות במוסר ויתחילו להילחם ברוע הצרוף של המוסלמים והאסלאם. די לנאיביות. הגיע הזמן למגר את האיום.
בין האפשרויות "להטיל פצצה קטנה" שלא עוזרת לעומת "להטיל פצצה גדולה" שיכולה לפגוע בהמון חפים מפשע יחד עם המטרה,
הראשונה היא עוול.
אז פגעת בפחות חפים מפשע- וגרמת לכך שבטוח יפגעו עוד.
הפיכה צבאית כבר התרחשה לפני 21 שנים לפחות. צוות המצ"ח שחקר את ההכנות המנטאליות ל"התנתקות" נכנס לעובי הקורה, ומצא את שורשי ההפיכה שאירעה 10 שנים לפני שצה"ל נטש את ייעודו לחלוטין, בעת ההכנות לגירוש והודה כי עבר לשמירת המשטר (דמוקרטיה), ולשמירת המוסר על חשבון המלחמה באויב ("אחר").את תוצאות מחקרנו פרסמנו, אך פרט לרב ישיבת הסדר אחד, איש מהרבנים לא איפשר לנו לספר זאת בישיבותיהם, וחבל. כאן התחילה ההפיכה הצבאית:
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1452796
וכך כתבנו אחרי שחקרנו את הבסיס האידיאולוגי לפעולת הצבא בגירוש:
אם התקרנפות, אם אטימות מוחין שנגרמה עקב שירות ממושך בצבא, בצעו קודקודים ופסיכולוגים זמן רב לפני הגירוש, זמן קצר אחרי אוסלו, תפנית דרמטית שנכון יהיה לכנותה הפיכה צבאית. הם הפכו את הצבא ל'צבא אחר' כהגדרתם, צבא שלאמיתו של דבר בא להגשים מטרות פוליטיות הנטועות באידיאולוגיה פוסט-מודרנית ופוסט ציונית. ב"התנתקות" באה ההפיכה הצבאית לכדי מימוש סופי.
אל מציאות צה"לית כזאת, לתוך מערכת מהופכת זו הגיעו בתום לב חייבי הגיוס, והותקפו מנטאלית על מנת להופכם למבצעי כל פקודה ברוח החדשה הזאת, מבלי שהצבא הואיל ליידעם עליה. יתר על כן, עוד דאג להסתירה מפניהם. רק לקראת הגירוש בצבצו אמרות לצורך שטיפת המוח, כגון, "אין איש יודע מהי האמת", והפציע ה"אחר" במקום אויב.
http://www.mentalpreparation.org/BRPortal/br/P102.jsp?arc=10214
היום אנחנו אוכלים את פרי ביאושי ההפיכה, ומי יודע עד מתי.
כך ארה"ב מנהלת אותנו ואנו התמימים לא הבנו את הנזקים שמביאה עמה הקרן לישראל חדשה .ארגוני השמאל שולטים בנו בתחומים רבים והנה מוכיח הכותב כי גם בבטחון שלחו ידיהם בדרך נפתלת ומתקדמת .האם אכן יעלון יוכל להגיע למעמד בכיר בליכוד? לא כדי הוא שתק שנים רבות ולא כילה ברבים דעתו.איך קמניצר המומחה לצשפט פלילי הפך למומחה לאתיקה ולצבא .הכסף ינע על הכל.נראה לי כי השפעתו של אדלסון היתה יכולה להיות רבה יותר לו היה מקים מכון מחקר כמתחרה עם המכון הישראלי לדמוקרטיה מאשר להשקיע ב"ישראל היום".שליה בתקשורת ובבטחון תביא עלינו אסון .מזל שצבא סוריה לא כשיר ועם צבא מצרים יש לנו שקט .נראה כי במלחמה הבאה עם חיזבאללה נחזה בפרי הבאושים של השתלטות עוינת על צה"ל .עכשיו אפשר להבין למה בצוק איתן התקדמנו קילומטר והאש לא פסקה והחמאס לא הזדרז לבקש הפסקת אש .כך לא נכריע את אויבינו.המאמר ממש מדאיג .
מצטער שנפלו מספר שגיאות כתיב בתגובתי.
השקר על אגדת יעלון מסרב למות. יעלון בשלוש שנות היותו רמטכ"ל, המשיך והעמיק את ההפיכה הצבאית השמאלנית. תחת ידיו נעשתה שטיפת המוח לקראת הגירוש, ברוח השמאלנית של – "איש אינו יודע מהי האמת"; של- "לא תהיינה עוד מלחמות קלאסיות"; של- "האחר" במקום האויב; של- "אש"ף שנתפס בעיני ישראל כארגון טרור", ועוד ועוד. ועוד הצטער על שלא ניתן לא להשלים את תפקידו בגירוש, מפני שסולק (בטיפשותו של מופז) חודשים ספורים לפני הבצוע, ואחרי שנה שהצבא לא התאמן למלחמת לבנון 2. חלוץ, "כבודו" במקומו מונח על המלחמה, אבל מבצע הפשע היה יעלון. שכח את "רוח גבית לטרור", עליה בוודאי הצטער הנ"ל מכיוון שעף בבושת פנים רק בגללה, והסביר שמופז פשוט לא הבין אותו. וגם אתה לא הבנת.
האם אנו עומדים בפני מדרון חלקלק, שבסופו יש לנו צבא שיודע שמאיימת כלייה על ישראל, אך מפקדיו מסרבים לנהל מלחמה בה ייאלצו להרוג חיילי אויב?
מדוע הדרך הפוליטי שם ה"ימין" מתעקש לנהל מלחמה על פי חוק וסדר, במקום לפי חוקי מלחמה? זה לא מתחיל מזה, כל העיוות המתואר?
"ממתי הסכמנו שמחבל, בוודאי מי שזמן קצר קודם לכן ביצע פיגוע ושיש ממנו סיכון אפילו של אחד לאלף, מקבל הגנה בשם מוסר כלשהו"? ביום בו הכרזנו שלאויב יש זכויות על ישראל.
מרגע שהסכמת על זה, אין לך זכות להרוג אותו, שכן אתה מצהיר שהוא נלחם על הבית שלו! נותר לך רק לחכות שהאויב יסכים לחתום על שלום.
ותהיה בטוח שגם אז, כשימשיך להלחם בנו, כצפוי, עדיין תהיה אשם. השמאל קורא לישראל מדינת כיבוש, הרבה לפני 67.
משה איפרגן היקר תודה מקרב לב על הניתוח המדוייק והמפחיד. עכשיו נשאלת השאלה הבוערת המתבקשת מהצגת המצב המסוכן שהבאת מה מתכוון ליברמן לעשות בנידון. ובאשר לחייל אלאור מזעזע עד היסוד לראות מה מעוללת צמרת צה״ל והשמאל לבחור בן 19 שחייו עדיין לא התחילו וכבר נגמרו. זו שערורייה שאין דוגמתה. השמאל מחריב את המדינה והימין לא עוצר בעדו.
אז איך יוצאים מהברוך הזה? מה הפתרון? לא ייתכן שנסכן את חיינו רק כדי שירשמו לנו על המציבה מת בצורה מוסרית..?!
האם העובדה שליברמן הוא שר הבטחון יכולה להתחיל תהליך שיקום? תהליך התנערות מעמותות השמאל החלאות הללו?
מה הפ רון? כי זה מאוד מייאש. מאוד מפחיד ולא מבשר טובות בכלל.
לעניות דעתי הגיע הזמן בו האזרחים השפויים במדינה צריכים להוריד את הכפפות
יש להילחם בתופעות אלה בכל דרך אפשרית וכל הזמן
אנשי הקרן לישראל חדשה וכל הגרורות שלה הם המטרה
יש להקיא אותם מתוכנו לבעוט באחוריהם ולהכות בראשם עד שיבינו שמטרתם אינה מטרותינו
אנו לא מעונינים בישראל חדשה אלא בישראל שלנו יהודית ודמוקרטית
כמובן כשאני אומר לבעוט ולהכות הכוונה היא לא פיזית אבל מנטלית
מקומם לא איתנו
לישראל מספיק איומים מבחוץ גייס חמישי או סוס טרויאני זה לא דבר שאזרחי המדינה השפויים מוכנים לקבל
"לתפיסה זו שותף גם הרמטכ"ל איזנקוט. כזכור, בתגובה לשאלת תלמיד תיכון על תקרית שהתרחשה כמה שבועות לפני האירוע בחברון, ענה הרמטכ"ל כך: "לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים"."
לא, זו לא אנושיות וגם לא מוסריות. להתייחס לרוצחים מקצועיים כאל "ילדות עם מספריים", זוהי חוסר אנושיות – שלא לומר חוסר שפיות.
אבל זו ססמא. אףחיל לא רוקן מחסנית. זו הכרזה מוסרנית שבאה לחמוק בדיון ענייני., ובשביל זה מאשימהאויבים פוליטיים בצמא לרצח ילדות..
אחוות המרוקאים.
החייל העדין כינה את ביבי קוקסינל והוא בן למשפחת כהניסטים כשרה למהדרין.
מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?
לכל המתייאשים מן הימין, שהגיבו כאן:
הדבר החשוב ביותר שאינו מוזכר במאמר, הוא שרובם המכריע של החיילים, מתעב ובז לגישת ה"עליונות המוסרית", המתוארת במאמר. עובדה זו הוכחה היטב בעדויות החפ"שים במשפטו של אלאור אזריה. וזה גם מה שמפחיד את ראשי הצבא. הם לא מעומתים רק עם הממשלה, אלא גם עם חייליהם. למעשה, הם הכריזו מלחמה על אנשיהם, וזו התוצאה.
לו היו יכולים, אייזנקוט, גולן, אשכנזי, יעלון ושות', כבר מזמן היו מבצעים הפיכה צבאית. אבל הם יודעים היטב שאין להם יכולת לעשות זאת. הם גנרלים ללא צבא. מפקדים ללא חיילים. וזה מה שמפחיד ומתסכל אותם כל כך. אין דבר שמעלה את חמתו של קצין בכיר, כמו ההבנה שלמעשה הוא חסר אונים, חסר יכולת וחסר ישע.
מה שנותר להם זה רק להתלונן, לרטון, למחות ולפצוח בנאומי הבל, על "זיהוי מגמות מדאיגות בחברה הישראלית".
גם יכולתם של המפקדים האלה לקשור את ידיו של צה"ל, הולכת ונחלשת, למרבה זעמם. זה ניכר כבר ביד הקשה יותר שננקטה בפעולות נגד החמאס בעזה, לעומת הרפיון הנורא שגילינו מול החיזבאללה, במלחמת לבנון השנייה. וכתוצאה מכך, מספר האבדות שלנו ירד ואבדותיו של האוייב עלו, כפי שהיה במלחמותיה הישנות של ישראל. נכון, זה עדיין רחוק, רחוק מאוד מלהיות מספיק. אבל לפחות אנחנו חוזרים לאט לאט לכיוון הנכון.
במלחמה הא-סימטרית שבין ישראל לארגוני פשע של רצח וטרור, צה"ל נראה לא-רלבנטי.
כדי לשמור על חיי אזרחים יהודיים יש להקים "מיליציות" של אזרחים יהודים שיגנו על אחיהם, ואשר "חוקי המלחמה המוסרית" (אוקסימורון) לא חלים עליהם.
"היהודי המוסרי" בעיני העולם הנאור, הוא תמיד יהודי מת, קורבן – כך "אוהבים" אותו וכך הוא זוכה להערצה.
העליונות המוסרית תרצח הרבה יהודים – כך אוהבים את היהודים וכךמנציחים אותם באנדרטות ובמוזאונים.
"מדינה יהודית" הוא מושג שמריח לא טוב לאבירי המוסר.
לו אני הייתי במעמדו של החייל אזריה לא הייתי מהסס והייתי פועל בדיוק כפי שפעל . אני לא יודע כמה אירועים היו שבהם מחבל שנוטרל ולא מת הפעיל מטען , אני בטוח שהיו לפחות מקרה אחד ואולי יותר . גם מקרה אחד היינו יותר מידי ! .אם המחבל היה כפות בידיו ורגלו לאחר שנעשתה עליו בדיקה ומעילו הוסר לוודא שאין עליו כלנשק ו/או מטען והוא ללא בגדיו אולי אז הריגתו הייתה סיבה לבדיקה משפטית . כאן נעשה משפט שדה על ידי שר הביטחון מר יעלון ועל ידי הרמטכל לחייל . מפקדיו במקום לתת גיבוי לחייל נתנו גיבוי למפקדים שלהם והפקירו את החייל ! שמעתי את שר הביטחון עוד טרם המשפט אומר שש (6) פעמים ש " החייל סרח " מה זה עם לא משפט שדה ? עתה מתנהל משפט ועל מה , מה היו מחשבותיו של החייל ? לדעתי זה משפט האמור להצדיק את שר הביטחון והרמטכל . חייל בעת כזו עליו לפעול בקור רוח כפי שפעל להבדיל ממפקדיו שלא עשו דבר לא פינו את הסובבים לא דאגו להביא חבלן לבדיקת המחבל ! זהו משפט הבא לתת כוח לבית המשפט ולא לצה"ל . מי שמגן על המדינה ועל התושבים והאזרחים הם אנשי כוחות הביטחון !
ל-פלג,
אנא קרא על צ'ארלי שלוש הי"ד, ותקבל הוכחה נחרצת לדבריך
רצח הוא רצח. ורוצח הינו רוצח. וכל השאר קישקושי ימין משיחי שחופרים מנהרות מתחת למדינת ישראל (לשכת נתניהו לאלילי הבית היהודי)
ציניקן
למרות דעתך שזה רצח
זה לא
המחבל הגיע במטרה להרוג
הוא חייל בשירות האויב ללא מדים
לכן גם אם נוטרל יש לחסלו
יבורך החייל שעשה מה שהרבה אחרים היססו לעשות
קישקושי הימין המשיחי הם אלו שמחזיקים את המדינה
עם שכמותך אנו אבודים
למזלנו אתם במיעוט וטוב שכך
האם אפשר להעמיד למשפט צבאי בעוון בגידה במולדת בשעת מלחמה, כזכור הוראות שעת חרום לא בוטלו מעולם, את מי שאחראי ומייסד טרוף המערכות הבטחוני הזה מלכתחילה: אהרון ברק?
אהבתי מאוד, הניתוח מדויק וכואב..
איפה הצדק לחייל מצטיין שירה במחבל צריך עונש כזה חמור גם אם כללי צהל לא כך לא מתחשבים שהוא חייל בן 19 שלא יכול לעבור בשתיקה על שהמחבל בא על מנת להרוג את חבריו ופצע אותם ,יש מי שהוא שנמצא בראשו ויודיע מה עובר עליו שירה במחבל מת ,לדעתי מחבל צריך להיות מת לפני שהוא פוצע ,אולי הינו צריכים להנשים אותו ?את המחבל שמחכה ל70 בתולות ,מה קורה בבית משפט יש לכם לב ?לדעתי זו הצגה לעולם ותפשתם שעיר לעזאזל ! את אל אור עזריה שלפני כן קיבל חייל מצטיין מה קורה ?איפה השפיות מתחילה ? ומתי אל אור ישוחרר החייל שעשה בדיוק מה שצריך לעשות לוודא הריגת מחבל, מחבל שבא להרוג לפני שהוא פוגע צריך לחסל אותו ,אל אור צריך להשתחרר ,צדק !צדק !תרדוף איפה הצדק ?
תודה רבה על מאמר מקיף ומעמיק.
הבהרת לי הרבה נושאים שתהיתי לגביהם ולא הצלחתי להבין את משמעותם.
אני ממתין למאמר ההמשך – מה עושים כדי לשנות את המגמה המסוכנת הזו ולהחזיר את צה"ל לאתוס של צבא לוחם? צבא שמטרתו אחת – להכריע כל עימות צבאי באופן חד משמעי
יפה שה"עיתונאי" שמעון ריקלין המציא את החיסול ב- 1992. בטלוויזיה ראיינו את השוטר עצמו שאמר שהמחכל היה חמוש ועל הרגליים כשירה בו. הוא אפילו הודה שהוא כנראה לא היה יורה במחבל מנוטרל.
מזה אפשר להניח שיתר ה"עובדות" הנוחות בכתבה סובלות מאותם אי דיוקים.
כמה חסר דעת יכול להיות בנאדם ששם בצד אחד של המאזניים חייל פשוט ומולו סדרה של מפקדים שסיכנו את חייהם (בקרב אמיתי ולא במטווח) במשך עשרות שנים, ניהלו את צבא במשך שנים, וגם סרטון, ובכל זאת להחליט שהחייל צודק
הסיבה היחידה זה שהם יודעים שהם עצמם יותר דומים לחייל הפשוט, הלא ממושמע, ששם זין על פקודות כדי שיהיה לו סיפור טוב לספר בפייסבוק על זה שהוא הרג מחבל.
1. לשחרר את החייל אלאור אזריה לאלתר!
2. למנוע את המשך הפוליטיזציה [במקרה זה–השמאלנית] של צה"ל!
3. למנוע הדרכת קציני צה"ל ע"י מוסדות הנתמכים ע"י הקרן החדשה.
4. להחזיר לצה"ל את אתוס הגבורה והשאיפה להכרעה ולניצחון ברור.
5. לגזור דין מוות על מחבלים שבאו עם כוונה לרצוח או לגרשם עם משפחותיהם. בשום מקרה לא להחזיקם בכלא הישראלי
מאמר לכאורה מאוד אינטילגנטי אך הנחת הבסיס שלך מוטעית מהיסוד. החלטת שהעם לצד עזריה והאליטות האקדמיות הצבאיות וכו נגדו. גם אני מהעם והחייל פשוט פעל ללא שיקול דעת. אתה מניח גם שאחרי שהימין 30 שנה בשלטון השמאל שולט בהכל. בקיצור הנחות הבסיס שלך הלכאורה אינטלקטואליות הגיוניות הן עורבא פרח. לא כל מי שחולק על דעת אלאור עזריה וההתנחלויות הוא אליטיסט. בדבר אחד אני מסכים שאם שרשרת הפיקוד התנערה מאחריות וכיסתחה זה רע מאוד.
מן הסתם גנרלים בהיסטוריה שלנו מבינים גם את מגבלות הכוח, חותרים לשלום והבינו כי צה"ל קודם כל קיים להגן על עמו. מהצד השני – ברור כי לאור המציאות בה אנו חיים וכי יש שקיפות ומצלמות ועיתונים בכל מקום – צריך להמציא את תורות הלחימה שלנו מחדש וגם להקרין חוצה ופנימה כי אנחנו צבא מוסרי, כי היהדות היא מוסרית והצדק הוא הבסיס לגיוס דורות עתידיים.
להסתכל על המערכת כי כל המשפטנים, הגנרלים וכו הם שליחי השמאל זה פשוט מגוחך ומופרך.
ההקשות שלך מהנחות הבסיס המוטעות שלך מדאיגות אותי כקורא. גם אם חייל מצטיין או מפקד אפילו כמו תת אלוף בוכריס הוא כליל ההצטיינות, עדיין אינו יכו לפרוק את כלי הזין שלו איפה שירצה. אינספק שכל זה צריך להיות מוכח חד משמעית במשפט צדק לכל אדם באשר הוא.
כמי שהובלתי את חקירת צה"ל ב"רצח" הילד העזתי מוחמד א-דורה, והתגלה כבר בתחילת המחקר שהאירוע בוים והילד לא נהרג, גיליתי לתדהמתי שראשי צה"ל מסרבים לקבל את ההוכחות הברורות לארוע שהביא לאינתיפאדה המזוינת לרצח ישראלים רבים כנקמה על א-דורה (המלחמה השביעית – עמוס הראל ואבי יששכרוב), להקמת אירגון הבי.די.אס לחרם על ישראל (החל בדרבן בדרום אפריקה שהתבסס על צילומי א-דורה), ולפיגוע ה-11 בספטמבר בארה"ב "כנקמה על רצח כל הילדים פלשתינאים בהריגת א-דורה" (בין לאדן לג'ורג' בוש) .עברו כמעט 13 שנה עד שראשי צה"ל והמדינה קיבלו את תוצאות המחקר.
וכדי לא להודות בטעות, רוב העיתונות, רוב ראשי צה"ל, רוב ראשי המדינה, לא כולם, העלימו מהתודעה הציבורית את תוצאות החקירה המקורית ומיותר לציין שאת מוביל המחקר, ששילם במחיר כלכלי ואישי כבד, שזה לא המקום לפרטו.
http://www.israelhayom.co.il/article/89997
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/340/078.html
הרצאתי באקדמיה האמריקאית למדעי הפשע ארגון הגג של כל מי שעוסק בפלילים בארה"ב: אף.בי.אי, סי.אי.אי. האוניברסיטאות והמשטרה בארה"ב,ועוד 70 מדינות כולל ראשי המז"פ, במשטרת ישראל (AAFS פברואר 2005, הרצאה B27).
http://www.a-dura.com/a22760-a-dura-investigation-results-is-the-boy-still-alive
שם ניתן למצוא קישור לסדרת ההרצאות המאמרים והסרטים חלקם מצורפים:
מאמר שתומך במחקר ע"י פאלוז פרופ' לעיתונות מי שהיה העוזר של שניים מנשיאי ארה"ב (קרטר וקלינטון), זוכה פרס אמי, פרס הספרים האמריקאי ופרס העיתונות האמריקאי, הקובע שהח"מ הוכיח שלא חיילי צה"ל ירו במוחמד ושהילד לא נהרג כלל (מאי 2003).
ובהזדמנות זאת ראוי לזכות זיכוי מוחלט אף את זדורוב מאשמת רצח תאיר ראדה (מצורפת הזמנה להרצאתי בפני אגודת המהנדסים של ירושלים)
https://www.facebook.com/nahum.shahaf/posts/10208144335659036
http://www.engineers.org.il/Index.asp?ArticleID=1240&CategoryID=2972
אתם פשוט מפספסים וחוטאים לעצם הנושא.
חייל מגיע בפער של 11 דקות לאירוע שכבר הסתיים, אינו נמנה על הכוח שסומן לטפל באירוע, דורך נשקו ויורה בין החיילים ללא התראה והזהרה תוך סיכון החיילים שמסביב.
הנסיון של פרקליטיו להמציא "חשש מפצצה" הוא ניסיון נואל לייצר מציאות מעוותת ולא נכונה.
גם אם היה מונח על הכביש דורבן, עגל או סתם אפרוח ולא מחבל מנוטרל – גם אז הוא לא היה אמור לירות.
הוא ירה בניגוד לפקודות ובניגוד לכללי הוראות הבטיחות ולו רק בגלל זה הוא צריך לעמוד לדין ולשבת בכלא.
לכל המגיבים הטוענים שהחייל אשם-גם אם הוא אשם חובה על מפקדיו להגן עליו ויחד עם זאת להעמידו למשפט ולמצות איתו את הדין ללא השתתפות בחגיגה תקשורתית. כאב לילדים אני מזועזע מהיחס שקיבל החייל ממפקדיו, אני הייתי רוצה לדעת שגם אם ילדי ייטעו או יבצעו פשע מוסרי חס וחלילה הם יזכו לייחס הוגן, לצערי צה"ל הוכיח לי שהוא יעשה הכל אבל הכל לתלות חייל שסרח על עמוד הקלון העיקר שצה"ל ייצא צבא מוסרי וכל זאת על חשבון הילדים שלנו.
לצערי, נקודת המוצא שלך היא מוטה וככזאת היא מאד בעייתית ומובילה אותך אל דרך ללא מוצא. הנחת היסוד שלך, היוצאת מנקודת הנחה שאלאור אזריה הוא ג'ון רמבו הישראלי מופרכת מן היסוד ! מדובר בדיסלקט הסובל מקשיי למידה, ליקויי קשב וריכוז שדחף את עצמו מעבר לכוחותיו, ליחידת חוד קרבית לוחמת. הוא איננו כלל וכלל חייל מצטיין כפי שאתה מציג אותו ! אלה חניך מצטיין גדודי ! שזהו פרס הניתן על גילוח ציחצוח וניתן לחיילים המגלים דבקות בנהלים הצבאיים והמגלים השתדלות רבה לרצות את מפקדיהם. פעמים רבות חניך מצטיין גדודי ניתן גם לחיילים בעלי רקע נחשל שמעוניינים לטפחם ולשמור אותם במסגרת. מה שהצבא מנסה להסתיר ? זה : שהחייל הזה בכלל לא היה צריך להיות שם ! מה שמפקדיו מנסים להסתיר ? זה שהוריו הזהירו אותם לא פעם ? שכדיסלקט הוא כורע תחת הנטל ולא עומד בלחץ ! והם לא שעו לאזהרותיהם !מה שפקדו מנסים להסתיר ? שהיה ניסיון לדחוף אותו קדימה למרות מגבלותיו ! ניסיון שלא צלח והוא אכן כרע תחת הנטל ! הלך והסתגר בתוך עצמו ! כפי שתיארו זאת הוריו, הלך והתרחק עד לרגע שבו עבר את טבילת האש הראשונה שלו ! ראה, הריח ואף טבל ידיו בדם, מה שהביאו לנקודת השבירה ולאובדן שיקול דעת בריא ! זה מה שמפקדיו מנסים כל הזמן להסתיר ! בחקירת המצח הראשונה תום נעמן מנסה בבירור לחפות עליו !
מזעזע ומפחיד.
האתוס השמלאני השתלט על הצבא
ומי שמשלם את המחיר אלו האנשים שרוצין בצבא חזק ולוחם. בגלל התפיסה הבלתי מלחמתית חיילים ימניים מתים מפני שהשמלאנים לא הולכים כמעט לקרבי….
וסליחה על החלוקה הגסה.
ואם ישראל עוד ישתחרר מהרשע הזה (שגם גורם ליותר הרוגים בצד השני)
"אם אנחנו רוצים לחיות, מחבלים דינם למות"
אלוף (במיל') עוזי דיין
שספג ביקורת מהשופטים והגיב:
"הם לא ילמדו אותי על הוראות הפתיחה באש, אני כתבתי אותן".
האלוף ממשיך ומנחה את הקצינים הטובים, באשר הם, ברוח המפקד, בחשיבה ייחודית ומיוחדת, הבנת המציאות (בעל תארים במדעים גם מדויקים) ובעמידה איתנה ולא מתרפסת כמקובל אצל במ"לים מהגורן.
עילוי שיכול להוביל גאונים אחריו ולהיות להם לרב במובן של מורה דרך ומישהו להיוועץ בו.
מה שכחתי….אהה…גם שומר שבת ולומד גמרא ויודע שירה.
צודק בכל מילה. זה המחיר של צבא שרוב עיסוקו הוא שליטה על אוכלוסיה אזרחית. במשך 50 שנה. אין אף גנרל היום שמכיר מציאות אחרת – למעט אלו שהיו בלבנון. צאו כבר מהשטחים למען השם!